אנטי

פרק ראשון

אני אנטי

כולם חושבים שאני אנטי. משוכנעים בזה. כל כך משוכנעים, עד שבסוף גם אני השתכנעתי, ונהייתי לגמרי אנטי, נגד כל העולם, שונא את עצמי ושונא את כולם. עד כדי כך נהייתי אנטי, שבסוף זה נהיה השם שלי. אנטי.

לפעמים אני כותב אותו "אנטי" ולפעמים "אנ־T", כמו בכמה פעמים שצייר־T(ציירתי...) גרפי־Tעם הרָאפְּטוֹרים, שזו חבורת הראפ שהייתי בה. כאילו, לפני שהייתי בחבורת הליסטים, שעליהם בטוח שמעתם. או שלא. מאיפה לי לדעת?

אבל אני קצת קופץ לעתיד פה, במקום לספר לפי הסדר, ותסלחו לי מאוד, אבל בחיים שלי לא עשיתי את זה. כאילו, לספּר סיפורים. למרות שאולי בעצם לעשות ראפ זה לספר סיפור. אני לא ממש יודע. ואולי בכלל אני קופץ אחורה, עמוק לתוך העבר, לספר על דבר שבכלל כבר נגמר.

טוב, אתם יכולים לנחש שכל ההיזכרות הזאת קצת מבלבלת אותי, מטלטלת אותי, את השיער היא מסלסלת, את המוח מקלקלת, אם היא פותחת לי חלון אז היא מיד טורקת דלת...

קיצר, "אנטי" תמיד נראה לי יותר... פשוט ואמיתי, וכל העניין של מי שעושה ראפּ והיפּ־הוֹפּ זה להיות אמיתי. אז שיהיה "אנטי", וזהו.

כנרת החופרת אומרת שההתלבטות שלי בקשר לשם היא סימן שאני "מגבש את הזהות" שלי, ומחליט לאט לאט מי אני. אה, כנרת היא היועצת־שכבה שלנו. אבל היא בכלל לא כמו היועצות הרגילות האלו, שרק מנסות להבין אותך ולנתח אותך ואומרות שהן כמו חברות ושהכול נשאר ביניכם, ואחר כך מסתבר שהיא גילתה את הסודות הכי כמוסים שלך לחצי עולם ולכל המורים החמורים האחרים. לא, היא דווקא בסדר.

בהתחלה זה נשמע לי מטומטם לגמרי, אבל פתאום קלטתי שאני דווקא מחבב את המילה הזאת קצת, "מגבש". נשמע כאילו אני ממש עושה משהו רציני בחיים שלי, חחח...

אבל פתאום גם הבנתי מה הכוונה ב"זהות". הרגשתי אותה בפנים, את הזהות הזאת שלי, יושבת ככה מקופלת, סודית, בתוכי, מתחבאת עד שאפילו אני לא יכול לראות אותה.

וממילא בעולם החיצון כבר מזמן לא קוראים לי בשם האמיתי שלי, שזה דרור. כלומר, ברור שבבית אמא ואבא ואחי הגדול בנג'י ואחותי הקטנה יהב כן קוראים לי ככה. אמא אפילו קוראת לי דרורי, שזה ממש מעצבן, ומיליון פעם כבר ביקשתי ממנה להפסיק, אבל לפעמים היא פשוט לא זוכרת וזה נפלט לה.

כך שבחיים האמיתיים, שזה השכונה שלי, או החבורות של הראפרים או הילדים בבֶּצֶפר שלי (תיכון עירוני ו' על־שם יצחק רבין, תודה ששאלתם), כולם קוראים לי אנטי. כלומר, חוץ מהחמורים, שעדיין קוראים לי "דרור אנטילוביץ' - גש למנהל!" - שזה פחות או יותר השם הרשמי שלי במערכת החינוך

איך התחיל אצלי כל האנטי? לא יודע, האמת. אני חושב שהוא תמיד היה שם, זרם לי חם בתוך הדם, הפך אותי לכזה מין בן אדם שלילי, הכול נראה לי שולי, הכול נראה לי אווילי, או בעברית פשוטה דבילי... ומתישהו הכול פשוט התפוצץ וטס החוצה, והרסיסים פגעו בכל מי שהיה מסביב. לא שהיה לי אכפת.

בואו נגיד רק שהבנתי קצת איך העולם הזה בנוי. הוא בנוי ממלאנ'תלפים שקרים מחורבנים שמחוברים זה לזה בדבק של נחמדות מלאכותית וצביעות מעצבנת. ובבת אחת התפוצץ לי בפנים הזעם הזה. כל מה שקשור לנימוס ולהתנהגות נורמלית הפסיק להזיז לי, גם הפחד נעלם, ולא עניין אותי יותר להתנהג יפה לאנשים מטופשים שאני בכלל לא מכיר, ולא היה לי אכפת שהם יכעסו עלי סתם בגלל שלא התנהגתי כמו שהם מצפים, וזהו. ובבת אחת הפכתי למישהו אחר.

ואולי בעצם התחלתי להפוך לעצמי. לגבש את הזהות שלי.

כי זה כל מה שאכפת לי: להיות אני־עצמי, אנ־Tאמי־T, כי רק זה משמעוּ־Tומָהוּ־T. מילה.

כולם אמרו שזה גיל מאוד מוקדם בשביל להתפרע ככה. ובתוך שלוש שנים בכלל נהייתי לגמרי "ילד בעייתי" (בעיי־T, חחח...), כמו שהחמורים וההורים אוהבים להגיד. עונשים כבר הצחיקו אותי לגמרי, כלומר עונשים של אנשים, כמו ריתוק לחדר כי לא הייתי בסדר, או לכתוב מאה פעמים משפטים מטומטמים אחרי הלימודים, או שיפסיקו לי את הדמי כיס, שגם ככה לא היו מטורפים או שיקחו לי את המחשב לכמה ימים. זו היתה בדיחה אחת גדולה, עונשים של אנשים.

עונשים של אלוהים זה כבר סיפור אחר לגמרי.

היה לי קצת קשה להסתדר בלי דמי כיס, אבל הצלחתי איכשהו. וכשהגעתי בגיל 14 בערך לחבורת רָאפּטוֹר, גיליתי שלא תמיד צריך דמי כיס כדי שיהיה לך מה שבא לך. אתה יכול פשוט... לקחת אותו. כן, לגנוב, אם לא הבנתם. תודה ושלום, ושיהיה לכם יופי של יום.

ומאותה נקודה בחיים שלי, כשגיליתי משהו שמצא חן בעיני - פשוט פילחתי אותו. נכנסתי לחנות, התנהגתי כמו ילד מנומס שמגיע לו פרס, אחד שלא נראה חשוד, מחונך וגם חמוד, אחד שאמא שלו שלחה אותו למכולת להביא סוכר וחבילת חמאה וכמה ביצים.

ובמכולת באמת קניתי איזה סוכר או קמח, שעולים ממש קצת, וככה המוכר חשב שאני קונה אמיתי, ולא שם לב למה ששמתי בכיסים. ותמיד כשהוא היה פונה לקופה, לא התאפקתי ולקחתי עוד שוקולד קטן או מסטיק. לא ממש חשבתי על כל מה שגנבתי, מה שעניין אותי זה הריגוש (כמו שקראה לזה כנרת החופרת). הוא עקץ לי כמו יתוש, בגרון תקע לי גוש, דגדג לי בכל חוש...

אני חייב לומר שהיום זה כבר לא ככה, ושהפסקתי עם הגנבות לגמרי. אפילו הלכתי למכולת אחת של זקן וזקנה שגנבתי מהם די מלא, וניסיתי לתת להם את כל הדמי כיס שחסכתי. אמרתי שזה חוב של המשפחה שלי, והזקנה חיפשה בכרטיסיות, אבל לא ראתה את השם שהמצאתי (מן הסתם...). הזקן הביט בי ברצינות כל הזמן, ובסוף אמר בשקט שהוא יודע שגנבתי מהם "פעמים רבות", ושהוא לא רוצה את הכסף שלי, כי זה לא יכפר על מה שעשיתי (ככה הוא אמר). ושמספיק לו שהבנתי שהמעשה שלי פסול.

הוא היה הזקן הראשון שחיבבתי קצת. ולא רק בגלל שהוא ויתר לי. בעיקר בגלל שהוא... אני לא בדיוק יודע. הוא לא התנהג כמו שהיית חושב שאיזה זקן שגנבו לו מהמכולת צריך להתנהג. הוא היה בסדר עם זה. קוּל. ולא שהתחלתי להתלהב מזקנים או משוּ, אבל התחלתי להסתכל עליהם קצת אחרת. אני חושב שזה משהו בעיניים שלהם. העיניים לא משתנות אף פעם, זה מה שאמא שלי, נוֹרה (היא נולדה באמריקה), תמיד אומרת (בעיקר על אבא שלי, דֶדי, שהשם האמיתי שלו זה דויד).

קיצר, גם ככה הייתי די מסובך ומתוסבך, לא ברור גם לי על מה כל כך, הלכתי מכות בכל ההפסקות, התחצפתי וחיפפתי, קיללתי וקלקלתי, לא עשיתי שיעורים ועצבנתי את המורים, התעללתי באחותי באופן שיטתי, טרקתי דלתות של מאתיים כיתות, ועשיתי צרות בצרורות, מילה.

ובאמת שהדבר האחרון שהיה חסר לי, זה שהדוד שלי מתי יתאבד.