טלי של דנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טלי של דנה
הוספה למועדפים

טלי של דנה

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מאשה יצחקי

פרופ' מאשה יצחקי מלמדת ספרות עברית במכון ללשונות המזרח בפריס – INALCO – ועורכת את כתב העת למדעי היהדות "יוד".

בין ספריה: אלי גנת ערוגות (תל אביב 1988),
Jardin d'Eden, jardins d'Espagne (Paris, 1993)
Juda Halevi – d'Espagne – Jerusalem (Paris 1997)
Poesie hebraique amoureuse (Paris 2000).

תקציר

מעבר לבית ספר חדש, מסיבת יום הולדת אבודה, פרידה ארוכה מחבר, התמודדות עם אבל ו... איך חיים בצל הקורונה – חוויות אלו ואחרות עומדות במרכז השיח שמפתחת דנה, ילדה תל-אביבית בת עשר, עם ידידתה הבדיונית שאינה אלא בת דמותה, הלוא היא טלי.

"מאותו רגע שבו ראתה דנה את טלי בעיני רוחה, הבינה כי היא מכירה אותה ממש טוב. זהו זה, אמרה בליבה, הסיפור שלה, של טלי, שהוא בעצם הסיפור שלי, מתחיל..."

דנה יוצרת לה בדמיונה חברה בדיונית ותוך כדי כתיבה חווה עימה יחד פרקי מפתח בחייה. אט-אט קורמת טלי עור וגידים והופכת לחלק בלתי נפרד מחייה של דנה.

לאורכו של הספר חושפת דנה בפני קוראיה את קשיי הכתיבה, ההליכים המלווים אותה, ההתלבטויות ואופן קבלת ההחלטות. בדרך זו הם הופכים שותפים מלאים לתהליך היצירה.

 

מאשה יצחקי היא פרופסור אמריטוס לספרות עברית, מומחית לשירת ימי הביניים. כעשרים וחמש שנים לימדה במכון לתרבויות המזרח בסורבון, פריז. פרסומיה האקדמיים מונים עשרות ספרים ומאמרים בעברית ובצרפתית. בין היתר היא עורכת זה שנים את כתב העת למדעי היהדות "יוד", המתפרסם בצרפת. ספרה הראשון לילדים, "קופסת החלומות של אורי", ראה אור ב-2018. "טלי של דנה" הוא ספרה השני.

 

פרק ראשון

1
נא להכיר את דנה


השעה כבר שתיים בצהריים וילדי כיתה ה'2 סידרו במהירות את ילקוטיהם והתכוננו ללכת הביתה. רק דנה נשארה ישובה על כיסאה בשורה האחרונה, חולמת. המורה ביקשה להכין ליום שישי, לשיעור עברית, חיבור על חופשת הפסח, אבל היא, נמאס לה כבר מהחיבורים האלה ומהנושאים שחוזרים על עצמם בכל שנה: "איך בילית בחופש", "ספר על טיול מעניין" וכו'. היא רוצה לכתוב סיפור דמיוני, כמו בספרים, ללא כל קשר לא לשיעורי הבית ולא לנושאים המשעממים האלה. היא רוצה לכתוב סיפור על ילדה, על ילדה אמיתית שקורים לה דברים, שחווה חוויות, על מין ילדה כזו שהיא כאילו מכירה, וברור לה שזו חייבת להיות בת ולא בן. אבל על מי? 
בחירת הגיבורה היא השלב הראשון, חשבה דנה בליבה. כשאכיר אותה ואדע מי היא, אוכל לדמיין מה קורה לה ולכתוב עליה.
"דנה, אנחנו הולכות הביתה," קראו לה חברותיה. "נו, את באה כבר?"
"אל תפריעו, עזבו אותי."
"לא להפריע לְמה? את סתם חולמת... מה קרה לך? נדבקת לכיסא?"
בדרך הביתה הבינה דנה שגיבורת הסיפור שלה חייבת להיות בת גילה. רק כך תוכל באמת להכיר אותה ולספר את סיפורה. גם היא בכיתה ה', אבל בבית ספר בדיוני כמובן ובכיתה בדיונית. גם היא אוהבת מאוד לקרוא, לרקוד, לרכוב על אופניים, ממש כמוה. ואיך אקרא לה? אינני יכולה לדמיין מישהי שאין לה שם... השאלה ניקרה בראשה גם בבית, בארוחת הצהריים. סבתא באה לבקר ובדרך אספה את עומר, אחיה הקטן של דנה, מן הגן. עומר פיזר את צעצועיו בסלון ודהר על אופניו בשאגות שמחה, אך למרות הבלגן והרעש דנה נשארה שקטה וחולמת.
...גיבורה חסרת שם איננה קיימת, המחשבה לא הרפתה ממנה. אריאל? דניאל? אולי תמר? ולפתע, בשביב של שנייה, הכול התבהר: אקרא לה טלי. יש לה שיער מתולתל וארוך, בלונדיני, קוקו בלוף, מכנסי ג’ינס ועיניים גדולות.
מאותו רגע ראתה דנה את טלי מול עיניה וידעה בליבה שהיא מכירה אותה ממש טוב. זהו זה, הבינה דנה, הסיפור שלי, שהוא בעצם הסיפור של טלי, מתחיל.

2
המכתב
טלי הגיעה לכיתה ה'2 בבית הספר החדש רק בראשית השנה. לשכונה 
החדשה עברה עם משפחתה בסביבות חג השבועות. היא לא הכירה איש בסביבה, מעבר הדירה היה קשה עבורה והיא מאוד התגעגעה לביתה הישן ובמיוחד לבית הספר, לכיתה, לחברים ולמורה חווה האהובה עליה. בשבועות האחרונים של כיתה ד', מיד לאחר המעבר וזמן קצר לפני החופש הגדול, נסעה בכל בוקר באוטובוס לשכונה הישנה. הנסיעה ארכה כחצי שעה וטלי הייתה חייבת לצאת מן הבית מוקדם מאוד כדי שלא תחמיץ את האוטובוס של שבע ורבע, אבל ממש לא היה אכפת לה. וכבר בשבע ועשר דקות התייצבה בתחנה. היא ראתה בעצמה בוגרת, הקפידה לא לשכוח דבר וחצי דבר בדרך, ויותר מכול אהבה את הדקות שבהן הציץ לפתע בחלון האוטובוס נוף השכונה הישנה: עמודי הבטון של תיאטרון הבימה, עצי השיקמה הענפים, השדרה... טלי מיהרה לרדת מן האוטובוס, חצתה בזהירות את הכביש ודהרה בשמחה לחצר בית הספר הישן והטוב. 
בכל ערב, בזמן הארוחה, כשאבא של טלי כבר היה בבית, התחננה הילדה שישאירו אותה בבית הספר הישן גם בכיתה ה'. "אני מוכנה לנסוע כך כל בוקר, גם בחורף, מה אכפת לכם? אתם רואים שאני עצמאית ומסתדרת, ובשנה הבאה אהיה כבר בת עשר", הדמעות חנקו את גרונה, "אני פשוט לא מבינה אתכם, למה לא?" 
"ילדה בגילך לא צריכה לבלות כל יום שעות באוטובוס. בית הספר החדש נמצא במרחק של חמש דקות הליכה," חזרה אימא ואמרה. 
"את צריכה חברות על יד הבית," הוסיף אבא.
ואימא אמרה: "חוגים, וימי הולדת... תחשבי על כל מה שאת מחמיצה."
אבל טלי המשיכה ועמדה על שלה, וכל ערב, לאחר ויכוחים אין סופיים, היא הסתגרה בחדרה החדש והתייפחה. הוריה נותרו מאחורי הדלת עצובים וחסרי אונים.
ערב אחד הגיע אבא מן המשרד מוקדם יחסית ובידו דף נייר מודפס.
עוד לפני ארוחת הערב נכנס לחדרה של טלי ואמר: "קראי בעיון וחתמי בבקשה," והושיט לה את הדף. 
טלי, מופתעת, אכן קראה בעיון: 

הסכם
"אני, אביה של טלי, מתחייב בזאת להחזיר את טלי לבית ספרה הישן בשדרות רוטשילד בשנת הלימודים הבאה, מיד לאחר חופשת החנוכה, אם טלי תבקש זאת ממני בתום חופשה זו. טלי לעומת זאת מתחייבת להתחיל ללכת לבית הספר בשכונה החדשה עם ראשית שנת הלימודים ועד חנוכה ללא ויכוחים. ההחלטה הסופית תיפול אחרי חנוכה ובהתאם לרצונה של טלי."
ולמטה מקום לשתי חתימות:

אבא מצד ימין וטלי מצד שמאל.

"רגע, אתה מתכוון שאלך בשנה הבאה לבית הספר החדש שלושה חודשים בערך, ואם לא יהיה לי טוב תחזיר אותי לשלי? לישן?" שאלה. 
"כן, בדיוק כך," אמר אבא. "לא יותר משלושה חודשים, עד חנוכה, מבטיח." 
"טוב, בסדר, בוא נחתום, מוכנה לסבול שלושה חודשים... אבל אתה בטוח שתחזיר אותי? ולא תעשו לי בעיות?"
"בטוח לגמרי. את יודעת, אני תמיד תמיד מכבד את התחייבויותיי," ענה לה אבא, ושניהם חתמו ונתנו את המכתב לאימא למשמרת. 

* * *

מאז עברה כבר כחצי שנה. חופשת החנוכה הסתיימה מזמן וטלי פשוט שכחה מקיומו של ההסכם החתום. היא מאוד אהבה את בית הספר החדש, השתלבה מצוין בלימודים, במיוחד בעברית — טלי מאוד אהבה לקרוא — ובמשחקי ספורט, והיו לה שתי חברות ממש ממש טובות, רותי ויעל, וגם שני חברים: מיכאל, שגר ברחוב הסמוך, וגיא, שגר לא רחוק ממיכאל.
אין ספק, היום הראשון, ליתר דיוק הבוקר הראשון, בבית הספר החדש היה די קשה. טלי הגיעה לבדה למרות שאימא שלה הציעה ללוות אותה." אני כבר בכיתה ה', נסעתי במשך חודשים כל בוקר לבד באוטובוס לבית הספר הישן, אין לי כל צורך בשומרת ראש ובכלל, בדיוק כמו שאמרת, זה חמש דקות מהבית," אמרה 
בביטחון. 
עם זאת, כשעמדה לבדה בחצר הבלתי מוכרת, ליד הברזייה, הביטחון 
הלך והתנדף לו. מה בכלל אני עושה כאן... אני לא מכירה אף אחד, רק לא 
לבכות, שלא תעזי, זה לא הזמן ולא המקום. וממילא זה לא לתמיד, רק עד 
חנוכה, אבא הבטיח לי, חשבה בליבה. אולי בכלל אלך הביתה, צץ רעיון בראשה, ההורים כבר בעבודה, הם לא ידעו שברחתי ומחר, מחר יום חדש... נראה כבר 
אז.
עוד היא מהססת (טלי לא אהבה לשקר, ולפי ההסכם החתום, היא הבטיחה לאבא...) ולפתע צנח לרגליה כדורסל. טלי התבוננה סביבה: היא בכלל לא שמה לב לקבוצת הילדים ששיחקה במגרש סמוך, מרחק מטרים ספורים ממנה. בלי לחשוב יותר מדי תפסה את הכדור. 
שתי בנות ניגשו אליה, אחת מתולתלת עם שיער שחור והשנייה בהירת שיער.
"שלום," אמרה השחרחורת.
טלי פלטה בפה סגור למחצה שלום קטן כזה.
"אני רותי וזאת יעל, ואת?"
"אני טלי, אני חדשה."
"אה, את בטח התלמידה החדשה בכיתה שלנו. את בה', נכון?" שאלה יעל.
"כן, בה'2 אני חושבת."
"מיכאל, גיא, בואו מהר, בואו תכירו את התלמידה החדשה. קוראים לה טלי," צעקו שתיהן יחד.
ומיכאל (חמוד דווקא, אמרה טלי לעצמה), כולו תלתלים וחיוכים, ניגש לחבורת הבנות: "הי טלי, דווקא אמרו לנו שצריכה להגיע תלמידה חדשה, איזה כיף שזו את. את בטח מבואסת קצת, זה ברור."
טלי חייכה במבוכה והנהנה לאישור.
"אני מכיר את זה," המשיך, "גם אני הייתי חדש, בתחילת כיתה ג', ממש לפני שנתיים... זה לא כל כך נעים, נכון? רק שתי אלה פה בבית הספר ביחד מכיתה א'. גם אתה גיא, נכון? נדמה לי שאפילו בגן חובה היו שלושתם יחד. ממש שלישייה. מזלי שקיבלו אותי לחבורה שלהם... טוב, אתם באים למגרש?"
"את באה לשחק איתנו? יש עוד עשר דקות עד הצלצול," אמרה יעל.
"נו, בואי כבר, אל תתביישי, ואחר כך נעלה לכיתה ביחד, נראה לך איפה זה," הוסיפה רותי.
גיא התחיל לכדרר ומיכאל חייך.
מאותו יום לא נפרדו. בכל יום אחרי בית הספר היו מבלים יחד. לפעמים, בשבתות, היו באים לבקר אותה חבריה מהכיתה הקודמת. טלי הכירה להם את החברים החדשים ואת השכונה שבינתיים חרשה בה כל אבן. הם טיילו יחד, טיפסו על העצים הרבים בשכונה שעדיין לא סיימו את בנייתה, רכבו על האופניים של מיכאל וגיא ועשו סיבובים בתורות. לטלי עדיין לא היו אופניים, הוריה הבטיחו לה ליום הולדתה העשירי.
הקטע האהוב ביותר על טלי היה הטיולים לירקון בשבת בבוקר. האמת 
היא שזה לא היה כל כך רחוק, אולי רבע שעה בהליכה מהירה, אבל לפעמים 
אחיה נתן לה את האופניים שלו. אומנם הם היו קצת גבוהים עבורה, אבל טלי הייתה ממש ספורטאית טובה. חוץ מזה ההורים, כאמור, הבטיחו לה אופניים משלה ליום ההולדת. היא רכבה עם מיכאל, רק שניהם. לרותי וליעל לא הרשו לרכוב כל כך רחוק וגיא, שהיה דווקא אלוף ברכיבה על אופניים, גיא פשוט לא רצה להפריע... 
מיכאל בא לקרוא לה מוקדם יחסית, מצויד במים ובפירות, טלי לקחה מהמטבח שתי פרוסות מהעוגה של שבת, ובכיף יצאו לדרך. הרחובות היו ריקים ושקטים, העיר הסואנת תמיד נחה לה בדממה והשניים רכבו בשלווה לאורך רחוב אבן גבירול עד הגשר. כשהגיעו, ירדו לפארק והתיישבו מתחת לאחד העצים כשפניהם מופנים לנחל. טלי אהבה מאוד את הים ואהבה לחתור ומאוד רצתה להצטרף לצופי-ים. מיכאל חלם על מועדון השייטים: הסירות הארוכות החותכות במהירות את המים שבו את ליבו... אך בינתיים, עד שיגיע לגיל המתאים, הסכים בשמחה להירשם עם טלי לצופי-ים. 
"אולי גם גיא יבוא. סיפרתי לו," אמרה טלי, "בשבוע הבא נלך להירשם. צריך אישור של ההורים, שלי כבר הסכימו, ושלך?"
"עדיין מהססים, אבל אחי הגדול הבטיח לשכנע אותם, נקווה שזה יעבוד," ענה מיכאל. "נו, מה עם העוגה של אימא שלך, אני מת עליה." הרעיון שגיא יצטרף לא כל כך מצא חן בעיניו, אבל הוא כמובן לא אמר מילה. 
הבוקר עבר עליהם בפטפוטים ובזלילה, הם טוו שלל תוכניות לעתיד עד שהטלפון של טלי צלצל. 
"איפה את? תחזרי מיד, כולם מחכים לך לצהריים. גם סבא וסבתא כבר הגיעו."
"כבר חוזרת אימא, אל תכעסי... אנחנו בירקון, מיכאל ואני."
מזל שטלי לא יכלה לראות את החיוך של אימא. "נו טוב, אם את עם מיכאל... ובכל זאת, צריך כבר לחזור." ואז הוסיפה: "תזמיני אותו גם אבל בתנאי שהוריו ירשו לו."
מיכאל כבר היה בן בית אצל טלי, ובכלל, כל החמישה — טלי, מיכאל, יעל, גיא ורותי — הפכו לחבורה של ממש, חבורת ה"בלתי נפרדים".

* * *

ערב אחד אבא חזר מן המשרד יחסית מוקדם ועוד לפני ארוחת הערב שאל את טלי: "נו ילדה, מה דעתך? חופשת חנוכה הסתיימה כבר לפני זמן די ארוך, מה עם המכתב?" 
טלי, שזה עתה נכנסה הביתה ממשחק כדורסל כולה מיוזעת, התבלבלה: "איזה מכתב?" 
"ההסכם, מכתב ההתחייבות שלי, שאחזיר אותך לבית הספר הישן בשדרות רוטשילד אחרי חנוכה אם רק תרצי. מה את אומרת?"
"שלא תעז אבא," טלי צחקה, "מה פתאום? בוא פשוט נקרע אותו."

* * *

מאשה יצחקי

פרופ' מאשה יצחקי מלמדת ספרות עברית במכון ללשונות המזרח בפריס – INALCO – ועורכת את כתב העת למדעי היהדות "יוד".

בין ספריה: אלי גנת ערוגות (תל אביב 1988),
Jardin d'Eden, jardins d'Espagne (Paris, 1993)
Juda Halevi – d'Espagne – Jerusalem (Paris 1997)
Poesie hebraique amoureuse (Paris 2000).

עוד על הספר

טלי של דנה מאשה יצחקי

1
נא להכיר את דנה


השעה כבר שתיים בצהריים וילדי כיתה ה'2 סידרו במהירות את ילקוטיהם והתכוננו ללכת הביתה. רק דנה נשארה ישובה על כיסאה בשורה האחרונה, חולמת. המורה ביקשה להכין ליום שישי, לשיעור עברית, חיבור על חופשת הפסח, אבל היא, נמאס לה כבר מהחיבורים האלה ומהנושאים שחוזרים על עצמם בכל שנה: "איך בילית בחופש", "ספר על טיול מעניין" וכו'. היא רוצה לכתוב סיפור דמיוני, כמו בספרים, ללא כל קשר לא לשיעורי הבית ולא לנושאים המשעממים האלה. היא רוצה לכתוב סיפור על ילדה, על ילדה אמיתית שקורים לה דברים, שחווה חוויות, על מין ילדה כזו שהיא כאילו מכירה, וברור לה שזו חייבת להיות בת ולא בן. אבל על מי? 
בחירת הגיבורה היא השלב הראשון, חשבה דנה בליבה. כשאכיר אותה ואדע מי היא, אוכל לדמיין מה קורה לה ולכתוב עליה.
"דנה, אנחנו הולכות הביתה," קראו לה חברותיה. "נו, את באה כבר?"
"אל תפריעו, עזבו אותי."
"לא להפריע לְמה? את סתם חולמת... מה קרה לך? נדבקת לכיסא?"
בדרך הביתה הבינה דנה שגיבורת הסיפור שלה חייבת להיות בת גילה. רק כך תוכל באמת להכיר אותה ולספר את סיפורה. גם היא בכיתה ה', אבל בבית ספר בדיוני כמובן ובכיתה בדיונית. גם היא אוהבת מאוד לקרוא, לרקוד, לרכוב על אופניים, ממש כמוה. ואיך אקרא לה? אינני יכולה לדמיין מישהי שאין לה שם... השאלה ניקרה בראשה גם בבית, בארוחת הצהריים. סבתא באה לבקר ובדרך אספה את עומר, אחיה הקטן של דנה, מן הגן. עומר פיזר את צעצועיו בסלון ודהר על אופניו בשאגות שמחה, אך למרות הבלגן והרעש דנה נשארה שקטה וחולמת.
...גיבורה חסרת שם איננה קיימת, המחשבה לא הרפתה ממנה. אריאל? דניאל? אולי תמר? ולפתע, בשביב של שנייה, הכול התבהר: אקרא לה טלי. יש לה שיער מתולתל וארוך, בלונדיני, קוקו בלוף, מכנסי ג’ינס ועיניים גדולות.
מאותו רגע ראתה דנה את טלי מול עיניה וידעה בליבה שהיא מכירה אותה ממש טוב. זהו זה, הבינה דנה, הסיפור שלי, שהוא בעצם הסיפור של טלי, מתחיל.

2
המכתב
טלי הגיעה לכיתה ה'2 בבית הספר החדש רק בראשית השנה. לשכונה 
החדשה עברה עם משפחתה בסביבות חג השבועות. היא לא הכירה איש בסביבה, מעבר הדירה היה קשה עבורה והיא מאוד התגעגעה לביתה הישן ובמיוחד לבית הספר, לכיתה, לחברים ולמורה חווה האהובה עליה. בשבועות האחרונים של כיתה ד', מיד לאחר המעבר וזמן קצר לפני החופש הגדול, נסעה בכל בוקר באוטובוס לשכונה הישנה. הנסיעה ארכה כחצי שעה וטלי הייתה חייבת לצאת מן הבית מוקדם מאוד כדי שלא תחמיץ את האוטובוס של שבע ורבע, אבל ממש לא היה אכפת לה. וכבר בשבע ועשר דקות התייצבה בתחנה. היא ראתה בעצמה בוגרת, הקפידה לא לשכוח דבר וחצי דבר בדרך, ויותר מכול אהבה את הדקות שבהן הציץ לפתע בחלון האוטובוס נוף השכונה הישנה: עמודי הבטון של תיאטרון הבימה, עצי השיקמה הענפים, השדרה... טלי מיהרה לרדת מן האוטובוס, חצתה בזהירות את הכביש ודהרה בשמחה לחצר בית הספר הישן והטוב. 
בכל ערב, בזמן הארוחה, כשאבא של טלי כבר היה בבית, התחננה הילדה שישאירו אותה בבית הספר הישן גם בכיתה ה'. "אני מוכנה לנסוע כך כל בוקר, גם בחורף, מה אכפת לכם? אתם רואים שאני עצמאית ומסתדרת, ובשנה הבאה אהיה כבר בת עשר", הדמעות חנקו את גרונה, "אני פשוט לא מבינה אתכם, למה לא?" 
"ילדה בגילך לא צריכה לבלות כל יום שעות באוטובוס. בית הספר החדש נמצא במרחק של חמש דקות הליכה," חזרה אימא ואמרה. 
"את צריכה חברות על יד הבית," הוסיף אבא.
ואימא אמרה: "חוגים, וימי הולדת... תחשבי על כל מה שאת מחמיצה."
אבל טלי המשיכה ועמדה על שלה, וכל ערב, לאחר ויכוחים אין סופיים, היא הסתגרה בחדרה החדש והתייפחה. הוריה נותרו מאחורי הדלת עצובים וחסרי אונים.
ערב אחד הגיע אבא מן המשרד מוקדם יחסית ובידו דף נייר מודפס.
עוד לפני ארוחת הערב נכנס לחדרה של טלי ואמר: "קראי בעיון וחתמי בבקשה," והושיט לה את הדף. 
טלי, מופתעת, אכן קראה בעיון: 

הסכם
"אני, אביה של טלי, מתחייב בזאת להחזיר את טלי לבית ספרה הישן בשדרות רוטשילד בשנת הלימודים הבאה, מיד לאחר חופשת החנוכה, אם טלי תבקש זאת ממני בתום חופשה זו. טלי לעומת זאת מתחייבת להתחיל ללכת לבית הספר בשכונה החדשה עם ראשית שנת הלימודים ועד חנוכה ללא ויכוחים. ההחלטה הסופית תיפול אחרי חנוכה ובהתאם לרצונה של טלי."
ולמטה מקום לשתי חתימות:

אבא מצד ימין וטלי מצד שמאל.

"רגע, אתה מתכוון שאלך בשנה הבאה לבית הספר החדש שלושה חודשים בערך, ואם לא יהיה לי טוב תחזיר אותי לשלי? לישן?" שאלה. 
"כן, בדיוק כך," אמר אבא. "לא יותר משלושה חודשים, עד חנוכה, מבטיח." 
"טוב, בסדר, בוא נחתום, מוכנה לסבול שלושה חודשים... אבל אתה בטוח שתחזיר אותי? ולא תעשו לי בעיות?"
"בטוח לגמרי. את יודעת, אני תמיד תמיד מכבד את התחייבויותיי," ענה לה אבא, ושניהם חתמו ונתנו את המכתב לאימא למשמרת. 

* * *

מאז עברה כבר כחצי שנה. חופשת החנוכה הסתיימה מזמן וטלי פשוט שכחה מקיומו של ההסכם החתום. היא מאוד אהבה את בית הספר החדש, השתלבה מצוין בלימודים, במיוחד בעברית — טלי מאוד אהבה לקרוא — ובמשחקי ספורט, והיו לה שתי חברות ממש ממש טובות, רותי ויעל, וגם שני חברים: מיכאל, שגר ברחוב הסמוך, וגיא, שגר לא רחוק ממיכאל.
אין ספק, היום הראשון, ליתר דיוק הבוקר הראשון, בבית הספר החדש היה די קשה. טלי הגיעה לבדה למרות שאימא שלה הציעה ללוות אותה." אני כבר בכיתה ה', נסעתי במשך חודשים כל בוקר לבד באוטובוס לבית הספר הישן, אין לי כל צורך בשומרת ראש ובכלל, בדיוק כמו שאמרת, זה חמש דקות מהבית," אמרה 
בביטחון. 
עם זאת, כשעמדה לבדה בחצר הבלתי מוכרת, ליד הברזייה, הביטחון 
הלך והתנדף לו. מה בכלל אני עושה כאן... אני לא מכירה אף אחד, רק לא 
לבכות, שלא תעזי, זה לא הזמן ולא המקום. וממילא זה לא לתמיד, רק עד 
חנוכה, אבא הבטיח לי, חשבה בליבה. אולי בכלל אלך הביתה, צץ רעיון בראשה, ההורים כבר בעבודה, הם לא ידעו שברחתי ומחר, מחר יום חדש... נראה כבר 
אז.
עוד היא מהססת (טלי לא אהבה לשקר, ולפי ההסכם החתום, היא הבטיחה לאבא...) ולפתע צנח לרגליה כדורסל. טלי התבוננה סביבה: היא בכלל לא שמה לב לקבוצת הילדים ששיחקה במגרש סמוך, מרחק מטרים ספורים ממנה. בלי לחשוב יותר מדי תפסה את הכדור. 
שתי בנות ניגשו אליה, אחת מתולתלת עם שיער שחור והשנייה בהירת שיער.
"שלום," אמרה השחרחורת.
טלי פלטה בפה סגור למחצה שלום קטן כזה.
"אני רותי וזאת יעל, ואת?"
"אני טלי, אני חדשה."
"אה, את בטח התלמידה החדשה בכיתה שלנו. את בה', נכון?" שאלה יעל.
"כן, בה'2 אני חושבת."
"מיכאל, גיא, בואו מהר, בואו תכירו את התלמידה החדשה. קוראים לה טלי," צעקו שתיהן יחד.
ומיכאל (חמוד דווקא, אמרה טלי לעצמה), כולו תלתלים וחיוכים, ניגש לחבורת הבנות: "הי טלי, דווקא אמרו לנו שצריכה להגיע תלמידה חדשה, איזה כיף שזו את. את בטח מבואסת קצת, זה ברור."
טלי חייכה במבוכה והנהנה לאישור.
"אני מכיר את זה," המשיך, "גם אני הייתי חדש, בתחילת כיתה ג', ממש לפני שנתיים... זה לא כל כך נעים, נכון? רק שתי אלה פה בבית הספר ביחד מכיתה א'. גם אתה גיא, נכון? נדמה לי שאפילו בגן חובה היו שלושתם יחד. ממש שלישייה. מזלי שקיבלו אותי לחבורה שלהם... טוב, אתם באים למגרש?"
"את באה לשחק איתנו? יש עוד עשר דקות עד הצלצול," אמרה יעל.
"נו, בואי כבר, אל תתביישי, ואחר כך נעלה לכיתה ביחד, נראה לך איפה זה," הוסיפה רותי.
גיא התחיל לכדרר ומיכאל חייך.
מאותו יום לא נפרדו. בכל יום אחרי בית הספר היו מבלים יחד. לפעמים, בשבתות, היו באים לבקר אותה חבריה מהכיתה הקודמת. טלי הכירה להם את החברים החדשים ואת השכונה שבינתיים חרשה בה כל אבן. הם טיילו יחד, טיפסו על העצים הרבים בשכונה שעדיין לא סיימו את בנייתה, רכבו על האופניים של מיכאל וגיא ועשו סיבובים בתורות. לטלי עדיין לא היו אופניים, הוריה הבטיחו לה ליום הולדתה העשירי.
הקטע האהוב ביותר על טלי היה הטיולים לירקון בשבת בבוקר. האמת 
היא שזה לא היה כל כך רחוק, אולי רבע שעה בהליכה מהירה, אבל לפעמים 
אחיה נתן לה את האופניים שלו. אומנם הם היו קצת גבוהים עבורה, אבל טלי הייתה ממש ספורטאית טובה. חוץ מזה ההורים, כאמור, הבטיחו לה אופניים משלה ליום ההולדת. היא רכבה עם מיכאל, רק שניהם. לרותי וליעל לא הרשו לרכוב כל כך רחוק וגיא, שהיה דווקא אלוף ברכיבה על אופניים, גיא פשוט לא רצה להפריע... 
מיכאל בא לקרוא לה מוקדם יחסית, מצויד במים ובפירות, טלי לקחה מהמטבח שתי פרוסות מהעוגה של שבת, ובכיף יצאו לדרך. הרחובות היו ריקים ושקטים, העיר הסואנת תמיד נחה לה בדממה והשניים רכבו בשלווה לאורך רחוב אבן גבירול עד הגשר. כשהגיעו, ירדו לפארק והתיישבו מתחת לאחד העצים כשפניהם מופנים לנחל. טלי אהבה מאוד את הים ואהבה לחתור ומאוד רצתה להצטרף לצופי-ים. מיכאל חלם על מועדון השייטים: הסירות הארוכות החותכות במהירות את המים שבו את ליבו... אך בינתיים, עד שיגיע לגיל המתאים, הסכים בשמחה להירשם עם טלי לצופי-ים. 
"אולי גם גיא יבוא. סיפרתי לו," אמרה טלי, "בשבוע הבא נלך להירשם. צריך אישור של ההורים, שלי כבר הסכימו, ושלך?"
"עדיין מהססים, אבל אחי הגדול הבטיח לשכנע אותם, נקווה שזה יעבוד," ענה מיכאל. "נו, מה עם העוגה של אימא שלך, אני מת עליה." הרעיון שגיא יצטרף לא כל כך מצא חן בעיניו, אבל הוא כמובן לא אמר מילה. 
הבוקר עבר עליהם בפטפוטים ובזלילה, הם טוו שלל תוכניות לעתיד עד שהטלפון של טלי צלצל. 
"איפה את? תחזרי מיד, כולם מחכים לך לצהריים. גם סבא וסבתא כבר הגיעו."
"כבר חוזרת אימא, אל תכעסי... אנחנו בירקון, מיכאל ואני."
מזל שטלי לא יכלה לראות את החיוך של אימא. "נו טוב, אם את עם מיכאל... ובכל זאת, צריך כבר לחזור." ואז הוסיפה: "תזמיני אותו גם אבל בתנאי שהוריו ירשו לו."
מיכאל כבר היה בן בית אצל טלי, ובכלל, כל החמישה — טלי, מיכאל, יעל, גיא ורותי — הפכו לחבורה של ממש, חבורת ה"בלתי נפרדים".

* * *

ערב אחד אבא חזר מן המשרד יחסית מוקדם ועוד לפני ארוחת הערב שאל את טלי: "נו ילדה, מה דעתך? חופשת חנוכה הסתיימה כבר לפני זמן די ארוך, מה עם המכתב?" 
טלי, שזה עתה נכנסה הביתה ממשחק כדורסל כולה מיוזעת, התבלבלה: "איזה מכתב?" 
"ההסכם, מכתב ההתחייבות שלי, שאחזיר אותך לבית הספר הישן בשדרות רוטשילד אחרי חנוכה אם רק תרצי. מה את אומרת?"
"שלא תעז אבא," טלי צחקה, "מה פתאום? בוא פשוט נקרע אותו."

* * *