עידן חדש

20.3.20

אתה נעטפת במצעים החדשים על ידי נהג האמבולנס. הוא בא לבד. לא האמנתי. ביקש עזרה להוריד אותך עטוף וארוז. חוסר רגישות. לא הרגשתי דבר. התבוננתי ורק דאגתי שלא תקבל מכה מהמעקה... הם נשאו אותך ממיטתנו לאמבולנס. רון הוריד אותך עם יִפְתִי. הוא החזיק את רגליך בעדינות. נפגוש אותך בבית הקברות. 
עשיתי מה שהייתי צריכה. אחיותיך הגיעו. עשו את הסידורים שצריך. כתבתי לקומץ אנשים על מועד ההלוויה. נירה באה. רון ונטע, גילי וערן הגיעו. נירה החליפה מצעים. הלכתי לילדים, לבקש שיבואו.

אירועי יום אתמול

תהליך הפרידה של הגוף החל ביום רביעי בבוקר אחרי שלושה ימים טרופי שינה. ברביעי בצהריים נראית סוף סוף רגוע. ישן. הזרקתי לך מה שצריך. שנתך העמיקה. נראית שליו. אני ידעתי, שכבר לא תתעורר. קבעתי עם הצעירים שאבוא לקחתם ביום חמישי לפני הצהריים. צלצלתי למיקה (24), לניו זילנד, לספר לה איזה יום מחכה לנו... כמה היא חסרה... שכבת נקי ונעים
למראה כמו תמיד. היה לי חשוב שתמונה זו תיצרב במוחם. הבוגרים הגיעו לפניהם ורון נסע להביא אותם. ישבנו ביחד בסלון. שלושת ילדיך: דניאל (17), עידו (14) ויוני (12), ילדיי: רון (30) ואשתו נטע (28), גילי (29) ואני. איך אני אספר ברוך את הידיעה הרעה והאכזרית, שעולמם עומד להשתנות... שהחיים שהכירו ואהבו - איתך, הגיעו לקיצם. נאלצתי להסביר לילדיך, שאתה עומד למות. שבעה גלילי נייר טואלט. אלבומי תמונות שהכנו שנינו ביחד לכל אחד מהם. ישבנו קרובים. שרשרת אנושית לפי הדגם, בוגר-צעיר... בכיתי. פתחתי באמירה שאתה ישן. רגוע. כלום לא כואב לך. בכי. רון וגילי אמרו שניסינו כל מה שאפשר היה לעשות. בכי. המשכתי ואמרתי
שהסיבה שהבאתי אותם היום היא כדי שכל אחד מהם יוכל להיפרד ממך באופן שמתאים לו. בכו והקשיבו. ברקע, נשמעה נשימתך באמצעות הבייבי סנס. הם שאלו מה זה? למה שומעים את נשימתך... המכשיר החדש הזה... הסברתי להם, שבאמצעותו אני שומעת אותך כשאני מרחיקה לקומה התחתונה... ביקשתי שכל אחד יעלה איתי בנפרד. הצעתי שישכבו לידך וידברו אליך על כל מה שעל ליבם. יוכלו ללטף אותך ולנשק אותך כמו תמיד. אתה לא תענה, אבל אני בטוחה שתשמע את כל דבריהם. כל אחד מהם יהיה כמה שמרגיש, צריך או יכול... חשוב שייפרדו ממך משום שאתה כבר לא תתעורר... ואחרי הפעם הראשונה, במשך היום יוכלו לעלות ולרדת כרצונם.
עם ליווי או בלי...
ראשונה עלתה איתי דניאל. היא נשכבה לידך. בכתה. דיברה אליך ואני לצידה, בוכה ומלטפת אותה. אני מסתכלת, מקשיבה ולא מאמינה. חיבקתי אותה ואותך. היא סיפרה לך כמה שהיא אוהבת אותך. הודתה לך על דברים רבים והוסיפה, שהיה לך מזל גדול שהיה לך אותי. נגמר גליל הטישו לידך. ליבי נשבר לרסיסים.
ליוויתי אותה למטה ועליתי עם עידו. הוא נשכב לידך. הסתכל עליי ואמר רק משפט אחד: "אני לא יכול לדבר." בכיתי ואמרתי לו פשוט לבכות. שעה שלמה ליטף אותך ביד אחת ואחז בידך השנייה.
אני מיררתי בבכי. הוא בכה בלי קול. קרע את ליבי. הוא ליטף אותך ואני אותו. חיבקתי את עידו וירדנו. יוני עלה איתי בהיסוס גדול. עצר בסוף העלייה במדרגות. אמר שהוא לא רוצה להיפרד. אמרתי, שחשוב להיפרד. שאבא נראה כרגיל. מתוק. ישן. רגוע. ואני לא עוזבת אותו לבד. הוא הציץ מדלת החדר ויד ביד התקרבנו למיטתנו. הצעתי לו לשבת או לשכב לידך. להגיד לך מה שהוא רוצה. היה לו קשה. ישב עליי. חיבקתי אותו ובכינו יחד. ירדנו. כולם ישבו בסלון.
ארבעה גלילים נגמרו. נתתי לכל ילד את האלבום האישי שלו איתך. הבכי התערבב בצחוק בעקבות הדפדוף באלבומי התמונות.
הזמנתי סושי. תמיד משמח אותם לאכול סושי. שאלו אם אני יודעת מתי תמות. עניתי שבקרוב... יוני אמר שלא אוהב שבוכים... אמרנו שגם אנחנו לא... אבל לא חונקים את מה שמרגישים...
דניאל ביקשה לעלות שוב. היא ירדה ועידו עלה. הוא ירד ורון עלה. הוא ירד ונטע עלתה. היא ירדה וגילי עלתה. רון ויוני עלו ביחד.
ושוב עידו... וכך כולנו העברנו את יום הפרידה המרוכז והסוחט
ממך. בבכי. בסיפורים. בעלייה וירידה. בהעלאת זיכרונות מחוויות משותפות. בהמתנה לזה שיורד ממך... להחזיק ולחבק אחד את השנייה. החזרתי את הצעירים בתשע בערב. הבוגרים נסעו לבתיהם. הבית התרוקן ונשארנו שנינו. אתה באותה תנוחה. נראה רגוע. ואני מפורקת. נישקתי אותך. סיפרתי לך שהם היו כאן 10 שעות. נפרדו ממך. השלב הראשון, הרשמי במסע הפרידה של הילדים מאחורינו. היה לי חשוב שהתהליך הזה יעשה לבריאותם הנפשית. להמשך
חייהם. לקבל את הידיעה על מותך ולבוא ולהיפרד ממך, הם שני דברים שונים. הגיעה להם הפרידה הזו. נזכרתי בסופ"ש לפני שבועיים. עוד זיכרון חשוב לצעירים ממך ומהביחד שלנו. הצעירים והבוגרים ישנו כאן. הכנו ארוחת ערב כמעט כמו פעם... וארוחת בוקר... ואתה היית מאושר. בכיתי עד שנרדמתי.
לא ישנתי הרבה בלילה הזה. גססת בידיי משלוש עד שש ורבע בבוקר. אני התיישבתי ליד ההגה. לא חשתי עייפות. לא הייתי גם לגמרי במצב ערות. כמו רוח רפאים ריחפתי במסדרון החיים
והמוות. איתך. שם. כאן. הזיה. סיוט. החושים רדומים. לא הרגשתי כאב. הגוף והנפש המומים במשמעות המילולית של המילה. נזכרתי בחוויית הניתוח הקיסרי של גילי. הגוף מרגיש משהו בתוכו אבל אין כאב. עמימות וקהות חושים. נהגתי כל הדרך לבארי. הילדים רצו לנהוג. לא הסכמתי. רציתי לקחת שליטה על משהו... לנהוג... לאחוז בהגה, תרתי משמע. ברדיו הושמעו באופן אקראי שירי אהבה שדיברו עלינו. אני לא יודעת איך נהגתי כל הדרך הזו מבעד לסכר הדמעות. בקושי נשמתי.
זה היה היום הראשון של הסגר. הלוויה מצומצמת. לא פרסמנו מודעה.
עמדתי מעל קברך הפתוח עם ילדינו ואחיותיך. לילך תיארה איזה ילד היית פעם בקיבוץ. אני הקראתי את מכתבה של מיקה שהייתה רחוקה:
"עידן... אני מנסה לכתוב מעין מכתב פרידה, אפילו שעוד לא הצלחתי לראות את הדרך שבה אנחנו נפרדים באמת, לא ראיתי את הדרך הזאת בכלל קיימת. אבל מסתבר שאני אחזור בקרוב ואתה כבר לא תהיה שם. אולי אתחיל בלהודות לך, על מה שהיית ואתה עדיין בשביל אימא שלי. הרבה זמן עבר מאז שהתחלתם את הקשר, אבל אני זוכרת את ההתחלה, את האמצע ופחות את הסוף. תמיד היה נראה לי שככה נראית מערכת יחסים בריאה
וטובה, אז תודה שעשית את אימא שלי מאושרת, ותודה שהייתם לי מודל.
תודה שהכנסת את יוני, עידו ודניאל יחד איתך לתוך חיינו, כי מעולם לא חשבתי שאשמח לאיזושהי קרבה לאחים/אחות קטנים. ויותר מהכול, תודה שהיית דמות הורית נוספת וחיובית עבורי במהלך שנים חשובות בחיי.
אני מרגישה שהגיעה לנו פרידה טובה יותר ממכתב מהקצה השני של העולם. כנראה הייתי מנצלת אחרת את החיבוק הזה בשדה התעופה אם רק יכולתי. אם הייתי יודעת שעם החיבוק הזה, שלחת אותי להמשך חיי, שבצורה לא ברורה אתה כבר לא תהיה בהם אחרי שנים שאתה כבר לגמרי חלק מהם. אבל אני חושבת שגם אתה לא ידעת באותו הזמן. הנוכחות שלך, עם כל ההומור והחיוכים הקטנים שאתה תמיד מחלק, היא חלק מהקונוטציה שלי לבית, ולא נתפס שכבר לא תהיה בו.