השבט אמר את דברו?

פתח דבר
 

"השבט אמר את דברו" - בספר זה אנו מבקשים לבחון תופעה מרכזית בספרות ימינו, הופעתו של סובייקט חדש ששורשיו בשבטיות החדשה. זהו האני הקהילתני. אנו מעיינים בשינוי שחל במעמדו של האני האינדיווידואלי, חניך המודרניזם והליברליזם, ובלידתו של אני שבטי המעוגן בעצמיות נרטיבית ובפוליטיקה של ההכרה התרבותית, החל משנות ה-80 של המאה שעברה ועד לימינו אלה.

היחיד האוטונומי, חניך הליברליזם העכשווי, מודע היום יותר מתמיד למחירים שהוא משלם לאחר שוויתר על הנכסים החברתיים והתרבותיים שהיו לו. כעת הוא מנסה לבחון אפשרויות חדשות של כינון עצמי; הוא מבקש לחוש שייכות, לקבל תמיכה, להיות חלק מקהילה. חזרת הספרות אל הקהילה ואל השבט אכן מסמנת שינוי בשיח, אך האם מדובר גם בשינוי המבשר פוליטיקה ופואטיקה חדשות? האם הפוליטיקה הקהילתנית, המתמקדת בזהויות ובהבדלים בין קהילות ובין שבטים, היא המשך לנתיב השחרור של האדם הנאור, או שמא מדובר ברוח מיליטנטית נגדית המאתגרת את רוח הקידמה ומצביעה על מהפכת נגד ניאו־שמרנית, מעין שיבה נוסטלגית אל קהיליית השבט הקדומה של העבר? האם הפוליטיקה השבטית והקהילתנית היא פן נוסף של הליברליזם המאוחר, או אולי מדובר במה שהיסטוריון האידיאות מארק לילה (Lilla 2004, 2016) רואה כסימן לפסימיזם תקופתי המייצר ריאקציה תרבותית חדשה?

ספר זה מתחקה אחר ריבוי חדש שהופך לחלק בלתי נפרד מן העצמי שלנו. אחד הביטויים לשינוי מתבטא בעלייתו של דור חדש של אינטלקטואלים ואנשי ספרות - מליאו שטראוס (Strauss) בשנות ה-50 ועד מישל וולבק (Houellebecq) וברנאר־אנרי לוי (Lévy) בשנות האלפיים. דמויות אלה נוקטות עמדות שאפשר להגדירן כ"ניאו־שמרניות" וביקורתיות כלפי האידיאלים של הנאורות והערכים הליברליים הקשורים בה כגון אוטונומיה, אינדיווידואליזם וחירות. בעקבות ביקורת זו, אנו תוהים: האם יכולה הספרות להתמודד עם קריסת האופטימיות הנמהרת של הנאורות? האם היא יכולה להביא לידי חיבור בין המסרים האוניברסליים האופייניים לה לבין ההכרה בהתגוונות האנושית שמביאה עימה הפוליטיקה הקהילתנית? כך או אחרת, ספר זה מקורו בהכרה כי המציאות השבטית, הפרטיקולרית, המקומית, נותנת ביטוי לזרמי עומק בתרבות ומאתגרת בצורות שונות את "כללי המשחק" האוניברסליים של הליברליזם והמודרניזם העילי.

שינוי זה מחזיר את הכתיבה הפוליטית־מוסרית אל מרכז ההתעניינות של קהל הכותבים והקוראים. זהו מהלך מסקרן שבו הספרות חוזרת מן העיסוק בעצמה אל העיסוק בעולם; זהו ניסיון להתמודד עם הניכור העכשווי ורצון להחזיר לאדם את תחושת השייכות והאימננטיות שאבדה לו, המזוהה עם הקהילתיות הקדומה. בשעה שהספר יורד לדפוס אנו מקבלים רמז נוסף על המצב הנפשי שבו אנו שרויים כאשר "רוע" בלתי נשלט פולש מבחוץ אל גופנו ותודעתנו (מגפת הקורונה), ואנו נוכחים לדעת עד כמה קשה עלינו המציאות בהיעדרו של חיסון - "תודעה קהילתנית" תומכת בתוכנו.

את משבר האטומיזם הנוכחי אפשר לנסח גם כך: שאלות שנשאלו פעם בהקשר ליחיד נשאלות היום בהקשר אתי, פוליטי, שבטי ומתייחסות לרשות הכלל. החזרה אל החיים הפוליטיים, הציבוריים והשיתופיים, ששורשיהם האוטופיים מוליכים אל המאות ה-18 וה-19 עם דמויות כמו הגל, הרדר ומרקס, זוכָה לרנסנס דווקא בתקופה שבה מגיעים לשיאם האינדיווידואליזם הניאו־ליברלי והקפיטליזם הצרכני, ושאלות על כיבוש פוליטי, צרכני ומנטלי של התודעה והגוף הופכות לסוגיות דחופות. דומה כי הופעתם של רומנים פוליטיים־קהילתניים הדנים במחויבויות של היחיד לתמוך או להתנגד למגמות אידיאולוגיות כאלה או אחרות בפוליטיקה של התרבות משמשת אף היא עדות לחוסר השקט הפוליטי ולפולמוס הרעיוני המאפיינים את תקופתנו. חדירת האידיאולוגיה אל הספרות מעידה שבני אדם חשים לא אחת כי הם רק כלי משחק בידי כוחות לא אישיים, מופשטים, שלעיתים קוראים להם "אידיאות"; אלה קובעים לא רק את אופן החשיבה שלנו (לעיתים קרובות בלא ידיעתנו) אלא אף את דרכי הפעולה והשותפויות הפוליטיות שנובעות מהן. כך הדבר גם בספרות: הוויכוח על אידיאולוגיות ורעיונות הוא חלק בלתי נפרד מן העולם הרגשי שמניע את הדמויות ביצירה.

הפואטיקה הקהילתנית מתמקדת בממשק שבין הפילוסופיה, הפוליטיקה והספרות, והיא חושפת את המתח הפוליטי והאידיאולוגי שבו אנו חיים; עם זאת, אין היא משתעשעת באשליה הנאיבית בדבר אפשרות לשינוי מהיר בעמדת המוצא השבטית של הקורא - מה גם שכותבי הרומנים עצמם נוטים בדרך כלל לשרטט תמונה אידיאולוגית רב־קולית מורכבת השונה במידה רבה מן העמדה המובלעת שבה הם מחזיקים באמת. מצב זה עשוי לעודד הכרה בקיומה המפרה של מחלוקת, "הדיפרנד", בניסוחו של פרנסואה ליוטאר (Layotard).1 מהלך כזה מאפשר להבדלים להדהד מבלי שהצדדים נגררים לאנטגוניזם אלים, ו"האחר" שממנו הכול חרדים חדל לרדוף אותנו בנוכחותו הנקמנית־חמקנית; שכן היעדר הכרה בשונות ובהבדלים עלול ליצור אדישות, חרדה, עוינות ואלימות כלפי אנשים אחרים, החיים את חייהם על פי דרכם.

כדי להציג את המהלך הפוליטי והפואטי הזה בחרנו לדון ביצירות שבהן משתלב היסוד האמנותי של הרומן עם היסוד הפוליטי־קהילתני. יסוד זה נדון הן מצד נוכחותו והן מצד היעדרו, לרבות המשמעויות הנובעות מהתפוררות האני הקהילתני בקפיטליזם העכשווי. תמונת מצב זו נפרשת בספרות ימינו, שם מתמודדים האני הליברלי, חניך הגלובליזציה, והאני הקהילתני, הרואה עצמו מחויב לזהויות ולשורשים מקומיים. מטרת הספר היא לתאר מגוון של יצירות שבהן שיח קהילתני נאבק בשיח הליברלי־הקפיטליסטי השולט. אנו מזהים כאן קו התפתחות שמתחיל עם חדירתה של חברת הצריכה לאירופה בשנות ה-60, ממשיך עם הקפיטליזם הטכנולוגי (אינטרנט) בשנות ה-90, ומגיע לשיאו בשנות האלפיים, עם התבססות הגלובליזציה. הריאקציה לתהליכים אלה מתבטאת בעליית כוחן של מגמות קהילתניות, והדבר ניכר הן בספרות המערבית והן בספרות הישראלית.

ספר זה הוא פרי דיאלוג רב־שנים בין שני אנשים החולקים ביניהם אהבה משותפת לפילוסופיה ולספרות. אנו רואים לנגד עינינו ספרות המחויבת לעולם האנושי והפוליטי שבו אנו חיים. בספר אנו מבקשים לשרטט את המתח בין תפישת עולם ניאו־ליברלית וגלובלית לבין תפישת עולם פרטיקולרית, "מקומית", המבוססת על הזיכרון השבטי והנרטיב התרבותי הייחודי. אם להיות כנים בדברים, נציין כי רצינו להימנע מכתיבת ספר נוסף על הפילוסופיה הקהילתנית, ותחת זאת ביקשנו לבדוק נתיב חדש שעניינו אופן פעולתו של השיח הקהילתני בתוך מרקמים של ספרות ישראלית ועולמית.

תודות. במשימת הכתיבה לא היינו, כמובן, לבד. נעזרנו בעצתם החכמה של אנשים רבים, שקראו, ערכו ותיקנו את הטקסט, וגם העירו הערות חשובות ומועילות שתרמו לכתיבתו. הערות אלה חייבו אותנו לא פעם "לחשב מסלול מחדש", תוך בדיקת הנחות היסוד המקוריות שלנו. כתוצאה מתהליך זה, כך אנו מקווים, יצא הספר נשכר. ברצוננו להודות לשורה של קוראים ועורכים שתרמו לכינונו של הספר: ראשון להם הוא ידידנו דן ערב, שהעניק לספר את שמו, ונוסיף עליו גם את שחר אלדר, שקרא גרסה מוקדמת של הספר. אנו מודים מאוד גם לשי שטרן, שעזר לנו להיכנס לנבכי הפילוסופיה הקהילתנית; תודה ליפתח גולדמן, שהאיר את עינינו ביחס לזיקה בין קומוניטריזם למרקסיזם; לדפנה ארדינסט־וולקן אנו חייבם שיחות מעניינות על הממשק בין פילוסופיה לספרות, נקודת מבט מרכזית בספר; דרור ינון קרא חלקים מן הספר והעיר הערות חשובות שקידמו את הדיון; רצינו להודות גם ליאיר עמיחי המבורגר על השיחות סביב ההיבטים הפסיכולוגיים של הקהילתנות; תודה מיוחדת לרחל ראובינוף שפתחה בפנינו את האפשרות לחבר בין חשיבה דרך הקהילה לבין חשיבה דרך מטאפורת האם בפסיכואנליזה - יבואו כולם על התודה והברכה.

עונג מיוחד הוא לנו להודות לעורכת הספר שלנו, נגה שטיאסני. השיחות עימה האירו סוגיות מפתח מאלפות ויצרו את האיזונים הנכונים בתוכן הספר ובמבנהו. העריכה המעמיקה שלה, שתמיד ירדה לשורשי הדברים, אפשרה לנו להציג את טענותינו כרצף של התפתחות תרבותית שנעה מן המחצית השנייה של המאה שעברה אל ימינו; בנימין פרנקל, עוזר המחקר שלנו, היה שותף פעיל במחשבה על הספר בשלבים האחרונים של כתיבתו, ואנו חבים לו גם תודה על העריכה הקפדנית של הביבליוגרפיה העדכנית בנושא. נציין בתודה אנשים יקרים נוספים שסייעו בידינו במלאכת הספר: אודי לוינגר עזר לנו רבות בסוגיות של עריכה ומִחשוב; את העריכה הלשונית המוקפדת עשתה אלה גולן, ועבודתה תיקנה ליקויים רבים בטקסט ושיפרה את נגישותו לקהל הקוראים; חביבים אחרונים, עורכי הוצאת רסלינג, עידן צבעוני ויצחק בנימיני - אנו מרגישים כי הספר הזה מתכתב עם החשיבה התרבותית המשותפת לכותבים ולעורכי ההוצאה, ובמידה רבה משלים מעגל שלם של דיונים אינטלקטואליים בסוגיות מרכזיות בתרבות.

בעולם של "פסיכולוגיה חיובית" המרבה לדבר על כיבוש האושר, בעולם קפיטליסטי שבו נמדדת בהתמדה שביעות הרצון העצמית שלנו (כהנמן 2005), ראוי להזכיר את דברי זיגמונט באומן (Bauman 2001) כי אושר אין פירושו חיים בעולם חסר דאגות; אדרבה - עולם אידיאלי שבו מתמלאים כל הצרכים הפיזיים והרוחניים שלנו הוא עולם משעמם ומטיל אימה שמקפיא את חיינו ומזכיר את העולם הדיסטופי של "האנשים המאושרים" שתיאר אלדוס האקסלי בספרו עולם חדש מופלא (האקסלי 2008). חיים אותנטיים פירושם לא להירתע מן המחלוקת, לא להיבהל משוני ומהבדלים, לא להתעלם מן הכאב, לחפש לעיתים דווקא אחר המפתיע והלא מובן. זו דרכה של הפוליטיקה: היכולת לחיות יחד בתוך מציאות חברתית שאין עליה הסכמה.