סוניה מק'קונל ועוד סיפורים

שוב זה קורה. עוד לילה לבן. כזה הוא המצב כבר כמה שנים, לא כל לילה אבל לילות רבים. גם הגשם הנוקש על גג הפלסטיק של המרפסת הסגורה אינו מרגיע, אינו מרדים כבעבר. השעה היא 2:30 לפנות בוקר ואיה מסמסת: "ער?" אני עונה שכן, אני ער, ושואל למה היא לא ישנה כי נורא מאוחר ומחר יום חדש. "ראיתי שאתה פעיל," היא עונה, "והבנתי שאתה שוב לא ישן, וזה מדאיג. אתה רוצה שאגיע?"

אני לוקח את הזמן שלי לפני שאני עונה. ברור שאני רוצה, כי הגשם חדל בינתיים מתיפופו המונוטוני והמפייס, וכי אם היא תגיע זה יפתח צוהר לכל מיני נחמות שאני יכול לחשוב עליהן. רכובה על האופניים החשמליים שלה היא יכולה להגיע הנה ממש מהר, גם אם תצטרך לצלוח כמה שלוליות. עניין של עשר דקות, רבע שעה גג.

אני ממתין מעט לפני שאני מסמס בחזרה. "ערה?" אני שואל, כאילו שאני לא יודע. עכשיו איה מתמהמהת בתשובתה. אולי היא קולטת פתאום שהצעתה האוהדת להגיע לביקור שלאחר חצות הייתה קצת חפוזה ועוד מוקדם להחליט. The road not taken צריכה להישאר בינתיים not taken. היא עונה — בחיוב, כמובן — ואנו מקיימים דיון מילולי עתיר אמירות, נעדר תכנים ומסתיר כוונות, על מה שקרה או לא קרה היום במשרד.

על דברים חשובים באמת אנחנו לא מדברים, ולכן איננו מזכירים את בוקר אתמול, כשאיה רמזה לי להיכנס לחדרה. וואו, שאלתי אחר כך, מה זה היה? והיא ענתה: חיבוק של בוקר. השתקתי את הלמות העורקים בשתי נשימות עמוקות ושאלתי אם יש לה את זה גם בתצורות נוספות, והיא ענתה: כמו מה? נגיד, אמרתי, buy one, get one free, או אולי give a hug, get a kiss, והיא השיבה בחיוך קל. זה לא סופרמרקט, אמרה, אבל בשבילך יש לי את זה בכל מארז שהוא. אלא שאז היא התיישבה מאחורי המכתבה השקופה, מסיעה את הכיסא שלה קדימה ונצמדת לטבלת הזכוכית העבה. היסוס שהפך לעובדה מוצקה הביא את הרגע אל סופו גם אם הנושא לא מוצה עד תום.

וגם עכשיו אנחנו לא מדברים על הבוקר ההוא ועל הכיסא המשרדי שלה שנע קדימה, מחליק על גלגלים משומנים היטב, אלא יורדים קומה ומנהלים דיון יסודי בטיפשותו של טיול גיבוש מחלקתי למצפה רמון באמצע החורף. מי צריך את זה בכלל, אני מציב שאלה רטורית לא חשובה. נכון, אומרת איה בשקט שמחלחל אלי גם דרך המסרון, אבל לפחות ישבנו יחד רוב הזמן, גם באוטובוס, ואני משתתק. איה מזכירה לי כי אני עדיין מוזמן אליה לארוחת ערב ורומזת שאולי תהיה גם תוכנית אמנותית. אני משים עצמי כלא מבין ובסופו של דבר מצליח לשכנע אותה שעכשיו אני סוף־סוף לוקח כמוסת מלטונין ומתכוון להירדם באמת ולישון בשלווה את שארית הלילה וגם היא צריכה לעשות כך.

אני אומר לה תמיד שאני נורא דואג ושצריך להיזהר עם מה שכותבים ברשת. כל מה שאת כותבת נשמר לנצח, את יודעת, והמגרפות המילוליות עובדות ללא הרף, עשרים וארבע שבע. אני אומר לה שגם אס־אם־אס פשוט צריך לשמש רק להקמת קשר ראשוני. "ערה?" "ער?" וזה הכל, ואחר כך צריך לעבור לטלפון כי סביר שלא כל שיחה קולית מנוטרת ונעקבת, מוקלטת ונשמרת, ובוודאי לא כל שיחה בין שני אנשים סתמיים כמונו. לעומת זאת, לאות הכתובה יש חיי נצח והיא תמיד חוזרת מן השאול כמו פרספונה מממלכתו של האדס. פָּרוּד ותיק כמוני שאפילו הילדים שלו כבר סיימו צבא יכול אולי לנסות ולהתהולל כאוות נפשו. לא שזה יוצא לי יותר מדי פעמים ובוודאי לא בקונטקסט של המשרד העבש שלנו, אבל בכל מקרה, איה, זה לא המצב שלך, אמרתי באחת משיחות העומק שלנו, שאם עדיין לא ניהלנו בוודאי עוד ננהל. זה לא כמו בצבא, הסברתי לה, שאפשר היה להשיל את הרפתקאות משמרת הלילה לפני שיוצאים הביתה לשבָּת. כשהיה לה הסיפור עם דן מחדר המבצעים אפילו אני חייכתי באהדה, אבל לא תהיה כלפיה שום אהדה על סיפור עם מישהו כמוני, המבוגר ממנה בחמש־עשרה שנה, וכלפי בוודאי לא יהיה אפילו בדל אחד של סובלנות אם יהיה משהו בינינו ואם זה יצא החוצה. איה, אמרתי לה באותה שיחה שנקיים בעתיד, זה לא בריא שאלון יראה שניהלת איתי שיחת נפש בשלוש לפנות בוקר, גם אם הוא כבר לא גר בבית. אולי עדיף אפילו לא לכתוב יותר "ערה?" "ער?" אלא רק לסמס קוד סתמי כגון "22" או ג'יבריש מקרי כלשהו, ואני כבר אבין. מבטיח. וגם את.

אני יכול אולי לדבר איתה על אחד מנושאי יתושו־של־טיטוס שלי, אותם נושאים מנקרים וחשובים ברמת היומיום שאין לי פתרון בשבילם ולכן אני מדחיק אותם אל מתחת לסף הרגשות. למשל, הדירה שאצטרך לשכור בקרוב — היכן היא תהיה וכמה אצטרך לשלם עבורה — בלי שיש לי מושג מאין יבוא הכסף. אולי אבא שלי ייתן משהו. ואולי בעתיד איה עשויה להציע שאעבור לגור איתה, אבל כדי שזה יקרה עלי לצלוח עוד הרבה נהרות, מדבריות, הרים וגאיות. ואולי היא לא תציע כי אף אחת לא הציעה לי מעולם מין דבר נפלא שכזה. אני יכול לדבר על מצבו של אבא, שלאחרונה נודף ממנו יותר ויותר אותו ריח חריף וחד־משמעי. זה נורא לראות את הג'נטלמן המוקפד הזה שמאז ומעולם הִיתַמֵר מעלי במבחר עניבותיו וחליפותיו ושהיה כל כך זקוף, מגולח ומבושם למשעי, וכעת בביקורַי אצלו אני שומע אותו מפכפך באיטיות בשירותים בעודו מותיר דלת פתוחה. המטפל הגבוה שלו, לורנצו, רוחץ אותו מדי יום ועוזר לו להתלבש בבגדים מגוהצים כהלכה לפני שהם יוצאים להליכה שנראית למתבונן מהצד מהורהרת ושלווה. לוֹי, אני שואל אותו, מה שלום אבא היום? אבא בסדר גמור, עונה לי לוֹי, מבטא באיטיות את המילה "אבא" כאילו היה זה שמה של להקת פופ שוודית.

אני יכול לדבר על אבא שלי עם אנשים מסוימים, כולל עם איה, אבל איתה רציתי מאוד לדבר דווקא על הספר החדש שאני מעמיד פנים נלהבות כאילו אני באמת כותב, "אגדות לילדים מגומדים", אגדות המתחילות תמיד מהסוף. קודם מציבים עובדה שהנסיך והנסיכה חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה, ואז מספרים איך זה קרה ולמה. אחר כך מסבירים שהאושר והעושר לא היו באמת ושחייהם של הנסיכה והנסיך היו רצופים עבודה משרדית מייגעת, מבטים עוינים והטחת דברי אשָם. אצטרך כמובן להעביר לה טקסט כלשהו. על איה אני יכול לסמוך, אך יש מצב שיגנבו לי אותו בנפתולי הרשת כמו שכבר קרה עם הניתוחים שעשיתי למשוררי החפירות של המלחמה העולמית הראשונה ושאחר כך ראיתי כמותם במוסף הספרותי ההוא. לא יכולתי להוכיח דבר ולא נותר לי אלא להתקפד בפינתי הלא־נרדמת, זועם וצנוף כצפעוני לפני ההכשה, ולהזות נקמות קשות ומרות. סיפרתי לאבא והוא הקשיב ושלח אלי את חיוכו המקסים, שאין לדעת עוד אם הוא חלול או בעל תוכן. צריך להימנע מן הטכנולוגיות האלה, אני אומר לאיה, אם כי לא סיפרתי לה כי לי ברור לחלוטין מדוע איני ישן. אני מהרהר בכל אותם עשרות אלפי המיילים והחיפושים שעשיתי ברשת מאז שנכנסתי לעניינים. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר אפשר לבנות עלי תיק שלם, חושפני ומפליל, ודי מגעיל. לא כל האתרים שבהם ביקרתי עוסקים רק בתקבולות כיאסטיות או במדריכים לכתיבת הייקו. וברור שאני לא מוכן שבתיק הנבנה והולך עלי תככב התכתבות אישית ענוגה, מכמירת לב ורומזנית עם איה. "ערה?" "ער?" — גם המילים הבודדות הללו הן יותר מדי. רק את עבודות המגמה הספרותית בתיכון הישן שלי אני מוכן עדיין לקבל בגרסה אלקטרונית ולהחזירן לאחר בדיקה ומתן ציון עם הערותי המרושעות. מזלה של הכיתה הזאת שאני לא המחנך שלה, וגם לא המורה לספרות, אלא רק מי שהתנדב לבחון את העבודות שהם מגישים לקראת הבגרות.

אולי הצלחתי לרמות את איה ואולי לא, ובכל מקרה הנייד שלי לא בהק שוב והשיחה פסקה. את עצמי מעולם לא הצלחתי לרמות. בכל פעם שהחלפתי מחשב חילצתי מהמכשיר הישן קודם כל את הדיסק הקשיח והטמנתי אותו במקום מסווג בבית. לא בכספת חס וחלילה אלא מאחורי אריח הקרמיקה הנשלף שמאחורי המיקרוגל במטבח. שללתי את רעיון הניפוץ בפטיש כבד כי לעולם לא אוכל לדעת אם כל הרכיבים המרשיעים רוסקו לחלוטין אם לאו. ברור ששריפת דיסקים אינה באה בחשבון בגלל כל החומרים הרעילים שישתחררו לאטמוספירה, שאיני יודע אפילו את שמותיהם או את מקומותיהם בטבלה המחזורית של מנדלייב. אבל אני לא מוכן שהאני האינטרנטי שלי, שממילא יישאר כנראה עוד זמן רב אחרי לכתי, ייאגר באיזו חוות שרתים במינסוטה או גרוע יותר, בסין או באבו דאבי. אני פשוט לא מסכים לזה, ואיך אוכל למחוק את המהות האלקטרונית שלי? הרי גם כיום אתה חשוף לכל סכנה, קל וחומר אם התקנת שבב תת־עורי המסונכרן עם שם המשתמש הקבוע שלך כדי שיקיריך הדואגים (וגם המשטרה) יוכלו בכל עת לאתר את מיקומך, וכדי שבבית החולים או במרפאה יוכלו תמיד לאתחל מחדש את הקצב הלבבי שלך ולהזרים את המינון הנכון של התרופות מתוך השקית המודפסת שהושתלה לך מתחת לזרוע. זהו סיכון עצום.

חוץ מזה, אם הסמן שלך נמצא על מילה כלשהי ובטעות לחצת ברצף ארבע פעמים עוקבות על קונטרול פלוס אֶף 6 או על כפתור העל בנייד יחד עם אות מסוימת במקלדת (למה כולם בוחרים באות איקס?) — תהיה בטוח שאתה כבר שם, ממש בערך הספציפי שעליו נח הסמן שלך, גם אם זה היה באופן לגמרי לא מכוון, ותודה רבה לשבב התת־עורי. אם הסמן שלך נח על "גרינלנד", על "שלמי הסנדלר" או אפילו על "מוצב המזח", זה לא כל כך נורא. אבל אם חיפשת משהו בענייני עבודה אתה עלול למצוא את עצמך מול מכתבתך במשרד הקודר, גם אם זה באמצע הלילה, כאילו כל המולקולות שלך עברו לשם, ואם לא תיזהר גם הווייתך תעבור. אלא שאזור הזמן שלך לא עובר איתך וגם לא עונת השנה שממנה אתה מגיע או מצב הרוח המקורי שלך. זה קרה לי פעם אחת ומאז אני נזהר מאוד כי זה פשוט מחריד. אתה עדיין במיטתך השלווה עטוף בסדינים כחלחלים המדיפים ריח של כביסה נקייה ונשען על כריות רכות הממולאות בפלומה לא־נוצתית פולימרית סינתטית, כזו שאינה מתבלה לעולם ואינה מצריכה מריטת נוצותיהם של אווזים צעירים. אתה אולי אפילו ישן או מנמנם, אבל ההוויה שלך הועברה במלואה לאתר העל־אזורי של המושג או המילה שעליהם הקשת, וזה אימתני, אוי כמה שזה מפחיד! ולא רק מפחיד אלא גם מעייף ומשמים ומותיר אותך ריק ומרוקן מכל. המועקה בהתגלמותה. זה הכי לא־הִתְעַלּוּת שיש, הכי אנטי־אווירת־סיום־קורס והכי אנטי־סיפוק שאפשר. לא שמעתי על מישהו שהקליד את המילים "גן עדן" ולחץ ברצף ארבע פעמים על קונטרול פלוס אֶף 6, כי משם התוכנה כנראה אינה יודעת לאחזר, אף שכידוע, וגם לפי ניסיוני האישי, אם לא תזיז את הגוף שלך מרבצו במקום זריחתו החדשה ותישאר נייח בנקודת שהותך יתפוגג התהליך בתוך כמה דקות והכל יחזור לקדמותו. זה רק סתם לא נעים גופנית ברמות על. לא לכך כיוונו חכמי היוגה כשדיברו על הנשמה והתודעה, ולא לסוג כזה של גלגול נשמות התכוון רבי נחמן. ככה זה כשמזווגים את הטכנולוגיה הוותיקה של מכונית אוטונומית שיודעת בעצמה לאן אתה צריך להגיע עם תוכנת הפעלה גרסה 29.0. כנראה צריך בכל סטארט־אפ גם איזה רבי או כומר, כמו בוועדות להפסקת היריון.

מה יקרה אם אקליד את השם "איה" ואם היא תקליד את שמי? האם היא תהיה שם עבורי, בצד השני? אולי אציע לה להוריד את התוכנה, כמו שעשיתי אני, ואז ללחוץ יחד איתי, סימולטנית וברצף, בדיוק באותה שעה, דקה ושנייה, ארבע פעמים על קונטרול פלוס אֶף 6 בציון מקום מוסכם? נגיד, הכניסה למוזיאון תל אביב, או אולי עדיפה הכניסה לטייט גאלרי בלונדון, אם כי גם שם יש תמיד המון ישראלים. בסרט "מצור" נאלצו דן בן־אמוץ וגילה אלמגור לברוח לאולם קבלת הנוסעים הישן של שדה התעופה לוד כדי שיוכלו להתחבק בציבור בלי למשוך תשומת לב ביקורתית. אנחנו נברח לטייט גאלרי, או ל-MoMA בניו יורק. אך האם נוכל לחזור? האם נרצה לחזור? כעת זו עדיין הוויה וירטואלית. אבל אולי נגלה שדווקא החיים הנוכחיים שלנו הם ההזיה הלא־ממשית? אולי החיים הנוכחיים, הארציים, הם שיהפכו לזיכרון קרוב או רחוק, או לחלום מתעמעם והולך? אני צריך לדבר על זה עם איה ואולי לחצות סוף־סוף את הקו העדין שטרם חצינו, אף שהכל כבר נרמז והוסכם, כל השאלות נשאלו וכל התשובות ניתנו, וכל זאת בלי שביטאנו אמירה מפורשת אחת פרט לאותו חיבוק חד־פעמי של בוקר וכמעט ללא מגע של עור בעור, גם לא באוטובוס הלילי ההוא ממצפה רמון. אם נחצה את הקו נהפוך מ-wusband & work spouse, כמו בין שתי חברות טובות במשרד, ל-romance אמיתי. ואני מכיר את איה. היא כנראה תהיה בעניין אבל היא מאוד מעשית ותאמר שאם זה המצב (וטוב שכך), לא צריך להעצים ריגושים באמצעות הפלגה מלאכותית אל עולמות מקבילים אלא אפשר פשוט להישאר כאן בלי שום ניסויים טכנולוגיים שיעילותם ובטיחותם עדיין לא הוכחו כהלכה ולא צריך להקיש על כל מיני כפתורים במקלדת. אפשר להשתדרג ולהגיע למחוז חפצנו, גופנית וגיאוגרפית, באורח מסורתי לחלוטין. ממילא כבר אין לך רכב אז מקסימום נהיה מיושנים ונגיע במוניות נפרדות ובשעות שונות. אומרים שיש מקום נחמד מאוד בבניין שהיה פעם קולנוע אסתר בכיכר דיזנגוף.

שמי המזרח מתחילים להווריד והגשם לא שב כך שאני שוב יכול להסניף את האוויר הרענן והטלול. מה שאני באמת צריך עכשיו זה כוס תה. ספל גדול של תה שחור, ריחני, חזק וחם עם הרבה חלב חם וסוכר. וגם עוגיות חמאה או קרקרים עם ריבת קליפות תפוז. Tea for two and two for tea שרה דוריס דיי בעלת הרגליים הארוכות. Me for you and you for me זימרה בקולה החם. אני באמת צריך לבקש מאיה שתוריד לי מהרשת את השיר הישן הזה שאמא שלי כל כך אהבה, כי נגן התקליטורים שלי כבר שבק חיים לכל חי ואינני יודע איפה קונים חדש, אם עדיין יש בכלל. אז כוס תה עם חלב, סיכמנו. אבל לשתות לבד? שום תה איננו חם ומתוק דיו אם שותים אותו לבד. לתקשר אנונימית עם המסך הגדול או עם הנייד? גם זה יירשם ויצטרף למאגר הטעמים והסטיות הממוחשב שלי, ובכל מקרה זה לא יהיה לעולם כמו שנינו יחד תחת מטרייה אחת, שנינו מדלגים על כל השלוליות, בעיר ההיא, כנראה תל אביב, בגשם ההוא הסוחף.

ערה?

אתה יודע שכן.

יום שישי היום ואין משרד.

נכון.

אז רוצה כוס תה? קפה? אולי ארוחת בוקר?

אצלי או אצלְךָ?