לראותה בלבד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לראותה בלבד

לראותה בלבד

4.3 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 283 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 43 דק'

אראלה תלמי

אראלה תלמי (נולדה ב־26 באוקטובר 1942) היא מוזיקאית וסופרת ישראלית.

לאחר שפרשה מקריירה מוזיקלית רבת שנים עברה אראלה לכתיבת ספרים (2008). תחילה הקדישה זמן לסיפורים מחורזים לילדים וארבעת ספריה הראשונים בסדרת ״ילדי המנגינות״ - ״אל הגליל בעקבות החליל״, ״מי מנמנם פה בתוך חצוצרה?״, ״הרפתקה לילית עם פסנתר״, ״קרן היער המסתורית״ - ראו אור בהוצאת ״מבע״. בהמשך פנתה לכתיבה למבוגרים ורומן הביכורים שלה, לראותה בלבד, רומן היסטורי המתרחש בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ראה אור בהוצאת "עולם חדש" בפברואר 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/y2kwmctm

תקציר

לראותה בלבד הוא רומן היסטורי המבוסס על פרשה שהתרחשה בשולי מלחמת העולם השנייה באירופה ומאבק העלייה לארץ. זהו סיפורו של מחנה מעצר בריטי שבו נכלאו בין חומות וגדרות יותר מאלף וחמש מאות נשים, גברים וילדים במשך קרוב לחמש שנים. כולם היו מעפילים שבהגיעם לחופי הארץ גורשו בידי שלטונות המנדט הבריטי למאוריציוס באוקיינוס ההודי, אי נידח אך מרהיב ביופיו, ונשכחו מלב עד תום המלחמה.

על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות הגורליות המהדהדות ממרחקים ומטלטלות את נפש העצורים, טווה המחברת סיפור בדיוני על הקשר האמיץ המתהווה בתוך קבוצה של גברים ונשים שנפגשו לראשונה במהלך המסע הימי הארוך מאירופה. חברותם מתחשלת נוכח חוסר האונים המייאש והמאבק הנחוש של עצורי המחנה בקשיחות הבריטית בגן העדן המדומה. בעיצומם של האירועים נרקם גם סיפור אהבה בין שני צעירים שהכירו על סיפונה של ספינת המעפילים.

זהו ספרה הראשון של החלילנית אראלה תלמי, ילידת קיבוץ אפיקים, שפרשה מקריירה מוזיקלית רבת-שנים, שבמהלכה הופיעה והקליטה כסולנית עם תזמורות והרכבים קאמריים שונים בארץ ובחו"ל.

פרק ראשון

16 בינואר 1945

רק כשגגות הפח לא עמדו עוד בפרץ הרוחות ונתלשו ממקומם, מטחי גשם עזים שצפו אל תוך הצריפים והקרקע הפכה חלקלקה ומסוכנת, רק אז הבינו הנשים המבועתות כי אין ברירה אלא לנטוש.
״מהר, מהר! חייבים לצאת עכשיו!״ צעקה בלה, ״קחו רק מה שצריך ורוצו לחוֹמה.״
מלכה חטפה את תיק היד הקטן שלה שהכיל רק תעודות ותמונות ותיק עזרה ראשונה, שהקפידה לקחת איתה לכל מקום. היא האיצה בלאה שקפאה במקומה וּמיהרה לעבר הדלת, שנחבטה שוב ושוב ברעש בצריף המתנודד.
״מהר, מהר. סוזי, רוצי קדימה עם לאה.״
סוזי מיהרה לצאת. אהרון כבר לא היה איתה, הוא נמצא עם הגברים.
בבוקר החלו משבי רוח לטלטל את ענפי הצמחייה העשירה שעטפה את המחנה, אבל במהלך היום התחזקו הרוחות במהירות, צלפו בצמרות העצים ובגגות הצריפים. עם רדת הלילה הייתה הרוח לסופה מחרישת אוזניים, ברקים קרעו את הרקיע הקודר בפרצי אור בוהקים, רעמים התגלגלו ללא הפוגה, גושי עננים כבדים הורידו גשמי זעף, מבני המגורים השמיעו חריקות איומות וגגות הפח שנתלשו ממקומם התעופפו ונחבטו בקרקע.
עכשיו שררה חשכה מוחלטת והגשם הוסיף לרדת בעוצמה, ענפים שבורים וחפצים בלתי מזוהים התעופפו לכל עבר, הרוח ליבתה את הסערה ללא הרף, ומכל עבר נשמעו צרחות, קריאות ובכי של נשים וילדים מהצריפים הסמוכים, כולם גיששו את דרכם אל החומה.
מלכה וחברותיה עזרו לילדים המבוהלים, ניסו להרגיע, לזרז. רק לא לעצור.
״מהר, מהר, עוד רגע נשקע בבוץ.״
״ הרוח האיומה הזאת...״
״תרדו על הברכיים. אין ברירה.״
״תיזהרו מענפים שבורים.״
״תשמרו על הראש.״
״אוי... אוי...״ דבורה החליקה, נתקלה בברטה שאחזה בכוח בידה של רחל, בתה בת השש, ושלושתן מעדו היישר לתוך הבוץ הטובעני.
״חכו לי,״ צעקה ברטה, משכה את רחל, ניגבה את פניה בממחטה מטונפת ונאלצה לדחוף אותה קדימה.
מלכה התאמצה להתקדם מול הרוח העזה בברכיים ובידיים שקועות בבוץ. היא הדפה את השיער הרטוב שהצליף בעיניה והחליקה על חפץ מתכתי, בגדיה דבקו לגופה, ענפים שרטו את פניה. הנשים נאבקו, צעקו וקיללו ומסביב נשמעו גניחות, יבבות, קריאות לעזרה וקריאות עידוד. הכול נבלע בקולות הסערה ודמויות הנשים והילדים נבלעו באפלה. מעולם לא תיארה לעצמה שחושך יכול להיות סמיך כל כך. הוא עטף אותה כמו קיר אטום. רק ברקים הבזיקו להרף עין. כעיוורת גיששה את דרכה בכוחותיה האחרונים, והתקשתה להעריך את המרחק שנותר עד החומה. בחושך הזה הן יכלו להתנגש בה בעוצמה. אבל אולי בגלל הסערה הכבדה השומרים התרשלו. אולי הפעם השער לא ננעל.
 
 

אראלה תלמי

אראלה תלמי (נולדה ב־26 באוקטובר 1942) היא מוזיקאית וסופרת ישראלית.

לאחר שפרשה מקריירה מוזיקלית רבת שנים עברה אראלה לכתיבת ספרים (2008). תחילה הקדישה זמן לסיפורים מחורזים לילדים וארבעת ספריה הראשונים בסדרת ״ילדי המנגינות״ - ״אל הגליל בעקבות החליל״, ״מי מנמנם פה בתוך חצוצרה?״, ״הרפתקה לילית עם פסנתר״, ״קרן היער המסתורית״ - ראו אור בהוצאת ״מבע״. בהמשך פנתה לכתיבה למבוגרים ורומן הביכורים שלה, לראותה בלבד, רומן היסטורי המתרחש בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ראה אור בהוצאת "עולם חדש" בפברואר 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/y2kwmctm

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 283 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 43 דק'
לראותה בלבד אראלה תלמי
16 בינואר 1945

רק כשגגות הפח לא עמדו עוד בפרץ הרוחות ונתלשו ממקומם, מטחי גשם עזים שצפו אל תוך הצריפים והקרקע הפכה חלקלקה ומסוכנת, רק אז הבינו הנשים המבועתות כי אין ברירה אלא לנטוש.
״מהר, מהר! חייבים לצאת עכשיו!״ צעקה בלה, ״קחו רק מה שצריך ורוצו לחוֹמה.״
מלכה חטפה את תיק היד הקטן שלה שהכיל רק תעודות ותמונות ותיק עזרה ראשונה, שהקפידה לקחת איתה לכל מקום. היא האיצה בלאה שקפאה במקומה וּמיהרה לעבר הדלת, שנחבטה שוב ושוב ברעש בצריף המתנודד.
״מהר, מהר. סוזי, רוצי קדימה עם לאה.״
סוזי מיהרה לצאת. אהרון כבר לא היה איתה, הוא נמצא עם הגברים.
בבוקר החלו משבי רוח לטלטל את ענפי הצמחייה העשירה שעטפה את המחנה, אבל במהלך היום התחזקו הרוחות במהירות, צלפו בצמרות העצים ובגגות הצריפים. עם רדת הלילה הייתה הרוח לסופה מחרישת אוזניים, ברקים קרעו את הרקיע הקודר בפרצי אור בוהקים, רעמים התגלגלו ללא הפוגה, גושי עננים כבדים הורידו גשמי זעף, מבני המגורים השמיעו חריקות איומות וגגות הפח שנתלשו ממקומם התעופפו ונחבטו בקרקע.
עכשיו שררה חשכה מוחלטת והגשם הוסיף לרדת בעוצמה, ענפים שבורים וחפצים בלתי מזוהים התעופפו לכל עבר, הרוח ליבתה את הסערה ללא הרף, ומכל עבר נשמעו צרחות, קריאות ובכי של נשים וילדים מהצריפים הסמוכים, כולם גיששו את דרכם אל החומה.
מלכה וחברותיה עזרו לילדים המבוהלים, ניסו להרגיע, לזרז. רק לא לעצור.
״מהר, מהר, עוד רגע נשקע בבוץ.״
״ הרוח האיומה הזאת...״
״תרדו על הברכיים. אין ברירה.״
״תיזהרו מענפים שבורים.״
״תשמרו על הראש.״
״אוי... אוי...״ דבורה החליקה, נתקלה בברטה שאחזה בכוח בידה של רחל, בתה בת השש, ושלושתן מעדו היישר לתוך הבוץ הטובעני.
״חכו לי,״ צעקה ברטה, משכה את רחל, ניגבה את פניה בממחטה מטונפת ונאלצה לדחוף אותה קדימה.
מלכה התאמצה להתקדם מול הרוח העזה בברכיים ובידיים שקועות בבוץ. היא הדפה את השיער הרטוב שהצליף בעיניה והחליקה על חפץ מתכתי, בגדיה דבקו לגופה, ענפים שרטו את פניה. הנשים נאבקו, צעקו וקיללו ומסביב נשמעו גניחות, יבבות, קריאות לעזרה וקריאות עידוד. הכול נבלע בקולות הסערה ודמויות הנשים והילדים נבלעו באפלה. מעולם לא תיארה לעצמה שחושך יכול להיות סמיך כל כך. הוא עטף אותה כמו קיר אטום. רק ברקים הבזיקו להרף עין. כעיוורת גיששה את דרכה בכוחותיה האחרונים, והתקשתה להעריך את המרחק שנותר עד החומה. בחושך הזה הן יכלו להתנגש בה בעוצמה. אבל אולי בגלל הסערה הכבדה השומרים התרשלו. אולי הפעם השער לא ננעל.