במנהרה עמוק מתחת ללונדון, 1880
אייבּרהם טאלי הידק את אחיזתו בידית המכוש עד שהעץ נסדק. ניצוצות ניתזו מהקיר הסלעי כשהכה בו. אבן גדולה התנתקה והתרסקה אל הקרקע. אייבּרהם עמד להכות שוב, אבל עצר באמצע התנועה. משהו משך את תשומת לבו. משהו נצץ בין שברי האבן. הוא מחה את הזיעה מפניו חרושות הקמטים והתכופף. החומר הבוהק זרח באור על־טבעי תחת מנורת הפרפין העמומה התלויה מהתקרה. הוא נראה כמו סוג של מתכת, אבל התנועע כמו יצור חי.
"מה זה?" אמר קול צרוד.
אייבּרהם הרים את גוש המתכת, הסתובב וראה כורה נוסף ממש מאחוריו. "תראה לי," ציווה הכורה. "אם מצאת משהו בעל ערך, כולנו צריכים להתחלק בשלל."
הוא סימן בראשו לכורים האחרים, שפנו בינתיים לעברם. אבל אייבּרהם טאלי לא התכוון לתת לאף אחד לגזול ממנו את מה שמצא כרגע. הוא לא ידע מה זה, אבל הרגיש שהוא מחזיק בידו משהו חשוב. הוא הרגיש שהמתכת זוהרת בתוך אגרופו. הוא הרגיש שהיא שייכת לו.
בתנועה מהירה הכניס אייבּרהם את גוש המתכת לכיסו. ואז כרך את ידיו סביב צווארו של הכורה וחנק אותו. האיש חרחר ונאבק, אך ללא הועיל. כעבור כמה שניות הוא צנח מת על הקרקע.
אייבּרהם שלף שוב את גוש המתכת הנוצץ. אסור שאף אחד ידע מה הוא מצא כאן למטה. הוא הסתכל על הגברים המבוהלים שמולו.
כולם חייבים למות.
פרק 1
משהו לא היה כשורה בקפטריה של המרכז למידע מוטעה.
ויליאם הריח ופלים טריים. הריח דגדג לו באף, והוא בקושי הצליח להתאפק.
אבל היה נדמה שלאף אחד אחר לא אכפת מהוופלים. עוד ועוד אנשים חלפו בזריזות על פניו.
האם האזעקה פועלת? לאן הם הולכים?
"כנראה משהו מהפכני קרה הפעם," אמר מישהו לחברו כשהם עברו ליד ויליאם.
מהפכני? ויליאם הסתכל סביבו.
"אתה בא?" קראה איסכּיה. היא הופיעה לצדו ומשכה לו בשרוול.
"מה קורה?" שאל ויליאם.
"מציגים את הגרסה החדשה של הבּוֹטים השומרים," היא משכה אותו אחריה. "הודיעו על זה הרגע. כולם יורדים למטה לראות."
ויליאם הלך אחריה. הוופלים יצטרכו לחכות. הוא שמע את השמועות על כך שהבּוֹטים השומרים החדשים ממש מדהימים. הוא ואיסכּיה צעדו במסדרון בעקבות כולם.
"שמעתי שהשתמשו בננו־טכנולוגיה בפיתוח של הבּוֹטים החדשים," אמרה האישה שלפניהם.
"גם אני שמעתי משהו כזה," אמר מישהו אחר. "שמעתי שהשתמשו בננו־טכנולוגיה משולבת בבינה מלאכותית."
"שמעתי גם שהם יכולים לתכנת את עצמם מחדש. זה מפחיד," ענתה האישה, ואז נעלמו שניהם בתוך ההמון.
"ננו־טכנולוגיה משולבת בבינה מלאכותית?" גם ויליאם לא אהב את הרעיון הזה. זה אומר שהבּוֹטים השומרים יותר אנושיים מאי פעם. זה אומר שהם יכולים לחשוב בעצמם ולקבל החלטות בעצמם. זה לא מצא חן בעיניו בכלל.
כמה דקות לאחר מכן התיישבו ויליאם ואיסכּיה באולם. בּוֹטים שומרים מהדגם הישן עמדו בשורה לאורך הקירות. לא היה ספק שרמת האבטחה גבוהה. לכולם היו הלמנים.
הבּוֹטים השומרים הישנים נראו כמו רובוטים בסרט חייזרים ישן. היו להם גלגלים וזרועות קצרות ומוזרות. אילו שוטטו מחוץ למרכז, הם היו מושכים תשומת לב רבה. ויליאם הבין שבאמת הגיע הזמן להחליף אותם. אבל הוא תהה אם הם מבינים מה עומד להתרחש. אם הם מבינים שעומדים להחליף אותם. שהם מיושנים. שבקרוב יהיו מובטלים. שהם מאבטחים את הלוויה שלהם עצמם.
ויליאם נזכר בעליית הגג שבמכון למחקר פוסט־אנושי. במחסן הרובוטים המיותרים, המקום שאליו היו נשלחים רובוטים שיצאו מכלל משימוש. המחסן ההוא לא היה הצלחה גדולה. הרובוטים המיותרים מרדו. המכון נחרב, פריץ גופמן מת וכולם היו צריכים לעבור למרכז למידע מוטעה בלונדון. הם עדיין כאן. האם ההיסטוריה תחזור על עצמה? חשב ויליאם והסתכל סביבו.
האולם היה מלא עד אפס מקום. נראה שיש בו יותר ממאה איש.
"איך אתה חושב שהרובוטים נראים?" לחשה איסכּיה. "אתה חושב שהם דומים לישנים?"
"לא יודע," לחש ויליאם. "האמת היא שיש לי הרגשה שבנו אותם מחדש לגמרי." איסכּיה נראתה מרוצה, "יו, זה די מרגש!"
"לא יודע," אמר ויליאם והעיף מבט נוסף לעבר הבּוֹטים השומרים הישנים. הם עמדו מוכנים עם ההלמנים שלהם, וּויליאם הצטמרר. ירו בו בהלמן יותר מפעם אחת, והוא ידע עד כמה זה לא נעים.
בקהל היו טכנאים בחלוקים לבנים, מדענים וממציאים, וגם הרבה גברים ונשים חמורי סבר בחליפות כהות.
לפתע זיהה ויליאם שתי דמויות כמה שורות לפניו. אלה היו בנג'מין וסבא! ויליאם הופתע מאוד. למה הם יושבים בקהל? הרי כשמציגים המצאות חדשות הם נמצאים על הבמה.
ויליאם דחף את איסכּיה קלות, הצביע ואמר, "תראי!"
"מה הם עושים שם?" שאלה איסכּיה. "הם לא אמורים להיות על הבמה?" היא נראתה מופתעת כמוהו.
"לא יודע," לחש ויליאם. "מוזר מאוד."
"אולי הם יעלו לבמה כשיתחילו?" ניחשה איסכּיה.
"אולי," ענה ויליאם. אבל הוא לא נרגע. משהו לא היה כשורה. לבסוף התעמעם האור ודממה מתוחה השתררה באולם הגדול. זמזום חלש נשמע מאחורי הווילון. כמעט כמו מדחף. הזמזום התחזק, וּויליאם זיהה תנועה, כאילו משהו מנסה לצאת משם.
פתאום התעופף מיקרופון אל קדמת הבמה. הוא עצר וריחף באוויר, כאילו הוא מביט מטה על הקהל.
"מיקרופון מעופף?" לחשה איסכּיה. "עוד משהו שלא חשבתי שאראה."
"המממ," ענה ויליאם ובהה במיקרופון. "צריכה להיות לו גלימה קטנה. מיקרופון גיבור־על."
שני זרקורים הטילו אלומות של אור על הבמה. המיקרופון כחכח בגרונו ברוב חשיבות.
"ברוכים הבאים," הכריז בקול צווחני. "אני מקווה שהתמקמתם. מחכה לכם מופע קטן."
המיקרופון הסתובב לעבר הווילון ואז קרא כמו מנהל קרקס, "גבירותי ורבותי! הרשו לי להציג את מנהלת המרכז למידע מוטעה בּלֶנדָה זיייינוֹמוֹר!"
הווילון נפתח וחשף את הכיסא המרחף של בּלֶנדה זיינומור. הרמקולים הגדולים רעמו כשהיא הצמידה את המיקרופון לפיה העצום.
"נהדר לראות כל כך הרבה פרצופים מוכרים," אמרה וחייכה. נשמע כאילו הקול שלה בוקע עמוק מבטנה.
בּלֶנדה זיינומור היתה אישה גדולה. הראש שלה היה בגודל של אבטיח ומשקפי שמש ענקיים כיסו את רוב פרצופה. ויליאם ידע שבּלֶנדה עיוורת ושמשקפי השמש הם בעצם שתי מצלמות שמחוברות ישירות למוח שלה.
״אני חושבת שרבים מכם מתוחים בגלל מה שיש לנו להראות לכם."
יד התרוממה מתוך הקהל. זה היה סבא. ויליאם הזדעף. הוא לא הבין למה סבא נמצא כאן למטה ומרים את היד. הוא בכלל יודע מה הם עומדים לראות? המצב הזה נהיה מוזר יותר ויותר.
"נחכה עם השאלות, בסדר?" אמרה בּלֶנדה וחייכה במבוכה.
אבל נראה שלסבא לא אכפת.
"יש סיבה מיוחדת שמשיקים את הבּוֹטים השומרים החדשים דווקא עכשיו?" הוא שאל בקול רם במיוחד כדי לוודא שכולם שומעים אותו.
בּלֶנדה לא ענתה. היא התפתלה באי־נוחות בכיסאה המרחף.
"נו?" שאל סבא בחוסר סבלנות, "את מתכוונת לענות או מה?" הוא נראה כועס.
"אין סיבה מיוחדת שמשיקים אותם דווקא עכשיו," אמרה בּלֶנדה. "עבדנו עליהם כל כך הרבה זמן, ועכשיו הם מוכנים לפעולה. זה הכול."
אבל ויליאם ראה שהשאלה של סבא ערערה את בּלֶנדה. היא הגניבה מבט מהוסס אל הווילון שמאחוריה כאילו היא מצפה שמישהו יבוא להציל אותה.
"זה קשור לשמועות שאייבּרהם טאלי חזר?" המשיך סבא.
רחש של תדהמה חלף בקהל. אנשים הרכינו את ראשיהם והתלחששו זה עם זה. ויליאם הביט באיסכּיה בבהלה. "על מה סבא מדבר? אייבּרהם טאלי חזר? לכאן? עכשיו?"
"אייבּרהם טאלי, נו באמת…" נחרה בּלֶנדה בבוז ונופפה בידה הגדולה, אבל נראה שגופה נדרך בכיסא.
"אלה תיאוריות קונספירציה מרושעות ותו לא. אתה יודע את זה בדיוק כמוני, טוֹבַּיאַס. אבל הבּוֹטים החדשים הם הטובים ביותר בכל מה שקשור לביטחון. הם כמעט בלתי מנוצחים. אז אם אייבּרהם עדיין חי ומתכנן לחזור, אנחנו מוכנים."
נראה שהתשובה הרגיעה את האולם. כמה אנשים מחאו כפיים, ובּלֶנדה חייכה בשמחה.
אבל ויליאם ואיסכּיה לא מחאו כפיים. וגם לא סבא ובנג'מין.
"אייבּרהם טאלי... חזר?" לחש ויליאם ורכן לעבר איסכּיה. "את מאמינה לזה?"
"לא יודעת," אמרה איסכּיה בארשת פנים רצינית. "אני באמת מקווה שלא."
"גם אני לא יודע," אמר ויליאם. "אבל סבא בטח היה אומר לי משהו אם הוא היה מאמין שאייבּרהם טאלי באמת חזר, נכון?"
איסכּיה היססה. ואז היא התקרבה עוד יותר לאוזנו של ויליאם ולחשה, "אולי זה בדיוק מה שהוא עשה עכשיו...?"
