חלוצים בפועל

הקדמה
 

ספר זה נכתב בעקבות עבודות מחקר קודמות שלי שעניינן יהודי הונגריה ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם, בשואה ובתחילת חייהם בישראל. כמו שהצהרתי בספריי הקודמים, ובייחוד באחות לצרה, שהתבסס על עבודת הדוקטור שלי על שואת יהודי הונגריה, נוסף על היותן מחקר אקדמי היו עבודותיי גם משום מסע תודעתי ורגשי אל אנשי הדור הקודם, שעברו על בשרם אירועים קשים ומכוננים. עבורי אישית כלל המסע הזה גם שחזור ולו חלקי של סיפור החיים המשפחתי שלי, ממוקד בדור הוריי, שכבר לא היו בחיים בראשית בגרותי ובתחילת דרכי בעולם המחקר.

למרבה המזל, בכל הנוגע לשלבי חייהם של הוריי בארץ, בניגוד לקורותיהם באירופה ובדרכם ארצה, כבר יכולתי להיעזר בזיכרונותיה של אחותי הבכורה, טובה בלמן לבית רוזברגר, שנולדה להוריי במחנה עקורים באוגסבורג, גרמניה. לשאלתי ‘היכן חיו בארץ’, השיבה אחותי בשאלה ‘איפה לא?’, שכן המשפחה הצעירה דאז, שנות החמישים של המאה ה-20, עברה חבלי עלייה־הגירה מרובי שלבים וחסרי נחת. תחילה חיו במעברת פרדס חנה שבשרון, משם נשלחו לבית ערבי נטוש בעכו, שם התקשו בפרנסה ולכן הדרימו להרי ירושלים ולמושב רמת רזיאל. כיוון שלא הסכינו לחיי המשק, לבדידות ולמרחבים הכפריים, עברו לירושלים, לשכונת ימין משה ולבתי טורים, ושם סבלו מצליפות ירי יום־יומיות של חיילי הלגיון הירדני. לאחר ששכנתם נהרגה מאש צלף נמלטה המשפחה לדירת חדר הרוסה ברחוב אגריפס, שאבי שיפץ ככל יכולתו כדי להתאימה למגורי משפחתו שגדלה באותה עת — סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים — עם לידת אחי אליהו. זמן מה לאחר מכן עברו הארבעה לדירה בת 48 מ״ר בדמי מפתח (בבעלות הסתדרות מדיצינית הדסה) בצפון העיר; שם נולדתי אני. למן המעבר ירושלימה ועד לפטירתו של אבי בראשית שנות השמונים הוא עבד כסניטר בבית החולים הדסה, ולהשלמת הכנסת המשפחה, שלימים התרחבה עם הולדת אלעזר, צעיר האחים, גם בניקיון חדרי מדרגות. אמי ולעתים גם אנו הילדים באנו לעזרתו לפני חגים ובחופשת הקיץ.

אנשים כמו הוריי וסיפורים כמו תולדותיהם רחשו סביבנו בשנות גדילתנו, החל בחבריו לעבודה של אבי ב’הדסה’, עבור במכרים יוצאי הונגריה וכלה בשכנים ממגוון עדות ורקעים. המוזרים והתלושים מכולם היו ניצולי שואה עריריים או כאלה שנשתבשה עליהם דעתם, או שני הדברים גם יחד, שהוריי ובייחוד אמי אירחו בביתנו לשעות ארוכות ולעתים למשך ימים. בתשובתה־שאלתה של אחותי בדבר המקומות שבהם עברו הוריי בארץ, נקל לראות כי הם לא הגיעו לאזור הדרום, שכן באו אל המנוחה ואל הנחלה בדירת השיכון שבבעלות ‘הדסה’, שאמי קראה לה בבדיחות ‘שִיגְעוּן’ בשל עושר האנשים והאירועים בסביבתה.

הדרום היה לאתר החלוציות וההגשמה האישית שלי ושל משפחתי הצעירה בסוף שנות התשעים, משעברנו לשם לצורך עבודתי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. בהשראת המרחב שהיה חדש לי ולאחר סיום כמה וכמה מחקרים על יהודי מרכז אירופה, התחלתי לחקור את היווצרות הדרום הישראלי בעשורי הראשית של המדינה. קודם לכן קראתי ספרי זיכרון אישיים וקהילתיים ועדויות שואה בכתב ובעל פה, וכעת קראתי ספרי זיכרונות וספרי יובל ואזור על ראשית הדרום מפי יוצאי שלל מקומות, ועליהם, וכן ראיינתי או שלחתי את תלמידיי לראיין את ותיקי יישובי הדרום. בחומרי הספרות והראיונות של ה’דרומים’ הללו יש סיפורים דומים באופיים וברוחם, אף כי לא תמיד בתוכניהם, לחוויות שעברו הוריי בצפון ואחר כך באזור ירושלים, בלוויית הגוונים הייחודיים לדרום, כמו תנאי האקלים המיוחדים, תושבי המקום הבדואים והשיממון ההתחלתי של רוב היישובים. דווקא הסיפורים על מחסור במים דומים בשניים מן האתרים, אזור ירושלים והדרום, כמו שנוכחתי בקריאתי בזיכרונותיהם של ותיקי הקיבוצים בדרום, המובאים בספר זה.

הספרות, הזיכרונות והראיונות עם יוצאי ארבע כנפות תבל על חייהם כמהגרים־עולים בישראל בעשורי הראשית ניחנים ברב־קוליות המערערת את התמונה הקוטבית שמצייר המחקר, ובעיקר מחקרי התרבות. תמונה זו מעמידה בפשטנות ותיקים מול חדשים, עשירים מול עניים, חילונים מול מסורתיים, הגמוניה או קבוצות עילית מול המוני העם, ובעיקר ומעל כולם — אשכנזים מול מזרחים, והכול ביחס חד־חד־ערכי. אין ספק כי המלאכותיות שבהצגת דברים באורח דיכוטומי גורף מביאה לא פעם לידי עיוותים והתפתלויות בהבאת טענות, שאחת הקיצוניות והאבסורדיות שבהן היא תיוג מפעלו הקולנועי של אפרים קישון כיצירה ‘ממסדית’ בזמן שידוע וברי לכול, גם למי שאינו חוקר היסטוריה או קולנוע, כי ההפך הוא הנכון, והדברים מתועדים וידועים הן במחקר הן בעיתונות ובפובליציסטיקה של זמנם.

כעת, כשמאחוריי סדרת מחקרים על ניצולי שואה ומנציחי קהילותיהם שחרבו, מצאתי את עצמי מתעמתת עם הטענה שבעצם, לפי המחקרים הללו, אבי, שאיבד בשואה את משפחתו הראשונה והקים משפחה חדשה, שפרנס בעמל וביזע בעשור השישי ובעשור השביעי לחייו עד מותו, ניצֵל, קיפח והפלה אנשים כמו אביה של אחת מעמיתותיי באוניברסיטה, שהיה פקיד בכיר ב’עמידר’; או כמו אביה של עמיתה אחרת, שהיה נהג מונית חרוץ ומצליח; או של חברה אישית, שכתבתי עליה באחד ממאמריי,¹ שאביה החל את דרכו כעובד תעשייה ביטחונית בדרום, אך היות שלא קודם כמו שציפה, עזב את המפעל, היה לעובד ואחר כך לקבלן שיפוצים, ראה ברכה בעמלו, וכיום בניו ממשיכים את מפעלו בהצלחה ובשגשוג. סביר להניח שכמו אבי, גם אביו שומר הפרדסים של עמית אחד ממחלקתי וגם אביו האופה של אחר, שניהם ניצולי שואה מאירופה, קיפחו את חלקם של אבותיהן של עמיתותיי־חברותיי והתנשאו עליהם.

המצב המחקרי, התרבותי והמוסרי הזה הטריד אותי לא רק בשל אי־הצדק שבהתעלמות ממהלכי חיים וגורלות של אנשים בשר ודם כמו בני משפחתי, קרוביהם וידידיהם ועוד כמאתיים איש ואישה שראיינתי והכרתי מקרוב במחקריי הקודמים על חייהם בין שתי מלחמות העולם ובשואה. מעבר לאישי, למשפחתי ול’עדתי’, הראייה הדיכוטומית המזרחית־אשכנזית חוטאת בחוסר אמפתיה ובהשתקת אנשים בשר ודם מכל שדרות האוכלוסייה, ממגוון עדות ומוצאים, ובדחיקתם לתוך נרטיבים תפורים ומהודקים מראש ובלתי ניתנים לפרימה שכן כבר נעשו ‘בון טון’ כדברי ירון צור במאמרו הפולמוסי על ‘הבעיה העדתית’ (2003), המצוטט בספרי.² הגיעו הדברים לידי כך שאם מישהו מעז לפרושֹ תולדות חיים שתוכנם או נעימתם שונים מהמצופה ממנו לפי צלצול שם משפחתו או גון עורו, הוא יואשם — אם הוא מזרחי — בהכחשה ובהתרפסות (‘מזרחי־מחמד’, ‘דוד־טום’); ובניסיון להשתייך שלא בזכות ל’מקופחים’ אם אשכנזי הוא.

כשאני מספרת את תולדותיי לעמיתים ולסטודנטים, רבים מדי מגיבים במבטים שהולכים ומזדגגים בהבעות של חוסר עניין, אי־אמון או ביטול בנוסח: ‘טוב, אז אתם יוצאי דופן’. אך, כאמור, הן המחקר השקול והמאוזן הן ניסיונות החיים המסופרים או נכתבים זה שנים בשלל קולות מראים כי קבוצות רבות ושונות סבלו בדרכן בשל שילוב גורמים ונתונים שהשפיעו על גורלן גם בארצות מוצאן וגם בישראל. על כן, לעניות דעתי, אם יש לקבוצות כלשהן טענות נגד ממסד כלשהו מוטב להן לצרף לשורותיהן קבוצות מקבילות אם גם לא דומות להן בקורותיהן ובדבריהן, וכך להעצים את תהודת קולותיהן. זה יהיה נכון וצודק יותר מלראות במאות אלפים מיוצאי אירופה, ברובם שורדי רצח עם, חלק מהממסד, ההגמוניה או קבוצות העילית בשל יבשת מוצאם המשותפת; או להתעלם מהם ומגורלם כאילו לא חיו כאן בתקופת הראשית של המדינה, משל השלים הצורר את מלאכתו; או לייחס להם התעשרות משילומים מתוך הפגנת בורות משוועת בסוגיה שעד עצם היום הזה החסר והכואב רב בה על המהנה ועל המעשיר.

בדיוק משום שדעתי אינה נוחה מן ה’דיכוטומיזציה’ האשכנזית־מזרחית של הסיפור על עשורי הראשית של מדינת ישראל, לא ראיתי לנכון לצאת בספר זה למסע להצלת כבודם של העולים־המהגרים האשכנזים דווקא כחלוצים מרצון או בכורח או בפועל, אלא השתדלתי להראות את תלאותיהם של אלה ואלה — יוצאי ארצות אירופה ויוצאי ארצות האסלאם — מול מציאות ואידאולוגיה שלא הכירו ולא הוכנו אליהן קודם לכן. וכל זאת בלי לטעון בתמימות או בהיתממות שאלה ואלה נפלו זה על צווארי זה באחווה ובתחושה של שותפות גורל בזמן אמת, שכן לא היו אלה שתי קבוצות, אלא עשרות קבוצות של אנשים שבאו מקצווי עולם ונראו אלה לאלה מוזרים ומשונים ו’אחרים’, כמו שמתואר בקובץ שבטים בעריכת ברכה חבס, שנזכר במחקרי.³ אולם מזרות ומניכור הדדיים בקרב המונים מוכי גורלות שונים ועד דברי חכמים בדיעבד, שבלשון המעטה אינם מדייקים, לא בשוגג ולא לפי תומם, אלא כחלק מסדר יום אידאולוגי — רחוקה הדרך. לפיכך, כדי שלא ליפול לאותן מהמורות עצמן, ספר זה מוקדש למגוון אנשים וקבוצות שכולם, בדרך זו או אחרת, אכן היו חלוצים ועשו מעשי חלוצים, גם אם הם עצמם וכן ממסדים שונים וחברת הוותיקים לא ייחסו להם חלוציות, אלא ראו בהם אחים משניים ופחותי ערך בהשוואה לראשונים, למייסדים ולאחרים שבאותה עת כבר התבססו או לפחות חשו עצמם בבית במדינה החדשה.

מחקר זה החל כפרויקט נרחב ורב־שנים שנקרא ‘סיפורו של הדרום’, שאת העידוד והתמיכה הראשוניים לביצועו קיבלתי מ’הקשרים: מכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית’ בראשותו של יגאל שוורץ מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. במסגרת ‘סיפורו של הדרום’ יכולתי ליצור תשתית לארכיון סיפורי חיים של הדרום, שהכינו יואל פרץ ויעל זילברמן, וכיום יש בו עשרות אחדות של סיפורי חיים. בהמשך התרחב הפרויקט לעבודות סטודנטים ולמאמרים, שמקצתם זכו בפרסים מטעם ‘סיפורו של הדרום’ וחלקים מעבודות אלה גם מצוטטים בספרי. בשלב הסופי עובדו חומרי הפרויקט ותשתיותיו לספר שלפניכם, שפרקיו השונים זכו לזוגות עיניים אוהדות וביקורתיות במידה, תומכות וסקרניות. בכלל קוראיו של המחקר הזה בשלביו או בחלקיו: גלית חזן־רוקם, גידי נבו, כרמלה אבדר, חגית רפל, טלי תדמור־שמעוני, דפנה חורב־בצלאל, לילך וייס ואדם רצון. אני מודה לכולם על הערותיהם, על הארותיהם ועל הזמן ותשומת הלב שהקדישו לעבודתי.

כמו כן ראויים לתודות על חלקם בהכנת הספר עורכת הלשון קרן גליקליך, עורכת הלשון באנגלית עלמה שניידר, המגיהה נילי הירט, רכזת העריכה הדס בלום, הגרפיקאית שולמית ירושלמי, מעצב הכריכה שי צאודרר — כל אלה העשירו את הספר במבטם הבוחן והמקצועי ובתקווה שכך ימעטו שגיאותיו ושגגותיו, אם כי פטור בלא כלום כמעט לא קיים. עוד ברצוני להודות להוצאת הספרים של מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, ובעיקר לאסתר מאיר־גליצנשטיין ולסמדר רוטמן על טיפולן המסור בכל שלבי הכנת הספר למן קבלתו ככתב יד, דרך שלבי העריכה וההפקה ועד הוצאתו לאור. לא נותר לי אלא לקוות כי מאמצי כולנו גם יחד יעשו מחקר זה לספר מעניין ומושך למגוון קוראים, שילמדו, יפיקו תועלת ואולי אף ייהנו מפרי עבודתי.

אחרונים חביבים לתודות הם בני משפחתי האוהבים והאהובים, ההולכים וצומחים ומתבגרים אתי לאורך שנות עבודתי, שהקשיבו בסבלנות ובעניין לרשמיי ולתיאוריי במהלך עבודתי על הספר ולא פעם תרמו לי בהערות פוקחות עיניים ובשאלות תם לכאורה, הלוא הם מיכאל אישי וילדיי יסמין, אוריאל ואיתמר רוזן.