בין מרחב יהודי למרחב ציוני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין מרחב יהודי למרחב ציוני
הוספה למועדפים

בין מרחב יהודי למרחב ציוני

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך הוא חוקר, מבקר, עורך ומרצה; משמש חבר סגל בכיר במכללה האקדמית צפת בחוגים לספרות, אמנות ומוסיקה, ומדעי ההתנהגות; מרצה במכללה לחברה ואמנויות בנתניה; עמית מחקר באוניברסיטת חיפה.  יוזגוף אורבך גדל במשפחה חרדית בצפת תחת השם יעקב יוזגוף. פרסם ארבעה ספרי שירה, ספרי עיון ושורת מאמרים וכתבות.  בגיל 17 (2002) פרסם את ספר שיריו הראשון "ילדי הלילה" (הוצאת סער) וכעבור שנה (2003) פרסם את ספרו "מותה של ילדות" (הוצאת ברקאי-צ'ריקובר).

תקציר

המעבר של החברה היהודית במפנה המאה ה-20 ממרחב יהודי למרחב ציוני, ולבסוף עם קום מדינת ישראל למרחב ישראלי-אוטונומי, אינו גאוגרפי בלבד. יותר משמעבר זה מבטא תנועת אוכלוסין גאוגרפית של יחידים או קבוצות ממקום מוצא מסוים למקום יעד, יש בו כדי ללמד על שינוי בדפוסי החשיבה הקולקטיבית של העם היהודי ועל תמורות בתפיסתו הפוליטית, האידאולוגית והדתית.

בספר זה בוחן המחבר יצירות ספרותיות שנכתבו ופורסמו במפנה המאה ה-20 – תקופה שבה התרחשו תמורות עמוקות בקורותיו של העם היהודי שישב ברובו במרחב הגלות, והביאו יוצרים, עסקנים ופוליטיקאים לגבש מרחב חדש שהתיימר להוות אלטרנטיבה למרחב הקיים ולמאפייניו – הלא הוא המרחב הציוני. מרחב זה, שהתקיים תחילה כמרחב חתרני ותאורטי בשדה הספרות והפובליציסטיקה, לבש כסות פוליטית וחברתית וביקש ולהתממש בדמות מדינה עצמאית.

ספר זה מבוסס על עיון ביצירותיהם של חמישה יוצרים – בנימין זאב הרצל, מוריס רוזנפלד, מנדלי מוכר הספרים, שלום עליכם וזאב ז'בוטינסקי – שפעלו במרחב הגלות לטובת יצירת מרחב אלטרנטיבי לעם היהודי, בשאיפה שישמש פתרון לבעיותיו וסבלותיו בגולה. מקצתם של היוצרים הללו שימשו בתפקידים בכירים בתנועה הציונית, ויצירותיהם לא היו אלא שופר לרעיונותיהם הפוליטיים למען כינונו של מרחב יהודי אוטונומי. אחרים יצרו מתוך דחק לאומי, קולקטיבי ואישי וראו במרחב האלטרנטיבי מפלט וסיכוי להיחלצות מחוסר אונים ורפיון. המשותף לכל היוצרים הוא התעמתות עם המרחב הקיים, לצד מתן פתרון מרחבי שמוצע לקורא היהודי בן תקופתם, אשר בהעדר יכולת לכונן מדינה עצמאית נע בין מרחב יהודי למרחב ציוני. 

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך הוא חוקר, מבקר, עורך ומרצה; משמש חבר סגל בכיר במכללה האקדמית צפת בחוגים לספרות, אמנות ומוסיקה, ומדעי ההתנהגות; מרצה במכללה לחברה ואמנויות בנתניה; עמית מחקר באוניברסיטת חיפה.

פרק ראשון

מבוא


מעבר החברה היהודית במפנה המאה ה-20 ממרחב יהודי למרחב ציוני, ולבסוף, עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, למרחב ישראלי־אוטונומי, איננו גאוגרפי גרידא, אלא הוא חורג מגבולותיו של תחום דעת זה. למעשה, יותר משמעבר זה מבטא שינוי גאוגרפי שמתבטא בהגירת יחידים או קבוצות ממקום מוצא למקום יעד, יש בו כדי ללמד על שינוי בחשיבתו הקולקטיבית של העם היהודי, על תמורות בתפיסתו הפוליטית, האידיאולוגית והדתית וגם על עומק הזעזוע וגודל השבר שדחקו אותו לבצע שינוי מעין זה.

המרחב היהודי הוא אפוא מרחב הגלות - יחידה גאוגרפית שהייתה האפשרות היחידה שעמדה לרשות היהודים למן ימי חורבן בית שני וגלות העם בשנת 70 לספירה ועד התגבשות הרעיון הציוני בשלהי המאה ה-19. ממרחב זה היגרו לארץ ישראל קבוצות ויחידים כחלק ממהלך שבסופו ביקשו לכונן מרחב יהודי אוטונומי לאחר כ-1,800 שנות גלות. מרחב הגלות איננו מרחב גאוגרפי בלבד, אלא הוא גם מרחב סימבולי המייצג חסר, כניעות, חולשה, תלות בחסדי אומות אחרות, פגיעוּת ובעיתות משבר, פוגרומים וגזירות על העם היהודי, גם חוסר אונים ורפיון. לאור זאת, המרחב הציוני שהחל להתגבש בפלשתינה העות'מאנית למן שלהי המאה ה-19 ועד להכרזה על עצמאות המדינה בשנת 1948 הוא למעשה מרחב מעבר או מרחב ביניים בין מרחב הגלות למרחב הישראלי האוטונומי. תפקודו של המרחב הציוני הוא סימבולי יותר מאשר מרחבי־ממשי, שכן עד קום מדינת ישראל מימשו את הרעיון הציוני שיעור נמוך מאוד מכלל יהודי העולם (כ-5% בלבד) . ברם, בספרות ובעיתונות העם היהודי בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התקיים המרחב הציוני בהיקפים נרחבים יותר.

התממשות המרחב הציוני היא תולדה של שיח ספרותי ופובליציסטי שהתקיים בגלות. בתחילה פעל מרחב זה כמרחב מדומיין שיהודים כתבו על אודותיו וערגו אליו מעל דפי גיליונות כתבי העת הספרותיים והיומונים. התרחבות הכתיבה על אודות ציון והציונות הביאה להופעת פעילויות והתארגנויות של ארגונים וגופים ציוניים שהוקמו בגלות, ואלו קידמו והרחיבו את יריעת הכתיבה הפובליציסטית והספרותית על אודות ציון והציונות. מניעי הכותבים והעסקנים הציונים היו לאומיים וחילוניים, בדומה לעמים אחרים שביקשו תקומה לאומית לעמם בעת ההיא. בשונה מהם, בקרב רבים מהציונים פיעמה לצד ההתעוררות הלאומית־חילונית גם כמיהה נושנה דתית, תנ"כית, לשיבה אל המולדת ההיסטורית שהבטיח האל לעמו מקדמת דנא.

בשלב כלשהו במפנה המאה ה-20, המרחב הציוני שהתגבש והתפתח בספרות העברית ובספרות האירופית החל ללבוש דמות ממשית. רעיונותיו התגשמו בעשייה, כאשר חלקים הולכים וגדלים מהעם היהודי נחשפו אליו והיו שותפים לו, אף על פי שבפועל הוא היה עדיין רעיון תיאורטי, ורק עם הקמת המדינה קיבל ביטוי ממשי והשלים את הטרנספורמציה שלו, בהופכו ממרחב יהודי־גלותי למרחב ישראלי אוטונומי.

חיבור זה מתמקד ביצירות ספרות שנכתבו ופורסמו בפרק הזמן שבמפנה המאה ה-20, תקופה שבה התרחשו תמורות עמוקות בקורותיו ובמחשבתו של העם היהודי, שישב ברובו במרחב הגלותי ומיעוטו בפלשתינה העות'מאנית/מנדטורית, שבהיותה תחת שלטון עמים זרים תיפקדה בעיני רבים גם כמעין מרחב גלותי. במרחב זה, בזמן המתואר, יוצרים, עסקנים ופוליטיקאים גיבשו מרחב חדש - המרחב הציוני - שביקש להוות חלופה למרחב הקיים ולמאפייניו. מרחב זה, שראשיתו כמרחב חתרני תיאורטי בשדה הספרות והפובליציסטיקה, לבש כסות פוליטית וחברתית וביקש להיפרע ולהתממש בדמות כינון מדינה עצמאית. במימושו יש אפוא גם משום חיסולו, לטובת כינון מרחב ממשי בעל טריטוריה מובחנת ושטח גאוגרפי מובדל ומוגדר.

חיבור זה מורכב מארבעה עיונים ביצירות וביוצרים שפעלו בתקופה הנדונה במרחב הגלות ליצירת מרחב חלופי לעם היהודי, בשאיפה שיהווה פתרון לבעיותיו ולסבלותיו בגולה. מקצת היוצרים האלה שימשו בתפקידים בכירים בתנועה הציונית, ויצירותיהם לא היו אלא שופר לרעיונותיהם הפוליטיים למען כינונו של מרחב יהודי אוטונומי. אחרים יצרו מתוך דחק לאומי, קולקטיבי ואישי, וראו במרחב החלופי מפלט וסיכוי להיחלצות מחוסר אונים ורפיון. ואולם המשותף לכל היצירות והיוצרים הוא בהתעמתות עם המרחב הקיים במפנה המאה ה-20 ובפתרון המרחבי שהן מציעות לקורא היהודי, שבהעדר יכולת לכונן מדינה עצמאית, נע בין מרחב יהודי למרחב ציוני.

 

 

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך הוא חוקר, מבקר, עורך ומרצה; משמש חבר סגל בכיר במכללה האקדמית צפת בחוגים לספרות, אמנות ומוסיקה, ומדעי ההתנהגות; מרצה במכללה לחברה ואמנויות בנתניה; עמית מחקר באוניברסיטת חיפה.  יוזגוף אורבך גדל במשפחה חרדית בצפת תחת השם יעקב יוזגוף. פרסם ארבעה ספרי שירה, ספרי עיון ושורת מאמרים וכתבות.  בגיל 17 (2002) פרסם את ספר שיריו הראשון "ילדי הלילה" (הוצאת סער) וכעבור שנה (2003) פרסם את ספרו "מותה של ילדות" (הוצאת ברקאי-צ'ריקובר).

עוד על הספר

בין מרחב יהודי למרחב ציוני ניקולא יוזגוף אורבך

מבוא


מעבר החברה היהודית במפנה המאה ה-20 ממרחב יהודי למרחב ציוני, ולבסוף, עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, למרחב ישראלי־אוטונומי, איננו גאוגרפי גרידא, אלא הוא חורג מגבולותיו של תחום דעת זה. למעשה, יותר משמעבר זה מבטא שינוי גאוגרפי שמתבטא בהגירת יחידים או קבוצות ממקום מוצא למקום יעד, יש בו כדי ללמד על שינוי בחשיבתו הקולקטיבית של העם היהודי, על תמורות בתפיסתו הפוליטית, האידיאולוגית והדתית וגם על עומק הזעזוע וגודל השבר שדחקו אותו לבצע שינוי מעין זה.

המרחב היהודי הוא אפוא מרחב הגלות - יחידה גאוגרפית שהייתה האפשרות היחידה שעמדה לרשות היהודים למן ימי חורבן בית שני וגלות העם בשנת 70 לספירה ועד התגבשות הרעיון הציוני בשלהי המאה ה-19. ממרחב זה היגרו לארץ ישראל קבוצות ויחידים כחלק ממהלך שבסופו ביקשו לכונן מרחב יהודי אוטונומי לאחר כ-1,800 שנות גלות. מרחב הגלות איננו מרחב גאוגרפי בלבד, אלא הוא גם מרחב סימבולי המייצג חסר, כניעות, חולשה, תלות בחסדי אומות אחרות, פגיעוּת ובעיתות משבר, פוגרומים וגזירות על העם היהודי, גם חוסר אונים ורפיון. לאור זאת, המרחב הציוני שהחל להתגבש בפלשתינה העות'מאנית למן שלהי המאה ה-19 ועד להכרזה על עצמאות המדינה בשנת 1948 הוא למעשה מרחב מעבר או מרחב ביניים בין מרחב הגלות למרחב הישראלי האוטונומי. תפקודו של המרחב הציוני הוא סימבולי יותר מאשר מרחבי־ממשי, שכן עד קום מדינת ישראל מימשו את הרעיון הציוני שיעור נמוך מאוד מכלל יהודי העולם (כ-5% בלבד) . ברם, בספרות ובעיתונות העם היהודי בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התקיים המרחב הציוני בהיקפים נרחבים יותר.

התממשות המרחב הציוני היא תולדה של שיח ספרותי ופובליציסטי שהתקיים בגלות. בתחילה פעל מרחב זה כמרחב מדומיין שיהודים כתבו על אודותיו וערגו אליו מעל דפי גיליונות כתבי העת הספרותיים והיומונים. התרחבות הכתיבה על אודות ציון והציונות הביאה להופעת פעילויות והתארגנויות של ארגונים וגופים ציוניים שהוקמו בגלות, ואלו קידמו והרחיבו את יריעת הכתיבה הפובליציסטית והספרותית על אודות ציון והציונות. מניעי הכותבים והעסקנים הציונים היו לאומיים וחילוניים, בדומה לעמים אחרים שביקשו תקומה לאומית לעמם בעת ההיא. בשונה מהם, בקרב רבים מהציונים פיעמה לצד ההתעוררות הלאומית־חילונית גם כמיהה נושנה דתית, תנ"כית, לשיבה אל המולדת ההיסטורית שהבטיח האל לעמו מקדמת דנא.

בשלב כלשהו במפנה המאה ה-20, המרחב הציוני שהתגבש והתפתח בספרות העברית ובספרות האירופית החל ללבוש דמות ממשית. רעיונותיו התגשמו בעשייה, כאשר חלקים הולכים וגדלים מהעם היהודי נחשפו אליו והיו שותפים לו, אף על פי שבפועל הוא היה עדיין רעיון תיאורטי, ורק עם הקמת המדינה קיבל ביטוי ממשי והשלים את הטרנספורמציה שלו, בהופכו ממרחב יהודי־גלותי למרחב ישראלי אוטונומי.

חיבור זה מתמקד ביצירות ספרות שנכתבו ופורסמו בפרק הזמן שבמפנה המאה ה-20, תקופה שבה התרחשו תמורות עמוקות בקורותיו ובמחשבתו של העם היהודי, שישב ברובו במרחב הגלותי ומיעוטו בפלשתינה העות'מאנית/מנדטורית, שבהיותה תחת שלטון עמים זרים תיפקדה בעיני רבים גם כמעין מרחב גלותי. במרחב זה, בזמן המתואר, יוצרים, עסקנים ופוליטיקאים גיבשו מרחב חדש - המרחב הציוני - שביקש להוות חלופה למרחב הקיים ולמאפייניו. מרחב זה, שראשיתו כמרחב חתרני תיאורטי בשדה הספרות והפובליציסטיקה, לבש כסות פוליטית וחברתית וביקש להיפרע ולהתממש בדמות כינון מדינה עצמאית. במימושו יש אפוא גם משום חיסולו, לטובת כינון מרחב ממשי בעל טריטוריה מובחנת ושטח גאוגרפי מובדל ומוגדר.

חיבור זה מורכב מארבעה עיונים ביצירות וביוצרים שפעלו בתקופה הנדונה במרחב הגלות ליצירת מרחב חלופי לעם היהודי, בשאיפה שיהווה פתרון לבעיותיו ולסבלותיו בגולה. מקצת היוצרים האלה שימשו בתפקידים בכירים בתנועה הציונית, ויצירותיהם לא היו אלא שופר לרעיונותיהם הפוליטיים למען כינונו של מרחב יהודי אוטונומי. אחרים יצרו מתוך דחק לאומי, קולקטיבי ואישי, וראו במרחב החלופי מפלט וסיכוי להיחלצות מחוסר אונים ורפיון. ואולם המשותף לכל היצירות והיוצרים הוא בהתעמתות עם המרחב הקיים במפנה המאה ה-20 ובפתרון המרחבי שהן מציעות לקורא היהודי, שבהעדר יכולת לכונן מדינה עצמאית, נע בין מרחב יהודי למרחב ציוני.