האסלאם הוא הפתרון

1
השיח' עבדאללה נימר דרויש - מייסד התנועה האסלאמית בישראל
יצחק ויסמן

עבדאללה נימר דרויש נולד בכפר קאסם שבקצה הדרומי של המשולש ב-1948, השנה שבה נוסדה מדינת ישראל. הוא היה בן (מתוך עשרה אחים ואחיות) למשפחה כפרית שהתפרנסה מעבודת האדמה. בגיל שמונה חודשים הוא לקה בשיתוק שממנו נותרה לו נכות בידו השמאלית. כשאר בני גילו, דרויש למד בבית הספר היסודי, היחיד שהיה אז בכפר, והתבלט כתלמיד מצטיין. הזיכרון הפוליטי הראשון שלו היה כנראה הטבח שהתרחש בכפר קאסם ב-29 באוקטובר 1956, בהיותו בן שמונה. בין 47 ההרוגים באותו יום היה גם דודו. כצעירים רבים אחרים בעלי תודעה פוליטית הוא הצטרף בגיל התיכון למפלגה הקומוניסטית, בעלת האוריינטציה הלאומית־חילונית.

אל האסלאם הגיע דרויש לאחר מלחמת ששת הימים. היה זה במסגרת התחייה האסלאמית שמילאה את החלל שנפער בעולם הערבי, ובכלל זה גם בקרב הערבים בישראל, בעקבות התבוסה שסימלה את שקיעתה של הלאומיות הערבית מבית מדרשם של עבד אל־נאצר והבעת'. דרויש הצטרף לחוג הצעירים המשכילים שנהגו להיפגש בקפה אבו־נאפר והחל לעיין בספרות אסלאמית שהפכה להיות זמינה לאחר שהתחדש הקשר עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק. כמו לרבים אחרים, גם למשפחתו של דרויש היו קרובים בגדה המערבית, ואת אחת מהן, תושבת קלקיליה, יישא מאוחר יותר לאישה וממנה ייוולדו לו חמשת ילדיו. ב-1969 נרשם דרויש כסטודנט במכון השרעי בשכם, שם למד במשך שנתיים, שבמהלכן העמיק בלימודי הדת וקיבל הסמכה לשמש בהוראה ובדרשנות.

לאחר שובו לכפר קאסם ב-1971 קיבל דרויש משרת מורה לתרבות האסלאם בבית הספר התיכון המקומי. באותה שנה הוא הניח את היסודות לתנועה האסלאמית בישראל, שאותה עיצב במתכונת אגודת האחים המוסלמים. בדומה לחסן אל־בנא, המייסד המיתולוגי של תנועת האם המצרית, דרויש לימד בבקרים בבית הספר ואת שעות אחר הצהריים והחופשות הקדיש להטפה במסגדים ובבתי הקפה. תחום פעילותו התרחב בהדרגה אל המועצות המקומיות והכפרים שבמשולש, ולאחר מכן גם אל יישובי הגליל ואל הקהילה הבדואית שבנגב. הידע הדתי שצבר, קסמו האישי וכישוריו הרטוריים הניכרים סייעו לו בגיוס הדור הצעיר לתנועתו. פעילותו הייתה, כפי שמציין הביוגרף שלו, "נקודת מפנה אשר הגבירה את התפשטות התנועה והמסר שלה ואת נוכחותה בציבור הרחב ובקרב התלמידים". אלא שבצד ההצלחה היו גם לא מעט התנגדויות. הורים בעלי השקפה חילונית התלוננו על הפעילות המיסיונרית של דרויש בין כותלי בית הספר, וגם הממונים עליו במשרד החינוך לא התלהבו מהרוח האסלאמית שהחדיר בתלמידיו ומההיעדרויות התכופות בשל עיסוקיו בתנועה. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות הוא פוטר ממשרתו ב-1979, ומאז התקיימה משפחתו מחנות ירקות שהייתה בבעלותה ומקצבת נכות צנועה מהביטוח הלאומי.

נאמנותו של דרויש לדרכם של האחים המוסלמים ניכרה הן באופני הפעולה של התנועה שהקים והן באידאולוגיה שלה. אלה סובבים סביב ציר הדעוה - מונח מפתח באסלאם המודרני המציין הן את הקריאה או ההזמנה לאסלאם (מיסיונריות), הן את התנועה העוסקת בהפצת האסלאם, והן את המסר שהוא בסופו של דבר האסלאם עצמו. לנוכח הנהייה אחר התרבות המערבית המודרנית, הפנתה הדעוה במאה ה-20 את עיקר מאמציה אל עבר המוסלמים עצמם (מעין החזרה בתשובה) והרחיבה את תחומיה מהטפה דתית גרידא לפעילות חברתית, חינוכית, פוליטית וכלכלית. בדומה לתנועת האם המצרית והסתעפויותיה בסוריה, ירדן וארצות ערב האחרות, גם התנועה האסלאמית בישראל הפכה את המסגדים למרכזי הדרכה ורפורמה דתית, עודדה את הנוער לרכוש השכלה דתית ומדעית, הקימה רשת של מוסדות צדקה (זכאת) למען הנזקקים וקיימה שלל פעילויות כמו השתתפות בהפגנות, הפעלת רשתות של מרפאות, גני ילדים ומחנות קיץ וארגון פסטיבלים אומנותיים, חתונות ואף ליגת כדורגל אסלאמית. העשייה כוונה לכלל הערבים בישראל, כמו גם לאחיהם בירושלים המזרחית, בגדה המערבית וברצועת עזה.

כתביו של דרויש הם חלק אינטגרלי מהדעוה שלו. כמו דמות המופת שלו אל־בנא, גם הוא לא שקד מעולם לנסח משנה סדורה, אלא פרסם קבצי אגרות שנערכו מתוך הרצאות ודרשות שנשא בשאלות הדת והתנועה ובענייני היום. חובו לאידאולוגיה הבסיסית של האחים המוסלמים ניכר היטב בקבצים הראשונים שהופיעו באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20: אלא אל־אסלאם (אל האסלאם) ואיהא אל־מסלמין (הוי המוסלמים). נקודת המוצא שלו הייתה המתקפה הרעיונית המתמשכת של האימפריאליזם (ע'זו פכרי), שאותה ניהלו לטענתו הפוליטיקאים המערביים, המזרחנים והמיסיונרים במטרה לחסל את האסלאם. כנגדה הוא העמיד את בשורת אללה, הנגזרת מהקוראן והסונה (אורח החיים של הנביא) ומדריכה את האדם בכל תחומי חייו. כדי להציל את האסלאם, קבע דרויש, על המוסלמים לשוב אל דתם ולהגן על כבודה הרמוס של האומה, כפי שעשו גיבורי העבר ס'לאח אל־דין, הלוחם הגדול בצלבנים, ועבד אל־קאדר אל־ג'זאירי, מנהיג ההתנגדות לכיבוש הצרפתי של אלג'יריה בראשית העידן הקולוניאלי. לדרויש לא היה ספק שהאסלאם סופו לנצח וכי הדעוה תביא את בשורתו אל כלל האנושות.

בתחילת שנות ה-80 נעשה דרויש מעורב, ברצונו או שלא ברצונו, בפעילות אלימה נגד המדינה. היה זה חלק מתהליך הרדיקליזציה שהתחולל בעולם המוסלמי כולו בהשראתן של המהפכה האסלאמית שהנהיג האמאם ח'ומיני באיראן והתפשטות תורתו המיליטנטית של סייד קוטב, אידאולוג האחים המוסלמים במצרים תחת משטר נאצר. השראה מיוחדת בהקשר הישראלי סיפקה תורתו של סעיד חווא, האידאולוג הראשי של התנועה האסלאמית בסוריה, אשר פתחה במרד נגד משטרו של חאפט' אל־אסד, בן העדה העלווית. בנסיבות אלה הקימה קבוצה של צעירים קנאים מן המשולש, רובם חוזרים בתשובה בהשראת הדעוה של דרויש, ארגון מחתרתי בשם "משפחת הג'יהאד", ששם לו למטרה להקים מדינה פלסטינית אסלאמית על חורבות מדינת ישראל. הצעירים הללו ראו בדרויש את מדריכם הרוחני, ואף הציעו לו את ראשות הארגון, אשר לה סירב. הארגון נחשף זמן קצר לאחר שעבר לפעולה בסוף 1980, ומפקדיו נידונו במשפט צבאי לתקופות מאסר ממושכות. דרויש עצמו נידון לשלוש שנים, אף על פי שברור היה שלא השתתף באף פעולה ואף הצהיר על התנגדותו לשימוש בנשק ולכל פעילות בלתי חוקית.

לאחר שחרורו של דרויש מהכלא בשנת 1983 יצאה התנועה האסלאמית בישראל לדרך חדשה. היוזמה באה במידה רבה מלמטה, מהאגודות האסלאמיות שצצו בכל עיר וישוב ערביים תחת המסגרת הרופפת של "תנועת הצעירים המוסלמים". ראשיהן המשיכו להכיר ברובם הגדול בשיח' דרויש כמנהיגם הדתי העליון, וכמוהו הצהירו על כוונתם להקפיד לפעול במסגרת החוק הישראלי. האגודות סיפקו לדרויש כר פורה להרחבת הדעוה, תוך הצגת האסלאם כמענה דתי ופוליטי למשבר הזהות הפלסטינית מחד גיסא, ולתחושות האפליה של המגזר בשירותים ובתקציבים מאידך גיסא. בתקופה זו החלה גם פעילות נשים בתנועה. הסיסמא ששימשה אותו הייתה סיסמת האחים המוסלמים: "האסלאם הוא הפתרון". בהדרכתו של דרויש הוקמה ליד כל אגודה ועדת זכאת, אשר מלבד סיוע לנזקקים עסקה גם בגיוס בני נוער להתנדבות בפרויקטים קהילתיים נחוצים שהמדינה הזניחה. העיקרון המנחה שלו קבע: "אם המדינה אינה מוכנה לעזור לנו - נעזור אנו לעצמנו". הצעירים המוסלמים הפעילו תכניות חינוך והטפה דתית במחנות המתנדבים, אך הקנאים שבהם גלשו לעתים להתקפות מילוליות ואף פיזיות על חנויות מוזיקה, מועדוני לילה ושתיית אלכוהול.

ההתעוררות הדתית בקרב המוסלמים בישראל בכלל, והפעילות הקהילתית והחברתית הנרחבת בישובים הערביים בפרט ביססו את מעמדה של התנועה האסלאמית במגזר הערבי ברמה המקומית והארצית. ב-1989, כשלנגד עיניה ניצחונם של האחים המוסלמים בבחירות בירדן, החליטה הנהגת התנועה בראשותו של דרויש להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות. הייתה זו קריאת תגר על המפלגה הקומוניסטית (חד"ש - החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון), הכוח הפוליטי המוביל בקרב הערבים בישראל עד אז, שהתבטאה בסיסמא נוספת: "אל־אסלאם הו אל־בדיל" - האסלאם הוא האלטרנטיבה. הצלחתם של הצעירים המוסלמים בבחירות הייתה מרשימה. באזור המשולש, מוקד כוחה, זכתה התנועה בראשות העיר אום אל־פחם והמועצות המקומיות כפר קאסם, כפר ברא וג'לג'וליה. בנוסף לכך, היא זכתה גם בראשות העיר רהט, הישוב הבדואי הגדול בנגב, ולהישגים ניכרים בנצרת וכפר כנא בגליל. הבחירות הוכיחו שהתנועה האסלאמית בהנהגתו של דרויש הפכה לגורם דומיננטי בקרב הציבור הערבי.

השילוב בין דת ופוליטיקה תאם את דרכה המקורית של תנועת האחים המוסלמים תחת אל־בנא, כמו גם את מגמת יורשיו אשר בעידן שלאחר קוטב שאפו לחזור ולפעול במסגרת הסדר הקיים. כאיש דת, המשיך דרויש לקרוא לטיהור החברה מהשפעות מערביות וחילוניות ולאימוץ אורח החיים המקורי של אבות האסלאם (אל־סלף). כפוליטיקאי, הדגיש גם הוא את חשיבות האחדות הכלל־מוסלמית ויצא נגד הקריאה למרד של ארגוני הג'יהאד במצרים, בסוריה, ובמשתמע, לאור ניסיונו המר, גם בישראל. את האמאם ח'ומייני גינה על המלחמה העקובה מדם שניהל בעיראק. אלא שבעמדותיו הפוליטיות, שאותן הביע בביטאון התנועה שערך, אל־סראט (הדרך), נקט דרויש גישה פרגמטית ששיקפה את מצוקותיו וצרכיו הייחודיים של הציבור הערבי בישראל יותר מאשר את נקודת המבט האסלאמית הכללית של האחים. הזהות האסלאמית שעמל לטפח בקרב צעירי המגזר נועדה לספק את הבסיס ההמוני ואת העומק האסטרטגי לפעולת הזהויות האחרות שהתרוצצו בקרבם - הערבית, הפלסטינית והכלל־אנושית.

כלפי התנועה הציונית וכלפי ממשלת ישראל גילה דרויש כצפוי יחס ביקורתי ביותר. הוא בוודאי ייחל להקמתה של מדינת הלכה אסלאמית בכל שטחי פלסטין ולהשבת מלוא זכויותיו של העם הפלסטיני בארצו. בכמה הזדמנויות, כמו ימי הזיכרון לטבח בכפר קאסם ולהרג שישה מפגינים ערבים ביום האדמה ב-1976, הוא אף התבטא בחריפות נגד מה שתיאר כמדיניות הממשלתית הגזענית והאלימה שמטרתה לעודד את הפלסטינים לעזוב את מולדתם. משפרצה האינתיפאדה ב-1987 הביע דרויש הזדהות עם מצוקות אחיו הפלסטינים בשטחים ואהדה לתנועת חמאס - תנועת ההתנגדות האסלאמית - שאך נוסדה. ועד הסיוע האסלאמי שהקים תמך בנזקקים. אלא שמתוך אותה גישה פרגמטית הבהיר דרויש שלנוכח יחסי הכוחות בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, מדינה אסלאמית בפלסטין אינה עומדת על הפרק. "אנו מודעים ליכולתנו", כתב. "חלמתי על מדינה אסלאמית בישראל, אך רק אם יותר משישים אחוזים מהיהודים יאמצו את האסלאם. דבר זה לא יתרחש בשום צורה, ולכן האסלאם מחייב אותנו לקבל את המציאות ולא לחיות בעולם הדמיון". הוא הסתפק בכך ש"המוסלמים יוכלו לחיות על פי השריעה מבלי להפר את החוק".

אלא שבמחצית הראשונה של שנות ה-90, עם התקדמות תהליך השלום, חלה התמתנות בהשקפותיו של דרויש ביחס לסכסוך היהודי־ערבי. הוא בחר עתה להציג אותו כפרי מזימות אימפריאליסטיות, וקרא לשני "העמים השמיים" להגיע להבנה הדדית כדי לחיות בשלום בפלסטין על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. במקביל ערך דרויש הבחנה בין הפלסטינים בשטחים, אשר להם איחל שיגשימו את זכותם להגדרה עצמית, ובין הערבים בישראל הנאבקים על ההכרה והזכויות האזרחיות המגיעות להם. לציבור היהודי הבטיח שהעם הפלסטיני מעדיף משא ומתן על פני טרור ושרק ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו דוחפת אותו אל המאבק המזוין. הוא אף ניסה לתווך בין ישראל והחמאס בעניין החייל החטוף נחשון וקסמן ז"ל. דרויש תמך בהסכמי אוסלו ואף השתתף בעצרות התמיכה של "מחנה השלום". הוא שלל את הטענה שמקורה בחמאס ולפיה מעמדה של פלסטין כאדמת הקדש (וקף) מונעת אפשרות הלכתית להסדר מדיני שיעניק הכרה בריבונות ישראלית על חלק מאדמת פלסטין. ב-2003 היה דרויש שותף בגיבוש הבנות יוזמת ז'נבה, וב־‏2007 הצהיר שאיש אינו מטיל ספק בזכותם של היהודים על המקומות הקדושים ליהדות, אלא שסייג זאת בקביעה שאין לישראל ריבונות במסגד אל־אקצא או ברחבת הר הבית.

עמדותיו הפשרניות של דרויש ביחס למדינת ישראל ולהסדר מדיני איתה עוררו מחלוקת חריפה בשורות התנועה האסלאמית. בראש המתנגדים לדרכו עמדו ראיד ס'לאח, ראש עיריית אום אל־פחם דאז, וכמאל ח'טיב מכפר כנא, חניכי המכללה האסלאמית בחברון שהושפעו מתורתו הרדיקלית של קוטב. הם תיארו את תהליך אוסלו כבגידה באינטרסים של הפלסטינים ואת יוזמת ז'נבה כפגיעה במעמדה של ירושלים כעיר קדושה למוסלמים. המחלוקת הגיעה לנקודת רתיחה סביב שאלת ההשתתפות בבחירות לכנסת. עוד בסוף שנות ה-80 הודיע דרויש על תמיכתו ב"הקמת סיעה ערבית משותפת שתקרא לאחדות לאומית ותשים קץ לפלגנות במגזר הערבי". הוא סבר שייצוג בכנסת יוכל לקדם את יעדיה של התנועה האסלאמית ולשפר את מצבם של הערבים בישראל בכלל. ס'לאח וחבריו טענו לעומת זאת שהשתתפות בבחירות הארציות משמעה הכרה במדינת ישראל ובחוקיה הלא־אסלאמיים, ושהיא תסכן את ערכי התנועה ותגביר את תהליכי הישראליזציה בחברה הערבית. דרויש ותומכיו החליטו להתמודד בבחירות לכנסת ב-1996 במסגרת הרשימה הערבית המשותפת (רע"ם) וקיבלו שניים מתוך ארבעת המנדטים שבהם היא זכתה. בעקבות זאת התפצלה התנועה האסלאמית בישראל ל"פלג הדרומי", הפרגמטי, בהנהגתו של דרויש, ו"הפלג הצפוני", הרדיקלי, שאותו מנהיגים עד היום ס'לאח וח'טיב.

דרויש כאב את הפיצול שפגע בתנועה שייסד, ועד סוף ימיו עשה כמיטב יכולתו לאיחוד השורות. שני הפלגים מחזיקים באותה אידאולוגיה בסיסית מבית מדרשם של האחים המוסלמים, וגם משתפים פעולה בפרויקטים שונים, במיוחד בכל הנוגע למסגד אל־אקצא. תחת הסיסמא "אל־אקצא בסכנה" הם מארגנים מאז אירועי הכותל ב-1996 עצרת שנתית להגנה על המקום, השלישי בחשיבותו לאסלאם, מעודדים ביקורים במתחם בכל ימות השנה, ובמסגרת עמותת אל־אקצא מפעילים מיזמים שונים בהתנדבות למיפוי, בנייה, שיפוץ ושימור האתר ואתרים אסלאמיים קדושים אחרים ברחבי הארץ. עם זאת, הניסיונות החוזרים ונשנים של דרויש וחבריו להשיב את האחדות לתנועה לא צלחו. הפלג הדרומי ממשיך לפעול למען קידום זכויות המיעוט הערבי הילידי במדינת ישראל באמצעות הכנסת וועדותיה, ואילו הפלג הצפוני, שהוצא לאחרונה מחוץ לחוק, חותר לגיבושה של קהילה מוסלמית בלתי־תלויה המנהלת את עצמה במנותק ממדינת ישראל (אל־מוג'תמע אל־אעס'אמי).

השנים שלאחר הכניסה לכנסת והפילוג עמדו בסימן התדרדרות במצבו הבריאותי של דרויש, אשר מנע ממנו לשאת במלוא תפקידיו. ב-1998 עברה הנהגת הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית לידי אבראהים צרצור, יד ימינו ששימש עד אז כראש מועצת כפר קאסם, ומ-2010 מנהיג אותו חאמד אבו דעאבס, בן הפזורה הבדואית. אך עם זאת, ב-2001 יזם דרויש את הקמתו של מרכז אדם לדיאלוג בין־דתי ובין־תרבותי, שבו הוא פעל יחד עם שותפים מוסלמים, יהודים ונוצרים לקידום ההבנה בין הדתות והעמים בארץ הקודש. הוא שימש כנשיא המרכז וכמנהיג הרוחני של התנועה האסלאמית בישראל עד יום מותו ב-14 במאי 2017.

"האסלאם הוא הפתרון" הוא כאמור סיסמתה הראשית של התנועה האסלאמית בישראל, הלקוחה מתנועת האם של האחים המוסלמים. זו גם הכותרת של סדרת קבצי המאמרים שדרויש פרסם בתחילת שנות ה-90, בתקופת השיא של פעילותו, בין ההישג המרשים בבחירות המקומיות ב-1989 והפילוג בעקבות ההשתתפות בבחירות לכנסת ב-1996. הקובץ המתורגם כאן, הנושא גם הוא את אותו שם, הוא הראשון בסדרה זו. דרויש עורך בו מעין מאזן ביניים של שני העשורים הראשונים לפעילות התנועה בישראל בכלל, ושל השנים הראשונות לכהונתם של נציגי התנועה בעיריות ובמועצות המקומיות הערביות בפרט. הוא מציג בסיפוק ובגאווה את הישגיה של התנועה, במיוחד לנוכח המכשולים שניצבו בדרכה, אך גם מבקש להפיק לקחים לעתיד. הנושאים שעמדו בתקופה זו בראש מעייניו היו העשייה למען רווחת הציבור הערבי בארץ והסיוע לאחיו הפלסטינים בעקבות האינתיפאדה, וגם למוסלמים הנתונים תחת מצור בבוסניה והרצגובינה. דרויש מעמיד את הפתרון האסלאמי כנגד "הפתרונות" של שני הכוחות העולמיים הגדולים של זמנו: הקפיטליזם והקומוניזם. הקובץ כולל ארבע איגרות, שלוש הראשונות כתובות בסגנון של דרשות ציבוריות ואילו הרביעית בעלת אופי אישי וישיר יותר, וכן הקדמה ומעין סיכום. יחד הן מאפשרות לנו לעמוד מקרוב על עקרונות היסוד שהנחו את פועלו של דרויש ולמקם את הגותו במפת הזרמים האסלאמיים של שלהי המאה ה-20.

ציר השיח של עבדאללה נימר דרויש הוא הדעוה, המענה המעשי של האסלאם לאתגר האימתני ורב־הפנים של המודרנה. ההטפה למען אללה היא עבורו ציווי הלכתי המחייב כל פרט, כמו גם משימה נעלה שנדרש לה שיתוף פעולה של הכלל. מבחינה תיאולוגית, מושג הדעוה של דרויש מגלם את היחס שבין האדם לאלוהיו ובין האדם לאחיו. נוסחה אחת מני רבות שלו, המעלה את הדילמה הקלאסית של הגזירה הקדומה מול הבחירה החופשית, קובעת ש"הבשורה והסדר המבוסס עליה היא בעלת הזכות עלינו, לא לנו הזכות עליה. הזכות היא כולה לאללה, ותרומתנו הצנועה לבשורה זו ולציבור שלנו היא בברכתו". מבחינה מעשית, דגם הדעוה העומד לנגד עיניו הוא זה של אגודת האחים המוסלמים תחת חסן אל־בנא. הספר שלפנינו מתייחס במיוחד לשני היבטים שלה: השילוב בין הדת והפוליטיקה והארגון הרציונלי בעל האוריינטציה הביצועית. היבטים נוספים, כמו העברת מרכז הכובד של הדעוה פנימה מהמיסיון בקרב הלא־מוסלמים אל ההחזרה בתשובה של המוסלמים עצמם והרחבתה לתחומים שמעבר להטפה גרידא, הוגשמו הלכה למעשה בפועלה היומיומי של התנועה האסלאמית בישראל.

כלפי המודרנה נוקט דרויש באותה עמדה אמביוולנטית אשר אפיינה את דוברי האסלאם השונים מאז ראשית המפגש עם המערב. ברוח המודרניזם האסלאמי מיסודם של ג'מאל אל־דין אל־אפע'אני ומוחמד עבדה, דרויש קורא ללמוד ולהעתיק את הקדמה המדעית והטכנולוגית של המערב, וכמוהם הוא מצדיק זאת, בין השאר, בטענה שאירופה קיבלה מהמוסלמים את המדעים בימי הרנסנס ושלפיכך אין מניעה ללמוד ממנה היום, "כך שהסחורה שהעברנו אליהם לא מזמן תשוב אלינו". מאידך, דרויש דוחה בשאט נפש את "הפילוסופיות המטריאליסטיות" ואת המוסר המתירני של המערב, שלדעתו אין להם שום קשר להצלחתו וש"אינם מועילים לנו ולחברה שלנו". גם המזרחנים אינם יוצאים נקיים מתחת ידיו. דרויש שותף לטענה הרווחת בקרב נאמני האסלאם שהאוריינטליסטים שירתו את המזימה שחרש האימפריאליזם להחריב את דתם, ומציע כמשקל נגד ללמוד את המנהגים והמסורות של בני המערב כדי שאפשר יהיה להסביר להם בשפתם מהו האסלאם ומהו הפתרון שהוא מציע לבעיות העולם המודרני.

שניות טמונה גם בפרויקט התאמתה של הדעוה לפוליטיקה המודרנית. כפעילים אסלאמיים רבים אחרים מאז רשיד רדא, "אבי הדעוה", דרויש מדגיש את הצורך באחדות דעות, שהיא בעיניו השתקפותו המעשית של רעיון המונותאיזם. גישה זו באה לידי ביטוי בנטייה הרווחת בקרב רבות מהתנועות האסלאמיות לקבל ללא ערעור את סמכות המנהיג. מצד שני הוא מבהיר שבמישור הפוליטי חובה לדון בהצעות ובתוכניות שונות ולשקול אותן, גישה שאותה הוא מגדיר כריאליזם תבוני. מבחינתו של דרויש אין כאן סתירה של ממש, כפי שאין סתירה בין עיקרי האמונה הקבועים לבין שיקול הדעת ההלכתי (אג'תהאד), המותיר מקום לחילוקי דעות בפרטי הדינים. עם זאת, דרכו בהנהגת התנועה האסלאמית בישראל מעידה שהוא נטה בבירור אל הכף השנייה, ומכאן נגזרים קני המידה שלאורם נבחנת הדעוה שלה בספר שלפנינו: עליה "להיות מאורגנת, ללמוד את כל הצעדים והשלבים ולהפיק מהם את הלקחים הדרושים. עליה להגדיר את מטרותיה ואת תכניותיה הטקטיות והאסטרטגיות ולחיות את תקופתה ואת המציאות והנסיבות מבלי לסטות מעיקרי עקרונותיה. על קבוצה זו להבחין בין הקבוע והמשתנה, בין מה שהוא ודאי ומוחלט ובין הנתון לשיקול דעת, בין מה שמשתנה בחלוף הזמן והמקום, הנסיבות והתנאים ובין מה שאינו משתנה עם הזמן והמקום. עליה להבדיל בין תפקיד המוסלמים כשהם הרוב ובין תפקידם כמיעוט במדינה. קבוצה זו צריכה להיות מסוגלת להידבר עם בני הזמן בשפתם ולפי צרכיהם ולא בשפת עבר או על פי צרכים שאבד עליהם הכלח".

אופייה הפרגמטי של תנועת האחים המוסלמים עיצב את יחסו של דרויש כלפי שני הזרמים האסלאמיים הדוגמטיים יותר אשר בשנות ה-80 וה-90 ביקשו לערער, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, על הדומיננטיות שלה במרחב הערבי והמוסלמי. האחד הוא הסלפיה בגוונה הוהאבי, שאותה שקד בית המלוכה הסעודי להפיץ ברחבי העולם באמצעות שורת ארגוני דעוה על־לאומיים כמו ליגת העולם המוסלמי והאוניברסיטה האסלאמית באל־מדינה. הזרם השני הוא הרדיקליזם האסלאמי מבית מדרשו של סייד קוטב, מחבר המניפסט של ארגוני הג'יהאד שיצאו נגד משטרי העריצות הערביים והמוסלמיים ברמה הלאומית, ומאוחר יותר, בהובלת ארגון אל־קאעדה הסלפי־ג'יהאדי, גם נגד המערב בזירה הגלובלית. דרויש היה מעוניין להכיל כל אחד מהזרמים (מבלי להזכיר אותם במפורש בשמם), אך בה בעת לנטרל אותם מדרך האלימות והטרור נגד אחיהם המוסלמים ונגד האנושות כולה.

לסלפים מבטיח דרויש שהוא מעריך ומוקיר את מעלותיהם של אבות האסלאם ישרי הדרך (אל־סלף אל־ס'אלח). את עצם הסיסמא "האסלאם הוא הפתרון", הוא טוען, ירשה התנועה האסלאמית מהאבות, וגם עבורה הם המופת שלאורו יש ללכת. אלא שכמו סעיד חווא, דובר האחים בסוריה, גם הוא סבור שאין בכך כדי להצדיק את העדיפות שהסלפיה מייחסת לדרכם של הקדמונים על פני האחרונים. כל דור פעל למען האסלאם בהתאם לתנאי הזמן והמקום שלו, וכל הדורות יחד הם "ככוורת דבורים אחת, בה כל אחד ידע את תפקידו ומילא אותו באופן הטוב והשלם ביותר". יתרה מזאת, בהתרפקות על העבר רואה דרויש פתח להתרחקות מהמציאות והימנעות מעשייה בהווה. תמצית תשובתו לסלפיה הווהאבית היא לפיכך, ש"אבותינו הישרים יצרו עבור בני זמנם, והורישו לבני הדורות הבאים את התרבות הנשגבה ביותר שידעה האנושות כדי ש[נמשיך] וניצור על בסיס מה שהם יצרו ולא כדי שאך נתגאה במה שעשו ובנו אחרים. אזכור האבות הקדומים ודרכם או תולדות הבשורה בשלביה ההיסטוריים השונים נועדו לכך שנלמד ונפיק מכך לקחים ונרכוש ניסיון שיסייעו לנו לפלס דרכנו לעבר התהילה, החירות, הביטחון והשלום. הם גם יעזרו לנו להפיץ את בשורתנו לאנושות באמצעים היעילים והטובים ביותר. הלימוד מהעבר המפואר הוא חובה, ועיצוב המציאות ונסיבותיה היא חובת החובות".

באופן דומה, דרויש מאמץ את קביעתם של הרדיקלים האסלאמיים שלפיה העולם שב היום למצב של ג'אהליה (בערות וברבריות). כמוהם, הוא מזהה את הג'אהליה המודרנית עם מה שמכונה הסדר העולמי החדש ברמה הגלובלית, ועם מנגנוני הביטחון של המשטרים הערביים הדכאניים מבית; הוא מוכן אפילו לגלות הבנה לצמיחתן של תנועות הג'יהאד כתגובת נגד ל"טרור הממשלתי העריץ". אלא שגם כאן לדעתו של דרויש, כמו של חסן אל־הודייבי וממשיכי דרכו בהנהגת האחים המוסלמים, אין בכך כדי להצדיק את פנייתם של הרדיקלים לאלימות ולשפיכות דמים. אלה הן השיטות המועדפות על הג'אהליה הדיקטטורית, הוא מזהיר, אך "לא היו אף פעם ולא תהיינה עד קץ הימים שיטותיהם של האסלאם והמוסלמים ביחסם ליריב ואף לאויב". ניצחונה של הדעוה האסלאמית על הג'אהליה הראשונה הושג בזכות המסר העולמי הכלל־אנושי שלה, וכך גם היום, במאבק בג'אהליה החדשה, "עלינו לעמוד ברמת האתגר התרבותי ולהיות בראש הפועלים למען הביטחון והיציבות של האנושות המיוסרת ובראש המבשרים על שלום עולמי וביטחון אנושי". ברוח זו מטיח דרויש ברדיקלים ש"מי שרוצה להיות מוכתם בשיטות הג'אהליה העתיקה והמודרנית לא יכול לייצג את האסלאם ועקרונותיו האנושיים הסלחניים ולא להיות דובר בשם המוסלמים ובשורתם העולמית".

אלא שביקורתו של דרויש לא עצרה בזרמים האסלאמיים המתחרים של זמנו; היא הופנתה גם פנימה, כלפי תנועת האחים המוסלמים עצמה, אשר "לעתים מפגרת אחר קצב התפתחויות התקופה". באופן הזה הוא ממקם את עצמו בזרם הווסטיה, אשר צמח גם הוא בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה כדרך האמצע (וסט) המתונה בין הקצוות של התמערבות ומסורתיות, אותנטיות וחידוש, טרור וותרנות. ההוגים הווסטים - ביניהם מונה דרויש את "מורי הדור": העולמא המקורבים לאחים מוחמד אל־ע'זאלי ויוסף אל־קרדאוי ("המופתי הגלובלי"), חסן אל־תוראבי מנהיג החזית האסלאמית הלאומית בסודאן וראשד אל־ע'נושי מנהיג הנהדה בתוניסיה - התוו עבור התנועה דגם פעולה אזרחי המבוסס על יסודות הפלורליזם הרעיוני והפוליטי והדיאלוג הבין־דתי והבין־תרבותי תוך שמירת העקרונות הבסיסיים של האסלאם. דגם זה נועד לאפשר לה להשתלב במרחב הציבורי בארצות הרוב המוסלמי ולהקל על שילוב המיעוטים המוסלמים במערב.

המבנה הבלתי פורמלי של התנועה האסלאמית בישראל ויומרתה לייצג את כלל המיעוט הערבי במדינת הרוב היהודי הפכו אותה לאחת החלוצות בהגשמת הפרוגרמה האזרחית הווסטית. שלא כאגודות האחים במצרים ובארצות ערביות אחרות, התארגנותה מחדש במהלך שנות ה-80 נשאה אופי פתוח יותר של "תנועה חברתית חדשה" - רשת רופפת של "תומכים" בעלי רקע חברתי־כלכלי מגוון החוברים לפעולה למען מטרה מוגדרת. דרויש מזכיר ש"תנועתנו אינה מעניקה תעודות חבר [...] כל מי שמשרת את הציבור באמצעות תכניותינו הלגיטימיות והפוליטיות מבלי לעבור על החוק, זכאי להחשיב עצמו כחלק מהתנועה האסלאמית". יתרה מזאת, בהקשר של הבחירות הוא מוסיף שבין התומכים, ואף מנהיגי התנועה, יכולים להיות גם לא־מוסלמים ונשים. לדבריו, "התנועה האסלאמית תשמח אם בין המועמדים ברשימות לרשויות המקומיות, ברמות הגבוהות ביותר, יהיו גם אחינו הערבים הלא־מוסלמים, כשם שהאסלאם אינו מתנגד להימצאותה של אישה ברשימות אלו. התנועה האסלאמית לעולם לא תמנע מאישה להציג את מועמדותה ברשימותיה. היא לא תמנע גם מאחיותינו הערביות הלא־מוסלמיות להציג מועמדותן ברשימותינו לרשויות המקומיות או לפרלמנט, אם תחליט התנועה האסלאמית להשתתף בניסיון הפרלמנטרי ביום מן הימים, כל עוד העניין יוחלט בדרך ההתייעצות החופשית מצד כלל המחויבים, פוליטית ורעיונית, לתנועה האסלאמית".

כמו במדינות אחרות שבהן מהווים המוסלמים מיעוט, למשל בהודו, גם בישראל ראתה התנועה האסלאמית בהנהגת דרויש את הדמוקרטיה כערובה לחירותם וביטחונם של המוסלמים בכלל, ולהפצת בשורתה הדתית ועמדותיה הפוליטיות ללא חשש בפרט. בכפוף לתנאים אלה, דרויש מצהיר פעם אחר פעם על מחויבותה של הדעוה האסלאמית למשטר הדמוקרטי, לפעולה בהתאם לחוק ולהימנעות מכל צורה של אלימות. העקרונות שהנחו אותו בהנהגת התנועה היו, לדבריו, הפלורליזם ושיתוף הפעולה בין כל הכוחות הפוליטיים בקרב הציבור הערבי בישראל למען קידומו של המגזר, והדיאלוג התרבותי החופשי, השוויוני והמכבד עם הרוב היהודי למען השגת שלום בר־קיימא בארץ. אלה הם, להשקפתו, גם העקרונות שעל פיהם יש לנהל את היחסים הבינלאומיים בין "העמים והשבטים אשר נפוצו על פני כל הארץ ויצאו מן הבית האחד". האסלאם, לדידו של דרויש, הוא הפתרון לא רק עבור המוסלמים, אלא עבור האנושות כולה.

באיגרת הרביעית בקובץ, שבה בולט הפן האישי, חושף דרויש בגילוי לב מה משך אותו ורבים מבני המיעוט המוסלמי בישראל להצטרף אל התנועה האסלאמית, ואיזו משמעות העניקה לחייהם הפעילות במסגרתה. "האגודה המוסלמית המורכבת מאחינו, מבוגרים וצעירים, גברים ונשים", הוא כותב, "העניקה לנו את המקום המכובד הזה בין ברואי האל, ולכל אחד מאתנו מעמדו המכובד בחבורה זו, יהיו אשר יהיו סוג פעילותו או היקף שירותיו, בין אם הוא ניצב בין השורות או בראשן". דברים אלה משולבים בביטחונם המלא של דרויש וההולכים בעקבותיו בניצחונו הסופי של האסלאם, באמצעות הדעוה ובחסד האל: "העתיד שייך לאסלאם, אנו מאמינים באמונה שאין בה ספק שהאסלאם חזק מכל הזוממים נגדו בכל מקום בעולם, שהוא נעלה מכדי שיפגעו בו בשיטות החשוכות של תרמית והטלת ספק, ושבשורתו מתפשטת מיום ליום, נפתחים לקראתה הלבבות והטבע האנושי מבקש אחריה".

ברצוני לסיים סקירה זו במסר של דרויש אל החברה הישראלית בנוגע לשלטון על הפלסטינים בשטחים. דברים מסוג זה אינם ערבים לאוזן, אך נדמה לי שבימים אלה (סוף 2019) של משבר הדמוקרטיה ועליית הקיצוניות ראוי בכל זאת לשים אליהם לב: "עם הכובש עם אחר בכוח ונוהג בו כאדון בעבדו לא יוכל להשיג יציבות וביטחון ולא ליהנות מיתרונות השלום והקיום התרבותי המשותף, אלא אם יהיה מוכן להכיר בזכויותיו הלגיטימיות. כך גם כשהעם מחריש בעת שממשלותיו מגייסות אותו לקדש ולהמשיך את כיבושו של עם אחר ולהפקיע את זכויותיו ולהתכחש להן. לא רחוק היום שתחת כנפי ממשלות כאלו יצמחו גורמים שיראו בפיקוח ובהכנעה דת והשקפה פוליטית ראויה. הם יתמכו בהפקעת החירות וההשתלטות על העם שלהם תוך פריעת חוק ובכוח, כפי שהשתלטו והפקיעו את חירותו של העם האחר. טבע העריצות לא עוצר בתאוותו לשלוט בעם אחר, אלא גולש לשליטה, ביטול הרצון והחירות, וכיבוש השלטון בכוח של עמו שלו. הכוח העריץ עיוור, הוא אינו מבחין בין אויב לאוהב ובין שליטתו בעמו ובעמים אחרים. הכיבוש הוא כיבוש, בין אם זהו כיבוש השליט את הכס בכוח או כיבוש עם אחר בכוח. הכיבוש על כל צורותיו אסור תמיד בכל האומות והעמים".

***

למען רצף הקריאה הושמטו בתרגום זה הנוסחאות הדתיות המקובלות שדרויש צירף לאחר כל אזכור של שם האל, הנביא, האסלאם והתנועה האסלאמית.

2
הקדשת המחבר

בשם אללה הרחמן והרחום

מוקדש ל־לכל בנינו ואחינו בתנועה האסלאמית המבורכת. לכל אנשינו מבני עמנו הגא, החופשי, הסבלני. לכל מי שחפץ להכיר אותנו באמצעות עמדותינו הגלויות ועקרונותינו הציביליזציוניים ובאמצעות מאמצינו ומאבקינו הציבוריים, ולא באמצעות ההסתה העקובה מדם ואמצעי התרמית האפלים. לכל תאב שלום ורווחה ודורש דו־קיום ובנייה. לכל המטה אוזן לנאמר והולך אחר הטוב בארץ זו ובכל מקום. אני מקדיש עבודה זו ומילים ענוות אלו.

באהבה אמיתית ובכבוד.

אחיכם: אבו מוחמד

3
הקדמה

תנועתנו האסלאמית עברה מאז הקמתה במדינה זו לפני למעלה מעשרים שנה שלבים רבים. לאורך שני העשורים האחרונים היא רשמה הצלחות רבות אך גם עמדה בפני מספר מהמורות. שני הדברים האלו [ההצלחות והמהמורות], לא נעדרו מדרכה של אף בשורה (דעוה)¹ אלוהית מאז התוודעה האנושות לדתות השמימיות.² בעוד שההישגים וההצלחות בדרכה של בשורת האמת מהווים תמריץ עבור הפעיל האסלאמי (דאעי)³ ופרי עמל המשמח ומעודד אותו להוסיף ולפעול, הרי שמכאובי המהמורות בדרכה של הבשורה משמשים כאותות המעוררים ומתריעים בפניו לחזור ולעיין במהלכיו בכל כובד הראש, לבדוק אותם בקפדנות ולהפיק מהם לקחים ומסקנות, לערוך את חשבון הנפש הנדרש, להנהיר את הדרך ולבררה, ואחרי כל זאת לחדש את המסע בבהירות גמורה עד אשר יסיר את הבלבול המוליך שולל ויפזר את הערפול המתעה. זאת ועוד, ההצלחות המלהיבות והמהמורות המתריעות, אם לא יופקו מהן הלקחים ומוסר ההשכל, הרי שהן תחלופנה ותאבדנה בתהום הנשייה, לא תשרתנה את ההווה ולא תבשרנה על העתיד. אך אם יופקו מהן מוסר ההשכל והלקחים הרי שהן תתקיימנה בקרבם של האנשים, תעודדנה אותם ותבשרנה להם על פירות ההצלחה ותתרענה בפניהם ותזהרנה אותם מפני הסכנות הטמונות בהמשך עשיית טעויות ומשגים.

מוסר השכל ולקחים אלו, הנלמדים מניסיונם של הפעילים האסלאמיים, לא יאבדו בחלוף הזמן אלא יועברו ברבות הימים והשנים כדי שתופק מהם תועלת מדור לדור. כאשר הדור הצעיר בתקופה מסוימת נהנה מהם, הוא יציין את קודמיו אשר חוללו את האירועים האלו והפיקו מהם לקחים בתפילה נאמנה שתביא להם תועלת בקבריהם. כל אימת שלומדים הדורות הבאים מניסיונם של קודמיהם נזקף השכר מפעולת הצעירים לזכות אבותיהם מבלי שאללה בחסדו יגרע דבר מגמולם של הצעירים ("מי אשר קבע נוהג נאה יקבל את שכרו ואת שכר המתנהלים על פיו עד קץ הימים מבלי שיגרע משכרם דבר").⁴ זהו חלק מהחסד שמרעיף האל על אומה זו, אשר אבותיה מסתייעים בתפילת בניה כשם שבניה למדים מניסיונם של אבותיה.

התנועה האסלאמית עברה את המסע שלה, על הישגיו ומהמורותיו, וחצתה את שלביו המתוקים והמרים. היא הפיקה מסקנות ולקחים מן הטוב והרע, מהישגיה וממשגיה, עד אשר הגיעה למה שהגיעה בימינו כשהיא חמושה בניסיונה הבלתי נדלה ובניסיון אבות קדומים ומכובדים שאינו מתכלה. אחד השלבים שהגענו אליהם, או הניסיונות שהתנסינו בהם, הוא הבחירות לרשויות המקומיות. נוכחנו שהצדק היה עמנו ביום שהחלטנו ליטול חלק בניסיון חשוב זה. אני סבור שהראיות לנכונותה של מסקנה זו נמצאות בידי אחינו ובנינו בוועד הרשויות האסלאמיות,⁵ אשר אני מבקש מהאל שיסייע בידם להמשיך לשרת את אנשינו ושינחה אותם באמירה, במעשה ובכוונה. ייתכן שבקרוב יפרסמו אחינו המכובדים בוועד הרשויות האסלאמיות את ניסיונותיהם בתחום החשוב הזה שהוא חלק מתחומי השירות והנתינה. לכן לא אדבר על כל הישגיהם ותרומותיהם כאן, כי חיבור זה אינו יכול להכיל ולו מעט מהם. אזכיר רק כמה דוגמאות ממסכת תרומותיהם המכובדות למען תנועתם האסלאמית, לכל מי שנתן בהם את אמונו יקר הערך ולכל בני עמנו. בנינו נכנסו לתחרות החופשית תחת הסיסמא שאותה ירשו מאבותיהם הישרים (אל־סלף אל־ס'אלח)⁶ - האסלאם הוא הפתרון - ומיד לאחר ניצחונם שינסו מותניהם ואזרו כוחותיהם. הם נכנסו לתחום השירות [הציבורי] החשוב והתעמקו בבעיות בכפריהם ובעריהם, נערכו, הכינו קווי פעולה ותכניות, קבעו סדרי עדיפויות והחלו לעבוד בברכת האל. ההישגים שהגיעו אליהם תוך תקופה קצרה היו הסיבה לשבחים שהורעפו עליהם מצד אלה שתקפו אותם או חששו מפניהם. מי שביקר בכפריהם ועריהם לפני שהגיעו לשלטון ומבקר בהם כיום לא יוכל להכחיש (גם אם הוא יריבם) שהבנים ברי הלבב האלו עשו "מהפכה" בונה ומבורכת מכל הבחינות. עם זאת, המסע עדיין ארוך ואנשינו מצפים מהם לעוד. נבקש מאללה שיעזור להם בשירות נאמן זה ויסייע להם להצדיק את הדעה הטובה של עמנו ותנועתנו עליהם, ושימשיכו להיות זכאים לאמון החשוב שנתנו בהם בנינו המכובדים.

הם [אנשי ועד הרשויות האסלאמיות] פעלו בתחומי שירותים שונים ובמגוון תחומי נתינה. שירותיהם הטובים לא הצטמצמו למישור המקומי, לכפריהם, עריהם או ציבוריהם המקומיים בלבד. הסיסמא אשר ברוחה הם פועלים ועובדים ותחת דגלה הם משרתים היא כוללת. היא עוסקת בכל היבטיו של השירות בתחומי העשייה והלימוד השונים. היא פורצת ואינה כלואה בין חומותיהם של הגבולות הפוליטיים או הטבעיים. היא מקיפה, אינה מפריזה בדבר ואינה זונחת דבר היכול להביא לאנשים תועלת ורווח ולהרחיק מהם כל נזק ורעה, אלא אם כן הביאו זאת על עצמם. לפיכך הם פעלו בכל הזירות ובתחומים שונים והיה להם חלק מבורך בפעילות בזירה האסלאמית, כפי שבא לידי ביטוי למשל בסיוע למוסלמים בבוסניה והרצגובינה, אשר הסדר העולמי החדש על כל מדינותיו ובריתותיו נטש אותן ורקד על שרידי גופותיהן.

לולא היו מדינות חלשות אלו מוסלמיות, היה סדר עולמי מרושע זה נזעק מיד לעזרתן. אם היו ברשותן חביות נפט שיוכלו למלא את מכוניתה של נערה אחת על גדות האוקיינוס האטלנטי או אם הפולש אליהן היה ערבי, מיד היו נזעקים כל צבאות אמריקה ואירופה להשמיד את בתי הזקנים והילדים במדינה הפולשת. אבל הסדר העולמי החדש, עם כל בני בריתו הערבים והזרים, עם כל הונו השחור, הצהוב והירוק, ועם כל אפשרויותיו ויכולותיו, לא נקף אצבע כדי לסייע למוסלמים בבוסניה והרצגובינה, ככל הנראה רק בשל היותם מוסלמים. התנועה האסלאמית בארץ זו [ישראל] אינה יכולה לעמוד מנגד או להצטרף לחבורת הסדר העולמי החדש וכל בעלי בריתו במולדת הערבית, אשר אינם עושים דבר מלבד למנות מדי יום את מספר גופות המוסלמים במהדורות החדשות שלהם. כאשר הם נשאלים על אודות המתרחש, הנהגות מדינות ערב הגדולות מסתפקות באמירה שזו מלחמת אזרחים שאין להן בה כל חלק ונחלה, ולא דולר או ריאל, ולכן מצדן שימשיכו לטבוח זה בזה. הנהגות אלה אינן מעזות לומר שזו מלחמת השמד שמטרתה לבער את הגורם האסלאמי מאירופה בשיטה מרושעת, שבה מחולקים התפקידים בין המעוניינים בטבח נתעב זה. בעוד הקומונאציזם⁷ הסרבי הנפשע מבצע מעשי טבח נתעבים, ההנהגה באמריקה ובאירופה מסייעת בידו בכך שהיא מונעת מכל גורם שהוא לספק למוסלמים נשק להגנתם העצמית. שתיקתן של אמריקה ואירופה היום מזכירה לנו את השתיקה הקטלנית שבה לקו בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה. כך שבים פעם אחר פעם הפגיון המורעל של השתיקה האמריקאית והאירופית והפגיון הקומוניסטי־נאצי הגזעני הנפשע לשתות את דמם של החפים מפשע.

התנועה האסלאמית בארץ לא יכלה לעמוד מנגד ולצפות בעקורים וברעבים מבני אותן ארצות, ולכן הטילה על חבריה בוועד הרשויות האסלאמיות לתכן תכנית חירום להצלת אחינו. הם נענו מיד וביצעו את המוטל עליהם באופן הטוב ביותר בהתאם לאפשרויותיהם וליכולתם. מבצע ההצלה הושלם לאחר ביקורי שטח שערכו לארצות אלו ובהם נכחו חברים מוועד הסיוע האסלאמי⁸ ומהוועד הארצי של הרשויות המקומיות הערביות. הם נפגשו עם האחראים, מהם שמעו עד כמה הם מוקירים את מאמציה של התנועה האסלאמית והתושבים בארץ. אלה הבהירו למשלחת שקליטת ילדים מארצותיהם על ידי התנועה אינה באה בחשבון, משום שהם אינם רוצים לרוקן את הארץ [בוסניה והרצגובינה] ממוסלמים ולהפוך אותם לפליטים. חברינו ברשויות המקומיות עקבו וממשיכים לעקוב אחר כל ההתפתחויות בזירה הבוסנית.

באשר לזירה הלאומית, גם כאן הם השקיעו מאמצים מבורכים. הוקם ועד הסיוע האסלאמי כדי לסייע לבני עמנו במדינת פלסטין הכבושה.⁹ הם גם עשו מאמצים מבורכים להקל על סבלם של הנצורים, העצורים ומשפחותיהם. הביקורים אשר הם עורכים לאנשינו בפלסטין הכבושה (לעיתים בהשתתפות אחינו בוועד הארצי ובוועדת המעקב)¹⁰ אינם רק ביקורי הזדהות, כי אם ביקורים שבמסגרתם מחולק מזון לרעבים ולבוש לנזקקים ומוגש סיוע הומניטרי לכל דורש. כאשר גירשה ממשלת רבין את הפלסטינים,¹¹ החלו בנינו בוועד הרשויות האסלאמיות את פעילותם המבורכת נגד החלטה שרירותית זו בשיירת הסיוע לגבולות לבנון ובהקמת האוהל המשותף שבו נפגשו ערבים ויהודים כדי להיאבק יחד להשבת המגורשים ולסיום פרשת הכיבוש והגשמת שלום צודק. עמותת אל־אקצא12 חנכה את תערוכת ההקדש האסלאמי (וקף) בירושלים הנכבדה כדי ליידע את הציבור בנוגע למפעלים החשובים ביותר של הווקף האסלאמי בארץ. ההיענות לתערוכה זו מצד בני עמנו הפלסטיני הייתה מעוררת התפעלות. לא היה פן אחד מפניה של העשייה הלאומית המכובדת אשר בנינו לא היו בו חלוצים, וכך גם במישור השירותים המקומיים, כפי שהזכרנו קודם.

זהו רק חלק קטן מהנושאים אשר הנחילו כבוד למאמציהם של בנינו ברי הלבב, טיפות מועטות בזרם העשיר והמבורך של שירותיהם. הפירוט נמצא אצלם והם בקיאים בו יותר ממני. לאחר כל המאמצים המבורכים האלו כיצד לא תהיה תנועתם האסלאמית מרוצה וגאה בהם ובנתינתם עד מאוד? כיצד לא נגמול כאן לאנשינו על שירותיהם, כפי שגומל המשרת הנאמן לאדונו הראוי לכל השירותים האלו ואף יותר? איננו טוענים שהם לעולם אינם נכשלים או שוגים, שהרי הם אינם חסינים מכל טעות ואינם בעלי כוחות יוצאי דופן. הם שייכים לאלו אשר חונכו להיות צנועים וענווים, יהיו אשר יהיו השירותים שהעניקו לעמם. אין ברצוננו להזכיר את נתינתם ונכונותם תוך התעלמות ועצימת עיניים מחסרונותיהם ושגיאותיהם. הם הרי התרגלו להיות קשובים לביקורת ולעתים אף להשמצה יותר מאשר לדברי הלל ושבח. הביקורת הבונה מועילה להם כשם שדיבת המלעיזים דורכת אותם. דעתנו הטובה עליהם נובעת מכך שבשני המצבים, הן כאשר הם זוכים לשבחים והן כאשר הם מושמצים, הם נשארים האנשים שלגביהם מתקיימת האימרה האסלאמית הבונה, המבהירה חלק מצדדי החינוך לאחריות: "ירחם האל על מי שגילה לי את מגרעותיי". הם אינם שייכים לאלו שדברי השבח הופכים אותם ליהירים או שההלעזה מרפה את ידיהם. זו דעתנו עליהם ונבקש מאללה שלא יכזיבו אותנו.

ואני, עם כל האהבה וההערכה להם ולמאמציהם הראויים, חש שביעות רצון מלאה על כך שבחרנו בהם לשרת את התושבים כולם, ללא הבדל וללא משוא פנים. אם יש ברשותי משהו אתן אותו להם. בשם אחיהם כולם בגליל שופע הייחוס, במשולש המתהדר באחווה ובנגב המתאפיין בסבלנות וברוחב לב, אני מאחל להם כולם הצלחה, בינה ושכל ישר. אנו מבטיחים להם שמאמצינו יהיו לעזר למאמציהם המבורכים והטובים, ושנעמוד לצדם ככל שנוכל במתן כל שירות חוקי בהתאם ליכולתנו. בשם כל אחיהם ואוהביהם באל אני קורא להם להמשיך במשימתם ובתפקידם המבורך, מבלי שתפריע להם קיצוניותם של הקיצונים והסתתם של המסיתים, שהרי אנו יודעים שגם לו הפכנו אצבעותינו לנרות דולקים עבור המסיתים הם לא יתרצו לנו ולתנועתנו. די לנו ברצון האל לבדו ואחריו בתפילותיהם הטובות של אנשינו. לאחר כל מאמציהם אלו עליהם לשבח את אללה. ההחלטה האחרונה [בבחירות הבאות] היא בידי עמנו והציבור שלנו, והם שיחליטו האם הם רוצים לתת אמון מחדש בבנים ישרים אלו או שמא הם חושבים אחרת. אנו נכבד את בחירתם תהא אשר תהא, וכל עוד ימשיכו בנינו לפעול נאמנה לאורה של סיסמתנו הציביליזציונית הכלל־אנושית, "האסלאם הוא הפתרון", הרי שיצדיקו את הדעה הטובה עליהם וברצות האל ימשיכו לקיים את מחויבותם למסר שלהם, היא המחויבות לשירות נאמן, להמשיך ולשמש משרתיהם של עמנו ואנשינו ולא אדונים להם. האסלאם, אשר על שולחנו הם נסמכו, לימדם שאחריות פירושה טרחה וייסורים ולא כבוד ויקר, עמל וחובות ללא מנוחה ושכר. כל מי שמתאווה לה שואף לפחות, וכל הזוכה בה מסתפק במועט. מכיוון שתנועתנו אינה מעניקה תעודות חבר, הרי שכל מי שמשרת את הציבור באמצעות תכניותינו הלגיטימיות והפוליטיות מבלי לעבור על החוק, זכאי להחשיב את עצמו כחלק מהתנועה האסלאמית, ומי שאינו עושה זאת הרי שאינו מייצג את התנועה. אמר האל: "אללה מצווה עליכם להשיב כל פיקדון לבעליו ולשפוט בין האנשים משפט צדק. מה נאים הדברים שאללה דורש מכם, ואלוהים שומע ומבחין" [ק. 4, 58].13 וכן, "אמרה [בת מדיין, שמשה עזר לה לשאוב מים מהבאר שהרועים גזלו ממנה]: אבי, שכור אותו, הן החזק והנאמן הוא הטוב שבשכירים" [ק. 28, 26]; "ואללה אדון לדברו" [ק. 12, 21].

באהבה אמיתית ובכבוד

השיח' עבדאללה נימר דרויש

מחרם 1414 (יולי 1993)¹⁴