הספרנית מאושוויץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הספרנית מאושוויץ
מכר
מאות
עותקים
הספרנית מאושוויץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הספרנית מאושוויץ

4.7 כוכבים (31 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אנטוניו איטוּרבֶּה החל את דרכו בעיתונות ככתב לענייני תרבות. זה 15 שנה שהוא כותב ספרים, סיפורים קומיים, ספרי ילדים וספרים למבוגרים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בתוך הרעב, הייאוש, המוות והאלימות של אושוויץ אפשר היה למצוא בכל זאת גם כמה מאורות זעירים. למשל ספרים. בבלוק המשפחות מצויים שמונה ספרים ועוד כמה “ספרים חיים“ - מורים שיודעים לדקלם ספרים שלמים בעל פה. אסור בשום אופן שהנאצים יגלו את דבר קיומם של הספרים האלה. העונש על החזקתם הוא מוות מיידי. ובכל זאת נערה אמיצה אחת, דיטה, מקבלת על עצמה את המשימה לשמור עליהם ולהחביאם:
לשמש כספרנית.

במקום נורא כל כך הספרים משמשים עדות לקיומו של עולם אחר, שזכרו הולך ומתפוגג. הם עוזרים למורים להשקיט ולהרגיע את הילדים הרעבים והפצועים, עוזרים לאנשים לשמור על תקווה ועל צלם אנוש, ועוזרים לדיטה עצמה לגלות כמה היא אמיצה וחזקה, ולהיזכר עד כמה היא רוצה להמשיך לחיות.

במשך חודשים דיטה שומרת על הספרים, תופרת אותם לתוך בגדיה ומוצאת עבורם מקומות מחבוא. גם כשדוקטור מנגלה עצמו מתחיל לרדוף אותה במחנה, היא לא מוותרת על מה שהוא אחיזה בעולם נעלם, אחר, שבו יש מקום לסיפורים. סיפורה של דיט

ה, שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא עדות מטלטלת לכוחה של המילה הכתובה ולאומץ לב אמיתי.

הספרנית מאושוויץ יצא לאור במדינות רבות והיה לרב–מכר.

אנטוניו איטוּרבֶּה החל את דרכו בעיתונות ככתב לענייני תרבות. זה 15 שנה שהוא כותב ספרים, סיפורים קומיים, ספרי ילדים וספרים למבוגרים.

פרק ראשון

1


אושוויץ־בירקנאו, ינואר 1944

הקצינים הללו, הלבושים בשחור ומביטים במוות מתוך אדישות של קברנים, לא יודעים שעל הבוץ השחור הזה, שבו הכול טובע, הקים אַלפרֶד הִירש בית ספר. הם לא יודעים זאת, והכרחי שלא יֵדעו זאת. באושוויץ ערכם של חיי אדם שווה לקליפת השום. ערכם נמוך עד כדי כך שכבר לא יורים באיש, כי מחירו של כדור עופרת עולה בהרבה על מחירו של אדם. ישנם חדרים משותפים שבהם נעשה שימוש בגז ציקלון, כי הוא חוסך בעלויות, ודי בצנצנת אחת לחסל מאות אנשים. המוות הפך לתעשייה שרווחיותה מותנית בקנה המידה הסיטונאי שלה.

תחת סככת העץ, הכיתות הן לא יותר מקבוצות קטנות של תלמידים המצטופפים על גבי שרפרפים. הקירות אינם קיימים, הלוח גם הוא בלתי נראה, והמורים משרטטים באוויר זוויות במשולשים שווי שוקיים, סימני ניקוד ואפילו את מהלכם של נהרות אירופה — כל זאת אך ורק בתנועה של היד. יש בקירוב עשרים קבוצות קטנטנות של ילדים, לכל אחת מדריך משלה, כל קבוצה קרובה כל כך לאחרת שעל המורים נגזר להעביר את תוכן השיעור בלחישה כדי שלא יתערבב סיפור עשר מכות מצרים בדקלום של לוח הכפל.

אחדים לא האמינו שייתכן הדבר. הם חשבו שהירש משוגע או תמים: איך אפשר לחנך ילדים בלב מחנה השמדה רצחני שבו נאסר הכול? אך הוא היה מחייך. הירש תמיד חייך בחידתיות, כאילו ידע דבר־מה שנעלם מעיני האחרים.

לא משנה כמה בתי ספר יסגרו הנאצים, הוא היה משיב להם. בכל פעם שמישהו נעצר באחת הפינות כדי לספר משהו וילדים אחדים יושבים סביבו ומאזינים, באותו מקום נוסד בית ספר.

דלת הצריף הגדול נפתחת בחדוּת, ויָאקוֹפֶּק, האחראי על הפיקוח, רץ לעבר החדר של מנהל הבלוק הירש. קבקבי העץ שלו מתיזים על הקרקע את האדמה הלחה של המחנה, ובועת הביטחון הרוגע של בלוק 31 פוקעת. מן הפינה שלה, דִיטָה אַדלֵרוֹבָה מביטה מהופנטת בכתמי הבוץ הזעירים: הם נראים נטולי חשיבות, אך הם מכתימים את הכול בַּמציאות, כמו שטיפת דיו בודדה מכתימה קערית שלמה של חלב.

"שֵש, שש, שש!"

זהו האות המסמן את הגעתם של סוהרי האס־אס לבלוק 31, ומערבולת של מלמולים עולה בכל הצריף. במפעל הֶרס החיים הזה, המכוּנה אושוויץ־בירקנאו, שבו עובדים התנורים ימים ולילות על חומר בעירה של גוויות, צריף 31 חריג, יש בו מעין מוזרות. נכון יותר יהיה לומר סטייה מן הטבעי. הישג של פרדי הירש, שהחל את דרכו כמדריך ספורט פשוט לקבוצות נוער וכעת הוא אתלט המוציא לפועל באושוויץ מרוץ מכשולים כנגד המכבש רומס החיים העצום ביותר בתולדות האנושות. הוא הצליח לשכנע את הרשויות הגרמניות של הלָאגֶר — המחנה — שאימון הילדים באחד הצריפים יקל על עבודתם של ההורים באותו מחנה בשם BIIb, זה שכונה גם בשם "מחנה משפחות", כי במחנות האחרים נדירים הילדים כמעט כמו הציפורים. באושוויץ אין ציפורים. הן מתחשמלות על הגדרות.

הפיקוד העליון של המחנה אישר את פתיחתו של צריף לילדים — אולי הייתה זו כוונתו כבר מלכתחילה — אך בתנאי שישמש בלוק לפעילויות משחק: נאסר בתכלית האיסור לימוד של חומר בית ספרי כלשהו.

ראשו של הירש מגיח מבעד לדלת חדרו, החדר של בְּלוֹקאֶלטֵסטֶר 31, כלומר של המבוגר האחראי על הבלוק. אין לו צורך לומר דבר, לא לסייעים ולא למורים, שעיניהם נעוצות בו. הוא נד חלושות בראשו. מבטו משדר דרישה. הוא תמיד עושה את מה שעליו לעשות ומצפה שכולם יפעלו כמוהו.

השיעורים מושהים והופכים לשירים קצרים ובנאליים בגרמנית או למשחקי ניחושים שנועדו להעמיד פנים כאילו הכול כשורה כאשר יצוץ מבטם הבלונדיני של הזאבים הארים. ככלל, הפטרול המורכב מצמד חיילים נכנס כדבר שבשגרה אל הצריף, אך בקושי חוצה את הדלת, מציץ שניות אחדות בילדים, לעיתים מריע לשיר כזה או אחר או מלטף את ראשו של אחד הקטנים, ומייד ממשיך בסיבוב שלו.

אבל יאקופק מוסיף עוד משהו לאזהרה הרגילה:

"פיקוח! פיקוח!"

הפיקוח הוא עניין שונה. עליהם להתייצב במסדר, מבוצעות ספירות, לעיתים גם הילדים הקטנים ביותר נחקרים במטרה לחלץ מהם מידע תוך כדי ניצול תמימותם. מעולם לא הוציאו מהם דבר. הילדים הקטנים ביותר מבינים הרבה יותר משמציגות פניהם המוכתמות בנזלת.

מישהו לוחש: "הכומר," ורחש של עגמומיות עולה. כך מכנים פה את סַמָּל האס־אס (בדרגת אוֹבֶּרְשָארְפִיהרֶר) שצועד תמיד כשידיו נתונות בשרוולי המעיל הצבאי באופן המזכיר איש דת, אף כי הדת היחידה המוכרת לו היא האכזריות.

"קדימה, קדימה, קדימה! יהודה, כן, אתה. תגיד, 'אני רואה, אני רואה...'"

"ומה אני רואה, אדון שְטָיין?"

"לא משנה! בחייך, ילד שלי, לא משנה!"

שני מורים מרימים את ראשיהם המודאגים. בידיהם חפץ שנאסר באיסור חמור באושוויץ, והם עלולים לקבל עונש מוות אם ייתפסו. החפצים הללו, המסוכנים עד כדי כך שהחזקתם היא מניע לעונש החמור ביותר, אינם יורים. הם גם אינם מחודדים, חותכים או פוגעניים. הדבר שמפניו החיילים התקיפים של הרייך חוששים כל כך הוא לא יותר מאשר ספרים: ספרים ישנים שכריכתם התפרקה, שדפים נתלשו מהם ושהם כמעט מתפוררים. אך הנאצים רודפים אותם, בולשים אחריהם ואוסרים עליהם עד כדי אובססיה. לאורך ההיסטוריה, כל הדיקטטורים, העריצים ומדכאי האוכלוסיות — בין שהיו ארים, שחורים, אסייתים, ערבים, סלאבים או בעלי כל צבע עור אפשרי — בין שהגנו על המהפכה העממית, על זכויות היתר של המעמדות הגבוהים, על שלטון האל או על המשמעת הנוקשה של הצבא, לא משנה מה הייתה האידיאולוגיה שדגלו בה — לכולם היה דבר אחד משותף: תמיד רדפו את הספרים עד חורמה. הללו מסוכנים מאוד, הם מעוררים מחשבה.

הקבוצות ניצבות במקומן ומזמזמות בזמן שהן מחכות לסוהרים, אך נערה אחת מפרה את ההרמוניה ההולמת צריף שעשועים ופותחת בריצה רעשנית בין מעגלי השרפרפים.

"לרצפה!"

"מה את עושה? השתגעת?" צועקים לה.

מורה אחד מנסה למשוך אותה בזרועה כדי לעצור בעדה, אך היא נמלטת וממשיכה לרוץ במרץ מתפרץ, דווקא כאשר מה שעליהם לעשות הוא להישאר דוממים כדי שלא ירגישו בהם. היא עולה על הארובה האופקית שגובהה מטר אחד אשר מחלקת את הצריף לשני חצאים, וקופצת ברעש אל הצד השני. פתאום היא כמעט נתקלת בשרפרף ריק ומפילה אותו, והוא מתגלגל בשאון שמשתק לרגע אחד את הפעילויות.

"לעזאזל איתך! את תסגירי את כולנו!" צווחת עליה גברת קרִיזקוֹבָה, אדומה מזעם. הילדים, בהיעדרה, מכנים אותה "גברת סנטר כפול". היא לא יודעת שאותה ילדה שעליה היא צווחת כעת היא שהמציאה את הכינוי. "שבי בסוף עם הסייעים, טיפשה!"

אבל היא לא נעצרת, היא ממשיכה בריצה הפראית שלה ומתעלמת מכל מבטי התוכחה שסביבה. ילדים רבים מביטים מוקסמים באופן שבו היא מריצה את רגליה הדקיקות הנתונות בגרבי צמר גבוהים בעלי פסים אופקיים. הנערה רזה מאוד אך לא חולה, שערה בינוני באורכו וערמוני, והוא מתנודד מצד לצד במהירות הזיגזגית שבה היא נעה בין הקבוצות. דיטה אדלרובה מתנועעת בין מאות אנשים, אך רצה לבדה. אנחנו רצים תמיד לבדנו.

היא מגיעה בריצה תזזיתית אל מרכז הצריף, ושם נפתח במהירות חלל לא מסודר בקרב הקבוצה. היא לוקחת בחטף את אחד הכיסאות, וילדה אחת מתגלגלת לרצפה.

"היי, מי את חושבת שאת!" היא צועקת לה מלמטה.

המורָה מהעיר בְּרְנוֹ רואה בתדהמה כיצד היא מתייצבת מולה, מתנשפת, הספרנית הצעירה. בלי שהות ובלי להסדיר את נשימתה דיטה חוטפת את הספר מידיה, והמורה חשה הקלה חדה ופתאומית. כאשר כעבור רגע היא מתעשתת כדי להודות לה, דיטה כבר נמצאת מרחק צעדים אחדים משם. נותרו רק שניות אחדות עד שיגיעו הנאצים.

המהנדס מָרוֹדִי, שצפה בתמרון, כבר מחכה לה מחוץ למעגל. הוא מוסר לה במהירות הבזק ספר אלגברה כמו רץ המוסר את המקל לרץ הבא אחריו במרוץ שליחים. דיטה רצה בייאוש אל הסייעים, המעמידים פנים בקצהו הפנימי של הצריף שהם עסוקים בטאטוא הרצפה.

היא עדיין באמצע הדרך כאשר היא שמה לב שקולותיהן של הקבוצות נחלשים לרגע אחד, נרעדים כמו להבה של נר בשעת פתיחת חלון. אין לה צורך להפנות את מבטה כדי לדעת שנפתחה הדלת ושזקיפי האס־אס נכנסים לצריף. היא שומטת את עצמה לרצפה בחדות ונוחתת בקרב קבוצה של ילדות בנות אחת־עשרה. היא מכניסה את הספרים מתחת לשמלה ומשלבת את זרועותיה על החזה כדי שלא ייפלו. הילדות מביטות בה מזווית העין, משועשעות, בעת שהמורה, במתח רב, מסמנת להן בהנעת הסנטר לא להפסיק לזמזם. מייד כשנכנסים אנשי האס־אס לצריף, ולאחר שהם סורקים כמה שניות את סביבותיהם, הם צורחים את אחת המילים החביבות עליהם:

"Achtung!"

משתררת שתיקה. פוסקים הזמזומים וה"אני רואה, אני רואה". התנועה קופאת. ועם זאת, בלב השתיקה נשמעת השריקה הסדורה של הסימפוניה החמישית של בטהובן היוצאת מפיו של מישהו. "הכומר" הוא סַמָּל מעורר אימה, אך אפילו הוא נראה מעט מתוח מכיוון שמתלווה אליו אדם מאיים אף יותר ממנו.

"שאלוהים יעזור לנו," נשמעת לחישתה של המורה.

אימא של דיטה ניגנה בפסנתר לפני המלחמה, ולכן דיטה מזהה בבירור את בטהובן. היא קולטת שכבר שמעה בעבר את האופן הייחודי כל כך של שריקת הסימפוניות, שריקה מדויקת של אדם חובב מוזיקה. זה היה לאחר שנסעה במשך שלושה ימים בקרון משא צפוף מאוד וחתום, ללא אוכל וללא מים. הקרון יצא מגטו טֵרֵזִין, שאליו שילחו אותם לאחר הגירוש מפראג ושבו הם חיו במשך שנה. הייתה שעת לילה כאשר הגיעו לאושוויץ־בירקנאו. היא לא מסוגלת לשכוח את רעש חריקת הברזל של השער המתכתי כאשר הוא נפתח. היא לא מסוגלת לשכוח את משב האוויר הקפוא הראשון, הנושא ריח של בשר שרוף. היא לא מסוגלת לשכוח את הבזק האורות, החזקים כל כך בתוך הלילה: התחנה הוארה כמו חדר ניתוח. אחר כך הפקודות, מכות הקת על דופנות הקרון, היריות, השריקות, הצווחות. ובלב ההמולה, אותה סימפוניה של בטהובן שנשרקה ללא רבב מתוך רוגע מופלג מפיו של קצין בדרגת סרן, הָאוּפְּטשטוּרְמְפִיהרֶר שחיילי האס־אס עצמם הביטו בו באימה.

באותו היום עבר הקצין סמוך לדיטה, והיא ראתה את מדיו העשויים ללא רבב, את הכפפות הלבנות הנקיות להפליא ואת צלב הברזל על גבי דש הז'קט הצבאי — עיטור שזוכים לו אך ורק בשדה הקרב. הוא נעצר מול קבוצה של אימהות וילדים ונתן לאחד הקטנים חבטה ידידותית בכף ידו העטויה כפפה. הוא אפילו חייך. הוא הצביע על שני אחים תאומים בני ארבע־עשרה — זְדֵנֶק ויִירקָה — וקאפו אחד הזדרז להוציא אותם מהשורה. האימא אחזה בקצין בשולי הז'קט הצבאי וכרעה על ברכיה, מתחננת שלא ייקח אותם. המפקד התערב ברוגע מוחלט.

"בשום מקום לא יתייחסו אליהם כמו שיתייחס אליהם דוד יוֹזֶף."

ובמידה מסוימת, אכן כך יהיה. איש בכל אושוויץ לא העז לגעת בשערה משערותיהם של זוגות התאומים שאסף לניסוייו ד"ר יוזף מֶנְגֵלֵה. איש לא היה נוהג בהם כמוהו כפי שנהג בניסויים הגנטיים המקבריים שלו אשר נועדו לברר כיצד לגרום לאישה הגרמנייה ללדת תאומים וכך להכפיל את שיעור הילודה הארית. הנערה זוכרת כיצד מנגלה התרחק עם הילדים שאחזו בידיו וכיצד לא הפסיק לשרוק בשלווה.

אותה מנגינה שנשמעת כעת בבלוק 31.

מנגלה...

דלת חדרו של אחראי הבלוק נפתחת ומשמיעה יללה קלה, והבלוקאלטסטר הירש יוצא מתאו הזעיר ובחביבות הוא מעמיד פני מופתע למראה אנשי האס־אס. הוא רוקע בעקביו ברחש מהדהד כדי לקבל את פניו של הקצין. זאת מעין נוסחה מכבדת שבאמצעותה הוא מכיר בדרגתו של איש הצבא, אך זוהי גם דרך להפגין גישה לוחמנית, לא מתקפלת ולא מפוחדת. מנגלה בקושי מביט בו, דעתו מוסחת והוא ממשיך לשרוק כשידיו מאחורי גבו כאילו דבר מכל זה אינו נוגע אליו. הסמל — "הכומר", כפי שמכנים אותו כולם — סורק את הצריף בעיניו הכמעט שקופות ועדיין לא שולף את ידיו משרוולי המעיל הצבאי שלו, השרוולים הנופלים על חיקו, במרחק לא רב מנדן האקדח שלו.

יאקופק לא טעה.

"פיקוח," לוחש האוברשארפיהרר.

אנשי האס־אס שמתלווים אליו חוזרים על הפקודה ומעצימים אותה עד שהיא הופכת לצעקה החודרת לאוזנם התיכונה של האסירים. דיטה, בלב קבוצת הילדות, חשה צמרמורת, מהדקת את זרועותיה כנגד גופה ומבחינה ברשרוש הספרים מול צלעותיה. אם יתפסו עליה את הספרים, הכול אבוד.

"זה לא יהיה הוגן," היא לוחשת.

היא בת ארבע־עשרה והחיים שלה עדיין לא החלו, הכול עוד לפניה. לשום דבר אף לא ניתנה ההזדמנות להתחיל. לראשה באות אותן מילים שאימה כבר שנים משננת באוזניה בעקשנות בכל פעם שהיא בוכה על גורלה: "זאת המלחמה, אֵדִיטָה. זאת המלחמה."

היא הייתה קטנה כל כך שהיא בקושי זוכרת איך היה העולם כשלא התקיימה המלחמה. כשם שהיא מחביאה את הספרים תחת שמלתה באותו מקום שאליו נלקחו כולם, כך היא גם שומרת בראשה אלבום תמונות עשוי מזיכרונות. היא עוצמת את עיניה ומנסה להעלות במחשבתה איך היה העולם כאשר לא התקיימה האימה.

היא רואה את עצמה בת תשע, עומדת מול השעון האסטרונומי בכיכר העירייה של פראג בראשית שנת 1939. היא מביטה בזווית העין בדמות השלד הזקן שמשקיף על גגות העיר בארובות העיניים הריקות שלו הנראות כמו אגרופים שחורים.

בבית הספר סיפרו להם שהשעון הגדול הוא מכשיר מכני בעל מטרה טובה שהגה האומן הָנוּש לפני יותר מחמש מאות שנה. אבל האגדה שסיפרו הסבתות עוררה בה מועקה: המלך הורה להנוש להקים את השעון האסטרונומי — השעון בעל הדמויות הצועדות בתהלוכה בכל שעה בדיוק — ואחר כך ציווה על מנהלי הארמון לעוור אותו כדי שלא יעלה בידו שוב ליצור העתק של פלא מעין זה בשביל מלך אחר. כנקמה תחב השען את ידו למנגנון השעון והוציא אותו מכלל שימוש. כשגלגלי השיניים של השעון ביתרו את ידו נתקע המנגנון, ובמשך שנים לא עלה בידי איש לתקן אותו. בלילות היא הייתה חולמת לעיתים קרובות על היד הקטועה המתנודדת מעלה ומטה בין הגלגלים המשוננים של המנגנון. דמות השלד הרעידה פעמון, והפסטיבל המכני נפתח: תהלוכה של דמויות אוטומטיות שיצאה לדרך להזכיר לאזרחים כי הדקות דוחפות קדימה בעצבנות זו את זו וכי השעות חולפות בזו אחר זו, כמו הדמויות הללו שכבר שנים נכנסות ויוצאות בחיפזון מאותה תיבה מוזיקלית עצומת ממדים. ועם זאת — כעת היא שמה לב, אחוזת מועקה — ילדה בת תשע עדיין לא מבינה זאת ומאמינה שהזמן הוא מעין גומי דחוס, מעין ים דומם ודביק שלא מתקדמים בו. על כן, בגיל ההוא שעונים מעוררים בעתה רק אם יש בהם שלדים נוסף על המחוגים.

דיטה מצמידה אליה את הספרים הישנים הללו העלולים לשלוח אותה אל תא הגזים ורואה בגעגוע את הילדה המאושרת שהייתה פעם. כשהייתה מתלווה אל אימה לקניות במרכז העיר, היא אהבה להיעצר מול השעון האסטרונומי בכיכר העירייה, אבל לא כדי לצפות במופע המכני — כי למען האמת המופע הזה עורר בה אי שקט רב יותר משהייתה מוכנה להודות — אלא כדי להשתעשע במבטים חטופים בעוברים ושבים השקועים במחשבותיהם, רבים מהם זרים שרק חלפו בעיר הבירה, צופים בריכוז רב בפלא הדמויות המכניות. היא הייתה מחניקה ברשלנות את הצחוק שהיו מעוררים בה הבעות התדהמה והצחוקים המטופשים של הנוכחים. מייד אחר כך הייתה ממציאה כינויים. היא זוכרת במידה מסוימת של דכדוך שאחד השעשועים החביבים עליה היה להדביק כינויים לכולם, בעיקר לשכנים ולמכרים של הוריה. את גברת גוֹטלִיבּ המתנשאת, שהייתה מזקיפה את צווארה כדי לשוות לעצמה חשיבות, היא כינתה "גברת ג'ירפה". ואת הרַפָּד הנוצרי מהחנות שלמטה, הקירח לגמרי והכחוש במיוחד, היא כינתה בינה לבין עצמה "אדון ראש יתד". היא נזכרת כיצד הייתה רודפת מרחק מטרים אחדים אחר הרכבת החשמלית, שנענעה את הפעמון שלה בכל פעם שהתנודדה בפנייה בכיכר העיר העתיקה ואבדה בקו שבור בשכונת יוֹזֵפוֹב, וכיצד אחר כך הייתה פותחת בריצה אל החנות של מר אוֹרנֶסט, שם הייתה קונה אימה בד כדי להכין לה מעילים וחצאיות לחורף. היא לא שכחה כמה אהבה את החנות ההיא, שעל דלתה נקבע שלט ניאון עם כמה סלילי חוטים בצבעים שהלכו ונדלקו בזה אחר זה עד שעלו מעלה וחוזר חלילה.

לולא הייתה ילדה שרצה באושר ללא קשר לשאר הילדים, אולי כשהייתה חולפת סמוך לדוכן של מוכר העיתונים הייתה שמה לב שמשתרך תור ארוך של קונים ושעל ערימת העותקים של העיתון 'לִידוֹבֵה נוֹבִינִיִי' צעקה הכותרת בשער — הרבה יותר משהודיעה — בארבעה טורים ואותיות גדולות מהרגיל: "הממשלה חותמת על הסכם בנוגע לכניסת הצבא הגרמני לפראג.״

דיטה פוקחת לרגע את עיניה ורואה את אנשי האס־אס מרחרחים בעומק הצריף. הם אף מרימים את הציורים התלויים על הקירות במסמרים שנוצרו מקצות חוט תיל, כל זה כדי לבדוק אם מתחתם מסתתר משהו. איש לא מדבר, ורחש הסוהרים בחיפושם נשמע בחדות בצריף הזה המעלה ריח של לחות וטחב. גם של פחד. זהו ריחה של המלחמה. מהמעט שהיא זוכרת מילדותה עולה תמיד במחשבתה הזיכרון האומר שלשלום יש ריח של מרק עוף סמיך שמתבשל כל הלילה בין שישי לשבת. איך אפשר שלא להיזכר בטעם הכבש הצלוי מאוד ובריח של מחית הביצים והאגוזים. ימים ארוכים של בית הספר, וערבים שבהם הייתה משחקת קלאס ומחבואים עם מַרגִיט וחברות נוספות מהכיתה שפרחו מזיכרונה... עד שהכול נפל אל תוך החידלון.

השינויים לא קרו בבת אחת, אלא באופן הולך ומחמיר. אם כי היה יום אחד שבו נחתמה הילדות כמו המערה של עלי באבא ונקברה בחול. את היום ההוא היא זוכרת בבירור. היא לא יודעת מה היה התאריך, אך זה קרה ב-15 במרס 1939. פראג התעוררה ברעד.

נטיפי הבדולח במנורה שבסלון רעדו, אבל היא ידעה שלא מדובר ברעידת אדמה כי איש לא רץ ולא זז ממקומו. אביה נטל את ספל התה של ארוחת הבוקר וקרא בעיתון באדישות מעושה, כאילו לא אירע דבר.

היא יצאה לעבר בית הספר עם אימה, והעיר הצטמררה. היא החלה לשמוע את הרעש כשפנו אל כיכר ואצלַב, שם היה רעד האדמה כה חזק עד שגרם לדגדוג בכפות הרגליים. הרחש הקהה הלך ונעשה מוחשי עוד ועוד ככל שהן התקרבו, וסקרנותה של דיטה לנוכח התופעה המוזרה הזאת הלכה וגברה. כשהגיעו, הן לא יכלו לחצות את הרחוב שנחסם בקהל וגם לא לראות שום דבר מלבד חומה של גבּים, מעילים, ראשים וכובעים.

אימא שלה נעצרה בחדות. פניה נעשו מתוחות וזקנות בבת אחת. היא אחזה בידה של בתה כדי לשוב לאחור ולצעוד בדרך אחרת שתוליך אותן אל בית הספר, אבל הילדה לא הצליחה לעמוד בסקרנות, ובתנופה השתחררה מהיד שאחזה בה בחוזקה. מכיוון שהייתה קטנה ורזה, היא לא התקשתה להידחק בקרב המון האנשים שצבאו על המדרכה ולהתמקם בשורה הראשונה, בדיוק במקום שבו שוטרי העיר יצרו מעין שרשרת של ידיים שלובות.

הרעש היה מחריש אוזניים: בזה אחר זה חלפו האופנועים האפורים בעלי הסירות הצדדיות והמשיכו הלאה כשעליהם חיילים הלבושים במדי עור מבריקים ומגיני עיניים של אופנוענים תלויים על צוואריהם. קסדותיהם נצצו, הן יצאו לא מזמן מהמפעל במרכז גרמניה. עדיין לא הייתה עליהן אף לא שריטה אחת, עדיין לא שריד כלשהו לקרב. מאחוריהם באו כלי הרכב הצבאיים המצוידים במכונות ירייה עצומות, ובהמשך רעמו הטנקים, שהתקדמו בשדרה באיטיות מאיימת של פילים.

היא זוכרת שנדמה היה לה שאלו שצועדים בסך הם דמויות ממוכנות כמו אלו מן השעון האסטרונומי של בית העירייה, ושכעבור כמה שניות ייסגר פתח השעון מאחוריהן, הן ייעלמו והרעד יחלוף. אבל הפעם מי שהרכיבו את התהלוכה הממונעת לא היו דמויות בעלות מנגנון אוטומטי, אלא אנשים. בשנים ההן היא למדה שההבדל בין אנשים לבין דמויות ממוכנות לא תמיד גלוי לעין.

היא הייתה רק בת תשע, ובכל זאת חשה פחד. לא הייתה מוזיקה של תזמורת, לא היו צחוקים, גם לא התהוללות, לא היו שריקות... זה היה מצעד אילם. מדוע היו שם הגברים לובשי המדים הללו? למה איש לא צחק? לפתע הזכיר לה המצעד השותק הזה תהלוכת אבל.

ידה הנחושה של אימא שלה שלפה אותה בכוח מן ההמון. הן התרחקו בכיוון המנוגד, ופראג שבה להיראות בעיניהן אותה עיר עליזה שהכירו תמיד. היה בכך כמו יקיצה מחלום רע מתוך הקלה וידיעה שהכול שב על מקומו בשלום.

אבל הקרקע הוסיפה לנוע תחת רגליהן. העיר רעדה. גם אימה רעדה. ודיטה נגררה אחריה בייאוש וניסתה להותיר מאחור את המצעד ולהימלט אל טפריה העצומים של המלחמה בצעדים חפוזים על נעלי הלכּה המגונדרות שלה. דיטה נאנחת ונאחזת בספרים שלה. היא מבינה בעצב שהיום ההוא, ולא יום הופעת הווסת שלה, הוא היום שבו נטשה את הילדוּת, כי באותו היום חדלה לפחד משלדים או מסיפורים ישנים על כפות ידי רפאים, והחלה לפחד מבני אדם.

 

אנטוניו איטוּרבֶּה החל את דרכו בעיתונות ככתב לענייני תרבות. זה 15 שנה שהוא כותב ספרים, סיפורים קומיים, ספרי ילדים וספרים למבוגרים

עוד על הספר

הספרנית מאושוויץ אנטוניו איטורבה

1


אושוויץ־בירקנאו, ינואר 1944

הקצינים הללו, הלבושים בשחור ומביטים במוות מתוך אדישות של קברנים, לא יודעים שעל הבוץ השחור הזה, שבו הכול טובע, הקים אַלפרֶד הִירש בית ספר. הם לא יודעים זאת, והכרחי שלא יֵדעו זאת. באושוויץ ערכם של חיי אדם שווה לקליפת השום. ערכם נמוך עד כדי כך שכבר לא יורים באיש, כי מחירו של כדור עופרת עולה בהרבה על מחירו של אדם. ישנם חדרים משותפים שבהם נעשה שימוש בגז ציקלון, כי הוא חוסך בעלויות, ודי בצנצנת אחת לחסל מאות אנשים. המוות הפך לתעשייה שרווחיותה מותנית בקנה המידה הסיטונאי שלה.

תחת סככת העץ, הכיתות הן לא יותר מקבוצות קטנות של תלמידים המצטופפים על גבי שרפרפים. הקירות אינם קיימים, הלוח גם הוא בלתי נראה, והמורים משרטטים באוויר זוויות במשולשים שווי שוקיים, סימני ניקוד ואפילו את מהלכם של נהרות אירופה — כל זאת אך ורק בתנועה של היד. יש בקירוב עשרים קבוצות קטנטנות של ילדים, לכל אחת מדריך משלה, כל קבוצה קרובה כל כך לאחרת שעל המורים נגזר להעביר את תוכן השיעור בלחישה כדי שלא יתערבב סיפור עשר מכות מצרים בדקלום של לוח הכפל.

אחדים לא האמינו שייתכן הדבר. הם חשבו שהירש משוגע או תמים: איך אפשר לחנך ילדים בלב מחנה השמדה רצחני שבו נאסר הכול? אך הוא היה מחייך. הירש תמיד חייך בחידתיות, כאילו ידע דבר־מה שנעלם מעיני האחרים.

לא משנה כמה בתי ספר יסגרו הנאצים, הוא היה משיב להם. בכל פעם שמישהו נעצר באחת הפינות כדי לספר משהו וילדים אחדים יושבים סביבו ומאזינים, באותו מקום נוסד בית ספר.

דלת הצריף הגדול נפתחת בחדוּת, ויָאקוֹפֶּק, האחראי על הפיקוח, רץ לעבר החדר של מנהל הבלוק הירש. קבקבי העץ שלו מתיזים על הקרקע את האדמה הלחה של המחנה, ובועת הביטחון הרוגע של בלוק 31 פוקעת. מן הפינה שלה, דִיטָה אַדלֵרוֹבָה מביטה מהופנטת בכתמי הבוץ הזעירים: הם נראים נטולי חשיבות, אך הם מכתימים את הכול בַּמציאות, כמו שטיפת דיו בודדה מכתימה קערית שלמה של חלב.

"שֵש, שש, שש!"

זהו האות המסמן את הגעתם של סוהרי האס־אס לבלוק 31, ומערבולת של מלמולים עולה בכל הצריף. במפעל הֶרס החיים הזה, המכוּנה אושוויץ־בירקנאו, שבו עובדים התנורים ימים ולילות על חומר בעירה של גוויות, צריף 31 חריג, יש בו מעין מוזרות. נכון יותר יהיה לומר סטייה מן הטבעי. הישג של פרדי הירש, שהחל את דרכו כמדריך ספורט פשוט לקבוצות נוער וכעת הוא אתלט המוציא לפועל באושוויץ מרוץ מכשולים כנגד המכבש רומס החיים העצום ביותר בתולדות האנושות. הוא הצליח לשכנע את הרשויות הגרמניות של הלָאגֶר — המחנה — שאימון הילדים באחד הצריפים יקל על עבודתם של ההורים באותו מחנה בשם BIIb, זה שכונה גם בשם "מחנה משפחות", כי במחנות האחרים נדירים הילדים כמעט כמו הציפורים. באושוויץ אין ציפורים. הן מתחשמלות על הגדרות.

הפיקוד העליון של המחנה אישר את פתיחתו של צריף לילדים — אולי הייתה זו כוונתו כבר מלכתחילה — אך בתנאי שישמש בלוק לפעילויות משחק: נאסר בתכלית האיסור לימוד של חומר בית ספרי כלשהו.

ראשו של הירש מגיח מבעד לדלת חדרו, החדר של בְּלוֹקאֶלטֵסטֶר 31, כלומר של המבוגר האחראי על הבלוק. אין לו צורך לומר דבר, לא לסייעים ולא למורים, שעיניהם נעוצות בו. הוא נד חלושות בראשו. מבטו משדר דרישה. הוא תמיד עושה את מה שעליו לעשות ומצפה שכולם יפעלו כמוהו.

השיעורים מושהים והופכים לשירים קצרים ובנאליים בגרמנית או למשחקי ניחושים שנועדו להעמיד פנים כאילו הכול כשורה כאשר יצוץ מבטם הבלונדיני של הזאבים הארים. ככלל, הפטרול המורכב מצמד חיילים נכנס כדבר שבשגרה אל הצריף, אך בקושי חוצה את הדלת, מציץ שניות אחדות בילדים, לעיתים מריע לשיר כזה או אחר או מלטף את ראשו של אחד הקטנים, ומייד ממשיך בסיבוב שלו.

אבל יאקופק מוסיף עוד משהו לאזהרה הרגילה:

"פיקוח! פיקוח!"

הפיקוח הוא עניין שונה. עליהם להתייצב במסדר, מבוצעות ספירות, לעיתים גם הילדים הקטנים ביותר נחקרים במטרה לחלץ מהם מידע תוך כדי ניצול תמימותם. מעולם לא הוציאו מהם דבר. הילדים הקטנים ביותר מבינים הרבה יותר משמציגות פניהם המוכתמות בנזלת.

מישהו לוחש: "הכומר," ורחש של עגמומיות עולה. כך מכנים פה את סַמָּל האס־אס (בדרגת אוֹבֶּרְשָארְפִיהרֶר) שצועד תמיד כשידיו נתונות בשרוולי המעיל הצבאי באופן המזכיר איש דת, אף כי הדת היחידה המוכרת לו היא האכזריות.

"קדימה, קדימה, קדימה! יהודה, כן, אתה. תגיד, 'אני רואה, אני רואה...'"

"ומה אני רואה, אדון שְטָיין?"

"לא משנה! בחייך, ילד שלי, לא משנה!"

שני מורים מרימים את ראשיהם המודאגים. בידיהם חפץ שנאסר באיסור חמור באושוויץ, והם עלולים לקבל עונש מוות אם ייתפסו. החפצים הללו, המסוכנים עד כדי כך שהחזקתם היא מניע לעונש החמור ביותר, אינם יורים. הם גם אינם מחודדים, חותכים או פוגעניים. הדבר שמפניו החיילים התקיפים של הרייך חוששים כל כך הוא לא יותר מאשר ספרים: ספרים ישנים שכריכתם התפרקה, שדפים נתלשו מהם ושהם כמעט מתפוררים. אך הנאצים רודפים אותם, בולשים אחריהם ואוסרים עליהם עד כדי אובססיה. לאורך ההיסטוריה, כל הדיקטטורים, העריצים ומדכאי האוכלוסיות — בין שהיו ארים, שחורים, אסייתים, ערבים, סלאבים או בעלי כל צבע עור אפשרי — בין שהגנו על המהפכה העממית, על זכויות היתר של המעמדות הגבוהים, על שלטון האל או על המשמעת הנוקשה של הצבא, לא משנה מה הייתה האידיאולוגיה שדגלו בה — לכולם היה דבר אחד משותף: תמיד רדפו את הספרים עד חורמה. הללו מסוכנים מאוד, הם מעוררים מחשבה.

הקבוצות ניצבות במקומן ומזמזמות בזמן שהן מחכות לסוהרים, אך נערה אחת מפרה את ההרמוניה ההולמת צריף שעשועים ופותחת בריצה רעשנית בין מעגלי השרפרפים.

"לרצפה!"

"מה את עושה? השתגעת?" צועקים לה.

מורה אחד מנסה למשוך אותה בזרועה כדי לעצור בעדה, אך היא נמלטת וממשיכה לרוץ במרץ מתפרץ, דווקא כאשר מה שעליהם לעשות הוא להישאר דוממים כדי שלא ירגישו בהם. היא עולה על הארובה האופקית שגובהה מטר אחד אשר מחלקת את הצריף לשני חצאים, וקופצת ברעש אל הצד השני. פתאום היא כמעט נתקלת בשרפרף ריק ומפילה אותו, והוא מתגלגל בשאון שמשתק לרגע אחד את הפעילויות.

"לעזאזל איתך! את תסגירי את כולנו!" צווחת עליה גברת קרִיזקוֹבָה, אדומה מזעם. הילדים, בהיעדרה, מכנים אותה "גברת סנטר כפול". היא לא יודעת שאותה ילדה שעליה היא צווחת כעת היא שהמציאה את הכינוי. "שבי בסוף עם הסייעים, טיפשה!"

אבל היא לא נעצרת, היא ממשיכה בריצה הפראית שלה ומתעלמת מכל מבטי התוכחה שסביבה. ילדים רבים מביטים מוקסמים באופן שבו היא מריצה את רגליה הדקיקות הנתונות בגרבי צמר גבוהים בעלי פסים אופקיים. הנערה רזה מאוד אך לא חולה, שערה בינוני באורכו וערמוני, והוא מתנודד מצד לצד במהירות הזיגזגית שבה היא נעה בין הקבוצות. דיטה אדלרובה מתנועעת בין מאות אנשים, אך רצה לבדה. אנחנו רצים תמיד לבדנו.

היא מגיעה בריצה תזזיתית אל מרכז הצריף, ושם נפתח במהירות חלל לא מסודר בקרב הקבוצה. היא לוקחת בחטף את אחד הכיסאות, וילדה אחת מתגלגלת לרצפה.

"היי, מי את חושבת שאת!" היא צועקת לה מלמטה.

המורָה מהעיר בְּרְנוֹ רואה בתדהמה כיצד היא מתייצבת מולה, מתנשפת, הספרנית הצעירה. בלי שהות ובלי להסדיר את נשימתה דיטה חוטפת את הספר מידיה, והמורה חשה הקלה חדה ופתאומית. כאשר כעבור רגע היא מתעשתת כדי להודות לה, דיטה כבר נמצאת מרחק צעדים אחדים משם. נותרו רק שניות אחדות עד שיגיעו הנאצים.

המהנדס מָרוֹדִי, שצפה בתמרון, כבר מחכה לה מחוץ למעגל. הוא מוסר לה במהירות הבזק ספר אלגברה כמו רץ המוסר את המקל לרץ הבא אחריו במרוץ שליחים. דיטה רצה בייאוש אל הסייעים, המעמידים פנים בקצהו הפנימי של הצריף שהם עסוקים בטאטוא הרצפה.

היא עדיין באמצע הדרך כאשר היא שמה לב שקולותיהן של הקבוצות נחלשים לרגע אחד, נרעדים כמו להבה של נר בשעת פתיחת חלון. אין לה צורך להפנות את מבטה כדי לדעת שנפתחה הדלת ושזקיפי האס־אס נכנסים לצריף. היא שומטת את עצמה לרצפה בחדות ונוחתת בקרב קבוצה של ילדות בנות אחת־עשרה. היא מכניסה את הספרים מתחת לשמלה ומשלבת את זרועותיה על החזה כדי שלא ייפלו. הילדות מביטות בה מזווית העין, משועשעות, בעת שהמורה, במתח רב, מסמנת להן בהנעת הסנטר לא להפסיק לזמזם. מייד כשנכנסים אנשי האס־אס לצריף, ולאחר שהם סורקים כמה שניות את סביבותיהם, הם צורחים את אחת המילים החביבות עליהם:

"Achtung!"

משתררת שתיקה. פוסקים הזמזומים וה"אני רואה, אני רואה". התנועה קופאת. ועם זאת, בלב השתיקה נשמעת השריקה הסדורה של הסימפוניה החמישית של בטהובן היוצאת מפיו של מישהו. "הכומר" הוא סַמָּל מעורר אימה, אך אפילו הוא נראה מעט מתוח מכיוון שמתלווה אליו אדם מאיים אף יותר ממנו.

"שאלוהים יעזור לנו," נשמעת לחישתה של המורה.

אימא של דיטה ניגנה בפסנתר לפני המלחמה, ולכן דיטה מזהה בבירור את בטהובן. היא קולטת שכבר שמעה בעבר את האופן הייחודי כל כך של שריקת הסימפוניות, שריקה מדויקת של אדם חובב מוזיקה. זה היה לאחר שנסעה במשך שלושה ימים בקרון משא צפוף מאוד וחתום, ללא אוכל וללא מים. הקרון יצא מגטו טֵרֵזִין, שאליו שילחו אותם לאחר הגירוש מפראג ושבו הם חיו במשך שנה. הייתה שעת לילה כאשר הגיעו לאושוויץ־בירקנאו. היא לא מסוגלת לשכוח את רעש חריקת הברזל של השער המתכתי כאשר הוא נפתח. היא לא מסוגלת לשכוח את משב האוויר הקפוא הראשון, הנושא ריח של בשר שרוף. היא לא מסוגלת לשכוח את הבזק האורות, החזקים כל כך בתוך הלילה: התחנה הוארה כמו חדר ניתוח. אחר כך הפקודות, מכות הקת על דופנות הקרון, היריות, השריקות, הצווחות. ובלב ההמולה, אותה סימפוניה של בטהובן שנשרקה ללא רבב מתוך רוגע מופלג מפיו של קצין בדרגת סרן, הָאוּפְּטשטוּרְמְפִיהרֶר שחיילי האס־אס עצמם הביטו בו באימה.

באותו היום עבר הקצין סמוך לדיטה, והיא ראתה את מדיו העשויים ללא רבב, את הכפפות הלבנות הנקיות להפליא ואת צלב הברזל על גבי דש הז'קט הצבאי — עיטור שזוכים לו אך ורק בשדה הקרב. הוא נעצר מול קבוצה של אימהות וילדים ונתן לאחד הקטנים חבטה ידידותית בכף ידו העטויה כפפה. הוא אפילו חייך. הוא הצביע על שני אחים תאומים בני ארבע־עשרה — זְדֵנֶק ויִירקָה — וקאפו אחד הזדרז להוציא אותם מהשורה. האימא אחזה בקצין בשולי הז'קט הצבאי וכרעה על ברכיה, מתחננת שלא ייקח אותם. המפקד התערב ברוגע מוחלט.

"בשום מקום לא יתייחסו אליהם כמו שיתייחס אליהם דוד יוֹזֶף."

ובמידה מסוימת, אכן כך יהיה. איש בכל אושוויץ לא העז לגעת בשערה משערותיהם של זוגות התאומים שאסף לניסוייו ד"ר יוזף מֶנְגֵלֵה. איש לא היה נוהג בהם כמוהו כפי שנהג בניסויים הגנטיים המקבריים שלו אשר נועדו לברר כיצד לגרום לאישה הגרמנייה ללדת תאומים וכך להכפיל את שיעור הילודה הארית. הנערה זוכרת כיצד מנגלה התרחק עם הילדים שאחזו בידיו וכיצד לא הפסיק לשרוק בשלווה.

אותה מנגינה שנשמעת כעת בבלוק 31.

מנגלה...

דלת חדרו של אחראי הבלוק נפתחת ומשמיעה יללה קלה, והבלוקאלטסטר הירש יוצא מתאו הזעיר ובחביבות הוא מעמיד פני מופתע למראה אנשי האס־אס. הוא רוקע בעקביו ברחש מהדהד כדי לקבל את פניו של הקצין. זאת מעין נוסחה מכבדת שבאמצעותה הוא מכיר בדרגתו של איש הצבא, אך זוהי גם דרך להפגין גישה לוחמנית, לא מתקפלת ולא מפוחדת. מנגלה בקושי מביט בו, דעתו מוסחת והוא ממשיך לשרוק כשידיו מאחורי גבו כאילו דבר מכל זה אינו נוגע אליו. הסמל — "הכומר", כפי שמכנים אותו כולם — סורק את הצריף בעיניו הכמעט שקופות ועדיין לא שולף את ידיו משרוולי המעיל הצבאי שלו, השרוולים הנופלים על חיקו, במרחק לא רב מנדן האקדח שלו.

יאקופק לא טעה.

"פיקוח," לוחש האוברשארפיהרר.

אנשי האס־אס שמתלווים אליו חוזרים על הפקודה ומעצימים אותה עד שהיא הופכת לצעקה החודרת לאוזנם התיכונה של האסירים. דיטה, בלב קבוצת הילדות, חשה צמרמורת, מהדקת את זרועותיה כנגד גופה ומבחינה ברשרוש הספרים מול צלעותיה. אם יתפסו עליה את הספרים, הכול אבוד.

"זה לא יהיה הוגן," היא לוחשת.

היא בת ארבע־עשרה והחיים שלה עדיין לא החלו, הכול עוד לפניה. לשום דבר אף לא ניתנה ההזדמנות להתחיל. לראשה באות אותן מילים שאימה כבר שנים משננת באוזניה בעקשנות בכל פעם שהיא בוכה על גורלה: "זאת המלחמה, אֵדִיטָה. זאת המלחמה."

היא הייתה קטנה כל כך שהיא בקושי זוכרת איך היה העולם כשלא התקיימה המלחמה. כשם שהיא מחביאה את הספרים תחת שמלתה באותו מקום שאליו נלקחו כולם, כך היא גם שומרת בראשה אלבום תמונות עשוי מזיכרונות. היא עוצמת את עיניה ומנסה להעלות במחשבתה איך היה העולם כאשר לא התקיימה האימה.

היא רואה את עצמה בת תשע, עומדת מול השעון האסטרונומי בכיכר העירייה של פראג בראשית שנת 1939. היא מביטה בזווית העין בדמות השלד הזקן שמשקיף על גגות העיר בארובות העיניים הריקות שלו הנראות כמו אגרופים שחורים.

בבית הספר סיפרו להם שהשעון הגדול הוא מכשיר מכני בעל מטרה טובה שהגה האומן הָנוּש לפני יותר מחמש מאות שנה. אבל האגדה שסיפרו הסבתות עוררה בה מועקה: המלך הורה להנוש להקים את השעון האסטרונומי — השעון בעל הדמויות הצועדות בתהלוכה בכל שעה בדיוק — ואחר כך ציווה על מנהלי הארמון לעוור אותו כדי שלא יעלה בידו שוב ליצור העתק של פלא מעין זה בשביל מלך אחר. כנקמה תחב השען את ידו למנגנון השעון והוציא אותו מכלל שימוש. כשגלגלי השיניים של השעון ביתרו את ידו נתקע המנגנון, ובמשך שנים לא עלה בידי איש לתקן אותו. בלילות היא הייתה חולמת לעיתים קרובות על היד הקטועה המתנודדת מעלה ומטה בין הגלגלים המשוננים של המנגנון. דמות השלד הרעידה פעמון, והפסטיבל המכני נפתח: תהלוכה של דמויות אוטומטיות שיצאה לדרך להזכיר לאזרחים כי הדקות דוחפות קדימה בעצבנות זו את זו וכי השעות חולפות בזו אחר זו, כמו הדמויות הללו שכבר שנים נכנסות ויוצאות בחיפזון מאותה תיבה מוזיקלית עצומת ממדים. ועם זאת — כעת היא שמה לב, אחוזת מועקה — ילדה בת תשע עדיין לא מבינה זאת ומאמינה שהזמן הוא מעין גומי דחוס, מעין ים דומם ודביק שלא מתקדמים בו. על כן, בגיל ההוא שעונים מעוררים בעתה רק אם יש בהם שלדים נוסף על המחוגים.

דיטה מצמידה אליה את הספרים הישנים הללו העלולים לשלוח אותה אל תא הגזים ורואה בגעגוע את הילדה המאושרת שהייתה פעם. כשהייתה מתלווה אל אימה לקניות במרכז העיר, היא אהבה להיעצר מול השעון האסטרונומי בכיכר העירייה, אבל לא כדי לצפות במופע המכני — כי למען האמת המופע הזה עורר בה אי שקט רב יותר משהייתה מוכנה להודות — אלא כדי להשתעשע במבטים חטופים בעוברים ושבים השקועים במחשבותיהם, רבים מהם זרים שרק חלפו בעיר הבירה, צופים בריכוז רב בפלא הדמויות המכניות. היא הייתה מחניקה ברשלנות את הצחוק שהיו מעוררים בה הבעות התדהמה והצחוקים המטופשים של הנוכחים. מייד אחר כך הייתה ממציאה כינויים. היא זוכרת במידה מסוימת של דכדוך שאחד השעשועים החביבים עליה היה להדביק כינויים לכולם, בעיקר לשכנים ולמכרים של הוריה. את גברת גוֹטלִיבּ המתנשאת, שהייתה מזקיפה את צווארה כדי לשוות לעצמה חשיבות, היא כינתה "גברת ג'ירפה". ואת הרַפָּד הנוצרי מהחנות שלמטה, הקירח לגמרי והכחוש במיוחד, היא כינתה בינה לבין עצמה "אדון ראש יתד". היא נזכרת כיצד הייתה רודפת מרחק מטרים אחדים אחר הרכבת החשמלית, שנענעה את הפעמון שלה בכל פעם שהתנודדה בפנייה בכיכר העיר העתיקה ואבדה בקו שבור בשכונת יוֹזֵפוֹב, וכיצד אחר כך הייתה פותחת בריצה אל החנות של מר אוֹרנֶסט, שם הייתה קונה אימה בד כדי להכין לה מעילים וחצאיות לחורף. היא לא שכחה כמה אהבה את החנות ההיא, שעל דלתה נקבע שלט ניאון עם כמה סלילי חוטים בצבעים שהלכו ונדלקו בזה אחר זה עד שעלו מעלה וחוזר חלילה.

לולא הייתה ילדה שרצה באושר ללא קשר לשאר הילדים, אולי כשהייתה חולפת סמוך לדוכן של מוכר העיתונים הייתה שמה לב שמשתרך תור ארוך של קונים ושעל ערימת העותקים של העיתון 'לִידוֹבֵה נוֹבִינִיִי' צעקה הכותרת בשער — הרבה יותר משהודיעה — בארבעה טורים ואותיות גדולות מהרגיל: "הממשלה חותמת על הסכם בנוגע לכניסת הצבא הגרמני לפראג.״

דיטה פוקחת לרגע את עיניה ורואה את אנשי האס־אס מרחרחים בעומק הצריף. הם אף מרימים את הציורים התלויים על הקירות במסמרים שנוצרו מקצות חוט תיל, כל זה כדי לבדוק אם מתחתם מסתתר משהו. איש לא מדבר, ורחש הסוהרים בחיפושם נשמע בחדות בצריף הזה המעלה ריח של לחות וטחב. גם של פחד. זהו ריחה של המלחמה. מהמעט שהיא זוכרת מילדותה עולה תמיד במחשבתה הזיכרון האומר שלשלום יש ריח של מרק עוף סמיך שמתבשל כל הלילה בין שישי לשבת. איך אפשר שלא להיזכר בטעם הכבש הצלוי מאוד ובריח של מחית הביצים והאגוזים. ימים ארוכים של בית הספר, וערבים שבהם הייתה משחקת קלאס ומחבואים עם מַרגִיט וחברות נוספות מהכיתה שפרחו מזיכרונה... עד שהכול נפל אל תוך החידלון.

השינויים לא קרו בבת אחת, אלא באופן הולך ומחמיר. אם כי היה יום אחד שבו נחתמה הילדות כמו המערה של עלי באבא ונקברה בחול. את היום ההוא היא זוכרת בבירור. היא לא יודעת מה היה התאריך, אך זה קרה ב-15 במרס 1939. פראג התעוררה ברעד.

נטיפי הבדולח במנורה שבסלון רעדו, אבל היא ידעה שלא מדובר ברעידת אדמה כי איש לא רץ ולא זז ממקומו. אביה נטל את ספל התה של ארוחת הבוקר וקרא בעיתון באדישות מעושה, כאילו לא אירע דבר.

היא יצאה לעבר בית הספר עם אימה, והעיר הצטמררה. היא החלה לשמוע את הרעש כשפנו אל כיכר ואצלַב, שם היה רעד האדמה כה חזק עד שגרם לדגדוג בכפות הרגליים. הרחש הקהה הלך ונעשה מוחשי עוד ועוד ככל שהן התקרבו, וסקרנותה של דיטה לנוכח התופעה המוזרה הזאת הלכה וגברה. כשהגיעו, הן לא יכלו לחצות את הרחוב שנחסם בקהל וגם לא לראות שום דבר מלבד חומה של גבּים, מעילים, ראשים וכובעים.

אימא שלה נעצרה בחדות. פניה נעשו מתוחות וזקנות בבת אחת. היא אחזה בידה של בתה כדי לשוב לאחור ולצעוד בדרך אחרת שתוליך אותן אל בית הספר, אבל הילדה לא הצליחה לעמוד בסקרנות, ובתנופה השתחררה מהיד שאחזה בה בחוזקה. מכיוון שהייתה קטנה ורזה, היא לא התקשתה להידחק בקרב המון האנשים שצבאו על המדרכה ולהתמקם בשורה הראשונה, בדיוק במקום שבו שוטרי העיר יצרו מעין שרשרת של ידיים שלובות.

הרעש היה מחריש אוזניים: בזה אחר זה חלפו האופנועים האפורים בעלי הסירות הצדדיות והמשיכו הלאה כשעליהם חיילים הלבושים במדי עור מבריקים ומגיני עיניים של אופנוענים תלויים על צוואריהם. קסדותיהם נצצו, הן יצאו לא מזמן מהמפעל במרכז גרמניה. עדיין לא הייתה עליהן אף לא שריטה אחת, עדיין לא שריד כלשהו לקרב. מאחוריהם באו כלי הרכב הצבאיים המצוידים במכונות ירייה עצומות, ובהמשך רעמו הטנקים, שהתקדמו בשדרה באיטיות מאיימת של פילים.

היא זוכרת שנדמה היה לה שאלו שצועדים בסך הם דמויות ממוכנות כמו אלו מן השעון האסטרונומי של בית העירייה, ושכעבור כמה שניות ייסגר פתח השעון מאחוריהן, הן ייעלמו והרעד יחלוף. אבל הפעם מי שהרכיבו את התהלוכה הממונעת לא היו דמויות בעלות מנגנון אוטומטי, אלא אנשים. בשנים ההן היא למדה שההבדל בין אנשים לבין דמויות ממוכנות לא תמיד גלוי לעין.

היא הייתה רק בת תשע, ובכל זאת חשה פחד. לא הייתה מוזיקה של תזמורת, לא היו צחוקים, גם לא התהוללות, לא היו שריקות... זה היה מצעד אילם. מדוע היו שם הגברים לובשי המדים הללו? למה איש לא צחק? לפתע הזכיר לה המצעד השותק הזה תהלוכת אבל.

ידה הנחושה של אימא שלה שלפה אותה בכוח מן ההמון. הן התרחקו בכיוון המנוגד, ופראג שבה להיראות בעיניהן אותה עיר עליזה שהכירו תמיד. היה בכך כמו יקיצה מחלום רע מתוך הקלה וידיעה שהכול שב על מקומו בשלום.

אבל הקרקע הוסיפה לנוע תחת רגליהן. העיר רעדה. גם אימה רעדה. ודיטה נגררה אחריה בייאוש וניסתה להותיר מאחור את המצעד ולהימלט אל טפריה העצומים של המלחמה בצעדים חפוזים על נעלי הלכּה המגונדרות שלה. דיטה נאנחת ונאחזת בספרים שלה. היא מבינה בעצב שהיום ההוא, ולא יום הופעת הווסת שלה, הוא היום שבו נטשה את הילדוּת, כי באותו היום חדלה לפחד משלדים או מסיפורים ישנים על כפות ידי רפאים, והחלה לפחד מבני אדם.