לשון השירה בין שמיים וארץ

מבוא
 

מקורות שונים בתולדות העמים בעולם העתיק מספרים לנו כי מאז ומעולם היו השירה והנגינה חלק מחיי התרבות של בני האנוש. בתנ"ך מסופר על יוּבל שהיה "אבי כל תופש כינור ועוגב" (בראשית, ד, כא), ולכל אורכו מתוארים בו שירים רבים ומגוונים. ישנם אזכורים אחדים לשלושה ספרי שירה שקדמו לטקסט המקראי והשפיעו עליו בשירים מסוימים, אך ספרים אלו אבדו לנו במרוצת הזמן. המקורות הם ספר מלחמות ה' המוזכר בספר במדבר, כא, יג־טו, ספר המושלים המוזכר בבמדבר כא, כז־ל וספר הישר בשמואל ב, א, יז־כז.

על פי מנחם זהרי, כמו בשירי עמים אחרים ישנם בשירה המקראית ז'אנרים שונים: שירי עבודה, שירי יין, שירי שומרים, שירי אהבה וחתונה, שירי מלחמה וקינות על מתים.¹ משוררים קדומים העלו על הכתב גם מעט שירים ארס־פואטיים, שיש המכנים אותם מטא־לשוניים.² ראיה לכך אפשר להביא משירו של שייקספיר המחפש את המוזה שנעלמה בסונטה 100.3

בספר זה אעסוק בלשונה של שירה מודרנית לירית שנכתבה בידי משוררים ומשוררות מדור המודרנה ומדור המדינה: רחל, נתן זך, זלדה, אלכסנדר פן, יוכבד בת־מרים ואמיר גלבֹּע. אצביע על אמצעים לשוניים המשמשים את המשוררים למעבר מהתיאור הקונקרטי והמוחשי לתיאור הרוחני והמופשט, אך קודם לכן אעמוד על מהותה של השירה הלירית.

לאורך כל ימיה של היצירה השירית התחבטו יוצרים ואומנים רבים בשאלה מהי הגדרתה המדויקת של שירה. במסתה של לאה גולדברג "חמישה פרקים ביסודות השירה", המשוררת בוחרת את הגדרתו של המשורר סמואל טיילור קולריג' (Coleridge), בן המאות ה-18 וה-19, מכל ההגדרות של יוצרים נחשבים שהתלבטו בשאלה זו: "השירה היא 'מיטב המילים במיטב סדרן'".4 גולדברג מלמדת את הקורא להבחין בין שירה אמיתית ובין שירה ריקה ומזויפת באמצעות התבוננות בטיבן של המילים ובאמצעים האומנותיים הקובעים את היערכותן בטקסט השירי. אמצעים אלו הם בראש ובראשונה מבחר המילים והריתמוס, וכן החריזה, התמונה הלשונית וצירופי לשון מוזיקליים למיניהם, וכל אלה בהצמדה לתכנים האומנותיים של השירים. לדבריה, המשורר משיג את מטרתו ומגיע אל השלמות "בעשותו בשביל עצמו את העולם מוחשי ומופשט־סמלי בעת ובעונה אחת".5

חיים נחמן ביאליק, בהעמידו זה מול זה את כותבי הפרוזה לעומת כותבי השירה, מכנה את המשוררים "בעלי הרמז, הדרש והסוד" ומדגיש את עיסוקם בלשון המילים שביטויָה העליון הוא השירה. וכך הוא מתאר את מלאכתם:6

רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַיחֵד" שבדברים... אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם [...], ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה [...] המילים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפיתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. [...] החול מתקדש והקודש מתחלל.

תיאור זה של הנשמה היתרה שיש למילים הבוראות את השיר ממחיש את דבריה של לאה גולדברג על המיזוג בין החומר לרוח בשירה, שעליו מצביע גם אורי ברנשטיין: "השירה הטהורה נגועה תמיד בחומרי, ורק ההיאחזות בממשי מאפשרת את המעוף אל מחוץ לעולם החומר. מכאן שהתרוממות שירית אל עבר המופשט תיתכן רק באמצעות צִלּוֹ המלווה והנוכחי של החומר".7

לדברי ברנשטיין, שמאפיין את השירה המודרנית, תכונה חשובה של השירה החדשה המייחדת אותה מכל שירה שהייתה קודם לכן היא המעבר המהיר בטורי השיר מתיאור הקונקרטי אל אמירה מופשטת וחוזר חלילה.8 בשירה המודרנית הדילוגים בין הנראה ובין המדומיין מעמידים דמות מורכבת יותר של "האני", עשירה ומדויקת יותר. מצבו הנפשי של המשורר אינו משקף עוד תגובה לנראה כמו בשירה הרומנטית, אלא הוא מצב נפש שבו משתתפות גם ההתרחשויות החיצוניות וגם ההוויה הפנימית בבת אחת ובאותה מידה, וכך המופשט נראה קיים בדיוק כמו הממשי והקונקרטי.

הרהורים דומים מעלה אגי משעול, משוררת מודרנית צעירה: "יצירה ביסודה היא חוויה דתית, מכיוון שהיא בריאה של יש מאין. כל משורר מכיר את המקדש הפנימי שממנו נובעת יצירתו, אותו 'בית כנסת' - לא בניין כי אם מקום מסוים בתוך נפשו - שבו מתכנסים כל ה'אניים' של הווייתו אל התדר המאפשר את תפילת השירה".9 לחיזוק דבריה היא מצטטת את דבריו של מרטין בובר בקבלו את פרס ביאליק:

התופעה הראשונית המאפשרת את התהוותם של אותם יצורים נדירים שראוי לכנותם בשם שירים הרי היא שבנפשו של אדם מסוים מתרחש דו שיח בין הנצח לבין הרגע. המשורר בחסד עליון מוסר את לבו שיהא למקומו של דו־שיח זה, ומוכן לסבול את כל הייסורים העלולים לבוא עליו מתוכו. עליו לקבל בלב נכון את שניהם - את אפלוליתו נמנעת החדירה של הנצח, ואת ממשותו הבהירה של הרגע - ועליו לעמוד בפני המגע בין שניהם, מגע שלעתים אכזרי הוא מאוד והמתרחש בלבו הכואב שלו, של המשורר. וממגע זה, הרטט הנפשי בין האינסופי לסופי, בין הקיום האישי לקיום העל אישי, נולד השיר האמיתי.10

חמש המובאות שהבאנו מפי יוצרים והוגים מודרניים מייצגות את זרם הסימבוליזם, שהשפיע על השירה המודרנית. אברהם שלונסקי, שרבים רואים בו נציג ראשון לשירה המודרנית, היה הראשון שהכניס לשירה העברית יסודות מהשירה הסימבוליסטית, שאחד ממאפייניה הוא מתן ביטוי לצורך הבסיסי של האדם להתעלות מעל למציאות החומרית ולברוא לו ישויות רוחניות המייפות את חייו ומטהרות אותם מהזיהום הבלתי פוסק של היום־יום.11 מובאות אלו עומדות על שתי פניה של השירה הלירית המודרנית המפגישה בין עולם הרוח לעולם החומר, בין הפיזי למטפיזי, בין השמיים לארץ, ומכאן שמו של הספר שלפנינו, העוסק באמצעים הלשוניים המשמשים בידי המשוררים המודרניים כלי להעברת רעיונות מהתחום הארצי לשמימי ולהפך.

בד בבד עם כתיבת השירה נהגו בעבר וגם בהווה לנתח את השירים ניתוח ספרותי. אמצעים אומנותיים רבים הכתיבו למשוררים את מוסכמות כתיבת השיר, ואלו השקיעו את כל אונם ומרצם בהמללת השיר בדרך המשלבת בין צורה לתוכן. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו מנשבות רוחות אחרות, שהושפעו משירת אירופה. משוררי דור המדינה פטרו את עצמם מהציות העיוור לכלליה הנוקשים של כתיבת השיר ובחרו להם דרך אחרת, מקורית יותר לשילוב בין הצורה והתוכן. לא עוד מוסכמות כתיבה קפדניות מסורתיות, אלא שימוש באסטרטגיות אומנותיות מקוריות וייחודיות שאתגרו את חוקרי הספרות בפירושי השירים ובניתוחם.

שנים רבות התבצרו חוקרי הלשון וחוקרי הספרות בתחום התמחותם, אך לקראת אמצע המאה ה-20 החלה להתפתח אסכולה חדשה של חקר הספרות שנקראה פואטיקה סטרוקטורליסטית. לפי גישה זו, הבלשנים חוקרים את המבנים ואת האמצעים הלשוניים הבוראים את היצירה הספרותית ומפרשים אותה מהיבט לשוני. זה עשורים אחדים הולך ומתרחב בישראל המחקר הבין־תחומי שיוצר חיבור מעניין ופורה בין שני התחומים האלה ומביא לתמורות בתחום חקר השירה. תמורות אלו הן ניתוח השיר מבחינה לשונית וחשיפת האמצעים הלשוניים שיוצרים את האומנות בשיר ועולים בקנה אחד עם המסקנות של חוקרי הספרות. חוקר הספרות המנתח את השיר מצביע על השילוב בין הצורה והתוכן שיש בו ומנסה לפרשו בכלים ספרותיים, ואילו הבלשן מְמַפֶּה את השיר מבחינת כלי הלשון שבו ובודק כיצד אלה תומכים בתוכן השיר ובונים את תשתית הרעיונות.

מאיה פרוכטמן, מחלוצי העיסוק בלשון השירה בארץ, מציגה את ההיבט הלשוני של ניתוח היצירות הספרותיות העוסק גם בתורת הסגנון, בחקר השיח ובתקשורת.12 היא מציינת שבסוף המאה ה-20 ניכרה נטייה מחודשת לטשטוש גבולות בין התחומים, ליתר שיתוף בין המדעים ולהרחבת העיסוק של המונח "דקדוק" לשני סעיפי משנה בתוך תורת המשמעות: הפרגמטיקה ותורת הסגנון. במחקריה העוסקים בעיקר בשירי דור המדינה היא מנתחת טקסטים ספרותיים מבחינה לשונית וקושרת בין חקר הספרות לדיסציפלינות ותת־דיסציפלינות נוספות העוסקות בתורת הסגנון, בחקר השיח, בתקשורת ובאמצעיה המילוליים וכן בפרגמטיקה ובהשפעת החברה, מנהגיה ותרבותה על הלשון.13 נקודת המוצא של פרוכטמן (בעקבות אחת ההגדרות של אנקוויסט למונח סגנון [Enqvist 1964]) היא הגישה שהסגנון הוא קודם כול בחירה בין מבעים חלופיים כדי להביע בערך מידע שווה.14 הגדרת הסגנון כבחירה בין מבעים חלופיים מסייעת לבלשן החוקר ספרות להבין ולנמק מדוע בחר יוצר השיר במבנה מסוים או במבנה אחר לצרכיו, ואחרי כן לקשור בין בחירה זו לתוכן השיר.15

חיבור זה הולך בדרכה של פרוכטמן ונעזר בשיטות של חקר הסגנון. ניתוח השירים מסתמך על שתי גישות בתורת הסגנון, כפי שנקט קדרי בסגנונו של עגנון: הדרך ההתרשמותית והדרך הכמותית.16 לאחר קריאה מעמיקה של השיר מעלה החוקר לפי התרשמותו מהטקסט אמצעים לשוניים בולטים שמצא בו. כדי לבסס התרשמות זו הוא סופר את היקרויותיהם של אמצעים אלו, וכשהוא מגיע לסיכום ההיקרויות הגבוה ביותר, הוא מנסה למצוא את תרומת האמצעי הלשוני הזה לשיר מבחינת התוכן.

חיבור זה יתמקד ביצירתם של שישה יוצרים: שלוש משוררות ושלושה משוררים. תחילה אציג את היוצר, את תמצית קורות חייו ואת מאפייני כתיבתו כמו שתיארו חוקרים מתחום הספרות והלשון, ולאחר מכן אנתח שירים מייצגים מתוך מבחר כתביו, המוכיחים את קיומו של סוגל סגנוני ייחודי לו שנחשף במחקר. סוגל סגנוני הוא מאפיין סגנון כלשהו (פונטי, צורני דקדוקי, תחבירי או לקסיקלי) אשר מופיע בשכיחות רבה שחורגת מן המקובל בלשון התקנית.17 מאפיין כתיבה זה הבא לידי ביטוי לאורך כל השירים, או לפחות בחלק נכבד מהשירים של כל משורר או משוררת הוא האמצעי המשמש אותם למעבר מעולם החומר לעולם הרוח ולהפך.

בפרק הראשון אעסוק בשירת רחל, הנמנית עם משוררי דור המודרנה; בפרק השני אדון בשיריו של נתן זך, שהיה פורץ הדרך במעבר לשירת דור המדינה המשוחררת ממוסכמות הכתיבה של קודמיו; הפרק השלישי יתמקד בשירת זלדה המשויכת לדור המודרנה, אך מקדימה את זמנה בשחרור ממבנה השיר הסימטרי והאחיד ומכבלי החרוז והמשקל; בפרק הרביעי אעסוק בשירת אלכסנדר פן; בפרק החמישי אדון בשירי יוכבד בת־מרים, שהשתייכה אף היא לדור המודרנה כמו אלכסנדר פן. הפרק השישי יתמקד בשירתו המאוחרת של אמיר גלבֹּע שבה הפסיק לכתוב בסגנון דור המודרנה ואימץ לעצמו את מאפייני השירה של דור המדינה. הפרק השביעי מסכם את מסע ההיכרות עם יצירתם של ששת המשוררים ומאיר את הצד המגדרי של כתיבתם.

הסוגלים הסגנוניים שנמצאו בכתיבתם של ששת המשוררים הם חזרות למיניהן בשירי רחל, חילופי משלבים בשירת נתן זך, פסוקיות זמן בשירי זלדה, אמצעים להנכחת המוען והנמען בשירת אלכסנדר פן, שימוש בצורות בינוני סביל בשירי בת־מרים ופיסוק חלקי או חסר בשירת אמיר גלבֹּע. כל אחד מהסוגלים הסגנוניים האלה משמש את המשורר או את המשוררת לתיווך בין הארצי לשמימי, בין החומר לרוח ובין החולף לנצחי.

יודגש שכל השירים המובאים בספר מנוקדים על פי המקור, וישנן מעט מילים שניקודן אינו הניקוד התקני. בכל שיר הודגשו כל הפריטים של הסוגל הסגנוני. אם למשל מדובר בחזרה בשיר, הודגשו כל מקרי החזרה לצורך הדיון שיבוא לאחר מכן.

בעיון זה נעזרתי בספרי השירה האלה:

1. כל שירי רחל שקובצו בספר שירת רחל.18

2. 023 השירים שבשלושה מספרי השירה של נתן זך: שירים שונים, כל החלב והדבש וכיוון שאני בסביבה.19

3. שלושה ספרי שירה מתוך ששת ספרי זלדה המקובצים בספר שירי זלדה:20 הכרמל האי נראה, אל תרחק והלא הר הלא אש.

4. כל שיריו הליריים של אלכסנדר פן שקובצו בשני כרכים הנושאים את השם אלכסנדר פן: השירים.21

5. הספר שירים של יוכבד בת־מרים - אסופת שירים שכתבה בחו"ל עד שנת 1929 ושירים שכתבה בארץ עד שנת 1963.22

6. 122 שירים בספר כל השירים23 שבו ארבעת קובצי השירה האלה של אמיר גלבֹּע: רציתי לכתוב שפתי ישנים, שפורסם ב-1968 (76 שירים), י"ב שירים משנת 1971 (12 שירים), איילה אשלח אותך, שיצא לאור ב-1972 (58 שירים), והכל הולך משנת 1985 (75 שירים).

ספר זה, העוסק בניתוח לשוני של טקסטים ספרותיים כמקובל בחקר הסגנון, יכול לסייע בידי מרצים בלשון ובספרות להדגים מחקר בין־תחומי באמצעות הידע שיש ללומדים בתחום הלשון והספרות ולהמחיש להם את שיתוף הפעולה הפורה שיכול להיות בין חוקרי הלשון והספרות.24