1
מוזר: הוא זר פה. זר לגמרי. ובכל זאת, מהרגע הראשון מרגיש בבית.
מרגע שנכנס ליישוב, ובעצם, עוד לפני, כשמעבר לעיקול צפו באובך גגות הרעפים והצמרות, קצתן עדיין שחורות. חלפו כמה רגעים חלולים, נטולי זמן, כאילו לא המכונית נעה אלא הבתים, העצים, הלולים, הטרפזים ההפוכים של מתקני ההאבסה, כל אביזרי המושב הגלילי נעו, התקדמו כלפיו באובך הסתווי. עד שהודה בינו לבין עצמו, כן, מכיר. הייתי פה. בטח. תמיד. וגם זה טיפשי. הוא הרי מהשפלה, תמיד היה. אבל זאת היתה ההרגשה, כשהתקרב לשער המושב שתיקנו וצבעו מחדש בלבן - הרגשה של בית. שכל פרט בו מוכר, אפילו הריח. כי לכל דבר פה יש ריח. אבל זר.
ובינתיים הרי עוד לא פתח ולו רק סדק בחלון הרנו החדשה שלו. לא שלו, נכון, של המשרד. תמיד של איזשהו משרד או חֶברה. עם לוגו שמוטבע על הדופן וגם עליו, על יואב, שכבר מכר בנחישות ויטמינים, קוסמטיקה, מינוי לכבלים ומה לא, עד שעבר לשמאות נזיקין. קצת יותר מכובד. אבל סוכן של מה אתה עכשיו, כשאתה חולף על פני הדרוזי שמתנמנם בכיסא ליד השער, מתגלגל פנימה בכביש הצר. מה אתה מוכר, מי שלח אותך. כן. כך אפשר לראות את זה, עדיף ככה - שליח אתה, שליח החוק, או הצדק, או האמת, או מה שזה לא יהיה, שכָּתוב בפקס הרשמי בקלסר שבתוך תיק המסמכים על המושב לצדך.
כי עכשיו זה לא רק משרד השמאות בתל אביב, זה עניין רשמי. ממשלתי. אתה צריך לחוש את זה כמו רוח גבית, או, עדיף, כמו איזו הילה מעל לראש. באור האפרפר הזה של תחילת שקיעה באוקטובר קצת קשה לראות אותה, אבל היא בטח שם.
הבית הזה, הגדול. שלוש קומות. הכי גדול במושב. רחבת הכורכר. והעץ הענף. והשלט שמוצמד אליו. ומדרגות העץ, והביתן, כולו עץ.
ושירה. הפעם הראשונה אִתה. תזכור.
העץ גדוע עכשיו. על הגדם המפוחם עציץ קלקר שטוח, ענפי גרניום משתלשלים ממנו, אדום וורוד ובאמצע כריזנטמות פורחות בכתום וצהוב. צינור דק שחור מתפתל מן הגזע החרוך אל העציץ, ושני מתזים מחוברים אליו, ומעל לפרחים המושקים השלט החדש, לבן, בוהק.
השתכללת, יא סימה.
והצימר שלָך, בקצה מדרגות האבן, חדש. לבן. מזמין.
