על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק
מכר
מאות
עותקים
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק
מכר
מאות
עותקים

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אסף גברון, אתגר קרת
  • הוצאה: מודן, כתר, הוצאת מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 222 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'

נתן אנגלנדר

נתן אנגלנדר (Nathan Englander; נולד ב-1970) הוא סופר ‏‏יהודי-אמריקאי. 

נתן אנגלנדר נולד וגדל בקהילה יהודית אורתודוקסית בווסט המפסטד שבלונג איילנד במדינת ניו יורק. למד בתיכון העברי של מחוז נסאו, והמשיך ללימודים באוניברסיטת המדינה של ניו יורק ובאוניברסיטת איווה. באמצע שנות ה-90 התגורר במשך חמש שנים בישראל. מתגורר בברוקלין ובמדיסון ומלמד ספרות יפה במכללת האנטר של אוניברסיטת העיר ניו יורק.
בשנת 1999 יצא לאור ספרו "For the Relief of Unbearable Urges", ובו תשעה סיפורים קצרים. בעקבות פרסום הספר זכה אנגלנדר במלגת גוגנהיים. ארבעה מסיפוריו הקצרים נכללו באנתולוגיות השנתיות "The Best American Short Stories".
בשנת 2000 זכה בפרס פֵּא"ן/מלמוד להצטיינות באמנות הסיפור הקצר. בשנת 2012 זכה בפרס פרנק אוקונור לסיפור קצר, על ספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". 
אנגלנדר נמנה עם מתרגמיו לאנגלית של ספרו של אתגר קרת, "פתאום דפיקה בדלת".

תקציר

"הסיפורים של נתן אנגלנדר מספרים את האמת הסבוכה של החיים, בפרוזה שמפתיעה את הקורא ביופייה המחוספס... מופת של אמנות הסיפור הקצר כיום"

מייקל שייבון

"נדרש שילוב בלתי רגיל של ענווה מוסרית ובטחה מוסרית כדי למזג בתעוזה כזאת את הקומדיה הזעירה והטרגדיה הרחבה"

ג'ונתן פרנזן

"זהו ספרו החכם ביותר, המצחיק ביותר, האמיץ ביותר והיפה ביותר של אנגלנדר. הוא עולה על גדותיו בשפע של תגליות ופנינים"

ג'ונתן ספרן פויר

"נתן אנגלנדר הוא רב אמן של הסיפור הקצר ואחד הקולות הגדולים של זמננו. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק הוא מפגן של גאונותו הקומית ושל מבטו החודר לקרבי הטבע האנושי באופן שלא נעשה לפניו, בסיפורים נועזים, עשויים לעילא ולעתים קרובות בלתי נשכחים ביופיים"

גארי שטיינגרט

"נתן אנגלנדר הוא אחד מאותם סופרים נדירים, בדומה לפוקנר, המסוגלים להפוך את מה שנראה כעניינם הפרטי, האובססיבי, לאוניברסלי יותר ככל שהוא ממוקד יותר. זאת התחבולה שבזכותה הסיפורים בקובץ הזה לא מרפים ממך"

ריצ'רד רוסו

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק הוא אחד הספרים המדוברים של העת האחרונה בארצות הברית ובעולם כולו. הספר עטור השבחים היה לרב-מכר וזיכה את נתן אנגלנדר בפרסים, ובהם פרס פרנק אוקונור לסיפורים קצרים. מביקור מוזר בפיפ-שואו במנהטן למשחק מוזר עוד יותר בפלורידה, מתהפוכות הגורל בהתנחלות ביהודה ועד התקוממות במחנה קיץ לקשישים יהודים, הסיפורים בקובץ נועזים, אבסורדיים ומפתיעים. 

נתן אנגלנדר, יליד 1970, מתגורר בברוקלין בניו יורק. הוא מחברם של קובץ הסיפורים "גלגול בפארק אווניו" ושל הרומן "המשרד למקרים מיוחדים". הסיפורים בקובץ על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק מובאים כאן בתרגומם של אתגר קרת ואסף גברון.

פרק ראשון

אצלנו בבית בקושי עשר דקות וכבר מארק מתחיל להרצות לנו על הכיבוש. מארק ולורן גרים בירושלים, ואנשים שגרים שם חושבים שזה מקנה להם את הזכות.

מארק מהנהן בראשו ונראה כולו רגוע. "אם היה לנו מה שיש לכם כאן בדרום פלורידה..." הוא אומר וקולו גווע. "כן," הוא אומר, ומהנהן שוב. "לא היו לנו בעיות בכלל."

"אבל יש לכם מה שיש לנו," אני אומר לו. "יש לכם הכול. שמש ועצי דקל. יהודים זקנים ותפוזים, והנהגים הכי גרועים שיש. ברגע זה," אני מוסיף, "נראה לי שיש לנו כאן יותר ישראלים מלכם." דֶבּי, אשתי, מניחה לי יד על הזרוע. זו דרכה לאותת שאני מגזים או שאני מפריע למישהו באמצע, שאני משתף במשהו פרטי מדי או שאני מספר בדיחה שאינה במקומה. זה האות, ובהתחשב במספר הפעמים שאני זוכה לקבל אותו, מפתיע שהיא אי פעם מצליחה לעזוב לי את היד.

"כן, עכשיו כבר יש לכם הכול," אומר מארק. "אפילו טרוריסטים."

אני מסתכל על לורן. היא זאת שמיודדת עם אשתי, היא זאת שצריכה להשתלט על השיחה. אבל לורן לא מתכוננת לתת לבעלה שום סימן. היא ומארק ברחו לישראל לפני עשרים שנה ושם התחרדו, והם לא נוגעים זה בזה כשהם בחברת אנשים. לא בשביל עניין כזה. גם לא בשביל לכבות שרפה.

"מוחמד עטא גר ממש כאן לפני ה־11 בספטמבר, לא?" אומר מארק ומתחיל להצביע על בתים מדומים. "גולדברג, גולדברג, גולדברג - עטא. איך הצלחתם לפספס אותו במקום כזה?"

"זה היה בצד השני של העיר," אני אומר.

"על זה בדיוק אני מדבר. זה מה שלכם יש ולנו אין. את הצדדים השניים של העיר. הצד הלא נכון של פסי הרכבת. עוד ועוד שטח." עכשיו הוא ממשש את השיש שלנו במטבח ומציץ לסלון ולחדר האוכל. מחלון המטבח הוא מביט על הברכה בחוץ. "כל הבית הזה," הוא אומר, "וילד אחד? את מסוגלת לדמיין את זה?"

"לא," אומרת לורן. ואז היא פונה אלינו ותומכת בו. "אתם צריכים לראות איך אנחנו חיים עם עשרה."

"עשרה ילדים," אני אומר. "עם מספרים כאלה, באמריקה אפשר היה לארגן לכם תוכנית ריאליטי. זה היה עוזר לכם לעבור למקום גדול יותר."

היד שוב מושכת לי בשרוול. "תמונות," אומרת דֶבּי, "אני רוצה לראות את הילדות." כולנו הולכים בעקבות לורן אל חדר הטלוויזיה, שבו השאירה את התיק.

"הייתם מאמינים?" מארק אומר. "עשר בנות!" וכשאני שומע את המשפט שיוצא מפיו, בפעם הראשונה האיש מוצא חן בעיני. בפעם הראשונה אני שוקל לתת לו הזדמנות.

 

* * *

 

פייסבוק וסקייפ הפגישו מחדש את דבּי ולורן. שתיהן גדלו יחד והיו כמו תאומות סיאמיות. הן הלכו יחד לאותו בית הספר כל חייהן. בית ספר דתי לבנות בלבד. עד סוף התיכון למדו בבית ספר לבנות בקווינס, ואחר כך נסעו יחד ברכבת התחתית לבית ספר "סנטרל" במנהטן. הן היו החברות הכי טובות לנצח עד שאני התחתנתי עם דבּי והפכתי אותה לחילונית, וקצת אחרי זה לורן פגשה את מארק ושניהם נסעו לארץ הקודש ונהפכו מדתיים לחרדים. משום כך אנחנו אמורים לקרוא להם עכשיו שושנה וירוחם. דבּי עושה את זה. אני פשוט לא אומר את השמות שלהם.

"מים?" אני מציע. "פחית קולה?"

"למי אתה מציע?" שואל מארק.

"לכל מי שצמא," אני אומר. "יש לי גם ויסקי. הוויסקי כשר, לא?"

"אם לא, אני אכשיר אותו מהר," הוא אומר, מנסה להעמיד פנים שהוא זורם. ואחרי שנייה הוא מסיר את הכובע השחור ונוחת על הכורסה בסלון.

לורן מסיטה את הווילונות ומביטה לחצר. "שתי ילדות מפוֹרֶסט הילז," היא אומרת. "מי היה חושב שאי פעם נהיה אימהות של בוגרים?"

"טרֶבוֹר בן שש עשרה," דבּ אומרת. "את יכולה לחשוב שהוא בוגר וגם הוא בטוח בזה - אבל אנחנו, אנחנו לא ממש משוכנעים."

"טוב," אומרת לורן. "אז מי היה חושב שיהיו לנו ילדים שיגדלו ויאמינו שזה נורמלי, שאגוזי קוקוס יתרסקו אצלם בחצר ושלטאות יטפסו על הקירות?"

בדיוק ברגע הזה טרֶב נכנס לסלון, כל המטר שמונים ומשהו, מכנסי הפיג'מה המשובצים שלו נשרכים על הרצפה והטי־שרט מחוררת כולה. רק עכשיו התעורר וניכר בו שהוא תוהה אם הוא עדיין חולם. סיפרנו לו על האורחים. אבל הנה טרֶב, בוהה באיש בחליפה השחורה שזקנו נח לו על הבטן. ולורן, פגשתי אותה פעם אחת קודם, כשדֶבּ ואני התחתנו, אבל אחרי עשר בנות ואלף סעודות שבת היא כבר אישה ענקית בשמלה איומה ופאה נפוחה בצבע בלונד מרילין מונרו. כשראיתי אותם בפתח גם אני הייתי קצת בהלם. רק שהילד לא יודע איך להסתיר את זה.

"היי," הוא אומר.

ואז דבּ כבר מתנפלת עליו, מסדרת לו את השיער ומחבקת אותו. "טרֶבי, זאת החברה הכי טובה שלי מילדות," היא אומרת. "זאת שושנה וזה -"

"מארק," אני אומר.

"ירוחם," מארק מתקן ומושיט את ידו. טרֶב לוחץ אותה. אחר כך טרב מושיט יד בנימוס ללורן. היא מביטה על היד הממתינה התלויה באוויר.

"אני לא לוחצת ידיים," היא אומרת. "אבל אני כל כך שמחה לראות אותך. זה בשבילי כמו לפגוש את הבן של עצמי. באמת," היא אומרת. ואז היא מתחילה לבכות ממש. והיא ודבּ מתחבקות וגם דבּ בוכה. והבנים, אנחנו סתם עומדים שם עד שמארק מסתכל בשעון ואז אוחז את הכתף של טרֶב בלחיצה גברית.

"ישן עד שלוש ביום ראשון? בנאדם, היו זמנים," מארק אומר. "גוי גדול נולד לך." טרב מסתכל עלי ואני רוצה למשוך בכתפי אבל מארק גם הוא מסתכל, אז אני לא זז. טרב תוקע בנו את המבט הטינאייג'רי המנוכר הכי מוצלח שלו ומסתלק מהחדר. בדרך החוצה הוא אומר, "אימון בייסבול," ומוריד את מפתחות הרכב שלי מהוו שליד הדלת המובילה לחניה.

"יש מכל מלא," אני אומר.

"נותנים להם לנהוג פה בגיל שש עשרה?" אומר מארק. "זה מטורף."

 

* * *

 

"אז מה מביא אתכם לכאן," אני אומר, "אחרי כל כך הרבה שנים?" דבּ רחוקה מדי ולא יכולה לאחוז בידי, אבל הפרצוף שלה אומר הכול. "הייתי אמור לדעת?" אני אומר. "אח, דבּ בטח אמרה לי. היא בטוח אמרה לי. מצטער, אשמתי."

"אימא שלי," מארק אומר. "היא לא במצב טוב, ואבא שלי מזדקן. והם באים אלינו לסוכות כל שנה. אתה מכיר...?"

"אני מכיר את החגים," אני אומר.

"הם היו באים אלינו כל שנה בסוכות ובפסח. אבל הם לא יכולים לטוס עכשיו ורציתי לבוא ולבקר כשהכול עדיין בסדר. לא היינו באמריקה -"

"וואו," אומרת לורן. "מפחיד לחשוב כמה זמן עבר. יותר מעשר שנים. שתים עשרה," היא אומרת. "זה היה לפני שתים עשרה שנה. עם הילדים זה פשוט בלתי אפשרי, עד שחלק מהם יגדלו. זאת כנראה" - ועכשיו היא צונחת על הכורסה - "זאת כנראה הפעם הראשונה במשך שנים שאני נמצאת בתוך בית בלי ילדים. ברצינות. כמה מוזר. אני מרגישה מסוחררת. וכשאני אומרת מסוחררת," היא אומרת ובתוך כך נעמדת ומסתובבת סיבוב ילדותי סביב עצמה, "אני מתכוונת למאושרת."

"איך את עושה את זה?" דבּ שואלת. "עשרה ילדים? אני באמת רוצה לשמוע."

ואז אני נזכר. "שכחתי להביא לך את המשקה," אני אומר למארק.

"כן, המשקה. זאת הדרך," לורן אומרת. "זאת בדיוק הדרך שלנו להתמודד עם זה."

 

* * *

 

וככה ארבעתנו שוב יושבים ליד שולחן המטבח סביב בקבוק וודקה. אני לא הטיפוס שמשתכר בימי ראשון אחר הצהריים, אבל כשהתוכנית היא בילוי מתמשך עם מארק, אני פשוט קופץ על המציאה. גם דבּ שותה, אבל לא מאותה סיבה. בשבילה ובשביל לורן זאת הזדמנות להקים לתחייה את הימים הפרועים שלהן. שתי בחורות צעירות, בקושי בוגרות, חיות בניו יורק על סִפּם של שני עולמות. ושתיהן נראות כל כך מאושרות מהמפגש המחודש, עד שאני חושב שהן גם חוגגות וגם מתקשות להתמודד עם האינטנסיביות של העניין.

דבּ שותה כוסית שנייה ואומרת, "בשבילנו זה ממש פרוע. זאת אומרת, ממש פרוע. בזמן האחרון אנחנו משתדלים לא לשתות. אנחנו חושבים שזה משמש דוגמה רעה לטרבור. לא טוב לשתות לידם בגיל הזה, כשהם כל הזמן בוחנים גבולות. פתאום הוא מתעניין בכל העניינים האלה."

"אני פשוט שמח כשמשהו מעניין אותו," אני אומר.

דבּ טופחת בידה באוויר. "אני לא חושבת שזה נכון לגרום לשתייה להיראות כמו משהו כיפי כשיש בני נעורים בסביבה."

לורן מחייכת ומסדרת את הפאה. "יש משהו שאנחנו עושים שנראה כיפי לילדים שלנו?" אני צוחק. האמת היא שאני מתחיל לחבב אותה יותר ויותר.

"הגבלת הגיל היא זו שגורמת לזה," אומר מארק. "הכול בגלל השמרנות האמריקאית הזאת. האיסור על שתייה מתחת לגיל עשרים ואחת וכל זה. בישראל אנחנו לא עושים מזה עניין גדול, וככה הילדים בכלל לא שמים לב לאלכוהול. חוץ מהפועלים הזרים בימי שישי, כמעט לא יוצא לך לראות מישהו שיכור."

"העובדים הזרים והרוסים," אומרת לורן.

"העולים מרוסיה," הוא אומר, "זה כבר עניין אחר לגמרי. רובם, אתם יודעים, אפילו לא יהודים."

"ומה זה אומר?" אני שואל.

"זה אומר התבוללות, זה מה שזה אומר," אומר מארק. "זה אומר שעם האתיופים היו גיוּרים."

אבל דבּ רוצה להרחיק אותנו מפוליטיקה, ובגלל סידור הישיבה שלנו, אני בין שניהם ודבּ מולי (השולחן עגול, שולחן המטבח שלנו), היא תיאלץ לשכב על השולחן אם היא רוצה לתפוס אותי בזרוע. "תמזוג לי עוד כוסית," היא אומרת.

ועכשיו היא משנה את הנושא ומדברת על ההורים של מארק. "איך הביקור בינתיים?" היא אומרת בפנים קודרות. "איך ההורים שלך מחזיקים מעמד?"

דבּ מתעניינת מאוד בהורים של מארק. הם ניצולי שואה. ודבּ עסוקה במחשבות אובססיביות ולא בריאות, אי אפשר לקרוא לזה אחרת, על הדור הזה שעוד מעט ייעלם. אל תבינו אותי לא נכון. גם לי זה חשוב. גם לי אכפת. אני רק אומר שיש גישה בריאה וגישה לא בריאה, ואשתי, היא מקדישה לנושא הזה הרבה, הרבה זמן. "ידעתם," היא מסוגלת להגיד לי ולטרבור, פתאום בלי קשר לכלום, "שחיילים שלחמו במלחמת העולם השנייה מתים בקצב של אלף ביום?"

"מה אפשר לומר?" מארק אומר. "אימא שלי היא אישה מאוד חולה. ואבא שלי מנסה לשמור על מורל גבוה. הוא בחור קשוח."

"אני בטוח," אני אומר. ואז אני מביט במשקה שלי, לגמרי ברצינות, ונד בראשי. "הם באמת מדהימים."

"מי?" מארק אומר. "האבות?"

אני מרים שוב את המבט וכל השלושה לוטשים בי עיניים. "ניצולים," אני אומר כשאני קולט שדיברתי בלי לחשוב.

"יש טובים ויש רעים," מארק אומר. "כמו אצל כל אחד אחר." ואז הוא צוחק. "למרות שאין אף אחד אחר במקום שההורים שלי גרים."

לורן אומרת, "אתה צריך לראות את זה. כל הכרמל לֵייק וילג' זה כמו מחנה פליטים עם חדר ביליארד. כולם שם."

"חבר מביא חבר," מארק אומר, "והם באים. זה מדהים. מאירופה לניו יורק, ועכשיו, בשארית חייהם, שוב באותו מקום."

"ספר להם את הסיפור המטורף ההוא," לורן אומרת. "ספר להם, יוּרי."

"ספר לנו," אומרת דבּ. ואני רואה בעיניים שלה שהיא רוצה שזה יהיה אחד מהסיפורים האלה על מישהו שהתחבא שלוש שנים בתוך תותח של קרקס. ובסוף המלחמה בא חסיד אומות העולם, כולו אושר, ויורה אותו דרך חישוק לתוך גיגית של מים, שם הוא מוצא את בנו האבוד שנשאר בחיים כשנשם דרך קשית.

"אז אתם יכולים לדמיין את אבא שלי," מארק אומר, "באירופה הוא הלך לחיידר, היו לו פאות והכול. אבל באמריקה, יהודי גולה קלאסי. הוא נראה יותר כמוך מאשר כמוני. לא ממנו קיבלתי את זה," הוא אומר ומצביע על זקנו. "שושנה ואני -"

"אנחנו יודעים," אני אומר.

"אז אבא שלי, יש להם שם מסלול גולף נחמד. ואבא שלי במועדון. אני הולך אתו לשם. הוא אומר שהוא רוצה להתאמן בחדר כושר. משכנע גם אותי לבוא. שאני אתאמן קצת. והוא אומר לי" - ועכשיו מארק מצביע על רגליו, ושולף אחת מהן מתחת לשולחן בכדי שנוכל לראות את נעליו הגדולות והשחורות - "'אתה לא יכול לנעול את נעלי השבת האלה על ההליכון, אתה צריך סניקרס. אתה יודע, נעלי ספורט,' הוא אומר. ואני אומר לו, 'אני יודע מה זה סניקרס. לא שכחתי את השפה האנגלית כמו שאתה לא שכחת את היידיש.' וככה הוא אומר לי, 'א שיינעם דאנק דיר אין פופיק.' רק כדי להראות לי מי הבוס."

"הפואנטה," לורן אומרת. "תספר להם את הפואנטה."

"אז הוא יושב לו במלתחה, מנסה לגרוב גרב, ובגיל הזה גם זה כבר סוג של אימון. זה לוקח זמן. ובזמן שאני ממתין אני רואה את זה, ואני לא מצליח להאמין שאני רואה את זה. אני כמעט מתעלף. האיש שלידו, המספר על הזרוע שלו, הוא קטן רק בשלוש מהמספר על זרועו של אבי."

"למה אתה מתכוון?" דבּ אומרת.

"אני מתכוון למספר המקועקע. הוא כמו זה של אבי, ספרה אחרי ספרה, רק שהמספר של אבי מסתיים בשמונה. ושל האיש הזה מסתיים בחמש. זה ההבדל היחיד. רק שני אנשים היו בין אבא שלי לבינו. ואני מסתכל על האיש הזה. אף פעם לא ראיתי אותו בימי חיי. אז אני אומר לו, 'סליחה, אדוני,' לאיש ההוא. והוא רק אומר, 'אתה מחב"ד? אני לא רוצה כלום, רק תעזוב אותי בשקט. יש לי כבר נרות בבית.' אני אומר לו, 'לא. אני לא מחב"ד. באתי לכאן לבקר את אבא שלי.' ולאבי אני אומר, 'אתה מכיר את האדון הזה? נפגשתם פעם? אם לא, אני מאוד רוצה להכיר לך אותו.' והם מסתכלים אחד על השני, אני נשבע לך, כמה דקות. ממש דקות. אני אומר את זה מתוך כבוד, מתוך כבוד לאבא שלי - אבל זה כמו להסתכל על זוג פרות־ים שיושבות על ספסל, לכל אחת מהן גרב אחד על הרגל. הם רק סוקרים אחד את השני מלמעלה עד למטה, הכול לאט. ואז אבא שלי אומר. 'ראיתי אותו. בסביבה.' האיש השני, הוא אומר, 'כן, גם אני.' 'אתם שניכם ניצולים,' אני אומר להם. 'תסתכלו, תסתכלו,' אני אומר. 'המספרים.' ואז הם מסתכלים. 'הם אותו דבר,' אני אומר. ושניהם מרימים את זרועותיהם כדי להסתכל על הקעקועים הקטנים והחיוורים. 'אותו הדבר,' אני אומר להם. ולאבי אני אומר, 'אתה קולט את זה? הם זהים, רק ששלו - שלו בדיוק לפני שלך. תסתכל! תשווה.' אז הם מסתכלים. הם משווים." ועכשיו מארק מביט בנו, עיניו מאיימות לצאת מחוריהן. "תחשבו על זה," הוא אומר. "מקצה העולם עד קצהו, שניים שניצלו כנגד כל הסיכויים, שני הזקנים האלה, חוסכים מספיק כסף כדי לפרוש לכרמל לייק ולשחק שם גולף כל יום. אז אני אומר לאבי, 'הוא בדיוק לפניך,' אני אומר. 'תראה, הספרה חמש,' אני אומר. 'ושלך היא שמונה.' והאיש השני מביט ואבא שלי מביט, ואבא שלי אומר, 'כל מה שזה אומר, זה שהוא עקף בתור. גם שם, בדיוק כמו כאן. הבחור הזה תמיד נדחף, אין לי מה להוסיף.' 'אתה יכול לקפוץ לי,' האיש השני אומר. וזהו. ואז שניהם חוזרים לגרוב גרביים."

דבּ נראית מדוכדכת. היא ציפתה למשהו מחזק. לסיפור שלאורו תוכל לחנך את טרבור, למצוא אישוש מחודש לאמונתה, שהאנושיות צומחת מתוך האל־אנושיות. אז עכשיו היא רק בוהה, הלסת שלה שמוטה במין חיוך דק ומימי.

אבל אני, אני אוהב סיפורים מהסוג הזה. הזוג הזה נראה לי עכשיו ממש מגניב, ולא רק מפני שאני פתאום מרגיש שתוי.

"סיפור טוב, יורי," אני אומר, מחקה את אשתו. "ירוחם," אני אומר, "סיפור מעיף."

ירוחם מתרומם מהשולחן בתנופה, בארשת גאה. הוא בודק את התווית על הלחם הלבן שעל השיש - לוודא שהוא כשר. הוא לוקח פרוסה, מקלף את הקשה, ומגלגל בכף ידו את החלק הלבן כנגד השיש. הוא יוצר ממנו כדור קטן. הוא חוזר לשולחן, מוזג לעצמו שוט ומוריד אותו בלגימה אחת. אחר כך הוא אוכל את כדור הבצק המוזר. פשוט זורק אותו לתוך הפה, כאילו הוא הנקודה בסימן הקריאה האישי שלו - אתם יודעים, כדי להדגיש את הסיפור שלו.

"זה טוב?" אני אומר.

"תנסה," הוא אומר. הוא הולך לשיש וזורק לי פרוסה של לחם לבן ואומר, "אבל קודם תמזוג לעצמך שוט."

אני שולח יד לכיוון הבקבוק ומגלה שהוא בידיים של דבּ ושהראש שלה מורכן, כאילו הבקבוק מאזן אותה, מונע ממנה ליפול אחורה.

"את בסדר, דבּ?" לורן שואלת. היא מניחה יד על צווארה של דבּ ואחר כף משפשפת את זרועה. ואני מבין מה העניין. אני מבין מה העניין ואני פשוט אומר את זה: "זה בגלל שהסיפור היה מצחיק."

"חומד!" דבּ אומרת.

"היא לא תספר לכם את זה, אבל יש לה אובססיה קטנה בקשר לשואה. והסיפור הזה, אל תיעלב, מארק, הוא לא מה שהיא ציפתה לו."

מארק מעביר את מבטו בין שנינו. והאמת, הבחור נראה פגוע. ואני צריך להניח לזה, אני יודע. אבל אני פשוט חייב להמשיך. לא כל יום נמצא כאן מישהו מהתיכון של דבּ שיכול להעניק לנו תובנות.

"אפשר לחשוב שהיא בת של ניצולים, אשתי. זה מטורף, החינוך שנותנים להן. הסבים שלה נולדו בברונקס אבל זה כאילו, אני לא יודע. הנה אנחנו כאן, מרחק עשרים דקות ממרכז מיאמי, אבל האמת היא שעכשיו 1937 ואנחנו חיים בפאתי ברלין. מדהים."

"זה לא זה!" דבּ אומרת, מתגוננת באופן גלוי, הקול שלה מטפס לגובה. "אני לא מדוכדכת מזה. זה פשוט האלכוהול. כל האלכוהול הזה," היא אומרת ומגלגלת את עיניה. "וגם לראות את לורן. לראות את שושנה אחרי כל כך הרבה שנים."

"הו, היא תמיד הייתה ככה בתיכון," שושנה אומרת. "משקה אחד, והיא התחילה לבכות."

"אלכוהול הוא גורם ידוע לדיכאון," ירוחם אומר. ולכן, מפני שהוא מציין עובדות בצורה כזאת, אני תכף מתחיל שוב לא לסבול אותו.

"אתה רוצה לדעת מה תמיד היה עובד עליה? מה היה משמח אותה באמת?" שושנה אומרת. והאמת, אני לא צפיתי את זה. אני מופתע בדיוק כמו שדבּ הייתה עם סיפור המִספרים.

"להתמסטל," שושנה אומרת. "זה מה שתמיד עשה לה מצב רוח טוב. העישון תמיד היה גורם לה לצחוק שעות על גבי שעות."

"אוי, אלוהים," דבּ אומרת, אבל לא לשושנה. היא מצביעה עלי. כנראה מפני שאני נראה מופתע כמו שאני מרגיש. "תסתכלו על הבעל החילוני הגדול והרע שלי," דבּ אומרת. "הוא לא מצליח לעכל את זה. הוא לא מצליח לעכל שלאשתו יש היסטוריה של שובבות - מר ליברליות ופתיחות מחשבתית." ולי היא אומרת, "יכולת לדמיין רעיה צנועה יותר מנערת ישיבה מודרנית שנותרה בתולה עד גיל עשרים ואחת? באמת," היא אומרת, "מה דמיינת ששושנה תגיד שהיה כל כך כיף?"

"באמת־באמת?" אני אומר. "אני לא רוצה להגיד. זה מביך."

"בוא נשמע," מארק אומר. "כולנו חברים כאן. חברים חדשים, אבל חברים."

"חשבתי שהן היו - " אני אומר, ואז מפסיק. "את תהרגי אותי."

"תגיד!" דבּ אומרת, זורחת כולה.

"האמת, חשבתי שתגידי משהו כמו תחרות גלילת אגוזים בפסח, או עוגת ספוג. משהו כזה." אני מרכין את ראשי. ושושנה ודבּ צוחקות צחוק גדול כל כך שהן לא מצליחות לנשום. הן מחזיקות אחת את השנייה כך שאני לא מצליח להבחין באמת אם הן תומכות זו בזו או מנסות להפיל אחת את השנייה. אני חושש שאחת מהן עומדת ליפול.

"אני לא מאמינה שסיפרת לו על האגוזים," שושנה אומרת.

"ואני לא מאמינה," דבּ אומרת, "שהרגע סיפרת לבעלי זה עשרים ושתיים שנה כמה אהבנו להתמסטל. לא נגעתי בג'וינט מאז שהתחתַנו," היא אומרת. "נכון, חומד? עישנו מאז שהתחתנו?"

"לא," אני אומר. "עבר הרבה זמן."

"אז קדימה, שוש. מתי זה היה? מתי הייתה הפעם האחרונה שעישנת?"

תראו, אני יודע שציינתי את הזקן של מארק. אבל אני לא יודע אם ציינתי כמה שעיר הבחור הזה. הוא צומח, הדבר הזה, ממש עד העיניים שלו. כאילו יש לו גבות מעל העיניים ומתחתיהן. זה באמת משהו. אז כשדבּ שואלת את השאלה, שניהם, שוש ויורי, פשוט מצחקקים כמו ילדים, ואני יכול לראות, בחלק הזעיר החשוף, בפיסת העור הזו שאני מסוגל לראות, שהעפעפיים ותנוכי האוזניים של מארק סמוקים.

"כששושנה אמרה שאנחנו שותים כדי להחזיק מעמד," מארק אומר, "היא התלוצצה בעניין השתייה".

"אנחנו לא שותים הרבה," שושנה אומרת.

"היא התכוונה לעישונים," הוא אומר.

"אנחנו מעשנים," לורן אומרת, מאשרת.

"סיגריות?" דבּ אומרת.

"אנחנו עדיין מתמסטלים," שושנה אומרת. "זאת אומרת, כל הזמן."

"אתם חרדים!" דבּ צורחת. "אסור לכם! אין סיכוי!"

"בישראל כולם עושים את זה. שם זה כמו בשנות השישים," מארק אומר. "זה כמו מהפכה. זאת הארץ הכי מסטולית בעולם. יותר גרועה מהולנד והודו ותאילנד ביחד. יותר גרועה מכל מקום אחר, אפילו מארגנטינה - למרות שהם אולי היו יוצאים אתנו תיקו."

"אולי בגלל זה הילדים לא מתעניינים באלכוהול."

וירוחם מודה שיכול להיות שזו הסיבה.

"רוצים להתמסטל עכשיו?" דבּ אומרת. ושלושתנו מסתכלים עליה. אני בהפתעה, ושני האחרים רק בכמיהה.

"לא הבאנו אתנו," שושנה אומרת. "למרות שרק לעתים רחוקות מישהו במכס בודק מתחת לפאה."

"אולי תוכלו להצטרף למחתרת הגלאוקומה בכרמל לייק," אני אומר. "אני בטוח שהמקום ההוא מפוצץ בזה."

"זה מצחיק," מארק אומר.

"אני מצחיק," אני אומר, עכשיו כשכולנו מסתדרים.

"יש לנו חומר," דבּ אומרת.

"יש לנו?" אני אומר. "אני לא חושב שיש לנו."

דבּ מסתכלת עלי ונושכת את ציפורן הזרת שלה.

"אל תגידי לי שהתמסטלת בסתר כל השנים," אני אומר, ובאמת מרגיש כאילו אני עומד לקבל עכשיו רשימה שלמה של הונאות. האמת היא שאני לא מרגיש כל כך טוב.

"הבן שלנו," דבּ אומרת. "יש לו חומר."

"הבן שלנו?"

"טרבור," היא אומרת.

"כן," אני אומר. "אני יודע מי זה."

 

* * *

 

בשביל יום אחד זה לא מעט, חדשות מהסוג הזה. ואני מרגיש די נבגד. כאילו הסוד הישן של אשתי והסוד החדש של בני נכרכים יחד, ואיכשהו נעשה לי עוול. חוץ מזה, אני לא מאלה שמתאוששים בקלות מכל סוג של עלבון מצד דבּ - בטח לא כשיש עוד אנשים בסביבה. אני באמת צריך לדבר על זה. אני צריך להיות לבד עם דבּ, אפילו חמש דקות יכולות להספיק. אבל ברור לגמרי שהיא לא צריכה להיות לבד אתי. היא לא נראית טרודה בכלל. היא דווקא נראית ממוקדת. היא עסוקה ליד השיש, משתמשת באריזת נייר של טמפון כדי לגלגל ג'וינט.

"זאת שיטה לשעת חירום שפיתחנו כשהיינו בתיכון," שושנה אומרת. "מסוג הדברים שנערות עושות כשהן נואשות."

"ואנחנו היינו נואשות," דבּ אומרת, כאילו הכול כבר מצחיק. "את זוכרת את הבחור הנחמד ההוא מ־Y.H.S.Q. שהיינו מעשנות לידו?"

"אני זוכרת איך הוא נראה," שושנה אומרת. "אבל לא את השם."

"הוא רק היה מסתכל עלינו," דבּ אומרת. "היינו שישה או שבעה במעגל, בנות ובנים שלא נוגעים זה בזו - היינו כל כך דתיים. זה לא מטורף?" דבּ מדברת אלי, שהרי שושנה ומארק לא חושבים בכלל שזה מטורף. "המקום היחיד שבו נגענו היה באגודלים, כשהעברנו את הג'וינט. והבחור הזה, היה לנו כינוי בשבילו."

"'פֶּסח'!" שושנה צורחת.

"כן," דבּ אומרת, "זהו. תמיד קראנו לו 'פסח'. כי כל פעם שהעברנו את הג'וינט היינו פוסחים עליו, הוא רק העביר אותו למי שישב לידו. פסח ראנד," דבּ אומרת. "עכשיו אני נזכרת."

שושנה לוקחת את הג'וינט ומדליקה אותו בעזרת גפרור, שואפת עמוק. "נס שאני מצליחה לזכור משהו כיום," היא אומרת. "אני אומרת לך. זה הילדים. אחרי שהראשונה נולדה, שכחתי חצי מכל מה שידעתי. ואז עוד חצי עם כל ילדה נוספת. אחרי עשר בנות, זה נס שאני מצליחה לזכור לכבות גפרור אחרי שהדלקתי אותו." היא שומטת את הגפרור לכיור, והוא משמיע לחישה קטנה. "רק אתמול בלילה התעוררתי מבוהלת. לא הצלחתי לזכור אם יש חמישים ושניים קלפים בחפיסה או חמישים ושניים שבועות בשנה. טעויות הזיכרון - אני דואגת בגללן כל הלילה, רק מחכה שהאלצהיימר יתחיל."

"זה לא כל כך גרוע," מארק אומר לה. "רק צד אחד במשפחה שלך סובל מזה."

"נכון," היא אומרת, ומעבירה לבעלה את הג'וינט. "הצד האחר בורך רק בשיטיון. בכל מקרה, אז מה זה? שבועות או קלפים?"

"גם וגם," מארק אומר ולוקח שאיפה.

כשמגיע תורהּ של דבּ היא מחזיקה את הג'וינט ומסתכלת בי, כאילו אני אמור להנהן לה או לתת לה רשות בתור הבעל המרגיע שלה. ואני פשוט לא יכול לסבול את זה יותר. במקום לומר, "לכי על זה" או, "קדימה" אני פחות או יותר נובח על דבּ. "מתי תכננת לספר לי על הבן שלנו?" אני אומר. "מתי זה אמור היה לקרות? כמה זמן את כבר יודעת על זה?"

בתגובה דבּ לוקחת שאיפה ארוכה ומחזיקה בפנים, כמו מקצוענית ותיקה.

"באמת, דבּ. איך יכולת לדעת ולא לספר לי?"

דבּ ניגשת אלי ונותנת לי את הג'וינט. היא נושפת את העשן בפרצוף שלי, לא באלימות, פשוט נושפת.

"גיליתי רק לפני חמישה ימים," היא אומרת. "התכוננתי לספר לך, כמובן. רק לא ידעתי איך, וגם לא אם אני צריכה לדבר עם טרבי קודם, אולי לתת לו הזדמנות," היא אומרת.

"הזדמנות למה?" אני שואל.

"לשמור את זה בסוד בין שנינו. שהוא ידע שאתן בו אמון ואסלח לו אם הוא יבטיח להפסיק."

"אבל הוא הבן," אני אומר. "אני האבא. אפילו אם יש לשניכם סוד, זה צריך להיות סוד כפול ביני לבינך. אני תמיד אמור לדעת - אבל להעמיד פנים שאני לא יודע - כל סוד שיש לכם."

"תגיד עוד פעם את החלק עם הכפול," מארק אומר, מנסה לעקוב. אבל אני מתעלם ממנו.

"ככה זה," אני אומר לדבּ. "ככה היה תמיד." ומאחר שאני נואש וחסר ביטחון אני מוסיף, "לא ככה היה?"

תראו, אנחנו באמת בוטחים זה בזה, דבּ ואני. ואני לא מצליח להיזכר מתי הרגשתי שכל כך הרבה תלוי בשאלה אחת. עבר כבר הרבה הרבה זמן. אני מנסה לקרוא את הפרצוף שלה ומשהו מאוד מורכב מתרחש שם, איזו התנסחות. ואז היא פשוט מתיישבת על הרצפה לרגלי.

"אלוהים," היא אומרת. "אני כל כך מסטולה. בן רגע. כאילו, כאילו," ואז היא מתחילה לצחוק. "כאילו אפילו," היא אומרת. "כאילו יטילו," היא אומרת ומרצינה. "אוי אלוהים, אני לגמרי הפוכה."

"היינו צריכים להזהיר אותך," אומרת שושנה.

כשהיא אומרת את זה, אני מחזיק בריאות את השאיפה הראשונה שלי וכבר מנסה לגרש את הפרנויה שמתגנבת עם האמירה הזו. מארק לוקח את הג'וינט ומעביר אותו מיד לשושנה, מתוך כבוד לסדר הדברים.

"להזהיר אותנו ממה?" אני שואל, הקול שלי גבוה, והעשן עדיין מתוק באפי.

"זו לא המריחואנה של אבא שלך," הוא אומר. "רמות ה־THC. זה כאילו, אני לא יודע, החומר שעישַנו בילדות? שאכטה אחת מהחומר ההידרופוני החדש זה בערך כמו לעשן חצי קילו ממה שהיה לנו כשהיינו ילדים."

"אני מרגיש את זה," אני אומר. ואני באמת מרגיש, באופן מאוד מאוד עמוק. ואני יושב עם דבּ על הרצפה ומחזיק בידיה. ההרגשה נעימה. אבל אני לא יודע אם חשבתי את זה או אמרתי את זה, אז אני מנסה שוב, והפעם מוודא שזה נאמר בקול רם. "ההרגשה נעימה," אני אומר.

"מצאתי את זה בארון כביסה," דבּ אומרת. "שם מצאתי את החומר."

"בארון כביסה?" שושנה אומרת.

"מתאים לנער לחשוב שזה המקום הטוב ביותר להחביא משהו," דבּ אומרת. "הבגדים הנקיים שלו מופיעים מקופלים בחדר שלו, ואף פעם לא עלה בדעתו שמישהו מרוקן את הארון הזה. מבחינתו, זה המקום הכי בודד והכי נשכח בעולם. העניין הוא," דבּ אומרת, "שמצאתי קופסת פח של סוכריות מנטה בתחתית הארון, מפוצצת. פשוט עולה על גדותיה בחומר." דבּ לוחצת את ידַי. "אנחנו בסדר עכשיו?"

"אנחנו בסדר," אני אומר. ואני מרגיש שאנחנו שוב צוות, כאילו אנחנו ניצבים נגדם. כי כששושנה מעבירה לדבּ את הג'וינט דבּ אומרת, "אתם בטוחים שמותר לכם לעשן סם שהגיע מקופסה של סוכריות לא כשרות? אני באמת לא יודעת אם זה בסדר." וזאת בדיוק המחשבה שאני חשבתי באותו הרגע.

"היא גם פעילה בפייסבוק," אני אומר. "זה בטוח אסור. אלו חרדים ממש גרועים," אני אומר, ואנחנו צוחקים מזה. אנחנו צוחקים צחוק גדול.

"דבר ראשון, אנחנו לא אוכלים את זה. אנחנו מעשנים את זה. וחוץ מזה, מדובר במגע קר, אז זה כנראה בסדר גמור," שושנה אומרת.

"מגע קר?" אני אומר.

"יש עניין כזה," שושנה אומרת. "פשוט תשכחו מזה ותקומו מהרצפה. זריז." וכל אחד מהם מציע לנו יד ועוזר לנו לקום. "בואו, שבו שוב ליד השולחן," שושנה אומרת. וככה ברגע שאנחנו קמים אנחנו שוב מתיישבים ליד השולחן.

"אני אומר לכם," מארק אומר. "זה בטח הדבר הכי מעצבן בלהיות חרדי שמסתובב בעולם. מה שיותר גרוע מהדברים המעליבים שאומרים לך הוא הפיקוח המתמיד של האזרחים. אני אומר לכם, בכל מקום שאנחנו הולכים אליו אנשים בודקים אותנו. מוכנים לבצע מעצר אזרחי דתי."

"זרים!" שושנה אומרת. "רק לפני כמה ימים, כאן, בדרך משדה התעופה. יורי נכנס לסניף של מקדונלד'ס להשתין. ואיזה בחור עם כובע של נהג משאית ניגש אליו בדרך ואמר, 'אחי, מותר לך להיכנס לשם?' פשוט ככה."

"לא נכון!" אומרת דבּ.

"כן נכון," אומרת שושנה.

"לא שאני לא מבין את הכיף בזה," מארק אומר. "את הפיתוי. אתם יודעים, יש מורמונים בירושלים. יש להם מרכז שם. אוניברסיטה. החוק - ההסכם שיש להם עם הממשלה - הוא שהם יכולים להיות שם אבל אסור להם להטיף. בלי מיסיונריות. בכל מקרה, אני עושה עסקים עם אחד מהחבר'ה האלה."

 

"מיוטה?" דבּ אומרת.

"מאיידהו, שמו גֶ'בֶּדַיה, באמת - אתם מאמינים?"

"לא, ירוחם ושושנה," אני אומר. "ג'בדיה זה שם מאוד מוזר." מארק מגלגל את עיניו בתגובה ומעביר לי את מה שנשאר מהג'וינט. בלי לשאול אפילו הוא קם ולוקח את קופסת הפח ומוציא מהתיק של אשתו עוד טמפון. הוא בטוח בעצמו עכשיו, מרגיש בבית אצלי בבית. ואני מרגיש פחות בנוח עם זה מאשר עם הלחם הלבן, עם אורח שנכנס לבית ומעשן את כל הסמים של הבן שלנו. דבּ בטח חושבת משהו דומה והיא אומרת, "אחרי הסיפור הזה אני הולכת לסמס לטרב ולוודא שהוא לא חוזר בקרוב."

"רעיון טוב," אני אומר.

"בעצם, אני אגיד לו לחזור ישר הביתה אחרי האימון. או שאני אגיד לו שהוא יכול לאכול ארוחת ערב עם החברים שלו אבל כדאי מאוד שיחזור לכאן עד תשע ולא דקה מאוחר יותר. ואז הוא יתחנן לחזור בעשר. אם אני אגיד לו שהוא חייב לחזור הביתה ואין מה להתווכח, אנחנו מוגנים."

"טוב," אני אומר. "תוכנית מצוינת."

"אז כשג'ב אצלנו בבית, כשהוא בא לאכול ומוזג לעצמו קולה, אני עושה לו את אותו שיטור דתי. אני לא מצליח לעמוד בזה. אני אומר, 'היי, ג'ב, מותר לך לשתות את זה? מותר לך לשתות קולה, או מה?' אני אומר את זה כל פעם. איכשהו, אני לא מצליח לעמוד בזה. לאנשים אין בעיה לעבור על החוקים של עצמם, אבל הם מאוד מחמירים כשמדובר בחוקים של אחרים."

"אז מותר להם לשתות קולה?" דבּ שואלת.

"אני לא יודע," מארק אומר. "ג'ב רק עונה, 'אתה מתכוון לקפה, ובכל מקרה, אל תתערב.'"

"מה שקורה בירושלים, נשאר בירושלים," אני אומר. אבל כנראה שאין להם את הפרסומת הזאת שם, כי אף אחד מהם לא חושב שזה מצחיק בכלל.

ואז דבּ שלי, היא פשוט לא יכולה לשלוט בעצמה. "שמעתם על השערורייה? המורמונים עברו על רשימת השואה."

"כמו בנפשות מתות," אני מסביר. "כמו בספר של גוגול, אבל על אמת."

"אתה חושב שאנחנו קראנו את זה?" מארק שואל. "בתור חרדים, או לפני כן?" הוא מעביר לי את הג'וינט תוך כדי דיבור, אז זה גם קצת תוקפני וגם מצחיק. ואז, מאחר שהאחד לא סותר את האחר, הוא מוזג לעצמו משקה.

"הם לקחו את הרשימות של המתים," דבּ אומרת, "והתחילו לעבור עליהן. הם לקחו את האנשים האלו שמתו כיהודים והתחילו להפוך אותם למורמונים. להמיר את דתם של ששת המיליונים כנגד רצונם."

"וזה מטריד אותך?" מארק אומר. "זה מה שמפריע ליהודי אמריקאי לישון בלילה?"

"מה זאת אומרת?" דבּ אומרת.

"זאת אומרת -" מארק אומר.

אבל שושנה קוטעת אותו. "אל תגיד להם מה זאת אומרת, יורי. פשוט תשאיר את זה ככה."

"אנחנו יכולים להתמודד עם זה," אני אומר. "אפילו מעוניינים להתמודד עם זה," אני אומר ומצביע לכיוון הכללי של קופסת הפח, "עכשיו כשהתודעה שלנו הבשילה. אנחנו יכולים להתמודד אפילו עם נושאים מסוימים ונעלים ביותר."

"נושאים מסוימים, כי אנחנו מסוממים," דבּ אומרת, בכנות, בלי להתבדח בכלל.

"הבן שלכם, הוא נראה ילד נחמד."

"אל תדבר על הילד שלהם," שושנה אומרת.

"אל תדבר על הילד שלנו," דבּ אומרת. עכשיו תורי להושיט יד ולהניח לה אותה על המרפק.

"דבר," אני אומר.

"הוא לא," אומר מארק, "נראה לי יהודי."

"איך אתה יכול להגיד את זה?" אומרת דבּ. "מה עובר עליך?" אבל הצער של דבּ מושך פחות תשומת לב מהתגובה שלי. אני צוחק כל כך חזק שכולם פונים אלי.

"מה?" אומר מארק.

"נראה לך יהודי?" אני אומר. "הכובע, הזקן, הנעליים הכבדות. נדרש הרבה, הייתי אומר, כדי להיראות יהודי בעיניך. זה כמו למשל, נניח, שאוזי אוסבורן או הטיפוסים האלה מלהקת קיס יגידו לפול סיימון, 'אתה לא נראה לי מוזיקאי.'"

"זה לא קשור ללבוש," מארק אומר. "זה קשור לבניית חיים בתוך רִיק. אתה יודע מה ראיתי בנהיגה לכאן? סופרמרקט, סופרמרקט, חנות לספרי סקס, סופרמרקט, סופרמרקט, מטווח."

"האנשים בפלורידה באמת אוהבים רובים ופורנו," אני אומר. "וסופרמרקטים."

"בחיי, " דבּ אומרת, "זה כמו הקטע של ה'גולדברג, גולדברג - עטא' שלך. בדיוק אותו קטע, רק עם שמות אחרים."

"הוא אוהב את המקצב הזה," אומרת שושנה. "הוא עושה את זה הרבה."

"מה שאני מנסה לומר, אם תרצו להתייחס לזה ברצינות וגם אם לא, זה שאי אפשר לבנות יהדות רק על הבסיס של פשע נורא אחד. אני מדבר על האובססיה הזאת עם השואה כסימן הכרחי לזהות. בתור הכלי החינוכי היחיד. כי לילדים אין שום קשר מלבד זה. שום דבר יהודי שקושר אותם."

"וואו, זה מעליב," דבּ אומרת. "זאת צרות אופקים. הרי יש דבר כזה שנקרא תרבות יהודית. אדם יכול לחיות חיי תרבות עשירים."

"לא אם החיים האלו אמורים להיות יהודיים. יהדות היא דת. ואל הדת מתלווים טקסים. תרבות היא כלום. תרבות היא איזה מבנה שיצר העולם המודרני. ולכן הוא לא קבוע; הוא כל הזמן משתנה, והוא דרך חלשה לחבר בין דורות. זה כמו לקחת שתי חתיכות מתכת ובמקום לרתך אותן, להדביק אותן בדבק."

"מה זה אמור להביע?" דבּ אומרת. "מבחינה מעשית."

מארק מרים אצבע באוויר כדי להדגיש את הטיעון שלו, לחנך. "את יודעת למה בישראל כל האוטובוסים והמשאיות, אפילו כל המוניות, הם מתוצרת מרצדס?"

"כי הם נותנים לכם הנחה ענקית שמבוססת על רגשי אשם?" אני אומר. "או אולי כי מרצדס היא החֶברה הכי טובה בבניית כלי רכב להסעת יהודים - יש להם איזה כישרון מיוחד לזה?"

"כי בישראל אנחנו יהודים שפויים ויציבים, ולכן מבחינתנו לא הייתה בעיה, אפילו מיד אחרי המלחמה, לנסוע במכוניות גרמניות או להפעיל טרנזיסטורים גרמניים של סימנס ולהקשיב לחדשות בעברית. אין לנו שום צורך לכפות אפרטהייד מותגי, להעסיק את עצמנו בניסיונות סמליים לשמור על הזיכרון. כי אנחנו חיים בדיוק כמו שאבותינו חיו לפני המלחמה. וזה משרת אותנו בכול, אפילו במערכות היחסים שלנו, בנישואים שלנו ובאופן שבו אנו מגדלים את הילדים."

"אתה טוען שהנישואים שלכם טובים משלנו?" דבּ אומרת. "באמת? רק מפני שאתם חיים על פי ההלכה? זה מחזק את קשר הנישואים - בין כל שני אנשים אקראיים?"

"אני אומר שבעלך לא היה עושה פרצופים ולא היה מודאג אם אשתו מסתירה ממנו דברים. ושהבן שלך לא היה מתחיל עם כל העסק הזה של העישונים לפני שהיה בא אלייך קודם. בגלל שמערכות היחסים מוגדרות. הן ברורות."

"בגלל שהן מולחמות יחד," אני אומר. "ולא מודבקות."

"כן," הוא אומר. "ואני מתערב איתכם ששושנה מסכימה אתי." אבל דעתה של שושנה מוסחת. היא עובדת בזהירות עם תפוח וסכין. היא מכינה באנג קטן מתפוח. כל הטמפונים כבר נגמרו.

"והילדות שלכן?" דבּ אומרת. "אם הן אומרות לכם הכול, הן באו אליכם לפני שעישנו בפעם הראשונה?"

"הבנות שלנו לא הוכתמו כמונו בעולם שבו גדלנו. אין להן שום עניין בדברים מהסוג הזה."

"זה מה שאתה חושב," אני אומר.

"זה מה שאני יודע," הוא אומר. "הבעיות שלנו שונות. החששות שלנו."

"בואו נשמע אותם," דבּ אומרת.

"בואו לא," שושנה אומרת. "באמת, אנחנו שיכורים, אנחנו מסטולים, אנחנו חוגגות מפגש מחזור מקסים."

"כל פעם שאת אומרת לו לא לדבר," אני אומר, "אני רוצה עוד יותר לשמוע את מה שיש לו להגיד."

"החשש שלנו," מארק אומר, "הוא לא השואה שהייתה אלא זאת שמתרחשת עכשיו. זאת שלוקחת יותר מחמישים אחוז מהיהודים בדור הזה. החשש שלנו הוא מפני ההתבוללות. זאת השואה שמתחוללת עכשיו. אתם לא צריכים לדאוג ממורמונים שעושים הוקוס פוקוס על ששת המיליונים המתים. אתם צריכים לדאוג שהבן שלכם יתחתן עם יהודייה."

"אוי, אלוהים," דבּ אומרת. "אלוהים אדירים. אתה קורא לנישואים עם לא יהודים שואה? אתה לא יכול להיות, זאת אומרת, שושנה. זאת אומרת, אל... אתה באמת משווה?"

"שאלת מה אני מרגיש, זה מה שאני מרגיש. אבל לא, זה לא בדיוק תופס לגביכם. חוץ מבדוגמה שאתם נותנים לילד. אתם יהודים, ולכן הילד שלכם הוא יהודי בדיוק כמוני. לא יותר, לא פחות."

"גם אני למדתי, ירוחם־שראה־את־האור. אתה לא צריך להסביר לי את החוקים."

"איך קראת לי, ירוחם־שראה־את־האור?" מארק שואל.

"כן," דבּ אומרת. והיא והוא מתחילים לצחוק מזה. הם חושבים ש"ירוחם־שראה־את־האור" זה הדבר הכי מצחיק ששמעו מזה זמן רב. ואז שושנה צוחקת, ואז אני צוחק, כי צחוק זה דבר מידבק - ועוד הרבה יותר כשאתה מסטול.

"אתה לא חושב באמת שהמשפחה שלנו, הבן המתוק והיפה שלי, צועד לקראת שואה. נכון?" דבּ אומרת. "כי זה יכאיב מאוד. זה באמת יעיב על היום היפה הזה."

"לא," אומר מארק. "זה בית מקסים ואתם משפחה מקסימה, הקמתם בית לתפארת לאיש הצעיר היפה הזה. ואת בלבוסטה אמיתית," מארק אומר. "באמת."

"זה משמח אותי," אומרת דבּ. והיא מסיטה את ראשה כמעט תשעים מעלות כדי להראות את החיוך היפה, המקסים שלה. "מותר לחבק אותך?" דבּ אומרת. "אני ממש רוצה לחבק אותך."

"לא," אומר מארק, אבל הוא אומר את זה באמת באמת בנימוס. "אבל את יכולה לחבק את אשתי. מה דעתך?"

"רעיון נהדר," דבּ אומרת. שושנה מושיטה לי את התפוח הטעון, ואני מעשן מהתפוח בזמן ששתי הנשים מתחבקות חיבוק צמוד ועז שמרקד קדימה ואחורה, מתנדנד בכל פעם למקום אחר, ושוב אני מפחד שהן עלולות ליפול.

"איזה יום יפה," אני אומר.

"כן," מארק אומר. ושנינו מסתכלים אל מחוץ לחלון, ושנינו מביטים בעננים המושלמים המרחפים בשמים המושלמים. אנחנו מביטים בהם ונהנים מהם, וכך אנחנו ממשיכים להסתכל החוצה כשהשמים מחשיכים בן רגע. השינוי כל כך פתאומי שהנשים מתירות את החיבוק כדי להביט, כל כך חד השינוי הלא צפוי באור.

"ככה זה כאן," דבּ אומרת. ואז השמים נפתחים וגשם טרופי עז ניתך ארצה. הוא מכה ברעש על הגג וברעש על החלונות, והעלים של עצי הדקל מתכופפים, והמצופים בברכה מקפצים כשהמים גועשים.

שושנה מתקרבת לחלון. ומארק מעביר את התפוח לדבּ וניגש גם הוא לעבר החלון. "ברצינות, תמיד זה ככה פה?" שושנה אומרת.

"בטח," אני אומר. "כל יום זה ככה. וגם נגמר באותה מהירות שזה מתחיל."

ושניהם מצמידים את הידיים לחלון. והם נשארים כך במשך זמן מה, וכשמארק מסתובב, בחור קשוח, גבר־גבר, אנחנו רואים שהוא בוכה. בוכה מהגשם.

"אין לכם מושג," הוא אומר. "כבר שכחתי איך זה לחיות במקום שופע מים. מעל לכול זאת ברכה."

"אם היה לכם מה שיש לנו," אני אומר.

"כן," הוא אומר ומנגב את העיניים.

"אפשר לצאת?" שושנה שואלת. "לגשם?"

"בטח," דבּ אומרת, ואז שושנה מבקשת ממני לעצום את העיניים. לסגור אותן חזק. רק אני. ואני נשבע שאני חושב שהיא תהיה שם עירומה לגמרי כשהיא אומרת, "תפקח אותן."

היא הורידה את הפאה בסך הכול, ובמקומה היא חובשת אחד מכובעי הבייסבול של טרב.

"הבאתי רק פאה אחת בנסיעה הזאת," היא אומרת. "אני מקווה שלטרב לא יהיה אכפת."

"לא יהיה לו אכפת," דבּ אומרת. וככה ארבעתנו יוצאים לגשם. ככה אנחנו מוצאים את עצמנו בחצר האחורית, ביום חם במיוחד, והגשם הקריר־קריר הזה חובט בנו. במזג האוויר הזה, כשאנחנו מסטולים ושתויים ואחרי כל השיחה הזאת, ההרגשה היא אולי הכי טובה בעולם. ואני חייב לומר שעם הכובע שושנה נראית צעירה בעשרים שנה.

אנחנו לא מדברים. אנחנו עסוקים מדי בקפיצות וצחוקים והשתוללות. וככה אני מוצא את עצמי מחזיק את היד של מארק בסוג של ריקוד, ודבּ מחזיקה את היד של שושנה, וגם הן מבצעות ריקוד מיוחד משלהן. וכשאני לוקח את היד של דבּ, למרות שאף אחת משתיהן לא נוגעת באחרת, איכשהו יצרנו מעגל שבור. התחלנו לרקוד את ההורה הפרטית שלנו בגשם.

זאת ההרגשה הכי מדהימה והכי טיפשית והכי חופשית שאני זוכר שהרגשתי מזה שנים. מי היה חושב שזה מה שאני אגיד בזמן שהאנשים האדוקים האלה, המחמירים עד כדי מחנק, באים לבקר אותנו בבית. ואז דבּ שלי, אהובתי, שוב חושבת מה שאני חושב ואומרת בפנים מורמות אל הגשם, בעוד כולנו מסתובבים, "את בטוחה שזה בסדר, שושנה? שזה לא ריקוד מעורב? שזה מותר? אני לא רוצה שמישהו מאתנו יתחרט אחר כך."

"אנחנו נהיה בסדר גמור," אומרת שושנה. "אנחנו נחיה עם ההשלכות." השאלה מאיטה אותנו, ועוצרת אותנו, למרות שעדיין אף אחד לא מרפה.

"זה כמו בבדיחה הישנה," אני אומר. ומבלי לחכות שמישהו ישאל איזו, אני ממשיך, "למה חרדים לא מזדיינים בעמידה?"

"למה?" שושנה שואלת.

"כי זה עלול להוביל לריקודים מעורבים."

דבּ ושושנה מעמידות פנים שהן מזועזעות כשאנחנו עוזבים ידיים, כשאנחנו מזהים שהרגע עבר, והגשם נעלם באותה המהירות שבה הופיע. מארק עומד שם, מביט בשמים, שפתיו מהודקות בחוזקה. "הבדיחה הזאת מאוד, מאוד ישנה," הוא אומר. ואז הוא מוסיף, "ריקודים מעורבים גורמים לי לחשוב על תערובת אגוזים, על תערובת דגנים ועל מעורב ירושלמי. הצליל של 'ריקודים מעורבים' הפך אותי לרעב בטירוף. ואני עומד להיכנס לפאניקה אם יתברר שהדבר הכשר היחיד בבית הזה הוא הלחם הלבן ההוא."

"אתה במאנצ'יז," אני אומר.

"אבחנה מדויקת," הוא אומר.

דבּ מוחאת כפיים בתגובה, מחיאות כפיים קטנות, הידיים שלה מוצמדות לחזה בתפילה. "אין לך מושג," דבּ אומרת לו, קורנת כולה, "איזה עושר מחכה לנו."

 

* * *

 

ארבעתנו עומדים במזווה, רטובים עד העצם, סוקרים את המדפים ונוטפים מים. "ראית פעם מזווה כזה?" שושנה אומרת. "הוא ענקי," היא אומרת ושולחת את זרועותיה לצדדים. הוא באמת גדול, והוא באמת מצויד, כמות עצומה של מזון וכמות ענקית של ממתקים, כראוי לבית שמארח לעתים קרובות נחילים של נערים בגיל ההתבגרות.

"אתם מצפים לחורף גרעיני?" שושנה אומרת.

"אני אגיד לך למה אנחנו מצפים," אני אומר. "את רוצה לדעת כמה היא אובססיבית? את רוצה להבין כמה היא באמת מדברת על השואה? זאת אומרת, כמה זה רציני - לאיזה רמה זה מגיע?"

"לשום רמה," דבּ אומרת. "גמרנו עם השואה."

"ספר לנו," שושנה אומרת.

"היא תמיד מחפשת לנו מקום מסתור סודי," אני אומר.

"ברצינות," שושנה אומרת.

"הנה, תסתכלי. המזווה, ולידו השירותים, והדלת למוסך. אם היית אוטמת הכול - אם היית בונה קיר גבס בכניסה לסלון - לעולם לא היית מבחינה בזה. לעולם לא היית חושדת. אם היית מכסה את הדלת שבתוך המוסך, נגיד שהיית תולה עליה את כלי העבודה ומסתירה את הצירים, אם היית משעינה עליה את האופניים ואת מכסחת הדשא, היה מתקבל המתחם הסגור הזה, עם מים זורמים ושירותים וכל האוכל הזה. זאת אומרת, אם מישהו היה מתגנב מדי פעם למוסך ומחדש את האספקה, היית יכולה אפילו להשכיר את הבית ולשכּן בו עוד משפחה בלי שאף אחד יחשוד."

"אלוהים אדירים," אומרת שושנה. "אולי הזיכרון שלי לטווח קצר נמחק מכל הלידות -"

"ומכל העישונים," אני אומר.

"כן, גם מזה. אבל אני זוכרת, אני זוכרת שכשהיינו ילדות, היא תמיד," שושנה אומרת ופונה לדבּ, "את תמיד היית מפתה אותי לשחק את המשחקים האלה. למצוא מחבואים. ואפילו גרוע יותר, אפל יותר -"

"אל תגידי," דבּ אומרת.

"אני יודע מה עמדת לומר," אני אומר לה, ואני באמת נרגש. "המשחק, נכון? היא שיחקה את המשחק המטורף ההוא אתך?"

"לא," אומרת דבּ. "מספיק. תעזבו את זה."

ומארק - ששקוע לגמרי בבדיקת ההכשרים וקורע אריזות ממתקים של מאה קלוריות ואוכל בוטנים קלויים מצנצנת, שלא אמר מילה מאז נכנסנו למזווה חוץ מ"מה זה עוגיות 'פִיג ניומן'?" - הוא נעצר ואומר, "אני רוצה לשחק במשחק הזה."

"זה לא משחק," דבּ אומרת.

ואני שמח לשמוע אותה אומרת את זה, כי אני מנסה לגרום לה להודות בזה כבר שנים. שזה לא משחק. שזה לגמרי רציני, וסוג של היערכות, שזאת פתולוגיה פעילה ואני מעדיף לא להיענות לה.

"זה המשחק של אנה פרנק," שושנה אומרת. "נכון?"

כשאני רואה כמה אשתי מדוכדכת, אני משתדל כמיטב יכולתי להגן עליה. אני אומר, "לא, זה לא משחק. זה רק על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק."

"איך משחקים את הלא־משחק הזה?" מארק אומר. "מה צריך לעשות?"

"זה משחק חסיד אומות העולם," שושנה אומרת.

"זה מי־יחביא־אותי," אני אומר.

"במקרה של שואה שנייה," דבּ אומרת, נכנעת, מדברת בהיסוס, "זאת חקירה רצינית, ניסוי מחשבתי שאנחנו עוסקים בו."

"שאתם משחקים," שושנה אומרת.

"שאנחנו לפעמים מדברים על החברים הנוצרים שלנו, במקרה של שואה באמריקה, מי מהם יחביא אותנו."

"אני לא מבין את זה," מארק אומר.

"בטח שאתה מבין את זה," שושנה אומרת. "אתה מבין לגמרי. זה ככה. אם הייתה שואה. אם היא הייתה מתרחשת שוב, נניח שאנחנו בירושלים, והשנה 1941 והמופתי הגדול מצליח בתוכנית שלו, מה היה עושה החבר שלך ג'בדיה?"

"מה הוא יכול היה לעשות?" מארק אומר.

"הוא יכול היה להחביא אותנו. הוא יכול היה לסכן את חייו ואת חיי משפחתו ואת חייהם של כל הקרובים לו. זה המשחק: האם הוא - באמת - האם הוא היה עושה את זה למענך?"

"הוא ממש מתאים לזה, מורמוני," מארק אומר. "תשכחי מהמזווה. הם חייבים לשמור מזון למקרה של אפוקליפסה, או משהו כזה. וגם מים. אספקה לשנה. או אולי הם אלה שמזדיינים דרך סדין. לא, רגע." מארק אומר. "בעצם, אני חושב שזה מה שאנחנו אמורים לעשות."

"בסדר," דבּ אומרת, "בואו לא נשחק. באמת, בואו נחזור למטבח. אני יכולה להזמין טייק־אוויי ממקום כשר למהדרין. אנחנו יכולים לאכול בחוץ על הדשא, לאכול ארוחה אמיתית ולא רק זבל."

"לא, לא," מארק אומר, "אני אשחק. אני אתייחס לזה ברצינות."

"אז הבחור היה מחביא אותך?" אני שואל.

"וגם את הילדים?" מארק שואל. "אני אמור להעמיד פנים שיש לו בירושלים אכסניה סודית או משהו כזה והוא יכול להחביא את כולנו, כל השנים עשר?"

"כן," אומרת שושנה. "באוניברסיטה שלהם או משהו כזה. בטח."

מארק חושב על זה הרבה הרבה זמן. הוא אוכל עוגיית "פיג ניומן" וחושב. ואפשר לראות, לפי המבט הבוהה, שהוא נכנס לזה, שהוא מתייחס לזה לגמרי ברצינות - ברצינות תהומית.

"כן," מארק אומר, והוא נראה נרגש באמת. "אני חושב שכן. ג'ב היה עושה את זה למעננו. הוא היה מחביא אותנו. הוא היה מסכן הכול."

"גם אני חושבת ככה," שושנה אומרת ומחייכת. "וואו, זה גורם לך - בתור מבוגר - זה גורם לך להעריך אנשים יותר."

"כן," אומר מארק. "ג'ב הוא אדם טוב."

"עכשיו תנסו אתם," שושנה אומרת לנו. "עכשיו תורכם."

"אבל אנחנו כבר לא מכירים את אותם אנשים," דבּ אומרת. "אנחנו לרוב רק מדברים על השכנים."

"השכנים שגרים ממול," אני אומר להם. "הם דוגמה מצוינת. כי הבעל, מיץ', הוא היה מחביא אותנו. אני יודע את זה. הוא היה מסכן את החיים שלו אם היה צריך. אבל אשתו..." אני אומר.

"כן," דבּ אומרת, "הוא צודק. מיץ' היה מחביא אותנו, אבל גלוריה, היא הייתה נשברת. יום אחד, בזמן שהוא היה בעבודה, היא הייתה מסגירה אותנו."

"אז אתם יכולים לשחק אחד נגד השני," שושנה אומרת. "נניח שאחד מכם לא היה יהודי, הוא היה מחביא את האחר?"

"אני אעשה את זה," אני אומר. "אני אהיה הגוי, כי אני הכי נראה ככה. אישה בוגרת שיש לה בארון חצאית ג'ינס שמגיעה לה עד הקרסוליים - הם היו עולים עליה תוך רגע."

"בסדר," דבּ אומרת. ואני נעמד זקוף, מותח את הכתפיים אחורה, כאילו שאני במסדר זיהוי. אני עומד שם בסנטר מורם כדי שאשתי תוכל לבחון אותי. כדי שהיא תוכל להסתכל טוב, ולחשוב טוב, ולהחליט אם לבעלה יש מה שדרוש. האם באמת תהיה לי העוצמה, האם אוהַב מספיק - וזו לא שאלה קלה, לא שאלת אגב - כדי לסכן את חיי ולהציל אותה ואת הבן שלנו?

דבּ מביטה, ודבּ מחייכת ונותנת לי דחיפה קטנה בחזה. "בטח שהוא היה עושה את זה," דבּ אומרת. והיא מתקדמת חצי צעד אלי, מצמידה אותי אליה בחיבוק הדוק ולא מרפה. "עכשיו את," דבּ אומרת. "את ויורי תעשו את זה."

"אבל זה בכלל לא יעלה על הדעת," מארק אומר. "איך אפשר אפילו לדמיין את זה?"

"ששש..." שושנה אומרת. "פשוט תעמוד שם ותהיה גוי טוב ואני אתבונן בך."

"אבל אם לא הייתי יהודי, לא הייתי אני."

"זה בטוח," אני אומר.

"הוא מסכים," מארק אומר. "לא היינו אפילו מתחתנים. לא היו לנו ילדים."

"בטח שאפשר לדמיין את זה," שושנה אומרת. "תסתכל," היא אומרת, והולכת וסוגרת את דלת המזווה. "הנה אנחנו לכודים בדרום פלורידה בזמן השואה השנייה. אתה לא יהודי, והחבאת את שלושתנו במזווה."

"אבל תסתכלי איך אני נראה!" הוא אומר.

"יש לי פתרון," אני אומר. "אתה זמר רקע בלהקת זיזי טופ. אתה מכיר אותם? מכיר את הלהקה?"

דבּ מרפה ממני רק כדי שתוכל לתת לי מכה קטנה בזרוע.

"באמת," שושנה אומרת. "תנסה להסתכל על שלושתנו ככה, כאילו זה הבית שלך והענקת לנו מחסה, אנחנו נעולים בחדר הזה."

"ומה את מתכוננת לעשות בזמן שאני אעשה את זה?" מארק אומר.

"אני אסתכל בך מסתכל בנו. אני אדמיין."

"בסדר," הוא אומר. "נו, תתחילי. אני אעמוד. את תדמייני."

וזה מה שאנחנו עושים, ארבעתנו. אנחנו עומדים וממלאים את התפקידים שלנו, ואנחנו באמת נכנסים לזה. כולנו באמת מדמיינים את זה. אני רואה את דבּ שרואה אותו, ואותו כשהוא רואה אותנו, ואת שושנה פשוט בוהה ובוהה בבעלה.

אנחנו עומדים שם כל כך הרבה זמן, אני באמת לא יכול להעריך כמה זמן עבר, למרות שהאור משתנה רק מעט - השמש בחוץ שוב מתעמעמת - בחריץ שמתחת לדלת המזווה.

"אז הייתי מסתיר אותך?" הוא אומר ברצינות. ובפעם הראשונה באותו יום הוא מושיט את ידו, כמו דבּ שלי, ומניח את ידו בידה. "הייתי עושה את זה, שושי?"

ואפשר לראות ששושנה חושבת על הילדים שלה, למרות שזה לא חלק מהתרחיש. אפשר לראות שהיא משנה חלק ממה שהיא מדמיינת. והיא אומרת, אחרי רגע, כן, אבל היא לא צוחקת. היא אומרת כן, אבל לו זה נשמע בדיוק כמו לנו, לכן הוא עכשיו שואל שוב ושוב. לא הייתי עושה את זה? לא הייתי מסתיר אותך? אם זאת הייתה שאלה של חיים ומוות - אם את היית נשארת בחיים ורק אותי היו הורגים בגלל שעשיתי את זה? לא הייתי עושה את זה?

שושנה מושכת את ידה בחזרה.

היא לא אומרת את זה. והוא לא אומר את זה. ומבין ארבעתנו אף אחד לא יאמר את מה שלא יכול להיאמר - שהאישה הזאת מאמינה שבעלה לא היה מחביא אותה. מה צריך לעשות? מה יהיו ההשלכות? וככה אנחנו עומדים, ארבעתנו לכודים במזווה. חוששים לפתוח את הדלת ולשחרר את מה שנעלנו בפנים.

נתן אנגלנדר

נתן אנגלנדר (Nathan Englander; נולד ב-1970) הוא סופר ‏‏יהודי-אמריקאי. 

נתן אנגלנדר נולד וגדל בקהילה יהודית אורתודוקסית בווסט המפסטד שבלונג איילנד במדינת ניו יורק. למד בתיכון העברי של מחוז נסאו, והמשיך ללימודים באוניברסיטת המדינה של ניו יורק ובאוניברסיטת איווה. באמצע שנות ה-90 התגורר במשך חמש שנים בישראל. מתגורר בברוקלין ובמדיסון ומלמד ספרות יפה במכללת האנטר של אוניברסיטת העיר ניו יורק.
בשנת 1999 יצא לאור ספרו "For the Relief of Unbearable Urges", ובו תשעה סיפורים קצרים. בעקבות פרסום הספר זכה אנגלנדר במלגת גוגנהיים. ארבעה מסיפוריו הקצרים נכללו באנתולוגיות השנתיות "The Best American Short Stories".
בשנת 2000 זכה בפרס פֵּא"ן/מלמוד להצטיינות באמנות הסיפור הקצר. בשנת 2012 זכה בפרס פרנק אוקונור לסיפור קצר, על ספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". 
אנגלנדר נמנה עם מתרגמיו לאנגלית של ספרו של אתגר קרת, "פתאום דפיקה בדלת".

סקירות וביקורות

הבית היהודי נתן אנגלנדר כתב קובץ סיפורים מבריק ומקורי ומצחיק, גם אם סובל לעיתים מעודף מודעות עצמית זה קובץ סיפורים מבריק, ללא ספק. ברק שמזכיר, ובכן - ברק שמזכיר את הברק בסיפוריו של אחד ממתרגמי הספר לעברית וחברו של אנגלנדר, אתגר קרת. ברק במובן של חופש, של תחושה שהמספר פורש כנפיים ללא תוכנית מוכנה מראש, דואה בחופשיות פעם ימינה ופעם שמאלה, ובכל זאת יודע שהאינסטינקט יוביל אותו למסע נכון, מסע שבמבט לאחור ייראה המתווה שלו כמו ההיגיון וההכרח בהתגלמותם - כמו סיפור קצר מעולה. ומכיוון שהסיפורים כאן עוסקים כולם במפגיע בעולם היהודי - הן זה האמריקאי והן זה הישראלי - היכולת של אנגלנדר לגלות מקוריות, להוציא מים מהסלע השחוק כל כך של קיומנו, מעוררת התפעלות.

הסיפור הטוב בקובץ הוא הסיפור הפותח, 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה ‭ .'פרנק‬ זוג יהודים אמריקאים חילונים כבני ארבעים מארחים זוג יהודים ישראלים חרדים, אמריקאים לשעבר, אחרי שנים של נתק. המחוכמות של הסיפור - אם להשתמש במטפורה רלוונטית לימים אלה - היא מלאכת המחשבת של הרכבת הקואליציות שאנגלנדר יוצר בין הארבעה. בונה קואליציות ומחריבן וחוזר חלילה. בתחילה זו קואליציית הזוג החילוני מול הזוג הדתי. לאחר מכן מתברר שמי שחשבנו שהוא "שמאל" במפגש הזה הוא בעצם "ימין" וההפך. מתברר, למשל, שהזוג החרדי נוהג לעשן סמים קלים כדי להירגע מעול גידול הילדים, בעוד הזוג החילוני האמריקאי שמרני ומתנזר. בשלב מסוים עורקת האישה החילונית לחיק החרדים. ולבסוף מתברר שגם הקואליציה המובנת ביותר מאליה, זו של גוש החרדים, רעועה למדי. ועוד יסוד מחוכם כאן: נוכחות השואה בסיפור (עליה מרמז כמובן כבר שמו) משמשת את אנגלנדר לומר דבר מה על יחסים בין גבר לאשתו בפלנטה שלנו דווקא, לכל היותר בפלנטות מאדים ונוגה, אבל לא בזו האחרת שעליה דיבר ק. צטניק.

השואה, הפעם בתפקיד עצמה, נוכחת גם בסיפור אחר בקובץ, קומי אף הוא. במחנה נופש קיצי לזקנים יהודים, חושדים כמה פנסיונרים בנופש ותיק נוסף שהוא פושע מלחמה נאצי. מנהל המחנה הצעיר סבור שמדובר בסניליות אופיינית ומנסה להניא אותם מלהחרים את עמיתם למחנה. הסיפור הזה מבדר מאוד, בין השאר בגלל ההשוואה בין המחנה שם ואז למחנה כאן ועכשיו, אבל הוא מזכיר יצירות טלוויזיוניות - מבדרות ומחוכמות אם כי לא מרגשות ומעמיקות - כמו למשל הפרק בסדרה 'תרגיע' שבו לארי דיוויד מביא לליל הסדר "שורד‭,"‬ ורק סביב השולחן מתברר לו שה"שורד" הוא מתוכנית הריאליטי 'הישרדות' ולא ניצול שואה.

סיפור מעניין הוא 'גבעות תאומות' - סיפור על התנחלות שמפגין ידע אינטימי בכל הנוגע לאתר שבו מתרחש הסיפור; ידע נדיר אפילו בקרב כותבים ישראלים. עוד נדירה כאן האמפתיה כלפי המתנחלים, שעם זאת אינה חוסכת שבטה הדק מהקנאות האידיאולוגית ומחירה. יצר הסיפור של אנגלנדר עומד בשורשה של היכולת האמפתית שלו: סיפור זקוק לדמויות עגולות, לעלילה לא צפויה, לקונפליקטים מעוררי אמביוולנטיות - כל אלה תכונות שאינן נוכחות בשיח הפוליטי על ההתנחלויות.

סיפור נוסף, מבריק אף הוא, קרוי ‭ .'הקורא'‬ סופר יהודי שתהילתו מאחוריו יוצא למסע הקראה ברחבי ארה"ב. איש לא בא לערבי ההקראה שלו לבד מאדם אחד, "הקורא‭."‬ "הקורא" עוקב אחר הסופר מאתר הקראה אחד למשנהו ומאלץ אותו להמשיך בערבי ההקראה למרות תשוקתו של הסופר להרים ידיים.

הסיפור הזה, למרות הברק שלו, מבטא גם את החולשה של הקובץ. יותר מזה, הוא חושף את אחת מבעיות התשתית בסיפורת היהודית־אמריקאית הצעירה ואולי בסיפורת העכשווית בכלל. אפשר לקרוא לזה מודעות עצמית. כלומר, מודעות לאופן שבו אני, הסופר, נתפס בתודעת הקורא. המודעות הזו לקיומו של קורא אינה מוגבלת רק לסיפור 'הקורא' אלא נוכחת גם בסיפורים אחרים, והיא גורמת לשני דברים: ראשית, היא מקשה על השעיית חוסר האמון בזמן הקריאה; אתה זוכר כל הזמן שמדובר בסיפור. ושנית, מודעות עצמית, כלומר מו־ דעות לנוכחות האחר הצופה בך, גו־ רמת גם לרצון למצוא חן. אצל סופר מעולה כמו אנגלנדר מדובר כמובן בניואנסים, לא בפתיינות גסה, ובכל זאת הצורך בנשיאת חן קיים כאן. בזמן הקריאה חשבתי על 'שלום לך, ‭ ,'קולומבוס‬ קובץ הביכורים הגדול של פיליפ רות מ־‭.1959‬ אנגלנדר (שמאחוריו הקובץ 'גלגול בפרק אווניו' והרומן 'המשרד למקרים ‭ ('מיוחדים‬ קרוב ברוחו לרות: גם ברקע היהודי המסורתי שלו, גם בהומור וגם בכמה מנושאי הסיפורים. ובכל זאת, הסיבה שהקובץ של רות טוב יותר נוגעת למודעות העצמית היתרה של אנגלדר. כשאתה קורא את רות, אתה שוכח שמדובר בסיפור ומשתכנע שאתה עד לפיסת מציאות. יותר חשוב: אצל רות, היחידה הבסיסית היא היחיד ולא "היהודי‭."‬ התפיסה הזו הביאה אותו להציג קונפליקטים מעמדיים ואידיאולוגיים בתוך החברה היהודית בדרך אכזרית; והביאה גם לביקורת נוקבת עליו ולהאשמתו בשנאה עצמית. את אנגלנדר אי אפשר להאשים בשנאה עצמית. אנגלנדר לא רוצה לעצבן אלא לשאת חן.

עוד 3 ספרים יהודיים־אמריקאיים עכשוויים:
איגוד השוטרים היידים > מייקל שייבון
משימתו של המתרגם הזה > טוד חזק לואי
הכל מואר > ג'ונתן ספרן פויר

בתמונה: לארי דיוויד בסדרה '‭.'תרגיע‬ מתוך הפרק 'השורד'
אריק גלסנר 7 לילות 08/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
מלא בהומור, רגש ואמונה בכוחן של מילים אבי גרפינקל Mako 14/03/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
קובץ סיפורים מבריק אריק גלסנר ידיעות אחרונות 18/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אסף גברון, אתגר קרת
  • הוצאה: מודן, כתר, הוצאת מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 222 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'

סקירות וביקורות

הבית היהודי נתן אנגלנדר כתב קובץ סיפורים מבריק ומקורי ומצחיק, גם אם סובל לעיתים מעודף מודעות עצמית זה קובץ סיפורים מבריק, ללא ספק. ברק שמזכיר, ובכן - ברק שמזכיר את הברק בסיפוריו של אחד ממתרגמי הספר לעברית וחברו של אנגלנדר, אתגר קרת. ברק במובן של חופש, של תחושה שהמספר פורש כנפיים ללא תוכנית מוכנה מראש, דואה בחופשיות פעם ימינה ופעם שמאלה, ובכל זאת יודע שהאינסטינקט יוביל אותו למסע נכון, מסע שבמבט לאחור ייראה המתווה שלו כמו ההיגיון וההכרח בהתגלמותם - כמו סיפור קצר מעולה. ומכיוון שהסיפורים כאן עוסקים כולם במפגיע בעולם היהודי - הן זה האמריקאי והן זה הישראלי - היכולת של אנגלנדר לגלות מקוריות, להוציא מים מהסלע השחוק כל כך של קיומנו, מעוררת התפעלות.

הסיפור הטוב בקובץ הוא הסיפור הפותח, 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה ‭ .'פרנק‬ זוג יהודים אמריקאים חילונים כבני ארבעים מארחים זוג יהודים ישראלים חרדים, אמריקאים לשעבר, אחרי שנים של נתק. המחוכמות של הסיפור - אם להשתמש במטפורה רלוונטית לימים אלה - היא מלאכת המחשבת של הרכבת הקואליציות שאנגלנדר יוצר בין הארבעה. בונה קואליציות ומחריבן וחוזר חלילה. בתחילה זו קואליציית הזוג החילוני מול הזוג הדתי. לאחר מכן מתברר שמי שחשבנו שהוא "שמאל" במפגש הזה הוא בעצם "ימין" וההפך. מתברר, למשל, שהזוג החרדי נוהג לעשן סמים קלים כדי להירגע מעול גידול הילדים, בעוד הזוג החילוני האמריקאי שמרני ומתנזר. בשלב מסוים עורקת האישה החילונית לחיק החרדים. ולבסוף מתברר שגם הקואליציה המובנת ביותר מאליה, זו של גוש החרדים, רעועה למדי. ועוד יסוד מחוכם כאן: נוכחות השואה בסיפור (עליה מרמז כמובן כבר שמו) משמשת את אנגלנדר לומר דבר מה על יחסים בין גבר לאשתו בפלנטה שלנו דווקא, לכל היותר בפלנטות מאדים ונוגה, אבל לא בזו האחרת שעליה דיבר ק. צטניק.

השואה, הפעם בתפקיד עצמה, נוכחת גם בסיפור אחר בקובץ, קומי אף הוא. במחנה נופש קיצי לזקנים יהודים, חושדים כמה פנסיונרים בנופש ותיק נוסף שהוא פושע מלחמה נאצי. מנהל המחנה הצעיר סבור שמדובר בסניליות אופיינית ומנסה להניא אותם מלהחרים את עמיתם למחנה. הסיפור הזה מבדר מאוד, בין השאר בגלל ההשוואה בין המחנה שם ואז למחנה כאן ועכשיו, אבל הוא מזכיר יצירות טלוויזיוניות - מבדרות ומחוכמות אם כי לא מרגשות ומעמיקות - כמו למשל הפרק בסדרה 'תרגיע' שבו לארי דיוויד מביא לליל הסדר "שורד‭,"‬ ורק סביב השולחן מתברר לו שה"שורד" הוא מתוכנית הריאליטי 'הישרדות' ולא ניצול שואה.

סיפור מעניין הוא 'גבעות תאומות' - סיפור על התנחלות שמפגין ידע אינטימי בכל הנוגע לאתר שבו מתרחש הסיפור; ידע נדיר אפילו בקרב כותבים ישראלים. עוד נדירה כאן האמפתיה כלפי המתנחלים, שעם זאת אינה חוסכת שבטה הדק מהקנאות האידיאולוגית ומחירה. יצר הסיפור של אנגלנדר עומד בשורשה של היכולת האמפתית שלו: סיפור זקוק לדמויות עגולות, לעלילה לא צפויה, לקונפליקטים מעוררי אמביוולנטיות - כל אלה תכונות שאינן נוכחות בשיח הפוליטי על ההתנחלויות.

סיפור נוסף, מבריק אף הוא, קרוי ‭ .'הקורא'‬ סופר יהודי שתהילתו מאחוריו יוצא למסע הקראה ברחבי ארה"ב. איש לא בא לערבי ההקראה שלו לבד מאדם אחד, "הקורא‭."‬ "הקורא" עוקב אחר הסופר מאתר הקראה אחד למשנהו ומאלץ אותו להמשיך בערבי ההקראה למרות תשוקתו של הסופר להרים ידיים.

הסיפור הזה, למרות הברק שלו, מבטא גם את החולשה של הקובץ. יותר מזה, הוא חושף את אחת מבעיות התשתית בסיפורת היהודית־אמריקאית הצעירה ואולי בסיפורת העכשווית בכלל. אפשר לקרוא לזה מודעות עצמית. כלומר, מודעות לאופן שבו אני, הסופר, נתפס בתודעת הקורא. המודעות הזו לקיומו של קורא אינה מוגבלת רק לסיפור 'הקורא' אלא נוכחת גם בסיפורים אחרים, והיא גורמת לשני דברים: ראשית, היא מקשה על השעיית חוסר האמון בזמן הקריאה; אתה זוכר כל הזמן שמדובר בסיפור. ושנית, מודעות עצמית, כלומר מו־ דעות לנוכחות האחר הצופה בך, גו־ רמת גם לרצון למצוא חן. אצל סופר מעולה כמו אנגלנדר מדובר כמובן בניואנסים, לא בפתיינות גסה, ובכל זאת הצורך בנשיאת חן קיים כאן. בזמן הקריאה חשבתי על 'שלום לך, ‭ ,'קולומבוס‬ קובץ הביכורים הגדול של פיליפ רות מ־‭.1959‬ אנגלנדר (שמאחוריו הקובץ 'גלגול בפרק אווניו' והרומן 'המשרד למקרים ‭ ('מיוחדים‬ קרוב ברוחו לרות: גם ברקע היהודי המסורתי שלו, גם בהומור וגם בכמה מנושאי הסיפורים. ובכל זאת, הסיבה שהקובץ של רות טוב יותר נוגעת למודעות העצמית היתרה של אנגלדר. כשאתה קורא את רות, אתה שוכח שמדובר בסיפור ומשתכנע שאתה עד לפיסת מציאות. יותר חשוב: אצל רות, היחידה הבסיסית היא היחיד ולא "היהודי‭."‬ התפיסה הזו הביאה אותו להציג קונפליקטים מעמדיים ואידיאולוגיים בתוך החברה היהודית בדרך אכזרית; והביאה גם לביקורת נוקבת עליו ולהאשמתו בשנאה עצמית. את אנגלנדר אי אפשר להאשים בשנאה עצמית. אנגלנדר לא רוצה לעצבן אלא לשאת חן.

עוד 3 ספרים יהודיים־אמריקאיים עכשוויים:
איגוד השוטרים היידים > מייקל שייבון
משימתו של המתרגם הזה > טוד חזק לואי
הכל מואר > ג'ונתן ספרן פויר

בתמונה: לארי דיוויד בסדרה '‭.'תרגיע‬ מתוך הפרק 'השורד'
אריק גלסנר 7 לילות 08/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
מלא בהומור, רגש ואמונה בכוחן של מילים אבי גרפינקל Mako 14/03/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
קובץ סיפורים מבריק אריק גלסנר ידיעות אחרונות 18/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק נתן אנגלנדר

אצלנו בבית בקושי עשר דקות וכבר מארק מתחיל להרצות לנו על הכיבוש. מארק ולורן גרים בירושלים, ואנשים שגרים שם חושבים שזה מקנה להם את הזכות.

מארק מהנהן בראשו ונראה כולו רגוע. "אם היה לנו מה שיש לכם כאן בדרום פלורידה..." הוא אומר וקולו גווע. "כן," הוא אומר, ומהנהן שוב. "לא היו לנו בעיות בכלל."

"אבל יש לכם מה שיש לנו," אני אומר לו. "יש לכם הכול. שמש ועצי דקל. יהודים זקנים ותפוזים, והנהגים הכי גרועים שיש. ברגע זה," אני מוסיף, "נראה לי שיש לנו כאן יותר ישראלים מלכם." דֶבּי, אשתי, מניחה לי יד על הזרוע. זו דרכה לאותת שאני מגזים או שאני מפריע למישהו באמצע, שאני משתף במשהו פרטי מדי או שאני מספר בדיחה שאינה במקומה. זה האות, ובהתחשב במספר הפעמים שאני זוכה לקבל אותו, מפתיע שהיא אי פעם מצליחה לעזוב לי את היד.

"כן, עכשיו כבר יש לכם הכול," אומר מארק. "אפילו טרוריסטים."

אני מסתכל על לורן. היא זאת שמיודדת עם אשתי, היא זאת שצריכה להשתלט על השיחה. אבל לורן לא מתכוננת לתת לבעלה שום סימן. היא ומארק ברחו לישראל לפני עשרים שנה ושם התחרדו, והם לא נוגעים זה בזה כשהם בחברת אנשים. לא בשביל עניין כזה. גם לא בשביל לכבות שרפה.

"מוחמד עטא גר ממש כאן לפני ה־11 בספטמבר, לא?" אומר מארק ומתחיל להצביע על בתים מדומים. "גולדברג, גולדברג, גולדברג - עטא. איך הצלחתם לפספס אותו במקום כזה?"

"זה היה בצד השני של העיר," אני אומר.

"על זה בדיוק אני מדבר. זה מה שלכם יש ולנו אין. את הצדדים השניים של העיר. הצד הלא נכון של פסי הרכבת. עוד ועוד שטח." עכשיו הוא ממשש את השיש שלנו במטבח ומציץ לסלון ולחדר האוכל. מחלון המטבח הוא מביט על הברכה בחוץ. "כל הבית הזה," הוא אומר, "וילד אחד? את מסוגלת לדמיין את זה?"

"לא," אומרת לורן. ואז היא פונה אלינו ותומכת בו. "אתם צריכים לראות איך אנחנו חיים עם עשרה."

"עשרה ילדים," אני אומר. "עם מספרים כאלה, באמריקה אפשר היה לארגן לכם תוכנית ריאליטי. זה היה עוזר לכם לעבור למקום גדול יותר."

היד שוב מושכת לי בשרוול. "תמונות," אומרת דֶבּי, "אני רוצה לראות את הילדות." כולנו הולכים בעקבות לורן אל חדר הטלוויזיה, שבו השאירה את התיק.

"הייתם מאמינים?" מארק אומר. "עשר בנות!" וכשאני שומע את המשפט שיוצא מפיו, בפעם הראשונה האיש מוצא חן בעיני. בפעם הראשונה אני שוקל לתת לו הזדמנות.

 

* * *

 

פייסבוק וסקייפ הפגישו מחדש את דבּי ולורן. שתיהן גדלו יחד והיו כמו תאומות סיאמיות. הן הלכו יחד לאותו בית הספר כל חייהן. בית ספר דתי לבנות בלבד. עד סוף התיכון למדו בבית ספר לבנות בקווינס, ואחר כך נסעו יחד ברכבת התחתית לבית ספר "סנטרל" במנהטן. הן היו החברות הכי טובות לנצח עד שאני התחתנתי עם דבּי והפכתי אותה לחילונית, וקצת אחרי זה לורן פגשה את מארק ושניהם נסעו לארץ הקודש ונהפכו מדתיים לחרדים. משום כך אנחנו אמורים לקרוא להם עכשיו שושנה וירוחם. דבּי עושה את זה. אני פשוט לא אומר את השמות שלהם.

"מים?" אני מציע. "פחית קולה?"

"למי אתה מציע?" שואל מארק.

"לכל מי שצמא," אני אומר. "יש לי גם ויסקי. הוויסקי כשר, לא?"

"אם לא, אני אכשיר אותו מהר," הוא אומר, מנסה להעמיד פנים שהוא זורם. ואחרי שנייה הוא מסיר את הכובע השחור ונוחת על הכורסה בסלון.

לורן מסיטה את הווילונות ומביטה לחצר. "שתי ילדות מפוֹרֶסט הילז," היא אומרת. "מי היה חושב שאי פעם נהיה אימהות של בוגרים?"

"טרֶבוֹר בן שש עשרה," דבּ אומרת. "את יכולה לחשוב שהוא בוגר וגם הוא בטוח בזה - אבל אנחנו, אנחנו לא ממש משוכנעים."

"טוב," אומרת לורן. "אז מי היה חושב שיהיו לנו ילדים שיגדלו ויאמינו שזה נורמלי, שאגוזי קוקוס יתרסקו אצלם בחצר ושלטאות יטפסו על הקירות?"

בדיוק ברגע הזה טרֶב נכנס לסלון, כל המטר שמונים ומשהו, מכנסי הפיג'מה המשובצים שלו נשרכים על הרצפה והטי־שרט מחוררת כולה. רק עכשיו התעורר וניכר בו שהוא תוהה אם הוא עדיין חולם. סיפרנו לו על האורחים. אבל הנה טרֶב, בוהה באיש בחליפה השחורה שזקנו נח לו על הבטן. ולורן, פגשתי אותה פעם אחת קודם, כשדֶבּ ואני התחתנו, אבל אחרי עשר בנות ואלף סעודות שבת היא כבר אישה ענקית בשמלה איומה ופאה נפוחה בצבע בלונד מרילין מונרו. כשראיתי אותם בפתח גם אני הייתי קצת בהלם. רק שהילד לא יודע איך להסתיר את זה.

"היי," הוא אומר.

ואז דבּ כבר מתנפלת עליו, מסדרת לו את השיער ומחבקת אותו. "טרֶבי, זאת החברה הכי טובה שלי מילדות," היא אומרת. "זאת שושנה וזה -"

"מארק," אני אומר.

"ירוחם," מארק מתקן ומושיט את ידו. טרֶב לוחץ אותה. אחר כך טרב מושיט יד בנימוס ללורן. היא מביטה על היד הממתינה התלויה באוויר.

"אני לא לוחצת ידיים," היא אומרת. "אבל אני כל כך שמחה לראות אותך. זה בשבילי כמו לפגוש את הבן של עצמי. באמת," היא אומרת. ואז היא מתחילה לבכות ממש. והיא ודבּ מתחבקות וגם דבּ בוכה. והבנים, אנחנו סתם עומדים שם עד שמארק מסתכל בשעון ואז אוחז את הכתף של טרֶב בלחיצה גברית.

"ישן עד שלוש ביום ראשון? בנאדם, היו זמנים," מארק אומר. "גוי גדול נולד לך." טרב מסתכל עלי ואני רוצה למשוך בכתפי אבל מארק גם הוא מסתכל, אז אני לא זז. טרב תוקע בנו את המבט הטינאייג'רי המנוכר הכי מוצלח שלו ומסתלק מהחדר. בדרך החוצה הוא אומר, "אימון בייסבול," ומוריד את מפתחות הרכב שלי מהוו שליד הדלת המובילה לחניה.

"יש מכל מלא," אני אומר.

"נותנים להם לנהוג פה בגיל שש עשרה?" אומר מארק. "זה מטורף."

 

* * *

 

"אז מה מביא אתכם לכאן," אני אומר, "אחרי כל כך הרבה שנים?" דבּ רחוקה מדי ולא יכולה לאחוז בידי, אבל הפרצוף שלה אומר הכול. "הייתי אמור לדעת?" אני אומר. "אח, דבּ בטח אמרה לי. היא בטוח אמרה לי. מצטער, אשמתי."

"אימא שלי," מארק אומר. "היא לא במצב טוב, ואבא שלי מזדקן. והם באים אלינו לסוכות כל שנה. אתה מכיר...?"

"אני מכיר את החגים," אני אומר.

"הם היו באים אלינו כל שנה בסוכות ובפסח. אבל הם לא יכולים לטוס עכשיו ורציתי לבוא ולבקר כשהכול עדיין בסדר. לא היינו באמריקה -"

"וואו," אומרת לורן. "מפחיד לחשוב כמה זמן עבר. יותר מעשר שנים. שתים עשרה," היא אומרת. "זה היה לפני שתים עשרה שנה. עם הילדים זה פשוט בלתי אפשרי, עד שחלק מהם יגדלו. זאת כנראה" - ועכשיו היא צונחת על הכורסה - "זאת כנראה הפעם הראשונה במשך שנים שאני נמצאת בתוך בית בלי ילדים. ברצינות. כמה מוזר. אני מרגישה מסוחררת. וכשאני אומרת מסוחררת," היא אומרת ובתוך כך נעמדת ומסתובבת סיבוב ילדותי סביב עצמה, "אני מתכוונת למאושרת."

"איך את עושה את זה?" דבּ שואלת. "עשרה ילדים? אני באמת רוצה לשמוע."

ואז אני נזכר. "שכחתי להביא לך את המשקה," אני אומר למארק.

"כן, המשקה. זאת הדרך," לורן אומרת. "זאת בדיוק הדרך שלנו להתמודד עם זה."

 

* * *

 

וככה ארבעתנו שוב יושבים ליד שולחן המטבח סביב בקבוק וודקה. אני לא הטיפוס שמשתכר בימי ראשון אחר הצהריים, אבל כשהתוכנית היא בילוי מתמשך עם מארק, אני פשוט קופץ על המציאה. גם דבּ שותה, אבל לא מאותה סיבה. בשבילה ובשביל לורן זאת הזדמנות להקים לתחייה את הימים הפרועים שלהן. שתי בחורות צעירות, בקושי בוגרות, חיות בניו יורק על סִפּם של שני עולמות. ושתיהן נראות כל כך מאושרות מהמפגש המחודש, עד שאני חושב שהן גם חוגגות וגם מתקשות להתמודד עם האינטנסיביות של העניין.

דבּ שותה כוסית שנייה ואומרת, "בשבילנו זה ממש פרוע. זאת אומרת, ממש פרוע. בזמן האחרון אנחנו משתדלים לא לשתות. אנחנו חושבים שזה משמש דוגמה רעה לטרבור. לא טוב לשתות לידם בגיל הזה, כשהם כל הזמן בוחנים גבולות. פתאום הוא מתעניין בכל העניינים האלה."

"אני פשוט שמח כשמשהו מעניין אותו," אני אומר.

דבּ טופחת בידה באוויר. "אני לא חושבת שזה נכון לגרום לשתייה להיראות כמו משהו כיפי כשיש בני נעורים בסביבה."

לורן מחייכת ומסדרת את הפאה. "יש משהו שאנחנו עושים שנראה כיפי לילדים שלנו?" אני צוחק. האמת היא שאני מתחיל לחבב אותה יותר ויותר.

"הגבלת הגיל היא זו שגורמת לזה," אומר מארק. "הכול בגלל השמרנות האמריקאית הזאת. האיסור על שתייה מתחת לגיל עשרים ואחת וכל זה. בישראל אנחנו לא עושים מזה עניין גדול, וככה הילדים בכלל לא שמים לב לאלכוהול. חוץ מהפועלים הזרים בימי שישי, כמעט לא יוצא לך לראות מישהו שיכור."

"העובדים הזרים והרוסים," אומרת לורן.

"העולים מרוסיה," הוא אומר, "זה כבר עניין אחר לגמרי. רובם, אתם יודעים, אפילו לא יהודים."

"ומה זה אומר?" אני שואל.

"זה אומר התבוללות, זה מה שזה אומר," אומר מארק. "זה אומר שעם האתיופים היו גיוּרים."

אבל דבּ רוצה להרחיק אותנו מפוליטיקה, ובגלל סידור הישיבה שלנו, אני בין שניהם ודבּ מולי (השולחן עגול, שולחן המטבח שלנו), היא תיאלץ לשכב על השולחן אם היא רוצה לתפוס אותי בזרוע. "תמזוג לי עוד כוסית," היא אומרת.

ועכשיו היא משנה את הנושא ומדברת על ההורים של מארק. "איך הביקור בינתיים?" היא אומרת בפנים קודרות. "איך ההורים שלך מחזיקים מעמד?"

דבּ מתעניינת מאוד בהורים של מארק. הם ניצולי שואה. ודבּ עסוקה במחשבות אובססיביות ולא בריאות, אי אפשר לקרוא לזה אחרת, על הדור הזה שעוד מעט ייעלם. אל תבינו אותי לא נכון. גם לי זה חשוב. גם לי אכפת. אני רק אומר שיש גישה בריאה וגישה לא בריאה, ואשתי, היא מקדישה לנושא הזה הרבה, הרבה זמן. "ידעתם," היא מסוגלת להגיד לי ולטרבור, פתאום בלי קשר לכלום, "שחיילים שלחמו במלחמת העולם השנייה מתים בקצב של אלף ביום?"

"מה אפשר לומר?" מארק אומר. "אימא שלי היא אישה מאוד חולה. ואבא שלי מנסה לשמור על מורל גבוה. הוא בחור קשוח."

"אני בטוח," אני אומר. ואז אני מביט במשקה שלי, לגמרי ברצינות, ונד בראשי. "הם באמת מדהימים."

"מי?" מארק אומר. "האבות?"

אני מרים שוב את המבט וכל השלושה לוטשים בי עיניים. "ניצולים," אני אומר כשאני קולט שדיברתי בלי לחשוב.

"יש טובים ויש רעים," מארק אומר. "כמו אצל כל אחד אחר." ואז הוא צוחק. "למרות שאין אף אחד אחר במקום שההורים שלי גרים."

לורן אומרת, "אתה צריך לראות את זה. כל הכרמל לֵייק וילג' זה כמו מחנה פליטים עם חדר ביליארד. כולם שם."

"חבר מביא חבר," מארק אומר, "והם באים. זה מדהים. מאירופה לניו יורק, ועכשיו, בשארית חייהם, שוב באותו מקום."

"ספר להם את הסיפור המטורף ההוא," לורן אומרת. "ספר להם, יוּרי."

"ספר לנו," אומרת דבּ. ואני רואה בעיניים שלה שהיא רוצה שזה יהיה אחד מהסיפורים האלה על מישהו שהתחבא שלוש שנים בתוך תותח של קרקס. ובסוף המלחמה בא חסיד אומות העולם, כולו אושר, ויורה אותו דרך חישוק לתוך גיגית של מים, שם הוא מוצא את בנו האבוד שנשאר בחיים כשנשם דרך קשית.

"אז אתם יכולים לדמיין את אבא שלי," מארק אומר, "באירופה הוא הלך לחיידר, היו לו פאות והכול. אבל באמריקה, יהודי גולה קלאסי. הוא נראה יותר כמוך מאשר כמוני. לא ממנו קיבלתי את זה," הוא אומר ומצביע על זקנו. "שושנה ואני -"

"אנחנו יודעים," אני אומר.

"אז אבא שלי, יש להם שם מסלול גולף נחמד. ואבא שלי במועדון. אני הולך אתו לשם. הוא אומר שהוא רוצה להתאמן בחדר כושר. משכנע גם אותי לבוא. שאני אתאמן קצת. והוא אומר לי" - ועכשיו מארק מצביע על רגליו, ושולף אחת מהן מתחת לשולחן בכדי שנוכל לראות את נעליו הגדולות והשחורות - "'אתה לא יכול לנעול את נעלי השבת האלה על ההליכון, אתה צריך סניקרס. אתה יודע, נעלי ספורט,' הוא אומר. ואני אומר לו, 'אני יודע מה זה סניקרס. לא שכחתי את השפה האנגלית כמו שאתה לא שכחת את היידיש.' וככה הוא אומר לי, 'א שיינעם דאנק דיר אין פופיק.' רק כדי להראות לי מי הבוס."

"הפואנטה," לורן אומרת. "תספר להם את הפואנטה."

"אז הוא יושב לו במלתחה, מנסה לגרוב גרב, ובגיל הזה גם זה כבר סוג של אימון. זה לוקח זמן. ובזמן שאני ממתין אני רואה את זה, ואני לא מצליח להאמין שאני רואה את זה. אני כמעט מתעלף. האיש שלידו, המספר על הזרוע שלו, הוא קטן רק בשלוש מהמספר על זרועו של אבי."

"למה אתה מתכוון?" דבּ אומרת.

"אני מתכוון למספר המקועקע. הוא כמו זה של אבי, ספרה אחרי ספרה, רק שהמספר של אבי מסתיים בשמונה. ושל האיש הזה מסתיים בחמש. זה ההבדל היחיד. רק שני אנשים היו בין אבא שלי לבינו. ואני מסתכל על האיש הזה. אף פעם לא ראיתי אותו בימי חיי. אז אני אומר לו, 'סליחה, אדוני,' לאיש ההוא. והוא רק אומר, 'אתה מחב"ד? אני לא רוצה כלום, רק תעזוב אותי בשקט. יש לי כבר נרות בבית.' אני אומר לו, 'לא. אני לא מחב"ד. באתי לכאן לבקר את אבא שלי.' ולאבי אני אומר, 'אתה מכיר את האדון הזה? נפגשתם פעם? אם לא, אני מאוד רוצה להכיר לך אותו.' והם מסתכלים אחד על השני, אני נשבע לך, כמה דקות. ממש דקות. אני אומר את זה מתוך כבוד, מתוך כבוד לאבא שלי - אבל זה כמו להסתכל על זוג פרות־ים שיושבות על ספסל, לכל אחת מהן גרב אחד על הרגל. הם רק סוקרים אחד את השני מלמעלה עד למטה, הכול לאט. ואז אבא שלי אומר. 'ראיתי אותו. בסביבה.' האיש השני, הוא אומר, 'כן, גם אני.' 'אתם שניכם ניצולים,' אני אומר להם. 'תסתכלו, תסתכלו,' אני אומר. 'המספרים.' ואז הם מסתכלים. 'הם אותו דבר,' אני אומר. ושניהם מרימים את זרועותיהם כדי להסתכל על הקעקועים הקטנים והחיוורים. 'אותו הדבר,' אני אומר להם. ולאבי אני אומר, 'אתה קולט את זה? הם זהים, רק ששלו - שלו בדיוק לפני שלך. תסתכל! תשווה.' אז הם מסתכלים. הם משווים." ועכשיו מארק מביט בנו, עיניו מאיימות לצאת מחוריהן. "תחשבו על זה," הוא אומר. "מקצה העולם עד קצהו, שניים שניצלו כנגד כל הסיכויים, שני הזקנים האלה, חוסכים מספיק כסף כדי לפרוש לכרמל לייק ולשחק שם גולף כל יום. אז אני אומר לאבי, 'הוא בדיוק לפניך,' אני אומר. 'תראה, הספרה חמש,' אני אומר. 'ושלך היא שמונה.' והאיש השני מביט ואבא שלי מביט, ואבא שלי אומר, 'כל מה שזה אומר, זה שהוא עקף בתור. גם שם, בדיוק כמו כאן. הבחור הזה תמיד נדחף, אין לי מה להוסיף.' 'אתה יכול לקפוץ לי,' האיש השני אומר. וזהו. ואז שניהם חוזרים לגרוב גרביים."

דבּ נראית מדוכדכת. היא ציפתה למשהו מחזק. לסיפור שלאורו תוכל לחנך את טרבור, למצוא אישוש מחודש לאמונתה, שהאנושיות צומחת מתוך האל־אנושיות. אז עכשיו היא רק בוהה, הלסת שלה שמוטה במין חיוך דק ומימי.

אבל אני, אני אוהב סיפורים מהסוג הזה. הזוג הזה נראה לי עכשיו ממש מגניב, ולא רק מפני שאני פתאום מרגיש שתוי.

"סיפור טוב, יורי," אני אומר, מחקה את אשתו. "ירוחם," אני אומר, "סיפור מעיף."

ירוחם מתרומם מהשולחן בתנופה, בארשת גאה. הוא בודק את התווית על הלחם הלבן שעל השיש - לוודא שהוא כשר. הוא לוקח פרוסה, מקלף את הקשה, ומגלגל בכף ידו את החלק הלבן כנגד השיש. הוא יוצר ממנו כדור קטן. הוא חוזר לשולחן, מוזג לעצמו שוט ומוריד אותו בלגימה אחת. אחר כך הוא אוכל את כדור הבצק המוזר. פשוט זורק אותו לתוך הפה, כאילו הוא הנקודה בסימן הקריאה האישי שלו - אתם יודעים, כדי להדגיש את הסיפור שלו.

"זה טוב?" אני אומר.

"תנסה," הוא אומר. הוא הולך לשיש וזורק לי פרוסה של לחם לבן ואומר, "אבל קודם תמזוג לעצמך שוט."

אני שולח יד לכיוון הבקבוק ומגלה שהוא בידיים של דבּ ושהראש שלה מורכן, כאילו הבקבוק מאזן אותה, מונע ממנה ליפול אחורה.

"את בסדר, דבּ?" לורן שואלת. היא מניחה יד על צווארה של דבּ ואחר כף משפשפת את זרועה. ואני מבין מה העניין. אני מבין מה העניין ואני פשוט אומר את זה: "זה בגלל שהסיפור היה מצחיק."

"חומד!" דבּ אומרת.

"היא לא תספר לכם את זה, אבל יש לה אובססיה קטנה בקשר לשואה. והסיפור הזה, אל תיעלב, מארק, הוא לא מה שהיא ציפתה לו."

מארק מעביר את מבטו בין שנינו. והאמת, הבחור נראה פגוע. ואני צריך להניח לזה, אני יודע. אבל אני פשוט חייב להמשיך. לא כל יום נמצא כאן מישהו מהתיכון של דבּ שיכול להעניק לנו תובנות.

"אפשר לחשוב שהיא בת של ניצולים, אשתי. זה מטורף, החינוך שנותנים להן. הסבים שלה נולדו בברונקס אבל זה כאילו, אני לא יודע. הנה אנחנו כאן, מרחק עשרים דקות ממרכז מיאמי, אבל האמת היא שעכשיו 1937 ואנחנו חיים בפאתי ברלין. מדהים."

"זה לא זה!" דבּ אומרת, מתגוננת באופן גלוי, הקול שלה מטפס לגובה. "אני לא מדוכדכת מזה. זה פשוט האלכוהול. כל האלכוהול הזה," היא אומרת ומגלגלת את עיניה. "וגם לראות את לורן. לראות את שושנה אחרי כל כך הרבה שנים."

"הו, היא תמיד הייתה ככה בתיכון," שושנה אומרת. "משקה אחד, והיא התחילה לבכות."

"אלכוהול הוא גורם ידוע לדיכאון," ירוחם אומר. ולכן, מפני שהוא מציין עובדות בצורה כזאת, אני תכף מתחיל שוב לא לסבול אותו.

"אתה רוצה לדעת מה תמיד היה עובד עליה? מה היה משמח אותה באמת?" שושנה אומרת. והאמת, אני לא צפיתי את זה. אני מופתע בדיוק כמו שדבּ הייתה עם סיפור המִספרים.

"להתמסטל," שושנה אומרת. "זה מה שתמיד עשה לה מצב רוח טוב. העישון תמיד היה גורם לה לצחוק שעות על גבי שעות."

"אוי, אלוהים," דבּ אומרת, אבל לא לשושנה. היא מצביעה עלי. כנראה מפני שאני נראה מופתע כמו שאני מרגיש. "תסתכלו על הבעל החילוני הגדול והרע שלי," דבּ אומרת. "הוא לא מצליח לעכל את זה. הוא לא מצליח לעכל שלאשתו יש היסטוריה של שובבות - מר ליברליות ופתיחות מחשבתית." ולי היא אומרת, "יכולת לדמיין רעיה צנועה יותר מנערת ישיבה מודרנית שנותרה בתולה עד גיל עשרים ואחת? באמת," היא אומרת, "מה דמיינת ששושנה תגיד שהיה כל כך כיף?"

"באמת־באמת?" אני אומר. "אני לא רוצה להגיד. זה מביך."

"בוא נשמע," מארק אומר. "כולנו חברים כאן. חברים חדשים, אבל חברים."

"חשבתי שהן היו - " אני אומר, ואז מפסיק. "את תהרגי אותי."

"תגיד!" דבּ אומרת, זורחת כולה.

"האמת, חשבתי שתגידי משהו כמו תחרות גלילת אגוזים בפסח, או עוגת ספוג. משהו כזה." אני מרכין את ראשי. ושושנה ודבּ צוחקות צחוק גדול כל כך שהן לא מצליחות לנשום. הן מחזיקות אחת את השנייה כך שאני לא מצליח להבחין באמת אם הן תומכות זו בזו או מנסות להפיל אחת את השנייה. אני חושש שאחת מהן עומדת ליפול.

"אני לא מאמינה שסיפרת לו על האגוזים," שושנה אומרת.

"ואני לא מאמינה," דבּ אומרת, "שהרגע סיפרת לבעלי זה עשרים ושתיים שנה כמה אהבנו להתמסטל. לא נגעתי בג'וינט מאז שהתחתַנו," היא אומרת. "נכון, חומד? עישנו מאז שהתחתנו?"

"לא," אני אומר. "עבר הרבה זמן."

"אז קדימה, שוש. מתי זה היה? מתי הייתה הפעם האחרונה שעישנת?"

תראו, אני יודע שציינתי את הזקן של מארק. אבל אני לא יודע אם ציינתי כמה שעיר הבחור הזה. הוא צומח, הדבר הזה, ממש עד העיניים שלו. כאילו יש לו גבות מעל העיניים ומתחתיהן. זה באמת משהו. אז כשדבּ שואלת את השאלה, שניהם, שוש ויורי, פשוט מצחקקים כמו ילדים, ואני יכול לראות, בחלק הזעיר החשוף, בפיסת העור הזו שאני מסוגל לראות, שהעפעפיים ותנוכי האוזניים של מארק סמוקים.

"כששושנה אמרה שאנחנו שותים כדי להחזיק מעמד," מארק אומר, "היא התלוצצה בעניין השתייה".

"אנחנו לא שותים הרבה," שושנה אומרת.

"היא התכוונה לעישונים," הוא אומר.

"אנחנו מעשנים," לורן אומרת, מאשרת.

"סיגריות?" דבּ אומרת.

"אנחנו עדיין מתמסטלים," שושנה אומרת. "זאת אומרת, כל הזמן."

"אתם חרדים!" דבּ צורחת. "אסור לכם! אין סיכוי!"

"בישראל כולם עושים את זה. שם זה כמו בשנות השישים," מארק אומר. "זה כמו מהפכה. זאת הארץ הכי מסטולית בעולם. יותר גרועה מהולנד והודו ותאילנד ביחד. יותר גרועה מכל מקום אחר, אפילו מארגנטינה - למרות שהם אולי היו יוצאים אתנו תיקו."

"אולי בגלל זה הילדים לא מתעניינים באלכוהול."

וירוחם מודה שיכול להיות שזו הסיבה.

"רוצים להתמסטל עכשיו?" דבּ אומרת. ושלושתנו מסתכלים עליה. אני בהפתעה, ושני האחרים רק בכמיהה.

"לא הבאנו אתנו," שושנה אומרת. "למרות שרק לעתים רחוקות מישהו במכס בודק מתחת לפאה."

"אולי תוכלו להצטרף למחתרת הגלאוקומה בכרמל לייק," אני אומר. "אני בטוח שהמקום ההוא מפוצץ בזה."

"זה מצחיק," מארק אומר.

"אני מצחיק," אני אומר, עכשיו כשכולנו מסתדרים.

"יש לנו חומר," דבּ אומרת.

"יש לנו?" אני אומר. "אני לא חושב שיש לנו."

דבּ מסתכלת עלי ונושכת את ציפורן הזרת שלה.

"אל תגידי לי שהתמסטלת בסתר כל השנים," אני אומר, ובאמת מרגיש כאילו אני עומד לקבל עכשיו רשימה שלמה של הונאות. האמת היא שאני לא מרגיש כל כך טוב.

"הבן שלנו," דבּ אומרת. "יש לו חומר."

"הבן שלנו?"

"טרבור," היא אומרת.

"כן," אני אומר. "אני יודע מי זה."

 

* * *

 

בשביל יום אחד זה לא מעט, חדשות מהסוג הזה. ואני מרגיש די נבגד. כאילו הסוד הישן של אשתי והסוד החדש של בני נכרכים יחד, ואיכשהו נעשה לי עוול. חוץ מזה, אני לא מאלה שמתאוששים בקלות מכל סוג של עלבון מצד דבּ - בטח לא כשיש עוד אנשים בסביבה. אני באמת צריך לדבר על זה. אני צריך להיות לבד עם דבּ, אפילו חמש דקות יכולות להספיק. אבל ברור לגמרי שהיא לא צריכה להיות לבד אתי. היא לא נראית טרודה בכלל. היא דווקא נראית ממוקדת. היא עסוקה ליד השיש, משתמשת באריזת נייר של טמפון כדי לגלגל ג'וינט.

"זאת שיטה לשעת חירום שפיתחנו כשהיינו בתיכון," שושנה אומרת. "מסוג הדברים שנערות עושות כשהן נואשות."

"ואנחנו היינו נואשות," דבּ אומרת, כאילו הכול כבר מצחיק. "את זוכרת את הבחור הנחמד ההוא מ־Y.H.S.Q. שהיינו מעשנות לידו?"

"אני זוכרת איך הוא נראה," שושנה אומרת. "אבל לא את השם."

"הוא רק היה מסתכל עלינו," דבּ אומרת. "היינו שישה או שבעה במעגל, בנות ובנים שלא נוגעים זה בזו - היינו כל כך דתיים. זה לא מטורף?" דבּ מדברת אלי, שהרי שושנה ומארק לא חושבים בכלל שזה מטורף. "המקום היחיד שבו נגענו היה באגודלים, כשהעברנו את הג'וינט. והבחור הזה, היה לנו כינוי בשבילו."

"'פֶּסח'!" שושנה צורחת.

"כן," דבּ אומרת, "זהו. תמיד קראנו לו 'פסח'. כי כל פעם שהעברנו את הג'וינט היינו פוסחים עליו, הוא רק העביר אותו למי שישב לידו. פסח ראנד," דבּ אומרת. "עכשיו אני נזכרת."

שושנה לוקחת את הג'וינט ומדליקה אותו בעזרת גפרור, שואפת עמוק. "נס שאני מצליחה לזכור משהו כיום," היא אומרת. "אני אומרת לך. זה הילדים. אחרי שהראשונה נולדה, שכחתי חצי מכל מה שידעתי. ואז עוד חצי עם כל ילדה נוספת. אחרי עשר בנות, זה נס שאני מצליחה לזכור לכבות גפרור אחרי שהדלקתי אותו." היא שומטת את הגפרור לכיור, והוא משמיע לחישה קטנה. "רק אתמול בלילה התעוררתי מבוהלת. לא הצלחתי לזכור אם יש חמישים ושניים קלפים בחפיסה או חמישים ושניים שבועות בשנה. טעויות הזיכרון - אני דואגת בגללן כל הלילה, רק מחכה שהאלצהיימר יתחיל."

"זה לא כל כך גרוע," מארק אומר לה. "רק צד אחד במשפחה שלך סובל מזה."

"נכון," היא אומרת, ומעבירה לבעלה את הג'וינט. "הצד האחר בורך רק בשיטיון. בכל מקרה, אז מה זה? שבועות או קלפים?"

"גם וגם," מארק אומר ולוקח שאיפה.

כשמגיע תורהּ של דבּ היא מחזיקה את הג'וינט ומסתכלת בי, כאילו אני אמור להנהן לה או לתת לה רשות בתור הבעל המרגיע שלה. ואני פשוט לא יכול לסבול את זה יותר. במקום לומר, "לכי על זה" או, "קדימה" אני פחות או יותר נובח על דבּ. "מתי תכננת לספר לי על הבן שלנו?" אני אומר. "מתי זה אמור היה לקרות? כמה זמן את כבר יודעת על זה?"

בתגובה דבּ לוקחת שאיפה ארוכה ומחזיקה בפנים, כמו מקצוענית ותיקה.

"באמת, דבּ. איך יכולת לדעת ולא לספר לי?"

דבּ ניגשת אלי ונותנת לי את הג'וינט. היא נושפת את העשן בפרצוף שלי, לא באלימות, פשוט נושפת.

"גיליתי רק לפני חמישה ימים," היא אומרת. "התכוננתי לספר לך, כמובן. רק לא ידעתי איך, וגם לא אם אני צריכה לדבר עם טרבי קודם, אולי לתת לו הזדמנות," היא אומרת.

"הזדמנות למה?" אני שואל.

"לשמור את זה בסוד בין שנינו. שהוא ידע שאתן בו אמון ואסלח לו אם הוא יבטיח להפסיק."

"אבל הוא הבן," אני אומר. "אני האבא. אפילו אם יש לשניכם סוד, זה צריך להיות סוד כפול ביני לבינך. אני תמיד אמור לדעת - אבל להעמיד פנים שאני לא יודע - כל סוד שיש לכם."

"תגיד עוד פעם את החלק עם הכפול," מארק אומר, מנסה לעקוב. אבל אני מתעלם ממנו.

"ככה זה," אני אומר לדבּ. "ככה היה תמיד." ומאחר שאני נואש וחסר ביטחון אני מוסיף, "לא ככה היה?"

תראו, אנחנו באמת בוטחים זה בזה, דבּ ואני. ואני לא מצליח להיזכר מתי הרגשתי שכל כך הרבה תלוי בשאלה אחת. עבר כבר הרבה הרבה זמן. אני מנסה לקרוא את הפרצוף שלה ומשהו מאוד מורכב מתרחש שם, איזו התנסחות. ואז היא פשוט מתיישבת על הרצפה לרגלי.

"אלוהים," היא אומרת. "אני כל כך מסטולה. בן רגע. כאילו, כאילו," ואז היא מתחילה לצחוק. "כאילו אפילו," היא אומרת. "כאילו יטילו," היא אומרת ומרצינה. "אוי אלוהים, אני לגמרי הפוכה."

"היינו צריכים להזהיר אותך," אומרת שושנה.

כשהיא אומרת את זה, אני מחזיק בריאות את השאיפה הראשונה שלי וכבר מנסה לגרש את הפרנויה שמתגנבת עם האמירה הזו. מארק לוקח את הג'וינט ומעביר אותו מיד לשושנה, מתוך כבוד לסדר הדברים.

"להזהיר אותנו ממה?" אני שואל, הקול שלי גבוה, והעשן עדיין מתוק באפי.

"זו לא המריחואנה של אבא שלך," הוא אומר. "רמות ה־THC. זה כאילו, אני לא יודע, החומר שעישַנו בילדות? שאכטה אחת מהחומר ההידרופוני החדש זה בערך כמו לעשן חצי קילו ממה שהיה לנו כשהיינו ילדים."

"אני מרגיש את זה," אני אומר. ואני באמת מרגיש, באופן מאוד מאוד עמוק. ואני יושב עם דבּ על הרצפה ומחזיק בידיה. ההרגשה נעימה. אבל אני לא יודע אם חשבתי את זה או אמרתי את זה, אז אני מנסה שוב, והפעם מוודא שזה נאמר בקול רם. "ההרגשה נעימה," אני אומר.

"מצאתי את זה בארון כביסה," דבּ אומרת. "שם מצאתי את החומר."

"בארון כביסה?" שושנה אומרת.

"מתאים לנער לחשוב שזה המקום הטוב ביותר להחביא משהו," דבּ אומרת. "הבגדים הנקיים שלו מופיעים מקופלים בחדר שלו, ואף פעם לא עלה בדעתו שמישהו מרוקן את הארון הזה. מבחינתו, זה המקום הכי בודד והכי נשכח בעולם. העניין הוא," דבּ אומרת, "שמצאתי קופסת פח של סוכריות מנטה בתחתית הארון, מפוצצת. פשוט עולה על גדותיה בחומר." דבּ לוחצת את ידַי. "אנחנו בסדר עכשיו?"

"אנחנו בסדר," אני אומר. ואני מרגיש שאנחנו שוב צוות, כאילו אנחנו ניצבים נגדם. כי כששושנה מעבירה לדבּ את הג'וינט דבּ אומרת, "אתם בטוחים שמותר לכם לעשן סם שהגיע מקופסה של סוכריות לא כשרות? אני באמת לא יודעת אם זה בסדר." וזאת בדיוק המחשבה שאני חשבתי באותו הרגע.

"היא גם פעילה בפייסבוק," אני אומר. "זה בטוח אסור. אלו חרדים ממש גרועים," אני אומר, ואנחנו צוחקים מזה. אנחנו צוחקים צחוק גדול.

"דבר ראשון, אנחנו לא אוכלים את זה. אנחנו מעשנים את זה. וחוץ מזה, מדובר במגע קר, אז זה כנראה בסדר גמור," שושנה אומרת.

"מגע קר?" אני אומר.

"יש עניין כזה," שושנה אומרת. "פשוט תשכחו מזה ותקומו מהרצפה. זריז." וכל אחד מהם מציע לנו יד ועוזר לנו לקום. "בואו, שבו שוב ליד השולחן," שושנה אומרת. וככה ברגע שאנחנו קמים אנחנו שוב מתיישבים ליד השולחן.

"אני אומר לכם," מארק אומר. "זה בטח הדבר הכי מעצבן בלהיות חרדי שמסתובב בעולם. מה שיותר גרוע מהדברים המעליבים שאומרים לך הוא הפיקוח המתמיד של האזרחים. אני אומר לכם, בכל מקום שאנחנו הולכים אליו אנשים בודקים אותנו. מוכנים לבצע מעצר אזרחי דתי."

"זרים!" שושנה אומרת. "רק לפני כמה ימים, כאן, בדרך משדה התעופה. יורי נכנס לסניף של מקדונלד'ס להשתין. ואיזה בחור עם כובע של נהג משאית ניגש אליו בדרך ואמר, 'אחי, מותר לך להיכנס לשם?' פשוט ככה."

"לא נכון!" אומרת דבּ.

"כן נכון," אומרת שושנה.

"לא שאני לא מבין את הכיף בזה," מארק אומר. "את הפיתוי. אתם יודעים, יש מורמונים בירושלים. יש להם מרכז שם. אוניברסיטה. החוק - ההסכם שיש להם עם הממשלה - הוא שהם יכולים להיות שם אבל אסור להם להטיף. בלי מיסיונריות. בכל מקרה, אני עושה עסקים עם אחד מהחבר'ה האלה."

 

"מיוטה?" דבּ אומרת.

"מאיידהו, שמו גֶ'בֶּדַיה, באמת - אתם מאמינים?"

"לא, ירוחם ושושנה," אני אומר. "ג'בדיה זה שם מאוד מוזר." מארק מגלגל את עיניו בתגובה ומעביר לי את מה שנשאר מהג'וינט. בלי לשאול אפילו הוא קם ולוקח את קופסת הפח ומוציא מהתיק של אשתו עוד טמפון. הוא בטוח בעצמו עכשיו, מרגיש בבית אצלי בבית. ואני מרגיש פחות בנוח עם זה מאשר עם הלחם הלבן, עם אורח שנכנס לבית ומעשן את כל הסמים של הבן שלנו. דבּ בטח חושבת משהו דומה והיא אומרת, "אחרי הסיפור הזה אני הולכת לסמס לטרב ולוודא שהוא לא חוזר בקרוב."

"רעיון טוב," אני אומר.

"בעצם, אני אגיד לו לחזור ישר הביתה אחרי האימון. או שאני אגיד לו שהוא יכול לאכול ארוחת ערב עם החברים שלו אבל כדאי מאוד שיחזור לכאן עד תשע ולא דקה מאוחר יותר. ואז הוא יתחנן לחזור בעשר. אם אני אגיד לו שהוא חייב לחזור הביתה ואין מה להתווכח, אנחנו מוגנים."

"טוב," אני אומר. "תוכנית מצוינת."

"אז כשג'ב אצלנו בבית, כשהוא בא לאכול ומוזג לעצמו קולה, אני עושה לו את אותו שיטור דתי. אני לא מצליח לעמוד בזה. אני אומר, 'היי, ג'ב, מותר לך לשתות את זה? מותר לך לשתות קולה, או מה?' אני אומר את זה כל פעם. איכשהו, אני לא מצליח לעמוד בזה. לאנשים אין בעיה לעבור על החוקים של עצמם, אבל הם מאוד מחמירים כשמדובר בחוקים של אחרים."

"אז מותר להם לשתות קולה?" דבּ שואלת.

"אני לא יודע," מארק אומר. "ג'ב רק עונה, 'אתה מתכוון לקפה, ובכל מקרה, אל תתערב.'"

"מה שקורה בירושלים, נשאר בירושלים," אני אומר. אבל כנראה שאין להם את הפרסומת הזאת שם, כי אף אחד מהם לא חושב שזה מצחיק בכלל.

ואז דבּ שלי, היא פשוט לא יכולה לשלוט בעצמה. "שמעתם על השערורייה? המורמונים עברו על רשימת השואה."

"כמו בנפשות מתות," אני מסביר. "כמו בספר של גוגול, אבל על אמת."

"אתה חושב שאנחנו קראנו את זה?" מארק שואל. "בתור חרדים, או לפני כן?" הוא מעביר לי את הג'וינט תוך כדי דיבור, אז זה גם קצת תוקפני וגם מצחיק. ואז, מאחר שהאחד לא סותר את האחר, הוא מוזג לעצמו משקה.

"הם לקחו את הרשימות של המתים," דבּ אומרת, "והתחילו לעבור עליהן. הם לקחו את האנשים האלו שמתו כיהודים והתחילו להפוך אותם למורמונים. להמיר את דתם של ששת המיליונים כנגד רצונם."

"וזה מטריד אותך?" מארק אומר. "זה מה שמפריע ליהודי אמריקאי לישון בלילה?"

"מה זאת אומרת?" דבּ אומרת.

"זאת אומרת -" מארק אומר.

אבל שושנה קוטעת אותו. "אל תגיד להם מה זאת אומרת, יורי. פשוט תשאיר את זה ככה."

"אנחנו יכולים להתמודד עם זה," אני אומר. "אפילו מעוניינים להתמודד עם זה," אני אומר ומצביע לכיוון הכללי של קופסת הפח, "עכשיו כשהתודעה שלנו הבשילה. אנחנו יכולים להתמודד אפילו עם נושאים מסוימים ונעלים ביותר."

"נושאים מסוימים, כי אנחנו מסוממים," דבּ אומרת, בכנות, בלי להתבדח בכלל.

"הבן שלכם, הוא נראה ילד נחמד."

"אל תדבר על הילד שלהם," שושנה אומרת.

"אל תדבר על הילד שלנו," דבּ אומרת. עכשיו תורי להושיט יד ולהניח לה אותה על המרפק.

"דבר," אני אומר.

"הוא לא," אומר מארק, "נראה לי יהודי."

"איך אתה יכול להגיד את זה?" אומרת דבּ. "מה עובר עליך?" אבל הצער של דבּ מושך פחות תשומת לב מהתגובה שלי. אני צוחק כל כך חזק שכולם פונים אלי.

"מה?" אומר מארק.

"נראה לך יהודי?" אני אומר. "הכובע, הזקן, הנעליים הכבדות. נדרש הרבה, הייתי אומר, כדי להיראות יהודי בעיניך. זה כמו למשל, נניח, שאוזי אוסבורן או הטיפוסים האלה מלהקת קיס יגידו לפול סיימון, 'אתה לא נראה לי מוזיקאי.'"

"זה לא קשור ללבוש," מארק אומר. "זה קשור לבניית חיים בתוך רִיק. אתה יודע מה ראיתי בנהיגה לכאן? סופרמרקט, סופרמרקט, חנות לספרי סקס, סופרמרקט, סופרמרקט, מטווח."

"האנשים בפלורידה באמת אוהבים רובים ופורנו," אני אומר. "וסופרמרקטים."

"בחיי, " דבּ אומרת, "זה כמו הקטע של ה'גולדברג, גולדברג - עטא' שלך. בדיוק אותו קטע, רק עם שמות אחרים."

"הוא אוהב את המקצב הזה," אומרת שושנה. "הוא עושה את זה הרבה."

"מה שאני מנסה לומר, אם תרצו להתייחס לזה ברצינות וגם אם לא, זה שאי אפשר לבנות יהדות רק על הבסיס של פשע נורא אחד. אני מדבר על האובססיה הזאת עם השואה כסימן הכרחי לזהות. בתור הכלי החינוכי היחיד. כי לילדים אין שום קשר מלבד זה. שום דבר יהודי שקושר אותם."

"וואו, זה מעליב," דבּ אומרת. "זאת צרות אופקים. הרי יש דבר כזה שנקרא תרבות יהודית. אדם יכול לחיות חיי תרבות עשירים."

"לא אם החיים האלו אמורים להיות יהודיים. יהדות היא דת. ואל הדת מתלווים טקסים. תרבות היא כלום. תרבות היא איזה מבנה שיצר העולם המודרני. ולכן הוא לא קבוע; הוא כל הזמן משתנה, והוא דרך חלשה לחבר בין דורות. זה כמו לקחת שתי חתיכות מתכת ובמקום לרתך אותן, להדביק אותן בדבק."

"מה זה אמור להביע?" דבּ אומרת. "מבחינה מעשית."

מארק מרים אצבע באוויר כדי להדגיש את הטיעון שלו, לחנך. "את יודעת למה בישראל כל האוטובוסים והמשאיות, אפילו כל המוניות, הם מתוצרת מרצדס?"

"כי הם נותנים לכם הנחה ענקית שמבוססת על רגשי אשם?" אני אומר. "או אולי כי מרצדס היא החֶברה הכי טובה בבניית כלי רכב להסעת יהודים - יש להם איזה כישרון מיוחד לזה?"

"כי בישראל אנחנו יהודים שפויים ויציבים, ולכן מבחינתנו לא הייתה בעיה, אפילו מיד אחרי המלחמה, לנסוע במכוניות גרמניות או להפעיל טרנזיסטורים גרמניים של סימנס ולהקשיב לחדשות בעברית. אין לנו שום צורך לכפות אפרטהייד מותגי, להעסיק את עצמנו בניסיונות סמליים לשמור על הזיכרון. כי אנחנו חיים בדיוק כמו שאבותינו חיו לפני המלחמה. וזה משרת אותנו בכול, אפילו במערכות היחסים שלנו, בנישואים שלנו ובאופן שבו אנו מגדלים את הילדים."

"אתה טוען שהנישואים שלכם טובים משלנו?" דבּ אומרת. "באמת? רק מפני שאתם חיים על פי ההלכה? זה מחזק את קשר הנישואים - בין כל שני אנשים אקראיים?"

"אני אומר שבעלך לא היה עושה פרצופים ולא היה מודאג אם אשתו מסתירה ממנו דברים. ושהבן שלך לא היה מתחיל עם כל העסק הזה של העישונים לפני שהיה בא אלייך קודם. בגלל שמערכות היחסים מוגדרות. הן ברורות."

"בגלל שהן מולחמות יחד," אני אומר. "ולא מודבקות."

"כן," הוא אומר. "ואני מתערב איתכם ששושנה מסכימה אתי." אבל דעתה של שושנה מוסחת. היא עובדת בזהירות עם תפוח וסכין. היא מכינה באנג קטן מתפוח. כל הטמפונים כבר נגמרו.

"והילדות שלכן?" דבּ אומרת. "אם הן אומרות לכם הכול, הן באו אליכם לפני שעישנו בפעם הראשונה?"

"הבנות שלנו לא הוכתמו כמונו בעולם שבו גדלנו. אין להן שום עניין בדברים מהסוג הזה."

"זה מה שאתה חושב," אני אומר.

"זה מה שאני יודע," הוא אומר. "הבעיות שלנו שונות. החששות שלנו."

"בואו נשמע אותם," דבּ אומרת.

"בואו לא," שושנה אומרת. "באמת, אנחנו שיכורים, אנחנו מסטולים, אנחנו חוגגות מפגש מחזור מקסים."

"כל פעם שאת אומרת לו לא לדבר," אני אומר, "אני רוצה עוד יותר לשמוע את מה שיש לו להגיד."

"החשש שלנו," מארק אומר, "הוא לא השואה שהייתה אלא זאת שמתרחשת עכשיו. זאת שלוקחת יותר מחמישים אחוז מהיהודים בדור הזה. החשש שלנו הוא מפני ההתבוללות. זאת השואה שמתחוללת עכשיו. אתם לא צריכים לדאוג ממורמונים שעושים הוקוס פוקוס על ששת המיליונים המתים. אתם צריכים לדאוג שהבן שלכם יתחתן עם יהודייה."

"אוי, אלוהים," דבּ אומרת. "אלוהים אדירים. אתה קורא לנישואים עם לא יהודים שואה? אתה לא יכול להיות, זאת אומרת, שושנה. זאת אומרת, אל... אתה באמת משווה?"

"שאלת מה אני מרגיש, זה מה שאני מרגיש. אבל לא, זה לא בדיוק תופס לגביכם. חוץ מבדוגמה שאתם נותנים לילד. אתם יהודים, ולכן הילד שלכם הוא יהודי בדיוק כמוני. לא יותר, לא פחות."

"גם אני למדתי, ירוחם־שראה־את־האור. אתה לא צריך להסביר לי את החוקים."

"איך קראת לי, ירוחם־שראה־את־האור?" מארק שואל.

"כן," דבּ אומרת. והיא והוא מתחילים לצחוק מזה. הם חושבים ש"ירוחם־שראה־את־האור" זה הדבר הכי מצחיק ששמעו מזה זמן רב. ואז שושנה צוחקת, ואז אני צוחק, כי צחוק זה דבר מידבק - ועוד הרבה יותר כשאתה מסטול.

"אתה לא חושב באמת שהמשפחה שלנו, הבן המתוק והיפה שלי, צועד לקראת שואה. נכון?" דבּ אומרת. "כי זה יכאיב מאוד. זה באמת יעיב על היום היפה הזה."

"לא," אומר מארק. "זה בית מקסים ואתם משפחה מקסימה, הקמתם בית לתפארת לאיש הצעיר היפה הזה. ואת בלבוסטה אמיתית," מארק אומר. "באמת."

"זה משמח אותי," אומרת דבּ. והיא מסיטה את ראשה כמעט תשעים מעלות כדי להראות את החיוך היפה, המקסים שלה. "מותר לחבק אותך?" דבּ אומרת. "אני ממש רוצה לחבק אותך."

"לא," אומר מארק, אבל הוא אומר את זה באמת באמת בנימוס. "אבל את יכולה לחבק את אשתי. מה דעתך?"

"רעיון נהדר," דבּ אומרת. שושנה מושיטה לי את התפוח הטעון, ואני מעשן מהתפוח בזמן ששתי הנשים מתחבקות חיבוק צמוד ועז שמרקד קדימה ואחורה, מתנדנד בכל פעם למקום אחר, ושוב אני מפחד שהן עלולות ליפול.

"איזה יום יפה," אני אומר.

"כן," מארק אומר. ושנינו מסתכלים אל מחוץ לחלון, ושנינו מביטים בעננים המושלמים המרחפים בשמים המושלמים. אנחנו מביטים בהם ונהנים מהם, וכך אנחנו ממשיכים להסתכל החוצה כשהשמים מחשיכים בן רגע. השינוי כל כך פתאומי שהנשים מתירות את החיבוק כדי להביט, כל כך חד השינוי הלא צפוי באור.

"ככה זה כאן," דבּ אומרת. ואז השמים נפתחים וגשם טרופי עז ניתך ארצה. הוא מכה ברעש על הגג וברעש על החלונות, והעלים של עצי הדקל מתכופפים, והמצופים בברכה מקפצים כשהמים גועשים.

שושנה מתקרבת לחלון. ומארק מעביר את התפוח לדבּ וניגש גם הוא לעבר החלון. "ברצינות, תמיד זה ככה פה?" שושנה אומרת.

"בטח," אני אומר. "כל יום זה ככה. וגם נגמר באותה מהירות שזה מתחיל."

ושניהם מצמידים את הידיים לחלון. והם נשארים כך במשך זמן מה, וכשמארק מסתובב, בחור קשוח, גבר־גבר, אנחנו רואים שהוא בוכה. בוכה מהגשם.

"אין לכם מושג," הוא אומר. "כבר שכחתי איך זה לחיות במקום שופע מים. מעל לכול זאת ברכה."

"אם היה לכם מה שיש לנו," אני אומר.

"כן," הוא אומר ומנגב את העיניים.

"אפשר לצאת?" שושנה שואלת. "לגשם?"

"בטח," דבּ אומרת, ואז שושנה מבקשת ממני לעצום את העיניים. לסגור אותן חזק. רק אני. ואני נשבע שאני חושב שהיא תהיה שם עירומה לגמרי כשהיא אומרת, "תפקח אותן."

היא הורידה את הפאה בסך הכול, ובמקומה היא חובשת אחד מכובעי הבייסבול של טרב.

"הבאתי רק פאה אחת בנסיעה הזאת," היא אומרת. "אני מקווה שלטרב לא יהיה אכפת."

"לא יהיה לו אכפת," דבּ אומרת. וככה ארבעתנו יוצאים לגשם. ככה אנחנו מוצאים את עצמנו בחצר האחורית, ביום חם במיוחד, והגשם הקריר־קריר הזה חובט בנו. במזג האוויר הזה, כשאנחנו מסטולים ושתויים ואחרי כל השיחה הזאת, ההרגשה היא אולי הכי טובה בעולם. ואני חייב לומר שעם הכובע שושנה נראית צעירה בעשרים שנה.

אנחנו לא מדברים. אנחנו עסוקים מדי בקפיצות וצחוקים והשתוללות. וככה אני מוצא את עצמי מחזיק את היד של מארק בסוג של ריקוד, ודבּ מחזיקה את היד של שושנה, וגם הן מבצעות ריקוד מיוחד משלהן. וכשאני לוקח את היד של דבּ, למרות שאף אחת משתיהן לא נוגעת באחרת, איכשהו יצרנו מעגל שבור. התחלנו לרקוד את ההורה הפרטית שלנו בגשם.

זאת ההרגשה הכי מדהימה והכי טיפשית והכי חופשית שאני זוכר שהרגשתי מזה שנים. מי היה חושב שזה מה שאני אגיד בזמן שהאנשים האדוקים האלה, המחמירים עד כדי מחנק, באים לבקר אותנו בבית. ואז דבּ שלי, אהובתי, שוב חושבת מה שאני חושב ואומרת בפנים מורמות אל הגשם, בעוד כולנו מסתובבים, "את בטוחה שזה בסדר, שושנה? שזה לא ריקוד מעורב? שזה מותר? אני לא רוצה שמישהו מאתנו יתחרט אחר כך."

"אנחנו נהיה בסדר גמור," אומרת שושנה. "אנחנו נחיה עם ההשלכות." השאלה מאיטה אותנו, ועוצרת אותנו, למרות שעדיין אף אחד לא מרפה.

"זה כמו בבדיחה הישנה," אני אומר. ומבלי לחכות שמישהו ישאל איזו, אני ממשיך, "למה חרדים לא מזדיינים בעמידה?"

"למה?" שושנה שואלת.

"כי זה עלול להוביל לריקודים מעורבים."

דבּ ושושנה מעמידות פנים שהן מזועזעות כשאנחנו עוזבים ידיים, כשאנחנו מזהים שהרגע עבר, והגשם נעלם באותה המהירות שבה הופיע. מארק עומד שם, מביט בשמים, שפתיו מהודקות בחוזקה. "הבדיחה הזאת מאוד, מאוד ישנה," הוא אומר. ואז הוא מוסיף, "ריקודים מעורבים גורמים לי לחשוב על תערובת אגוזים, על תערובת דגנים ועל מעורב ירושלמי. הצליל של 'ריקודים מעורבים' הפך אותי לרעב בטירוף. ואני עומד להיכנס לפאניקה אם יתברר שהדבר הכשר היחיד בבית הזה הוא הלחם הלבן ההוא."

"אתה במאנצ'יז," אני אומר.

"אבחנה מדויקת," הוא אומר.

דבּ מוחאת כפיים בתגובה, מחיאות כפיים קטנות, הידיים שלה מוצמדות לחזה בתפילה. "אין לך מושג," דבּ אומרת לו, קורנת כולה, "איזה עושר מחכה לנו."

 

* * *

 

ארבעתנו עומדים במזווה, רטובים עד העצם, סוקרים את המדפים ונוטפים מים. "ראית פעם מזווה כזה?" שושנה אומרת. "הוא ענקי," היא אומרת ושולחת את זרועותיה לצדדים. הוא באמת גדול, והוא באמת מצויד, כמות עצומה של מזון וכמות ענקית של ממתקים, כראוי לבית שמארח לעתים קרובות נחילים של נערים בגיל ההתבגרות.

"אתם מצפים לחורף גרעיני?" שושנה אומרת.

"אני אגיד לך למה אנחנו מצפים," אני אומר. "את רוצה לדעת כמה היא אובססיבית? את רוצה להבין כמה היא באמת מדברת על השואה? זאת אומרת, כמה זה רציני - לאיזה רמה זה מגיע?"

"לשום רמה," דבּ אומרת. "גמרנו עם השואה."

"ספר לנו," שושנה אומרת.

"היא תמיד מחפשת לנו מקום מסתור סודי," אני אומר.

"ברצינות," שושנה אומרת.

"הנה, תסתכלי. המזווה, ולידו השירותים, והדלת למוסך. אם היית אוטמת הכול - אם היית בונה קיר גבס בכניסה לסלון - לעולם לא היית מבחינה בזה. לעולם לא היית חושדת. אם היית מכסה את הדלת שבתוך המוסך, נגיד שהיית תולה עליה את כלי העבודה ומסתירה את הצירים, אם היית משעינה עליה את האופניים ואת מכסחת הדשא, היה מתקבל המתחם הסגור הזה, עם מים זורמים ושירותים וכל האוכל הזה. זאת אומרת, אם מישהו היה מתגנב מדי פעם למוסך ומחדש את האספקה, היית יכולה אפילו להשכיר את הבית ולשכּן בו עוד משפחה בלי שאף אחד יחשוד."

"אלוהים אדירים," אומרת שושנה. "אולי הזיכרון שלי לטווח קצר נמחק מכל הלידות -"

"ומכל העישונים," אני אומר.

"כן, גם מזה. אבל אני זוכרת, אני זוכרת שכשהיינו ילדות, היא תמיד," שושנה אומרת ופונה לדבּ, "את תמיד היית מפתה אותי לשחק את המשחקים האלה. למצוא מחבואים. ואפילו גרוע יותר, אפל יותר -"

"אל תגידי," דבּ אומרת.

"אני יודע מה עמדת לומר," אני אומר לה, ואני באמת נרגש. "המשחק, נכון? היא שיחקה את המשחק המטורף ההוא אתך?"

"לא," אומרת דבּ. "מספיק. תעזבו את זה."

ומארק - ששקוע לגמרי בבדיקת ההכשרים וקורע אריזות ממתקים של מאה קלוריות ואוכל בוטנים קלויים מצנצנת, שלא אמר מילה מאז נכנסנו למזווה חוץ מ"מה זה עוגיות 'פִיג ניומן'?" - הוא נעצר ואומר, "אני רוצה לשחק במשחק הזה."

"זה לא משחק," דבּ אומרת.

ואני שמח לשמוע אותה אומרת את זה, כי אני מנסה לגרום לה להודות בזה כבר שנים. שזה לא משחק. שזה לגמרי רציני, וסוג של היערכות, שזאת פתולוגיה פעילה ואני מעדיף לא להיענות לה.

"זה המשחק של אנה פרנק," שושנה אומרת. "נכון?"

כשאני רואה כמה אשתי מדוכדכת, אני משתדל כמיטב יכולתי להגן עליה. אני אומר, "לא, זה לא משחק. זה רק על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק."

"איך משחקים את הלא־משחק הזה?" מארק אומר. "מה צריך לעשות?"

"זה משחק חסיד אומות העולם," שושנה אומרת.

"זה מי־יחביא־אותי," אני אומר.

"במקרה של שואה שנייה," דבּ אומרת, נכנעת, מדברת בהיסוס, "זאת חקירה רצינית, ניסוי מחשבתי שאנחנו עוסקים בו."

"שאתם משחקים," שושנה אומרת.

"שאנחנו לפעמים מדברים על החברים הנוצרים שלנו, במקרה של שואה באמריקה, מי מהם יחביא אותנו."

"אני לא מבין את זה," מארק אומר.

"בטח שאתה מבין את זה," שושנה אומרת. "אתה מבין לגמרי. זה ככה. אם הייתה שואה. אם היא הייתה מתרחשת שוב, נניח שאנחנו בירושלים, והשנה 1941 והמופתי הגדול מצליח בתוכנית שלו, מה היה עושה החבר שלך ג'בדיה?"

"מה הוא יכול היה לעשות?" מארק אומר.

"הוא יכול היה להחביא אותנו. הוא יכול היה לסכן את חייו ואת חיי משפחתו ואת חייהם של כל הקרובים לו. זה המשחק: האם הוא - באמת - האם הוא היה עושה את זה למענך?"

"הוא ממש מתאים לזה, מורמוני," מארק אומר. "תשכחי מהמזווה. הם חייבים לשמור מזון למקרה של אפוקליפסה, או משהו כזה. וגם מים. אספקה לשנה. או אולי הם אלה שמזדיינים דרך סדין. לא, רגע." מארק אומר. "בעצם, אני חושב שזה מה שאנחנו אמורים לעשות."

"בסדר," דבּ אומרת, "בואו לא נשחק. באמת, בואו נחזור למטבח. אני יכולה להזמין טייק־אוויי ממקום כשר למהדרין. אנחנו יכולים לאכול בחוץ על הדשא, לאכול ארוחה אמיתית ולא רק זבל."

"לא, לא," מארק אומר, "אני אשחק. אני אתייחס לזה ברצינות."

"אז הבחור היה מחביא אותך?" אני שואל.

"וגם את הילדים?" מארק שואל. "אני אמור להעמיד פנים שיש לו בירושלים אכסניה סודית או משהו כזה והוא יכול להחביא את כולנו, כל השנים עשר?"

"כן," אומרת שושנה. "באוניברסיטה שלהם או משהו כזה. בטח."

מארק חושב על זה הרבה הרבה זמן. הוא אוכל עוגיית "פיג ניומן" וחושב. ואפשר לראות, לפי המבט הבוהה, שהוא נכנס לזה, שהוא מתייחס לזה לגמרי ברצינות - ברצינות תהומית.

"כן," מארק אומר, והוא נראה נרגש באמת. "אני חושב שכן. ג'ב היה עושה את זה למעננו. הוא היה מחביא אותנו. הוא היה מסכן הכול."

"גם אני חושבת ככה," שושנה אומרת ומחייכת. "וואו, זה גורם לך - בתור מבוגר - זה גורם לך להעריך אנשים יותר."

"כן," אומר מארק. "ג'ב הוא אדם טוב."

"עכשיו תנסו אתם," שושנה אומרת לנו. "עכשיו תורכם."

"אבל אנחנו כבר לא מכירים את אותם אנשים," דבּ אומרת. "אנחנו לרוב רק מדברים על השכנים."

"השכנים שגרים ממול," אני אומר להם. "הם דוגמה מצוינת. כי הבעל, מיץ', הוא היה מחביא אותנו. אני יודע את זה. הוא היה מסכן את החיים שלו אם היה צריך. אבל אשתו..." אני אומר.

"כן," דבּ אומרת, "הוא צודק. מיץ' היה מחביא אותנו, אבל גלוריה, היא הייתה נשברת. יום אחד, בזמן שהוא היה בעבודה, היא הייתה מסגירה אותנו."

"אז אתם יכולים לשחק אחד נגד השני," שושנה אומרת. "נניח שאחד מכם לא היה יהודי, הוא היה מחביא את האחר?"

"אני אעשה את זה," אני אומר. "אני אהיה הגוי, כי אני הכי נראה ככה. אישה בוגרת שיש לה בארון חצאית ג'ינס שמגיעה לה עד הקרסוליים - הם היו עולים עליה תוך רגע."

"בסדר," דבּ אומרת. ואני נעמד זקוף, מותח את הכתפיים אחורה, כאילו שאני במסדר זיהוי. אני עומד שם בסנטר מורם כדי שאשתי תוכל לבחון אותי. כדי שהיא תוכל להסתכל טוב, ולחשוב טוב, ולהחליט אם לבעלה יש מה שדרוש. האם באמת תהיה לי העוצמה, האם אוהַב מספיק - וזו לא שאלה קלה, לא שאלת אגב - כדי לסכן את חיי ולהציל אותה ואת הבן שלנו?

דבּ מביטה, ודבּ מחייכת ונותנת לי דחיפה קטנה בחזה. "בטח שהוא היה עושה את זה," דבּ אומרת. והיא מתקדמת חצי צעד אלי, מצמידה אותי אליה בחיבוק הדוק ולא מרפה. "עכשיו את," דבּ אומרת. "את ויורי תעשו את זה."

"אבל זה בכלל לא יעלה על הדעת," מארק אומר. "איך אפשר אפילו לדמיין את זה?"

"ששש..." שושנה אומרת. "פשוט תעמוד שם ותהיה גוי טוב ואני אתבונן בך."

"אבל אם לא הייתי יהודי, לא הייתי אני."

"זה בטוח," אני אומר.

"הוא מסכים," מארק אומר. "לא היינו אפילו מתחתנים. לא היו לנו ילדים."

"בטח שאפשר לדמיין את זה," שושנה אומרת. "תסתכל," היא אומרת, והולכת וסוגרת את דלת המזווה. "הנה אנחנו לכודים בדרום פלורידה בזמן השואה השנייה. אתה לא יהודי, והחבאת את שלושתנו במזווה."

"אבל תסתכלי איך אני נראה!" הוא אומר.

"יש לי פתרון," אני אומר. "אתה זמר רקע בלהקת זיזי טופ. אתה מכיר אותם? מכיר את הלהקה?"

דבּ מרפה ממני רק כדי שתוכל לתת לי מכה קטנה בזרוע.

"באמת," שושנה אומרת. "תנסה להסתכל על שלושתנו ככה, כאילו זה הבית שלך והענקת לנו מחסה, אנחנו נעולים בחדר הזה."

"ומה את מתכוננת לעשות בזמן שאני אעשה את זה?" מארק אומר.

"אני אסתכל בך מסתכל בנו. אני אדמיין."

"בסדר," הוא אומר. "נו, תתחילי. אני אעמוד. את תדמייני."

וזה מה שאנחנו עושים, ארבעתנו. אנחנו עומדים וממלאים את התפקידים שלנו, ואנחנו באמת נכנסים לזה. כולנו באמת מדמיינים את זה. אני רואה את דבּ שרואה אותו, ואותו כשהוא רואה אותנו, ואת שושנה פשוט בוהה ובוהה בבעלה.

אנחנו עומדים שם כל כך הרבה זמן, אני באמת לא יכול להעריך כמה זמן עבר, למרות שהאור משתנה רק מעט - השמש בחוץ שוב מתעמעמת - בחריץ שמתחת לדלת המזווה.

"אז הייתי מסתיר אותך?" הוא אומר ברצינות. ובפעם הראשונה באותו יום הוא מושיט את ידו, כמו דבּ שלי, ומניח את ידו בידה. "הייתי עושה את זה, שושי?"

ואפשר לראות ששושנה חושבת על הילדים שלה, למרות שזה לא חלק מהתרחיש. אפשר לראות שהיא משנה חלק ממה שהיא מדמיינת. והיא אומרת, אחרי רגע, כן, אבל היא לא צוחקת. היא אומרת כן, אבל לו זה נשמע בדיוק כמו לנו, לכן הוא עכשיו שואל שוב ושוב. לא הייתי עושה את זה? לא הייתי מסתיר אותך? אם זאת הייתה שאלה של חיים ומוות - אם את היית נשארת בחיים ורק אותי היו הורגים בגלל שעשיתי את זה? לא הייתי עושה את זה?

שושנה מושכת את ידה בחזרה.

היא לא אומרת את זה. והוא לא אומר את זה. ומבין ארבעתנו אף אחד לא יאמר את מה שלא יכול להיאמר - שהאישה הזאת מאמינה שבעלה לא היה מחביא אותה. מה צריך לעשות? מה יהיו ההשלכות? וככה אנחנו עומדים, ארבעתנו לכודים במזווה. חוששים לפתוח את הדלת ולשחרר את מה שנעלנו בפנים.