המגית האלמנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המגית האלמנה

המגית האלמנה

4.1 כוכבים (137 דירוגים)

עוד על הספר

סבסטיאן דה קסטל

סבסטיאן דה קסטל הוא סופר פנטזיה קנדי, המתגורר בימים אלה בהולנד. הוא חובב סייף ואף שימש ככוריאוגרף קרבות חרבות בתיאטרון. הוא בדיוק סיים תואר בארכיאולוגיה כשהחל לעבוד בחפירה הראשונה שלו. ארבע שעות לאחר מכן הוא הבין כמה הוא באמת שונא ארכיאולוגיה ופרש כדי לקדם קריירה ממוקדת ביותר כמוסיקאי, נציב תלונות הציבור, מעצב אינטראקציה (מה שזה לא יהיה), כוריאוגרף קרבות חרב, מורה, מנהל פרויקטים, שחקן ואסטרטג מוצר. הגנתו היחידה כנגד האשמתו בחובבניות היא שהוא באמת ובתמים אוהב לעשות את הדברים הללו ושבדרך כזאת או אחרת, כל אחד מהתחומים משחק תפקיד בכתיבה שלו. תחת זאת, הוא דוחה מכול וכול את האשמתו בהיותו איש רנסנס, בתקווה שיותר אנשים יתייגו אותו ככזה.

תקציר

הדפיקה השנייה הייתה רמה יותר מהראשונה, פשע מתועב מבחינתה של מֶר'אֶסַן. המדיטציה שהייתה שרויה בה נקטעה לבלי שוב, והיא הרימה יד רועדת ומחתה את זרזיף הרוק המביש מזווית פיה.

ישנת, זקנה. אין טעם להעמיד פנים שלא.

אבל האם הדפיקה השנייה היא זאת שהעירה אותה? או שמא השלישית? הרביעית? ממתי מסיג הגבול הזה חובט על דלת בקתתה?

פרק ראשון

הדפיקה השנייה הייתה רמה יותר מהראשונה, פשע מתועב מבחינתה של מֶר'אֶסַן. המדיטציה שהייתה שרויה בה נקטעה לבלי שוב, והיא הרימה יד רועדת ומחתה את זרזיף הרוק המביש מזווית פיה.

ישנת, זקנה. אין טעם להעמיד פנים שלא.

אבל האם הדפיקה השנייה היא זאת שהעירה אותה? או שמא השלישית? הרביעית? ממתי מסיג הגבול הזה חובט על דלת בקתתה?

היא חיכתה, תוהה אם היה זה רק חלום — זיכרון של מישהו משנים עברו: בעלה, אז נסיך השבט החדש, מטיח את אגרופו בדלת, כוח קסמו קורע את חוטי הכישופים שטוותה בתשומת לב כה רבה סביב הבקתה.

״תפתחי, זקנה בלה, את עוד לא מתה!״

קול כה משונה וחריג... נשי, אבל נטול החן והדיוק שנשות הז'אנ'טֶפּ מטפחות. כל הברה רוויה מבטא מובהק — ומרגיז — של אזורי הסְּפָר, כאילו במטרה מכוונת לייסר את האוזניים.

זאת בהחלט לא הייתה דרך נאותה לדבר אל מגית אלמנה.

״אם תיגעי בדלתי עוד פעם אחת, חייך שווים כקליפת השום,״ הזהירה מֶר'אֶסַן, וקיללה את הגניחה הנרעדת בקולה, שהחלישה את האיום שהשמיעה.

עבר רגע — לא ארוך דיו להעיד על הרהור או חרטה — ארוך רק לצורך התיאטרליות. ואז נשמעה דפיקה נוספת.

אני לא יודעת מי את, אבל הרגע חתמת על גזר דין מוות לעצמך.

מֶר'אֶסַן משכה את עצמה מהכיסא, אבל כשלה, כי רגליה היו זקנות ונוקשות ולא מסוגלות לעמידה יציבה. היא תפסה באחד מעמודי העץ המחוספסים שהחזיקו את גג הבקתה, והמאמץ העביר כאב מטלטל באצבעותיה, במפרק היד, במרפק, ובסופו של דבר בכתף.

זקנה. זקנה מכדי להטיל אימה על מישהו.

המגית האלמנה החזירה לעצמה את שיווי המשקל והרימה את זרועותיה. אפילו מבעד לעטיפות הבד השחור נראתה הבלחתן של שש הרצועות המקועקעות על אמותיה. צבעי הדיו המתכתיים עדיין הבהיקו אחרי שלוש מאות שנים, בניגוד משונה לעור הכמוש שמתחת.

הפולשת לא תראה אותי כך, הבטיחה לעצמה.

סמלי הרצועה השנייה על ידה השמאלית, אלה של קסם החול, התחילו לזהור ולהסתחרר. היא משכה את מקור הכוח המאפשר לשלוט על הזמן, וכל צורה השתנתה בתנועה זורמת לאחת מהגרסאות הרבות שלה. סמלי הרצועה השלישית על זרועה הימנית עשו זאת גם הם, והציתו את קסם הדם ואיתו את השליטה בבשר.

הפולשת הלמה שוב על הדלת, בחוצפה, בלי כל נקיפת מצפון. ״נו כבר, ציפור זקנה ומשוגעת,״ היא קראה. ״הגיע הזמן שאת ואני נחטוף שיחה.״

זמן. זה בדיוק מה שהיה דרוש למֶר'אֶסַן. בטרם תתייצב מול הפולשת עליה להחזיר את הגוף שהיה לה לפני עשרות — לא, מאות בשנים. אבל כדי למחות את פגעי הזמן מבּשרה הנראה לעין עליה לסלק לפני כן את השנים מהשרירים והגידים, ולשם כך יש להחזיר חיוניות לעצמותיה; ללשד קיומה.

היא יצרה באצבעות רועדות את הצורה הסומטית של כישוף השיקום הראשון. גרונה היה יבש, והקול שנפלט מבין שפתיה דמה לרוח קלה המקרטעת במדבר הצחיח. שיהיה. קול כזה הולם כישופי חול. תודעתה נאחזה בגיאומטריה המיסטית של הכישוף, כוח רצונה העניק לה שליטה בקסם הגולמי, ורק אז היא אמרה את הלחש בן שבע המילים. הו, כמה הצטערה שכישופי העלומים ארוכים באורח בלתי נסבל. ״אנ'הֶדה קי'רֶת סוּלה בֶּ'אֶנאת מֶנ'אֶר אינאטי פא'שא.״

כאב.

עמוק בתוך גופה התרסקו עצם כמושה והמֵח שבתוכה. הכישוף שינה את מרכיבי היסוד וטווה אותם מחדש, כמו צבא נמלים שפירק ובנה אותה בצורה אחרת. בלא פשרות. בלא רַחם.

עכשיו מהר, חשבה, השלב הבא, לפני שהעינוי יתיש את כוח הרצון.

הכישוף השני החזיר חיים לשרירים ולגידים. הייסורים שככו כשהכאבים שהיו בני לווייתה הקבועים זנחו אותה, בלא התנגדות, בידיעה שבמהרה ישובו אל ביתם הנוח.

בסופו של דבר הטילה מֶר'אֶסַן את הכישוף השלישי, שחל על עורה. קמטים נמוגו, סולקו לטובת זוהר נעורים שהתפשט על גופה כעל בד ציור. שערה הפך עבות, וצבע ערמוני עמוק גלש משורשי הקרקפת שלה ועד קצות השערות. ידה התרוממה בעצלתיים וכרכה תלתל סביב אצבעה. היא תמיד אהבה לשחק בשערה — מנהג ילדותי שאפילו הכוח והמעמד לא סילקו מעליה.

משחזרו אליה העלומים הפנתה האלמנה את תשומת ליבה לרצועת הברזל המקועקעת — כדי שתוכל לכבול את הפולשת — ולגחלת, למקרה שתחליט להשמיד אותה כליל.

ככל הנראה כך יהיה.

״יבוא,״ אמרה מֶר'אֶסַן, וקלילות וצלילות קולה הפתיעו אותה — כפי שקרה תמיד כשביצעה את כשפי השיקום הארעיים. היא מחקה בהינף ידה את החותמים מעל דלת הבקתה והתירה את כניסתה של האישה שמעברה האחר.

לתוך אפלולית הבקתה חדרה תמרת עשן, ומעט אחריה זוהר אדום קטנטן, כמו של גחלילית בסתיו. קנֵה עישון? תהתה מֶר'אֶסַן. הזרה מעזה לעשן בנוכחותי, כאילו ביתי הוא מסבאת נוודים. מה עוד היא תעשה? תדרוש שאגיש לה משקה ואציג אמני נחמה לבחירתה?

״את תמיד יושבת לבד בחושך?״ שאלה האורחת החצופה.

מֶר'אֶסַן שלחה שבריר מכוח רצונה לתוך הכַּדוּרוֹר שהשתלשל ממרכז תקרת הבקתה. האור התלקח כשמש מלובנת ואילץ את הפולשת לסוכך על עיניה כדי להסתגל לבוהק הפתאומי. נקמה קטנונית, אולי, אבל היא סיפקה למגית האלמנה שהות קצרה לבחון את האישה, שהצליחה בדרך כלשהי להתגנב לשטחי הארמון, לחדור לגנים ולחמוק מהשומר, כדי להפר את קדושת הבקתה של מֶר'אֶסַן.

הילדה... לא, לא ילדה — היא רק נראתה כך, כי בעצם כולם נראים לה היום כמו ילדים. האישה חבשה כובע סְפר רחב שוליים, כאילו היא רועת בקר דַָרוֹמָנית. תלתלים אדמוניים פרועים גלשו מתחתיו עד גובה סנטרה, כמסגרת סביב פרצוף שללא ספק לא היה בלתי נעים לעין, אבל תחת יופיו חתרו תוויה החדים, ויותר מכול החיוך הרחב ומלא שביעות הרצון. לעזאזל עם האַרְגוֹסִים וזחיחותם.

״תראו אותך,״ אמרה הפולשת, רקעה במגפי הרכיבה שלה על השטיח ויישרה את אפודת העור השחורה שלבשה מעל חולצת פשתן מכוסה כתמי נדודים. היא הטתה את ראשה כשהביטה במֶר'אֶסַן. ״מה, התייפייפת כל כך רק בשבילי? בחיי שלא מגיע לי. את נראית יפה כמו פרח וצעירה יותר מגשם רענן בפסגת ההר!״

המילים החלקלקות אולי היו מחמיאות, אילו יצאו מפיה של מישהי שעיניה פחות ממזריות. ״עדיף לומר שאני ההר,״ ענתה מֶר'אֶסַן, ״ואת, פֶריוּס פַּרפֶקס, באזור המפולת.״

חיוכה של האישה שמולה התרכך, הזלזול השתנה ליחס שהיה בו יותר כבוד, אבל עדיין נעדר ממנו כל שמץ של פחד. היא הרכינה את ראשה קלות. ״וזה אזור יוצא מגדר הרגיל, גברתי.״

״הוא מסוכן. אני מקווה שסיבת בואך מצדיקה את הסיכון.״

״באתי בגלל הילד.״

״עניין פנימי של בני הז'אנ'טֶפּ.״

ניצוץ ההומור נמוג מעיני האַרְגוֹסִית. ״כבר לא.״

האלמנה התירה לכמות נוספת מכוח רצונה לזרום לתוך רצועת הגחלת שעל אמתה. המהמרת הרברבנית תראה באיזו קלות אני יכולה להפוך אותה לאפר. אבל פניה של האַרְגוֹסִית לא הפגינו כל דאגה.

״מחשבה פשוטה שלי תזעיק את השומר,״ הזהירה מֶר'אֶסַן. ברגע שהמילים נפלטו מבין שפתיה היא הצטערה עליהן. האיום היה הודאה בפחד. כדי לסגת ממנו היא הוסיפה, ״הוא מג רב־עוצמה בעצמו — יַסְּרָן. זאת אומרת שהוא...״

פֶריוּס פַּרפֶקס נופפה בידה בביטול. ״הוא מטיל כשפים שגורמים ייסורים. אני מבינה.״

הבוז הקל בנימת קולה של האישה הרגיז את מֶר'אֶסַן. רק זרים מעטים דיברו בזלזול כזה על הקסם הזַ'אנ'טֶפּי, ואפילו בקרב האויבים לא רבו אלה שהעזו לנהוג כך. האם מדובר בביטחון עצמי או בתרמית? ״איך באמת חמקת בלי שיבחין בך? קסמי הזקיף חזקים מאוד.״

האַרְגוֹסִית שאפה מקנה העישון שלה, ומֶר'אֶסַן זיהתה בַּמהלך עיכוב של התשובה. אולי היא לא רוצה לחשוף את סודותיה? סימן טוב, אם כך, שכן הוא מעיד על אי ודאות. ״קסם משי,״ ענתה האַרְגוֹסִית.

״קסם משי? זאת אומרת...״

״כשפי הז'אנ'טֶפּ לאיתור פולשים בנויים על קסם משי, נכון? איך אתם קוראים לזה? 'שליטה בתודעתם של אחרים'?״

מֶר'אֶסַן הנהנה ועיניה התכווצו.

האַרְגוֹסִית כיבתה את קנה העישון בצביטה בין אצבע לאגודל, ואז הכניסה אותו לאפודה שלה ונשענה על קיר הבקתה. ״תנסי את זה עליי.״ היא הרימה את ידיה בכניעה. ״אני לא אתנגד.״

הימור נועז ומטופש. אם מֶר'אֶסַן תבחר בכך, היא תוכל להשתמש בכשפי משי כדי לעשות באַרְגוֹסִית כרצונה: לחשוף את כל מחשבותיה, למלא אותה בחזיונות של זוועות בל יתוארו, אפילו לשלב קסם ברזל ליצירת שלשלת נפשית ש... לא. את זה לעולם לא.

מֶר'אֶסַן עצמה עיניים והצמידה את קצות האצבעות של ידה השמאלית אלה לאלה כשהעלתה בעיני רוחה את הגיאומטריה של הכישוף. היא שלחה את כוח רצונה לתוך רצועת המשי שעל אמתה הימנית, ואז ביטאה את הלחש ופרשה את האצבעות. כישוף פתיחה רגיל יספיק, יאפשר לה לחזות במחשבות השטחיות של האישה שקראה עליה תיגר בחוצפה כזאת.

כמו מפתח המסתובב במנעול משומן היטב נפתחה מולה תודעתה של האַרְגוֹסִית — זה היה קל בהרבה מכפי שמֶר'אֶסַן ציפתה. היא שיחקה במחשבותיה של פֶריוּס פַּרפֶקס בקלות, כאילו עלעלה בדפי ספר. מאחר שהאַרְגוֹסִית הזכירה את הילד — איך קראו לו? הוא היה כאן רק לפני שעות מעטות, אבל הזיכרון כבר התעמעם. קֶה... קֶלֶן? זהו: קֶלֶן לבית קֶה. מֶר'אֶסַן התחילה שם, העלתה תמונות שלו מזיכרונותיה של פֶריוּס: ראתה את הילד בדו־קרב מול העלוב הקטן מבית רָה, מביס אותו בלי קסם, כמעט נהרג בידי אחותו הקטנה — מֶר'אֶסַן תצטרך להשגיח על הילדה הזאת — ואז פֶריוּס עצמה, נלחמת להציל את קֶלֶן. עלו גם תמונות אחרות, אבל מידת הזהירות קראה לה להתמקד בשאלות חיוניות יותר: מהי מטרתה של פֶריוּס פַּרפֶקס בבואה לארצות הז'אנ'טֶפּ זמן קצר כל כך אחרי מות בעלה של מֶר'אֶסַן, נסיך השבט? מה היא רוצה להשיג בסופו של דבר?

פתאום נעלמו מחשבותיה של האַרְגוֹסִית ותודעתה נמחקה. בדרך כלשהי, בזמן שדעתה של מֶר'אֶסַן הייתה מוסחת, היא חמקה מהבקתה.

המגית האלמנה פקחה את עיניה וציפתה לראות חדר ריק, אבל גילתה שהאַרְגוֹסִית עדיין שם. ״איך...?״

פֶריוּס משכה בכתפיה, הוציאה את קנה העישון שלה והדליקה אותו מחדש. ״קסם המשי המפואר שלך מתמקד בתודעה, אבל הוא צריך לכבול את עצמו לאגו, לתחושת אינדיבידואליות.״ היא שאפה מהקנה ופלטה טבעת עשן, שצפה באוויר ביניהן. ״לפעמים בריא לשכוח קצת מעצמך.״

״בלתי אפשרי,״ קבעה מֶר'אֶסַן, שחוותה תחושת לחץ פתאומית בחזה מעצם המחשבה. ״אף אחד לא יכול לאבד את עצמו במידה מוחלטת עד כדי כך שכוחו של קסם משי לא פועל עליו.״

תמרת עשן נוספת, ועוד חיוך שחצני. ״אולי בלתי אפשרי לכם, בני הז'אנ'טֶפּ, בשל האובססיה של כולכם לשלוט בעצמכם ובכל הסובב אתכם.״

המגית האלמנה חיפשה מענה ניצָח. האַרְגוֹסִים ידועים באהבתם לדיונים והתפלספויות. אלא שמֶר'אֶסַן חיה כבר שלוש מאות שנה, וידעה על רטוריקה ופילוסופיה יותר ממה שמהמרת נודדת יכולה בכלל לתאר לעצמה. עוד לפני שהספיקה להשיב, פֶריוּס פַּרפֶקס הוסיפה, ״קצת כמו שאת מנסה לשלוט בילד.״

אה. סוף־סוף נקודת תורפה, או לפחות וידוי. ״אם כן, הצלת את חייו לא רק מתוך אלטרואיזם רגעי.״

האַרגוֹסית נדה בראשה. ״נו, זאת הבעיה שלכם, הז'אנ'טֶפּים: אתם רואים רק אפשרות אחת בכל רגע נתון. הצלתי את קֶלֶן כי ראיתי ילד שעומד למות בלי סיבה טובה, רק מפני שנולד בארץ מטורפת שמכריחה ילדים להילחם זה בזה בקסם כדי להרשים את ההורים. אם מאחר שהצלתי אותו הוא יועיל לי בדרכים אחרות, נו, אלה פשוט הפניות והעיקולים שיש בדרך.״

״והדרך הזאת הובילה אותך לפתחי?״

האַרְגוֹסִית משכה בכתפיה. ״את ציווית על הילד לרגל אחריי. חשבתי ששתינו נחסוך זמן אם נדבר בארבע עיניים.״

״הילד התוודה בפנייך.״ מֶר'אֶסַן הרגישה צביטת אכזבה. היו לה כל כך הרבה תקוות לגביו.

״הוא לא אמר אף מילה. קֶלֶן ילד טוב, משתדל מאוד להבין מה נכון לעשות.״

העלבון המרומז הטריד את מֶר'אֶסַן יותר מכפי שהיה נוח לה להודות. ״כמו כולנו. אז מה, באת לדרוש ממני להפסיק? או שזה משהו אחר? מדוע האַרְגוֹסִים מנסים להתערב בענייני הז'אנ'טֶפּים דווקא עכשיו, כשהבתים הגדולים של עמנו מפולגים בשאלת הירושה של כס נסיך השבט אחרי מותו של בעלי? בגלל זה את כאן? כי הנוודים מרגישים שיש בנו חולשה עכשיו, אחרי מותו של המג החזק ביותר?״

״בעלך היה אידיוט.״

ההכרזה הייתה כסטירת לחי על פניה של מֶר'אֶסַן, ולמרות מה שהרגישה בעצמה, למרות מה שהוא... הזיכרון אפילו לא הניח לעצמו להיווצר בתודעתה. ״לא היית מעזה לדבר כך על נסיך השבט אילו היה חי.״

פֶריוּס פַּרפֶקס פסעה לעבר מֶר'אֶסַן. ״אני יודעת מה הוא עשה לך.״

מֶר'אֶסַן פתחה את פיה, אבל המילים גוועו. אפילו מילים כה קטנות ולא מכוונות הפעילו את הכישוף, והשלשלאות התהדקו סביב מחשבותיה.

האַרְגוֹסִית נעצה בה מבט בכעס... לא, בזעם. אבל היו מעורבים בו גם דברים אחרים. נחישות. השלמה. ועוד דבר אחד: אהדה. ״אני יודעת מה הסוד שלך,״ אמרה פֶריוּס פַּרפֶקס. ״הייתי שוברת את השלשלת בשבילך אם הייתי יכולה.״

״אני לא יודעת על מה את מדברת.״ בבקשה, בבקשה, הראי לי תכסיס אַרְגוֹסִי כלשהו, הסירי את הדבר הכרוך סביב נשמתי והוכיחי כמה את חכמה, אני מתחננת!

אבל לא היה דבר שהאישה שמולה יכלה לעשות למענה, שום דבר שמֶר'אֶסַן עצמה לא ניסתה כבר מאות פעמים. שום דבר, רק להביט בה בחמלה. זה מה שכאב יותר מכול. חמלה מצידה של מהמרת נוודית שאין לה יותר קסם מאשר לרועה עיזים אוויל. כמה רצתה מֶר'אֶסַן לזעום עליה, לצרוח בתסכול של קרוב לשלוש מאות שנות כבילה! זוועה שחולל...

אפילו כאן, אפילו המחשבה החולפת הזאת — אפילו לא מילה שנאמרה אלא רק התחושה שמאחוריה — וכשפי הברזל והמשי נכרכו סביב גרונה.

פֶריוּס פַּרפֶקס דיברה חרישית, אפילו לא לחישה, כאילו אם תנהג כך הכישוף לא יבחין בדבריה. ״הייתי מגלה את הסוד במקומך, המגית האלמנה. הייתי צועקת אותו לעולם. אבל זה לא יעזור, מה? הדרך היחידה לעקוף את השלשלת היא שהאמת תתגלה במקרה. זאת הסיבה האמיתית לרצון שלך בַּילד. את מהמרת שקֶלֶן יבין את האמת בעצמו וככה ישבור את הכבילה.״

״נראה לי שאת מבולבלת,״ אמרה מֶר'אֶסַן. ״אין...״ היא לא הייתה מסוגלת אפילו לומר את שמו של הדבר. במקום זאת, אחרי התנשפות חנוקה, הכישוף אילץ אותה לומר, ״אין טעם בהשערות ריקות.״

האַרגוֹסית הנהנה. ״אז לא נדבר על כך עוד.״

הלחץ שעטף את גרונה נמוג, ומֶר'אֶסַן הרגישה שוב שהיא חופשייה. חופשייה כל עוד היא לא חושבת על זה, ולעולם לא מנסה לומר זאת. חופשייה כל עוד האמת חורכת את קרביה לעד.

פֶריוּס פַּרפֶקס לקחה צרור קטן עשוי עור ופרשה אותו על השולחן הקטן והרעוע של מֶר'אֶסַן. בתוכו הייתה כמות קטנה של קלפי משחק חלקים, וכן מכחולים וסוגי דיו שונים. ״את רוצה לצייר קלף שלי?״ שאלה מֶר'אֶסַן. ״בגלל זה טרחת להתגנב לבקתה שלי?״

״למה לא?״ שאלה האַרְגוֹסִית, והחיוך הערמומי חזר לפניה. ״את הרי לא תהיי יפה יותר עם הזמן.״

מֶר'אֶסַן הבינה פתאום. ״את מאמינה שימיי ספורים, שאמות בקרוב.״

האַרגוֹסית הנהנה.

״אם כך, אני...״ מֶר'אֶסַן חיפשה את המילה. היא אמרה אותה רק לפני שעות אחדות לילד, לקֶלֶן. ״אני אחת מאי־ההתאמות שלך? חיי משנים את ההיסטוריה?״

האישה האחרת הרימה אליה מבט והיססה בטרם ענתה. ״לכל חיים יש משמעות, המָּגית האלמנה. החיים של כל יצור משנים את העולם סביבו.״

״אל תנהגי בי בהתנשאות! האם אני אי־התאמה או...״

״לא, את לא. אני חושבת שיכולת להיות, אם לא היית...״ האַרגוֹסית השתתקה, למרבה המזל, כי השלשלת כבר התחילה לקרקש באזהרה במוחה של מֶר'אֶסַן.

למרות העוצמה וכוח החיים שהעניקו לה כשפיה, היא התקשתה פתאום לעמוד. היא ניגשה לכיסא ושקעה לתוכו. רטיבות על לחייה הפתיעה אותה, ומֶר'אֶסַן גילתה שהיא בוכה. ״אם כן, מדוע באת, ארורה? מדוע לבזבז את הזמן בציור קלף של זקנה טיפשה שאין לה כל חשיבות לבני עמה, שלא לדבר על ההיסטוריה?״

הדברים השפיעו על האַרְגוֹסִית, והיא נראתה מהוססת לראשונה מאז בואה. ״זה הדבר היחיד שנדמה לי שאני יכולה לעשות בשבילך, מֶר'אֶסַן מבני הז'אנ'טֶפּ.״

ופתאום זה היה הדבר החשוב ביותר בעולם: לא להסתלק ממנו בלי שיזכרו אותה, לא לסבול זמן רב כל כך בלי שמישהו—

שוב התהדקה השלשלת הארורה וחנקה אותה, אילצה אותה לשכוח אפילו את העינוי שכפתה עליה השמירה על סודותיהם האפלים ביותר של בני עמה. מֶר'אֶסַן נאלצה להתנגד בכל מאודה לכבילה רק כדי ללחוש, ״אני לא רוצה להישכח.״

היא הרגישה שתי ידיים נכרכות סביב ידיה, וכשפקחה את עיניה ראתה את פֶריוּס פַּרפֶקס כורעת ברך לפניה. ״אני אצייר את הקלף שלך, מֶר'אֶסַן, והעולם יזכור אותך. את יודעת למה?״

״למה?״ היא שאלה.

הייתה פלדה מאחורי הרוך בעיניה של האַרְגוֹסִית. ״כי אני לא אתן להם לשכוח.״

כמו הרעם המציין את בוא הגשם למי שמכיר רק את המדבר, הבינה מֶר'אֶסַן פתאום כמה הדבר חשוב לה, כמה פחד היה בוודאות שלא יזכרו אותה. ״תעשי את זה בשבילי? בשביל אישה זרה? אויבת?״

פֶריוּס פַּרפֶקס הסירה את ידיה מידיה של מֶר'אֶסַן והשתמשה בהן לניגוב הדמעות, ואז פתחה את בקבוקון הדיו הראשון וטבלה בו את אחד המכחולים. ״אני אעשה את זה, ואני מבטיחה לעשות בשבילך עוד דבר אחד, מֶר'אֶסַן מבני הז'אנ'טֶפּ.״

״מה?״ היא שאלה.

האישה שמולה הרימה מבט מהציור, והחיוך השובבי חזר לפניה, איתן וברור. ״אני אתגעגע אלייך, ציפור זקנה ומשוגעת.״

סבסטיאן דה קסטל

סבסטיאן דה קסטל הוא סופר פנטזיה קנדי, המתגורר בימים אלה בהולנד. הוא חובב סייף ואף שימש ככוריאוגרף קרבות חרבות בתיאטרון. הוא בדיוק סיים תואר בארכיאולוגיה כשהחל לעבוד בחפירה הראשונה שלו. ארבע שעות לאחר מכן הוא הבין כמה הוא באמת שונא ארכיאולוגיה ופרש כדי לקדם קריירה ממוקדת ביותר כמוסיקאי, נציב תלונות הציבור, מעצב אינטראקציה (מה שזה לא יהיה), כוריאוגרף קרבות חרב, מורה, מנהל פרויקטים, שחקן ואסטרטג מוצר. הגנתו היחידה כנגד האשמתו בחובבניות היא שהוא באמת ובתמים אוהב לעשות את הדברים הללו ושבדרך כזאת או אחרת, כל אחד מהתחומים משחק תפקיד בכתיבה שלו. תחת זאת, הוא דוחה מכול וכול את האשמתו בהיותו איש רנסנס, בתקווה שיותר אנשים יתייגו אותו ככזה.

עוד על הספר

המגית האלמנה סבסטיאן דה קסטל

הדפיקה השנייה הייתה רמה יותר מהראשונה, פשע מתועב מבחינתה של מֶר'אֶסַן. המדיטציה שהייתה שרויה בה נקטעה לבלי שוב, והיא הרימה יד רועדת ומחתה את זרזיף הרוק המביש מזווית פיה.

ישנת, זקנה. אין טעם להעמיד פנים שלא.

אבל האם הדפיקה השנייה היא זאת שהעירה אותה? או שמא השלישית? הרביעית? ממתי מסיג הגבול הזה חובט על דלת בקתתה?

היא חיכתה, תוהה אם היה זה רק חלום — זיכרון של מישהו משנים עברו: בעלה, אז נסיך השבט החדש, מטיח את אגרופו בדלת, כוח קסמו קורע את חוטי הכישופים שטוותה בתשומת לב כה רבה סביב הבקתה.

״תפתחי, זקנה בלה, את עוד לא מתה!״

קול כה משונה וחריג... נשי, אבל נטול החן והדיוק שנשות הז'אנ'טֶפּ מטפחות. כל הברה רוויה מבטא מובהק — ומרגיז — של אזורי הסְּפָר, כאילו במטרה מכוונת לייסר את האוזניים.

זאת בהחלט לא הייתה דרך נאותה לדבר אל מגית אלמנה.

״אם תיגעי בדלתי עוד פעם אחת, חייך שווים כקליפת השום,״ הזהירה מֶר'אֶסַן, וקיללה את הגניחה הנרעדת בקולה, שהחלישה את האיום שהשמיעה.

עבר רגע — לא ארוך דיו להעיד על הרהור או חרטה — ארוך רק לצורך התיאטרליות. ואז נשמעה דפיקה נוספת.

אני לא יודעת מי את, אבל הרגע חתמת על גזר דין מוות לעצמך.

מֶר'אֶסַן משכה את עצמה מהכיסא, אבל כשלה, כי רגליה היו זקנות ונוקשות ולא מסוגלות לעמידה יציבה. היא תפסה באחד מעמודי העץ המחוספסים שהחזיקו את גג הבקתה, והמאמץ העביר כאב מטלטל באצבעותיה, במפרק היד, במרפק, ובסופו של דבר בכתף.

זקנה. זקנה מכדי להטיל אימה על מישהו.

המגית האלמנה החזירה לעצמה את שיווי המשקל והרימה את זרועותיה. אפילו מבעד לעטיפות הבד השחור נראתה הבלחתן של שש הרצועות המקועקעות על אמותיה. צבעי הדיו המתכתיים עדיין הבהיקו אחרי שלוש מאות שנים, בניגוד משונה לעור הכמוש שמתחת.

הפולשת לא תראה אותי כך, הבטיחה לעצמה.

סמלי הרצועה השנייה על ידה השמאלית, אלה של קסם החול, התחילו לזהור ולהסתחרר. היא משכה את מקור הכוח המאפשר לשלוט על הזמן, וכל צורה השתנתה בתנועה זורמת לאחת מהגרסאות הרבות שלה. סמלי הרצועה השלישית על זרועה הימנית עשו זאת גם הם, והציתו את קסם הדם ואיתו את השליטה בבשר.

הפולשת הלמה שוב על הדלת, בחוצפה, בלי כל נקיפת מצפון. ״נו כבר, ציפור זקנה ומשוגעת,״ היא קראה. ״הגיע הזמן שאת ואני נחטוף שיחה.״

זמן. זה בדיוק מה שהיה דרוש למֶר'אֶסַן. בטרם תתייצב מול הפולשת עליה להחזיר את הגוף שהיה לה לפני עשרות — לא, מאות בשנים. אבל כדי למחות את פגעי הזמן מבּשרה הנראה לעין עליה לסלק לפני כן את השנים מהשרירים והגידים, ולשם כך יש להחזיר חיוניות לעצמותיה; ללשד קיומה.

היא יצרה באצבעות רועדות את הצורה הסומטית של כישוף השיקום הראשון. גרונה היה יבש, והקול שנפלט מבין שפתיה דמה לרוח קלה המקרטעת במדבר הצחיח. שיהיה. קול כזה הולם כישופי חול. תודעתה נאחזה בגיאומטריה המיסטית של הכישוף, כוח רצונה העניק לה שליטה בקסם הגולמי, ורק אז היא אמרה את הלחש בן שבע המילים. הו, כמה הצטערה שכישופי העלומים ארוכים באורח בלתי נסבל. ״אנ'הֶדה קי'רֶת סוּלה בֶּ'אֶנאת מֶנ'אֶר אינאטי פא'שא.״

כאב.

עמוק בתוך גופה התרסקו עצם כמושה והמֵח שבתוכה. הכישוף שינה את מרכיבי היסוד וטווה אותם מחדש, כמו צבא נמלים שפירק ובנה אותה בצורה אחרת. בלא פשרות. בלא רַחם.

עכשיו מהר, חשבה, השלב הבא, לפני שהעינוי יתיש את כוח הרצון.

הכישוף השני החזיר חיים לשרירים ולגידים. הייסורים שככו כשהכאבים שהיו בני לווייתה הקבועים זנחו אותה, בלא התנגדות, בידיעה שבמהרה ישובו אל ביתם הנוח.

בסופו של דבר הטילה מֶר'אֶסַן את הכישוף השלישי, שחל על עורה. קמטים נמוגו, סולקו לטובת זוהר נעורים שהתפשט על גופה כעל בד ציור. שערה הפך עבות, וצבע ערמוני עמוק גלש משורשי הקרקפת שלה ועד קצות השערות. ידה התרוממה בעצלתיים וכרכה תלתל סביב אצבעה. היא תמיד אהבה לשחק בשערה — מנהג ילדותי שאפילו הכוח והמעמד לא סילקו מעליה.

משחזרו אליה העלומים הפנתה האלמנה את תשומת ליבה לרצועת הברזל המקועקעת — כדי שתוכל לכבול את הפולשת — ולגחלת, למקרה שתחליט להשמיד אותה כליל.

ככל הנראה כך יהיה.

״יבוא,״ אמרה מֶר'אֶסַן, וקלילות וצלילות קולה הפתיעו אותה — כפי שקרה תמיד כשביצעה את כשפי השיקום הארעיים. היא מחקה בהינף ידה את החותמים מעל דלת הבקתה והתירה את כניסתה של האישה שמעברה האחר.

לתוך אפלולית הבקתה חדרה תמרת עשן, ומעט אחריה זוהר אדום קטנטן, כמו של גחלילית בסתיו. קנֵה עישון? תהתה מֶר'אֶסַן. הזרה מעזה לעשן בנוכחותי, כאילו ביתי הוא מסבאת נוודים. מה עוד היא תעשה? תדרוש שאגיש לה משקה ואציג אמני נחמה לבחירתה?

״את תמיד יושבת לבד בחושך?״ שאלה האורחת החצופה.

מֶר'אֶסַן שלחה שבריר מכוח רצונה לתוך הכַּדוּרוֹר שהשתלשל ממרכז תקרת הבקתה. האור התלקח כשמש מלובנת ואילץ את הפולשת לסוכך על עיניה כדי להסתגל לבוהק הפתאומי. נקמה קטנונית, אולי, אבל היא סיפקה למגית האלמנה שהות קצרה לבחון את האישה, שהצליחה בדרך כלשהי להתגנב לשטחי הארמון, לחדור לגנים ולחמוק מהשומר, כדי להפר את קדושת הבקתה של מֶר'אֶסַן.

הילדה... לא, לא ילדה — היא רק נראתה כך, כי בעצם כולם נראים לה היום כמו ילדים. האישה חבשה כובע סְפר רחב שוליים, כאילו היא רועת בקר דַָרוֹמָנית. תלתלים אדמוניים פרועים גלשו מתחתיו עד גובה סנטרה, כמסגרת סביב פרצוף שללא ספק לא היה בלתי נעים לעין, אבל תחת יופיו חתרו תוויה החדים, ויותר מכול החיוך הרחב ומלא שביעות הרצון. לעזאזל עם האַרְגוֹסִים וזחיחותם.

״תראו אותך,״ אמרה הפולשת, רקעה במגפי הרכיבה שלה על השטיח ויישרה את אפודת העור השחורה שלבשה מעל חולצת פשתן מכוסה כתמי נדודים. היא הטתה את ראשה כשהביטה במֶר'אֶסַן. ״מה, התייפייפת כל כך רק בשבילי? בחיי שלא מגיע לי. את נראית יפה כמו פרח וצעירה יותר מגשם רענן בפסגת ההר!״

המילים החלקלקות אולי היו מחמיאות, אילו יצאו מפיה של מישהי שעיניה פחות ממזריות. ״עדיף לומר שאני ההר,״ ענתה מֶר'אֶסַן, ״ואת, פֶריוּס פַּרפֶקס, באזור המפולת.״

חיוכה של האישה שמולה התרכך, הזלזול השתנה ליחס שהיה בו יותר כבוד, אבל עדיין נעדר ממנו כל שמץ של פחד. היא הרכינה את ראשה קלות. ״וזה אזור יוצא מגדר הרגיל, גברתי.״

״הוא מסוכן. אני מקווה שסיבת בואך מצדיקה את הסיכון.״

״באתי בגלל הילד.״

״עניין פנימי של בני הז'אנ'טֶפּ.״

ניצוץ ההומור נמוג מעיני האַרְגוֹסִית. ״כבר לא.״

האלמנה התירה לכמות נוספת מכוח רצונה לזרום לתוך רצועת הגחלת שעל אמתה. המהמרת הרברבנית תראה באיזו קלות אני יכולה להפוך אותה לאפר. אבל פניה של האַרְגוֹסִית לא הפגינו כל דאגה.

״מחשבה פשוטה שלי תזעיק את השומר,״ הזהירה מֶר'אֶסַן. ברגע שהמילים נפלטו מבין שפתיה היא הצטערה עליהן. האיום היה הודאה בפחד. כדי לסגת ממנו היא הוסיפה, ״הוא מג רב־עוצמה בעצמו — יַסְּרָן. זאת אומרת שהוא...״

פֶריוּס פַּרפֶקס נופפה בידה בביטול. ״הוא מטיל כשפים שגורמים ייסורים. אני מבינה.״

הבוז הקל בנימת קולה של האישה הרגיז את מֶר'אֶסַן. רק זרים מעטים דיברו בזלזול כזה על הקסם הזַ'אנ'טֶפּי, ואפילו בקרב האויבים לא רבו אלה שהעזו לנהוג כך. האם מדובר בביטחון עצמי או בתרמית? ״איך באמת חמקת בלי שיבחין בך? קסמי הזקיף חזקים מאוד.״

האַרְגוֹסִית שאפה מקנה העישון שלה, ומֶר'אֶסַן זיהתה בַּמהלך עיכוב של התשובה. אולי היא לא רוצה לחשוף את סודותיה? סימן טוב, אם כך, שכן הוא מעיד על אי ודאות. ״קסם משי,״ ענתה האַרְגוֹסִית.

״קסם משי? זאת אומרת...״

״כשפי הז'אנ'טֶפּ לאיתור פולשים בנויים על קסם משי, נכון? איך אתם קוראים לזה? 'שליטה בתודעתם של אחרים'?״

מֶר'אֶסַן הנהנה ועיניה התכווצו.

האַרְגוֹסִית כיבתה את קנה העישון בצביטה בין אצבע לאגודל, ואז הכניסה אותו לאפודה שלה ונשענה על קיר הבקתה. ״תנסי את זה עליי.״ היא הרימה את ידיה בכניעה. ״אני לא אתנגד.״

הימור נועז ומטופש. אם מֶר'אֶסַן תבחר בכך, היא תוכל להשתמש בכשפי משי כדי לעשות באַרְגוֹסִית כרצונה: לחשוף את כל מחשבותיה, למלא אותה בחזיונות של זוועות בל יתוארו, אפילו לשלב קסם ברזל ליצירת שלשלת נפשית ש... לא. את זה לעולם לא.

מֶר'אֶסַן עצמה עיניים והצמידה את קצות האצבעות של ידה השמאלית אלה לאלה כשהעלתה בעיני רוחה את הגיאומטריה של הכישוף. היא שלחה את כוח רצונה לתוך רצועת המשי שעל אמתה הימנית, ואז ביטאה את הלחש ופרשה את האצבעות. כישוף פתיחה רגיל יספיק, יאפשר לה לחזות במחשבות השטחיות של האישה שקראה עליה תיגר בחוצפה כזאת.

כמו מפתח המסתובב במנעול משומן היטב נפתחה מולה תודעתה של האַרְגוֹסִית — זה היה קל בהרבה מכפי שמֶר'אֶסַן ציפתה. היא שיחקה במחשבותיה של פֶריוּס פַּרפֶקס בקלות, כאילו עלעלה בדפי ספר. מאחר שהאַרְגוֹסִית הזכירה את הילד — איך קראו לו? הוא היה כאן רק לפני שעות מעטות, אבל הזיכרון כבר התעמעם. קֶה... קֶלֶן? זהו: קֶלֶן לבית קֶה. מֶר'אֶסַן התחילה שם, העלתה תמונות שלו מזיכרונותיה של פֶריוּס: ראתה את הילד בדו־קרב מול העלוב הקטן מבית רָה, מביס אותו בלי קסם, כמעט נהרג בידי אחותו הקטנה — מֶר'אֶסַן תצטרך להשגיח על הילדה הזאת — ואז פֶריוּס עצמה, נלחמת להציל את קֶלֶן. עלו גם תמונות אחרות, אבל מידת הזהירות קראה לה להתמקד בשאלות חיוניות יותר: מהי מטרתה של פֶריוּס פַּרפֶקס בבואה לארצות הז'אנ'טֶפּ זמן קצר כל כך אחרי מות בעלה של מֶר'אֶסַן, נסיך השבט? מה היא רוצה להשיג בסופו של דבר?

פתאום נעלמו מחשבותיה של האַרְגוֹסִית ותודעתה נמחקה. בדרך כלשהי, בזמן שדעתה של מֶר'אֶסַן הייתה מוסחת, היא חמקה מהבקתה.

המגית האלמנה פקחה את עיניה וציפתה לראות חדר ריק, אבל גילתה שהאַרְגוֹסִית עדיין שם. ״איך...?״

פֶריוּס משכה בכתפיה, הוציאה את קנה העישון שלה והדליקה אותו מחדש. ״קסם המשי המפואר שלך מתמקד בתודעה, אבל הוא צריך לכבול את עצמו לאגו, לתחושת אינדיבידואליות.״ היא שאפה מהקנה ופלטה טבעת עשן, שצפה באוויר ביניהן. ״לפעמים בריא לשכוח קצת מעצמך.״

״בלתי אפשרי,״ קבעה מֶר'אֶסַן, שחוותה תחושת לחץ פתאומית בחזה מעצם המחשבה. ״אף אחד לא יכול לאבד את עצמו במידה מוחלטת עד כדי כך שכוחו של קסם משי לא פועל עליו.״

תמרת עשן נוספת, ועוד חיוך שחצני. ״אולי בלתי אפשרי לכם, בני הז'אנ'טֶפּ, בשל האובססיה של כולכם לשלוט בעצמכם ובכל הסובב אתכם.״

המגית האלמנה חיפשה מענה ניצָח. האַרְגוֹסִים ידועים באהבתם לדיונים והתפלספויות. אלא שמֶר'אֶסַן חיה כבר שלוש מאות שנה, וידעה על רטוריקה ופילוסופיה יותר ממה שמהמרת נודדת יכולה בכלל לתאר לעצמה. עוד לפני שהספיקה להשיב, פֶריוּס פַּרפֶקס הוסיפה, ״קצת כמו שאת מנסה לשלוט בילד.״

אה. סוף־סוף נקודת תורפה, או לפחות וידוי. ״אם כן, הצלת את חייו לא רק מתוך אלטרואיזם רגעי.״

האַרגוֹסית נדה בראשה. ״נו, זאת הבעיה שלכם, הז'אנ'טֶפּים: אתם רואים רק אפשרות אחת בכל רגע נתון. הצלתי את קֶלֶן כי ראיתי ילד שעומד למות בלי סיבה טובה, רק מפני שנולד בארץ מטורפת שמכריחה ילדים להילחם זה בזה בקסם כדי להרשים את ההורים. אם מאחר שהצלתי אותו הוא יועיל לי בדרכים אחרות, נו, אלה פשוט הפניות והעיקולים שיש בדרך.״

״והדרך הזאת הובילה אותך לפתחי?״

האַרְגוֹסִית משכה בכתפיה. ״את ציווית על הילד לרגל אחריי. חשבתי ששתינו נחסוך זמן אם נדבר בארבע עיניים.״

״הילד התוודה בפנייך.״ מֶר'אֶסַן הרגישה צביטת אכזבה. היו לה כל כך הרבה תקוות לגביו.

״הוא לא אמר אף מילה. קֶלֶן ילד טוב, משתדל מאוד להבין מה נכון לעשות.״

העלבון המרומז הטריד את מֶר'אֶסַן יותר מכפי שהיה נוח לה להודות. ״כמו כולנו. אז מה, באת לדרוש ממני להפסיק? או שזה משהו אחר? מדוע האַרְגוֹסִים מנסים להתערב בענייני הז'אנ'טֶפּים דווקא עכשיו, כשהבתים הגדולים של עמנו מפולגים בשאלת הירושה של כס נסיך השבט אחרי מותו של בעלי? בגלל זה את כאן? כי הנוודים מרגישים שיש בנו חולשה עכשיו, אחרי מותו של המג החזק ביותר?״

״בעלך היה אידיוט.״

ההכרזה הייתה כסטירת לחי על פניה של מֶר'אֶסַן, ולמרות מה שהרגישה בעצמה, למרות מה שהוא... הזיכרון אפילו לא הניח לעצמו להיווצר בתודעתה. ״לא היית מעזה לדבר כך על נסיך השבט אילו היה חי.״

פֶריוּס פַּרפֶקס פסעה לעבר מֶר'אֶסַן. ״אני יודעת מה הוא עשה לך.״

מֶר'אֶסַן פתחה את פיה, אבל המילים גוועו. אפילו מילים כה קטנות ולא מכוונות הפעילו את הכישוף, והשלשלאות התהדקו סביב מחשבותיה.

האַרְגוֹסִית נעצה בה מבט בכעס... לא, בזעם. אבל היו מעורבים בו גם דברים אחרים. נחישות. השלמה. ועוד דבר אחד: אהדה. ״אני יודעת מה הסוד שלך,״ אמרה פֶריוּס פַּרפֶקס. ״הייתי שוברת את השלשלת בשבילך אם הייתי יכולה.״

״אני לא יודעת על מה את מדברת.״ בבקשה, בבקשה, הראי לי תכסיס אַרְגוֹסִי כלשהו, הסירי את הדבר הכרוך סביב נשמתי והוכיחי כמה את חכמה, אני מתחננת!

אבל לא היה דבר שהאישה שמולה יכלה לעשות למענה, שום דבר שמֶר'אֶסַן עצמה לא ניסתה כבר מאות פעמים. שום דבר, רק להביט בה בחמלה. זה מה שכאב יותר מכול. חמלה מצידה של מהמרת נוודית שאין לה יותר קסם מאשר לרועה עיזים אוויל. כמה רצתה מֶר'אֶסַן לזעום עליה, לצרוח בתסכול של קרוב לשלוש מאות שנות כבילה! זוועה שחולל...

אפילו כאן, אפילו המחשבה החולפת הזאת — אפילו לא מילה שנאמרה אלא רק התחושה שמאחוריה — וכשפי הברזל והמשי נכרכו סביב גרונה.

פֶריוּס פַּרפֶקס דיברה חרישית, אפילו לא לחישה, כאילו אם תנהג כך הכישוף לא יבחין בדבריה. ״הייתי מגלה את הסוד במקומך, המגית האלמנה. הייתי צועקת אותו לעולם. אבל זה לא יעזור, מה? הדרך היחידה לעקוף את השלשלת היא שהאמת תתגלה במקרה. זאת הסיבה האמיתית לרצון שלך בַּילד. את מהמרת שקֶלֶן יבין את האמת בעצמו וככה ישבור את הכבילה.״

״נראה לי שאת מבולבלת,״ אמרה מֶר'אֶסַן. ״אין...״ היא לא הייתה מסוגלת אפילו לומר את שמו של הדבר. במקום זאת, אחרי התנשפות חנוקה, הכישוף אילץ אותה לומר, ״אין טעם בהשערות ריקות.״

האַרגוֹסית הנהנה. ״אז לא נדבר על כך עוד.״

הלחץ שעטף את גרונה נמוג, ומֶר'אֶסַן הרגישה שוב שהיא חופשייה. חופשייה כל עוד היא לא חושבת על זה, ולעולם לא מנסה לומר זאת. חופשייה כל עוד האמת חורכת את קרביה לעד.

פֶריוּס פַּרפֶקס לקחה צרור קטן עשוי עור ופרשה אותו על השולחן הקטן והרעוע של מֶר'אֶסַן. בתוכו הייתה כמות קטנה של קלפי משחק חלקים, וכן מכחולים וסוגי דיו שונים. ״את רוצה לצייר קלף שלי?״ שאלה מֶר'אֶסַן. ״בגלל זה טרחת להתגנב לבקתה שלי?״

״למה לא?״ שאלה האַרְגוֹסִית, והחיוך הערמומי חזר לפניה. ״את הרי לא תהיי יפה יותר עם הזמן.״

מֶר'אֶסַן הבינה פתאום. ״את מאמינה שימיי ספורים, שאמות בקרוב.״

האַרגוֹסית הנהנה.

״אם כך, אני...״ מֶר'אֶסַן חיפשה את המילה. היא אמרה אותה רק לפני שעות אחדות לילד, לקֶלֶן. ״אני אחת מאי־ההתאמות שלך? חיי משנים את ההיסטוריה?״

האישה האחרת הרימה אליה מבט והיססה בטרם ענתה. ״לכל חיים יש משמעות, המָּגית האלמנה. החיים של כל יצור משנים את העולם סביבו.״

״אל תנהגי בי בהתנשאות! האם אני אי־התאמה או...״

״לא, את לא. אני חושבת שיכולת להיות, אם לא היית...״ האַרגוֹסית השתתקה, למרבה המזל, כי השלשלת כבר התחילה לקרקש באזהרה במוחה של מֶר'אֶסַן.

למרות העוצמה וכוח החיים שהעניקו לה כשפיה, היא התקשתה פתאום לעמוד. היא ניגשה לכיסא ושקעה לתוכו. רטיבות על לחייה הפתיעה אותה, ומֶר'אֶסַן גילתה שהיא בוכה. ״אם כן, מדוע באת, ארורה? מדוע לבזבז את הזמן בציור קלף של זקנה טיפשה שאין לה כל חשיבות לבני עמה, שלא לדבר על ההיסטוריה?״

הדברים השפיעו על האַרְגוֹסִית, והיא נראתה מהוססת לראשונה מאז בואה. ״זה הדבר היחיד שנדמה לי שאני יכולה לעשות בשבילך, מֶר'אֶסַן מבני הז'אנ'טֶפּ.״

ופתאום זה היה הדבר החשוב ביותר בעולם: לא להסתלק ממנו בלי שיזכרו אותה, לא לסבול זמן רב כל כך בלי שמישהו—

שוב התהדקה השלשלת הארורה וחנקה אותה, אילצה אותה לשכוח אפילו את העינוי שכפתה עליה השמירה על סודותיהם האפלים ביותר של בני עמה. מֶר'אֶסַן נאלצה להתנגד בכל מאודה לכבילה רק כדי ללחוש, ״אני לא רוצה להישכח.״

היא הרגישה שתי ידיים נכרכות סביב ידיה, וכשפקחה את עיניה ראתה את פֶריוּס פַּרפֶקס כורעת ברך לפניה. ״אני אצייר את הקלף שלך, מֶר'אֶסַן, והעולם יזכור אותך. את יודעת למה?״

״למה?״ היא שאלה.

הייתה פלדה מאחורי הרוך בעיניה של האַרְגוֹסִית. ״כי אני לא אתן להם לשכוח.״

כמו הרעם המציין את בוא הגשם למי שמכיר רק את המדבר, הבינה מֶר'אֶסַן פתאום כמה הדבר חשוב לה, כמה פחד היה בוודאות שלא יזכרו אותה. ״תעשי את זה בשבילי? בשביל אישה זרה? אויבת?״

פֶריוּס פַּרפֶקס הסירה את ידיה מידיה של מֶר'אֶסַן והשתמשה בהן לניגוב הדמעות, ואז פתחה את בקבוקון הדיו הראשון וטבלה בו את אחד המכחולים. ״אני אעשה את זה, ואני מבטיחה לעשות בשבילך עוד דבר אחד, מֶר'אֶסַן מבני הז'אנ'טֶפּ.״

״מה?״ היא שאלה.

האישה שמולה הרימה מבט מהציור, והחיוך השובבי חזר לפניה, איתן וברור. ״אני אתגעגע אלייך, ציפור זקנה ומשוגעת.״