אש במדרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אש במדרון
הוספה למועדפים

אש במדרון

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יליד גבעת חיים 1948, נשוי ואב לארבעה, גר באמירים שבגליל. ישראל המאירי עוסק בהוראת דרמה וכתיבה דרמתית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בנוסף לפרסום של עשרה ספרי פרוזה, המאירי כתב מחזות ועיבודים לתיאטרון, ביניהם: 'עוולה', עיבוד לסיפורו של ברנר (הבימה, 1985); 'קרקורים' (1991) ו'גזר דין', על פי קפקא, (1997) בפסטיבל עכו, ו'עד הים', מחזה פוליטי שהוצג בתיאטרון חיפה (1996). זה עתה עלה העיבוד שלו למחזה 'מעבר לגבולין' של יוסף חיים ברנר, מחזה מיוחד ומורכב שיצר ברנר בשנת 1907, בעת שישב ב'גטו' היהודי במזרח לונדון, שם המחזה מתרחש. קבוצה של שחקנים ויוצרים צעירים, כולם אנשי הצפון והגליל, חברו להעלות את העיבוד המודרני שעשה המאירי למחזה זה, העוסק בצעירים סוערים, מחפשי טעם ומשמעות. המחזה הוצג באוניברסיטת חיפה בבימויו של אילן תורן.

המאירי זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 1986 ובפרס כתב העת 'מאזנים' לפרוזה 1984.

תקציר

חוקר ביטוח מגיע ליישוב נידח בגליל כדי לחקור שריפה שפרצה בו. אין זו הפעם הראשונה שהוא מבקר שם, אבל לפני כן בא מטעמים אחרים ומאז חזותו השתנתה. החקירה מתחילה בזוטות ומעלה בהתגלגלותה דרמה יצרית שנקשרים בה עוד ועוד מתושבי המקום, ונחשפים קשריהם הסבוכים זה עם זה. ולא רק אלה עולים בחקירה: גם לפועלים הערבים העובדים במקום יש חלק בה, וגם לאנשי הבסיס הצבאי המשקיף על היישוב מראש ההר. ותפקיד יש גם לעיר צפת עם מקובליה וקנאיה, וככל שהחקירה מתפתחת דבר מתקשר לדבר.

בשפה עכשווית קצובה וטעונה, בלי שום סלסול מיותר, טווה ישראל המאירי כעין סיפור בלשי אלים, ישראלי מאוד בהוויה הגלילית העולה בו, והקורא נעשה במהלכו שותף פעיל בהרכבת חלקי התצרף עד לפיענוח.

פרק ראשון

1

 

 

מוזר: הוא זר פה. זר לגמרי. ובכל זאת, מהרגע הראשון מרגיש בבית.

מרגע שנכנס ליישוב, ובעצם, עוד לפני, כשמעבר לעיקול צפו באובך גגות הרעפים והצמרות, קצתן עדיין שחורות. חלפו כמה רגעים חלולים, נטולי זמן, כאילו לא המכונית נעה אלא הבתים, העצים, הלולים, הטרפזים ההפוכים של מתקני ההאבסה, כל אביזרי המושב הגלילי נעו, התקדמו כלפיו באובך הסתווי. עד שהודה בינו לבין עצמו, כן, מכיר. הייתי פה. בטח. תמיד. וגם זה טיפשי. הוא הרי מהשפלה, תמיד היה. אבל זאת היתה ההרגשה, כשהתקרב לשער המושב שתיקנו וצבעו מחדש בלבן - הרגשה של בית. שכל פרט בו מוכר, אפילו הריח. כי לכל דבר פה יש ריח. אבל זר.

 

ובינתיים הרי עוד לא פתח ולו רק סדק בחלון הרנו החדשה שלו. לא שלו, נכון, של המשרד. תמיד של איזשהו משרד או חֶברה. עם לוגו שמוטבע על הדופן וגם עליו, על יואב, שכבר מכר בנחישות ויטמינים, קוסמטיקה, מינוי לכבלים ומה לא, עד שעבר לשמאות נזיקין. קצת יותר מכובד. אבל סוכן של מה אתה עכשיו, כשאתה חולף על פני הדרוזי שמתנמנם בכיסא ליד השער, מתגלגל פנימה בכביש הצר. מה אתה מוכר, מי שלח אותך. כן. כך אפשר לראות את זה, עדיף ככה - שליח אתה, שליח החוק, או הצדק, או האמת, או מה שזה לא יהיה, שכָּתוב בפקס הרשמי בקלסר שבתוך תיק המסמכים על המושב לצדך.

כי עכשיו זה לא רק משרד השמאות בתל אביב, זה עניין רשמי. ממשלתי. אתה צריך לחוש את זה כמו רוח גבית, או, עדיף, כמו איזו הילה מעל לראש. באור האפרפר הזה של תחילת שקיעה באוקטובר קצת קשה לראות אותה, אבל היא בטח שם.

 

הבית הזה, הגדול. שלוש קומות. הכי גדול במושב. רחבת הכורכר. והעץ הענף. והשלט שמוצמד אליו. ומדרגות העץ, והביתן, כולו עץ.

ושירה. הפעם הראשונה אִתה. תזכור.

העץ גדוע עכשיו. על הגדם המפוחם עציץ קלקר שטוח, ענפי גרניום משתלשלים ממנו, אדום וורוד ובאמצע כריזנטמות פורחות בכתום וצהוב. צינור דק שחור מתפתל מן הגזע החרוך אל העציץ, ושני מתזים מחוברים אליו, ומעל לפרחים המושקים השלט החדש, לבן, בוהק.

השתכללת, יא סימה.

והצימר שלָך, בקצה מדרגות האבן, חדש. לבן. מזמין.

יליד גבעת חיים 1948, נשוי ואב לארבעה, גר באמירים שבגליל. ישראל המאירי עוסק בהוראת דרמה וכתיבה דרמתית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בנוסף לפרסום של עשרה ספרי פרוזה, המאירי כתב מחזות ועיבודים לתיאטרון, ביניהם: 'עוולה', עיבוד לסיפורו של ברנר (הבימה, 1985); 'קרקורים' (1991) ו'גזר דין', על פי קפקא, (1997) בפסטיבל עכו, ו'עד הים', מחזה פוליטי שהוצג בתיאטרון חיפה (1996). זה עתה עלה העיבוד שלו למחזה 'מעבר לגבולין' של יוסף חיים ברנר, מחזה מיוחד ומורכב שיצר ברנר בשנת 1907, בעת שישב ב'גטו' היהודי במזרח לונדון, שם המחזה מתרחש. קבוצה של שחקנים ויוצרים צעירים, כולם אנשי הצפון והגליל, חברו להעלות את העיבוד המודרני שעשה המאירי למחזה זה, העוסק בצעירים סוערים, מחפשי טעם ומשמעות. המחזה הוצג באוניברסיטת חיפה בבימויו של אילן תורן.

המאירי זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 1986 ובפרס כתב העת 'מאזנים' לפרוזה 1984.

עוד על הספר

אש במדרון ישראל המאירי

1

 

 

מוזר: הוא זר פה. זר לגמרי. ובכל זאת, מהרגע הראשון מרגיש בבית.

מרגע שנכנס ליישוב, ובעצם, עוד לפני, כשמעבר לעיקול צפו באובך גגות הרעפים והצמרות, קצתן עדיין שחורות. חלפו כמה רגעים חלולים, נטולי זמן, כאילו לא המכונית נעה אלא הבתים, העצים, הלולים, הטרפזים ההפוכים של מתקני ההאבסה, כל אביזרי המושב הגלילי נעו, התקדמו כלפיו באובך הסתווי. עד שהודה בינו לבין עצמו, כן, מכיר. הייתי פה. בטח. תמיד. וגם זה טיפשי. הוא הרי מהשפלה, תמיד היה. אבל זאת היתה ההרגשה, כשהתקרב לשער המושב שתיקנו וצבעו מחדש בלבן - הרגשה של בית. שכל פרט בו מוכר, אפילו הריח. כי לכל דבר פה יש ריח. אבל זר.

 

ובינתיים הרי עוד לא פתח ולו רק סדק בחלון הרנו החדשה שלו. לא שלו, נכון, של המשרד. תמיד של איזשהו משרד או חֶברה. עם לוגו שמוטבע על הדופן וגם עליו, על יואב, שכבר מכר בנחישות ויטמינים, קוסמטיקה, מינוי לכבלים ומה לא, עד שעבר לשמאות נזיקין. קצת יותר מכובד. אבל סוכן של מה אתה עכשיו, כשאתה חולף על פני הדרוזי שמתנמנם בכיסא ליד השער, מתגלגל פנימה בכביש הצר. מה אתה מוכר, מי שלח אותך. כן. כך אפשר לראות את זה, עדיף ככה - שליח אתה, שליח החוק, או הצדק, או האמת, או מה שזה לא יהיה, שכָּתוב בפקס הרשמי בקלסר שבתוך תיק המסמכים על המושב לצדך.

כי עכשיו זה לא רק משרד השמאות בתל אביב, זה עניין רשמי. ממשלתי. אתה צריך לחוש את זה כמו רוח גבית, או, עדיף, כמו איזו הילה מעל לראש. באור האפרפר הזה של תחילת שקיעה באוקטובר קצת קשה לראות אותה, אבל היא בטח שם.

 

הבית הזה, הגדול. שלוש קומות. הכי גדול במושב. רחבת הכורכר. והעץ הענף. והשלט שמוצמד אליו. ומדרגות העץ, והביתן, כולו עץ.

ושירה. הפעם הראשונה אִתה. תזכור.

העץ גדוע עכשיו. על הגדם המפוחם עציץ קלקר שטוח, ענפי גרניום משתלשלים ממנו, אדום וורוד ובאמצע כריזנטמות פורחות בכתום וצהוב. צינור דק שחור מתפתל מן הגזע החרוך אל העציץ, ושני מתזים מחוברים אליו, ומעל לפרחים המושקים השלט החדש, לבן, בוהק.

השתכללת, יא סימה.

והצימר שלָך, בקצה מדרגות האבן, חדש. לבן. מזמין.