אלה תולדות ברניס

מבוא
ראשיתו של הספר

יום ראשון 17 בפברואר 2013 היה יום קר מאוד בעיר ניו יורק. לאחר שבוע של מזג אוויר נעים למדי חזר החורף והביא עמו רוחות עזות וטמפרטורות מקפיאות. הנחמה היחידה היו השמיים הבהירים שאפשרו לתושבי ניו יורק תצפית מרהיבה על עירם. רבים בחרו לבלות את היום ספונים בביתם, בעוד אחרים יצאו החוצה ברוח מקפיאת עצמות כדי ליהנות מהאוויר נטול הערפיח. באפר ווסט סייד, החלק הצפון־המערבי של מנהטן, היה אפשר להבחין בתושבים שנהגו להסתובב באזור באמצע היום: בעלי הכלבים, הרצים בפארק ריברסייד, הורים עם ילדיהם, כולם נושמים את האוויר הקפוא שחתך את הריאות כסכין חדה.

עם היוצאים מהבתים נמנו כחמישים בני אדם בני גילים שונים שעשו את דרכם אל היכל האירועים של בית הכנסת בווסט־אנד אווניו פינת רחוב 100. כולם חברים ובני משפחה של חמותי וחמי, ברניס וארתור שוורץ, שבאו בעקבות ההזמנה לחגוג שם את "חגיגות התשעים" של הזוג. יום הולדתה התשעים של ברניס חל כמה ימים קודם לכן. לארתור ימלאו תשעים רק בעוד כמה חודשים, וכותרת האירוע נוסחה כדי שלא להתגרות בגורל.

בשעה שהמוזמנים החלו למלא את צלחותיהם מהמזנון התבוננה ברניס ביקיריה. בעלה ארתור התענג על הקרבה לבני המשפחה ולחברים. בפינה אחת עמדו שלושת בניה, שהבכור שבהם הגיע במיוחד מישראל לרגל המאורע. לידם היו שתיים מכלותיה ונכדיה האמריקאים. ממול עמדו נכדתה הישראלית ובעלה ששהו בניו יורק לרגל שנת התמחות שלו בכירורגייה. על ידם התרוצצו שני בניהם הקטנים, ניניה. אחותה ישבה ליד הקיר, ועל ידה עמדו גיסה ובני משפחתם. במשך מרבית שנותיהן, היא ואחותה התגוררו יחד או בקרבת מקום זו לזו. היו שם גם חברים שליוו אותה ואת ארתור בשנות חייהם, ובכללם חברתה הוותיקה ביותר מתקופת לימודיה בהאנטר קולג', שהכירה יותר משבעים שנה לפני כן. כעת נכנסו המחותנים, ואחריהם בני דודים וקרובי משפחה אשר הגיעו לניו יורק במיוחד לכבוד המאורע. החדר התמלא בעברה, בהווה שלה ובעתידה.

עד מהרה הגיע זמן הנאומים. בנה הבכור, בעלי יהושע, ציטט מהתלמוד על אב שנטע עץ תאנה, עץ שנחוצות לו שנים כדי להניב פרי, כדי שילדיו יוכלו ביום מן הימים ליהנות מפירותיו. "כך נהגו סבי וסבתי", הוסיף, "דאגו, תכננו ועזרו להוריי בדיוק כפי שעשו אחר כך הוריי למעני ולמען אחיי, ובסופו של דבר למען כל משפחתנו המורחבת". בעודו מתאר את הוריו כזוג המושלם, הוא ציין שהם אכן הכינו את ילדיהם לחיים, אך לא על חשבון חייהם האישיים אשר אותם חיו, ועדיין חיים, במלואם. זה השיעור שעלינו ללמוד מהם, הוא סיכם, לדעת כיצד להשיג את האיזון העדין הזה.

לאחר שנאמרו כל הברכות היה תורה של ברניס להגיב. בפתח דבריה היא הודתה לכל המשתתפים ומשם עברה לדבר על מהות המסיבה לציון החלפת קידומת כה חשובה.

"מה משמעות ההגעה לשׂיבה? מי אתה ומה נעשה ממך?" אמרה לכל הסובבים. "אדם מתקדם בחיים ומגיע ל'גיל הזהב'. אתה נתון סטטיסטי, מושא מחקר. אתה מתעורר בבוקר, מניח את כפות רגליך על הקרקע ואומר 'תודה לך ה' על יום נוסף'. אתה גם חושב לעצמך, 'אולי חבל שהתפטרתי מעבודתי, אולי לא הייתי צריך לפרוש לגמלאות'. אבל יש לכך יתרון גדול מאוד. אם מזג האוויר גרוע ואינך מרגיש טוב, אתה שב למיטה וחוזר לישון".

"היו שלושה דברים שגרמו לי להבין שאני מזדקנת", המשיכה. "הראשון היה שהבטתי במראה. השני היה כשנכנסתי לרכבת התחתית או עליתי לאוטובוס ופתאום קמו, אף שאני אולי חזקה יותר מאלה המפנים לי מקום. השלישי הוא המודעות לכך שילדיי בוגרים דיים כדי להצטרף ל-AARP, האיגוד האמריקני לגמלאים המקבל לשורותיו כל אדם מגיל 50 ומעלה. דבר זה הוכיח לי חד־משמעית שאינני כפי שהייתי קודם".

"אביו של גיסי מוריס נהג לומר שאנחנו לא 'בגיל הזהב' אלא שאנחנו עשויים פּליז. אולם כשהברקתי את פמוטי הפליז שלי, הבנתי שפליז הוא כלל לא רע. מבריקים אותו, ומייד הוא חוזר לזוהרו החמים בדיוק כפי שהיה כאשר היה חדש. וזה נכון גם לנו".

היא סיימה את דבריה ב"יהי רצון" שאומרים לאחר הדלקת נרות השבת, וביקשה מהבורא "לברך את בעלי היקר, את ילדינו האהובים, את ילדיהם ונכדיהם, את כל קרובינו, את חברינו והקרובים להם ואותי. שיעניק לכולנו חיים טובים וארוכים, שיזכור אותנו ברחמים ויברך אותנו בכל ברכותיו'. וברוח הנאמר ב'כנר על הגג', לחיים לכול!".

* * *

המסיבה הזאת נצרבה בזיכרון, כך אמרו כל משתתפיה. אני לעומתם לא יכולתי להשתתף כיוון שנשארתי בארץ לטפל באימי, שהייתה במצב סיעודי. בעלי כלל אותי בברכת הפתיחה שלו, שלחו לי עשרות תמונות וסרטון וידאו של הנאומים ושל המשתתפים, אך זה לא היה תחליף להשתתפות ולנוכחות. בשעת המסיבה חשבתי ללא הרף על כמה שאני מתגעגעת לכל מי שיהיה בה. בשעה מאוחרת באותו לילה, כששבה חמותי לביתה, קיבלתי ממנה את הודעת הדואר האלקטרוני שייחלתי לקבל ממנה, ובה תיארה את מאורעות היום.

"המסיבה הייתה נפלאה, אך חסרונך הורגש מאוד", כך היא פתחה את המכתב, ואחר כך כתבה לי על כל באי המסיבה, מה עשו ומה אמרו. כאשר סיכמה את דבריה, היא סיימה את ההודעה במילים "התברכתי בחיים מיוחדים מאוד, ואני אסירת תודה על כל מה שחוויתי ועשיתי, הן למען עצמי והן למען אחרים, לאורך השנים".

ברניס כהן שוורץ ובני דורה

ספר זה מספר את סיפור החיים המופלאים שתיארה חמותי בהודעת הדוא"ל ששלחה לי, ובאמצעותם, את סיפורו של דור שלם של נשים יהודיות בארצות הברית שהגיעו לבגרותן בתקופת מלחמת העולם השנייה. הן היו בנות, ובמקרים מסוימים כמו במקרה של חמותי, גם נכדות ל-2.2 מיליוני מהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה בגל ההגירה הגדול (1881-1914), רובם מרוסיה, מרומניה ומאוסטרו־הונגריה.1 בעיני המהגרים היהודים הייתה אמריקה "די גאָלדענע מדינה" (מדינת הזהב), אשר העניקה להם בית חדש. נאמנותם לאמריקה הייתה מוחלטת, אולם אם היגרו כמבוגרים יחסית, החברה האמריקאית נשארה מעט זרה להם ולעיתים אף מאיימת, והדבר עורר בהם הרגשה מסוימת של אי־נוחות במשך חייהם.

בהשוואה אליהם, דור זה של נשים צעירות, בנות ונכדות למהגרים ההם, כבר "הרגישו בבית באמריקה", אם להשתמש במטבע הלשון שטבעה דבורה דאש מור (Dash Moore) במחקרה על הדור השני של יהודי ניו יורק.2 רובן סללו לעצמן חיים שעלו בקנה אחד עם הערכים האמריקאיים, אך היו גם יהודיים לחלוטין. רובם הגדול של בני המהגרים היהודים עזבו את קהילות מעמד הפועלים של הוריהם, השתלבו במעמד הביניים, היו גאים במוצאם האתני וחיו בלי כל חשש לבטא את יהדותם. בניסיון למצוא ביטוי לאמונתם ולהתערותם התרבותית בארצות הברית, הם פיתחו את בית הכנסת בתור מרכז קהילתי, מוסד שסיפק מענה לאמונתם הדתית ולצורכיהם התרבותיים גם יחד. בניסיון לגשר בין ערכי דור ההורים ובין האופי הפלורליסטי האמריקאי, הם פנו אל הליברליזם של התקופה ואל הפילנתרופיה היהודית הקהילתית כאמצעי להביע את מוצאם האתני.

הדור ה"ראשון" וה"שני" היו דומים במובנים רבים, אך שונים במובנים אחרים. אחד ההבדלים היה גיאוגרפי. כמו דור המהגרים, רבים מבני הדור החדש התרכזו באזור המטרופולין של ניו יורק, שהתגוררו בו כמחצית מיהודי ארצות הברית בעשור שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אך שלא כמו דור המהגרים, שהתרכז בעיקר בלואר איסט סייד שבמנהטן ולאחר מכן בהרלם, בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 התגוררו רוב בני הדור הצעיר בשכונות המתהוות בברונקס או בברוקלין, הריכוזים היהודיים המתפתחים בעיר. בשנת 1923, שנת הולדתה של ברניס, חיו בברונקס, רובע הולדתה, יותר מ-20% מיהודי ניו יורק, ובשנת 1930 עלה מספר זה ל-32%.3 ה"דור השני" גדל במהירות. בשנת 1940, הצעירים שעדיין לא מלאו להם 20 שנה - הקבוצה שהשתייכו אליה ברניס ובני דורה - היוותה כשליש מהאוכלוסייה היהודית בניו יורק.4

הבדל נוסף היה השפה. הדור הראשון של המהגרים היהודים שיקף את הדפוס המקובל של נאמנות המהגרים ל"שפת המולדת", ואילו בקרב בני הדור השני, ילדיהם, התחולל השינוי הלשוני; הם התבטאו היטב באנגלית ולא טיפחו נוסטלגיה לשפת הוריהם.5 אך הדיכוטומיה לא הייתה מוחלטת. אף שרק מעטים מבני הדור השני להגירה קראו עיתונים ביידיש, רובם שלטו בשפה. אפילו אלה שלא ידעו לקרוא ולכתוב ביידיש, היו בעלי ידע סביל בשפה, כלומר הייתה להם הבנה שוטפת של השפה.

הדור הראשון, דור המהגרים, הוגדר מעצם הגירתו, ואילו הדור הבא לא התחיל את חייו באירוע מכונן שהגדיר אותו. אפשר לטעון שהאירוע המכונן, זה ששינה את פני הדור וקבע את עתידו, היה מלחמת העולם השנייה, שפרצה כאשר בני דור זה נעשו בוגרים. בשל המלחמה יצאו רבים מהם מבתיהם לראשונה בחייהם, ובכך הניחה המלחמה את אחד היסודות לשינוי הדמוגרפי של הקהילה היהודית בניו יורק שהתרחש אחרי המלחמה. רוב בני דור המהגרים בילו את חייהם בסביבה עירונית גם אם הגיעו מאזור כפרי באירופה, אך לא כך עשו ילדיהם. רבים מבני הדור הצעיר גדלו והתחנכו במובלעת תרבותית ועירונית, אך לא נשארו בה לאחר שבגרו. החיים בפרברים היו זרים לרוב דור המהגרים, אך לא לבניהם ילידי ארצות הברית, שרבים מהם בילו את שנות העמידה שלהם בפרברים ובאזורים מרוחקים שפותחו רק אחרי המלחמה.

המלחמה יצרה גם בעיות בתקשורת הבין־דורית. כאמור, רבים מבני דור המהגרים העדיפו להתבטא ביידיש מבאנגלית, ואילו בניהם שנולדו באמריקה לרוב הבינו יידיש, אולם רק מעטים ידעו לכתוב בשפה זו.6 על כן, כשנשלחו בני הדור הצעיר למרחקים לשרת בצבא ארצות הברית, לעיתים לא הייתה להם שפת כתיבה משותפת עם הוריהם.

המלחמה אף גרמה לכמה וכמה מבני הדור השני להגירה לוותר על מנהגי היהדות כדי להתאים את עצמם לנוף האמריקאי. השירות הצבאי חשף רבים מהם לראשונה לאוכל לא כשר ולא מוכר, ואף שעד אז הקפידו על כללי המסורת, היו כאלה שמצאו את עצמם "אוכלים האם (חזיר) למען הדוד סאם", כאמרה הידועה מאותם ימים, כדי להוכיח שהם חיילים טובים בדיוק כמו כולם.7 יש שחזרו לחיים מסורתיים לאחר שירותם הצבאי, ואילו אחרים המשיכו לאמץ סגנון חיים "אמריקאי" יותר ושמרו על מרחק רב יותר מהמסורת היהודית. כך סיפק השירות בצבא האמריקאי לכמה מבני הדור הזה את המפגש הראשון עם הנוצרים, והאיץ את תהליך היטמעותם בזרם המרכזי של החברה האמריקאית.8

למרות השפעתה של מלחמת העולם השנייה, ובייחוד השירות הצבאי, על הדור השני, המלחמה הייתה מאורע שהשפיע לא רק עליהם, אלא על כלל תושבי ארצות הברית. אף שהייתה אירוע מכונן לבני דורם, היא לא הייתה ייחודית להם.9 משום כך, הדור השני הוגדר בראש ובראשונה על ידי מערכת היחסים שלו עם הדור הראשון להגירה, והוא שהגדיר אותו כ"שני". על כן, הדור השני תפקד כמעין קבוצת מעבר, שנועדה למזג קהילות מהגרים ולסייע להם להיטמע בחברה החדשה.

הפיצול בין דור המהגרים לדור השני, לפחות בקרב יהודי ארצות הברית, לא היה בהכרח שסע גדול, ולשתי הקבוצות היה הרבה מן המשותף. לשני הדורות היו ערכים תרבותיים וחברתיים רבים משותפים, ובהם כיבוד הורים, הדחף לרכישת השכלה והסולידריות האתנית. אף שכעת כבר לא גרו שלושה דורות בבית אחד כפי שהיה מקובל בתחילת המאה, ילדיהם ונכדיהם של המהגרים בכל זאת חשו אחריות רבה כלפי הדור הקודם, בייחוד כשאלה הזדקנו.

סיפור חייה המיוחד של ברניס כהן שוורץ הוא סיפורו של דור של יהודיות צעירות ש"הרגישו בבית באמריקה". היא נולדה בארצות הברית בשנת 1923 להורים ממוצא מזרח אירופי וגדלה בבית יהודי מסורתי בברונקס, אך קיבלה חינוך אמריקאי מודרני. בכל שנות לימודיה היה ביתה השני המרכז הקהילתי בברונקס (the Bronx Y), אבטיפוס של מרכז קהילתי בבית הכנסת, שבו לבסוף ניהלה את מחלקת הנוער. ברניס הייתה אחראית לסטודנטים שלמדו עבודה סוציאלית ויישמו שם את שעות הסטאז' הנדרשות מהם, ובסופו של דבר נישאה לאחד מהם - ארתור שוורץ.

כמו רבים מבני דורה, היא האמינה שאישה נשואה צריכה להישאר בבית ולגדל את ילדיה. משום כך, נשארה בבית עשור וחצי כדי לגדל את שלושת בניה, ושבה לעבוד מחוץ לבית רק כשבנה הצעיר נכנס לבית הספר היסודי. כרבים מבני דורה, היא בחרה לגור בפרבר שיש בו חיי קהילה יהודיים כדי לספק לילדיה בית עם גינה ומרחבים פתוחים. אך היא גם דאגה לגור בפרבר קרוב לעיר במידה שאפשרה לה להשגיח על הוריהם המזדקנים שלה ושל בעלה ארתור ולסייע להם לפי הצורך. ברניס הייתה פעילה בבית הכנסת המקומי ובבתי הספר היהודיים שבניה למדו בהם, והיא הוסיפה להיות פעילה גם לאחר פרישתה. מכיוון שהבינה שחיי הפרבר יכולים להיות קשים לאנשים מבוגרים, כשהיא וארתור פרשו לגמלאות היא מצאה להם דירה בריברדייל (Riverdale), שכונה בברונקס שאוכלסה בחלקה בגמלאים יהודים. בכך הצטרפו לתנועת היציאה מהפרברים והשיבה אל העיר.

במובנים אחרים, סיפורה היה מעט שונה מסיפורן של רוב הנשים היהודיות הצעירות בנות דורה. היא התחנכה בבית יהודי מסורתי בברונקס, שהתגוררו בו ארבעה דורות, מוקפת במשפחתה המורחבת. הסבא, הסבתא, והסבא רבא שגרה עמם היו מהגרים, אך שלא כמו מרבית הנערות היהודיות בנות גילה, היא כבר הייתה דור שני לילידי ניו יורק מצד אימה, ואילו אביה הגיע לניו יורק כפעוט בתחילת המאה ולא זכר מאומה מאירופה. אף שבמובנים רבים היא הייתה בת טיפוסית לדור השני, למעשה מצד אימה היא הייתה חלק מהדור המוכר פחות, הדור ה"שני וחצי".10

בעת שרבים מהמהגרים היהודים דיברו יידיש, ולילדיהם היה אוצר מילים בשפה והבנה פסיבית שלה, ברניס למדה יידיש - "שפתם הסודית" של סביה - בשיעורים בבית הספר היהודי, ולאחר מכן העמיקה את הידע שלה בשפה באוניברסיטה. היידיש שבפיה הייתה יידיש דקדוקית של בית ספר ולא שפת אם מדוברת. בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשלא היו אפשרויות רבות לחינוך יהודי לילדות ולנערות יהודיות, סיימה ברניס נוסף על לימודיה הכלליים גם בית ספר תיכון של אחר הצוהריים, ושם למדה לא רק עברית, אלא גם תנ"ך, ספרות יהודית, פילוסופיה יהודית ומחול עברי.

מאז ומעולם הייתה ברניס הרפתקנית. כאשר סירבה משפחתה לאפשר לה להתגייס לצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, היא התנדבה בחופשת הקיץ דרך ארגון שלאחר מכן כונה "צבא הנשים היבשתי" לעבודה בחקלאות בעמק נהר הדסון. בשנת 1949, כשלמדה לקראת תואר שני במנהל ציבורי באוניברסיטת ניו יורק, היא השתתפה במשלחת הסטודנטים הראשונה למדינת ישראל הצעירה וסיירה בה במשך שישה שבועות. בתוך כך תהתה אם שם יהיה עתידה, חלום שזנחה בסופו של דבר כאשר נישאה לארתור שוורץ.

ברניס אכן נשארה בביתה לגדל את בניה ומצאה את עצמה לבסוף בפרבר, במקרה שלה טינֶק, ניו ג'רזי, אך בעשור הראשון לנישואיה, "הבית" לא היה מקום קבוע. במהלך אותו עשור, היא וארתור קבעו את ביתם בכמה מקומות לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית בעקבות משרותיו שונות של ארתור, בעוד היא נאלצה להסתגל לחיים במספר קהילות יהודיות שהיו שונות מאוד זו מזו.

היא לא תכננה לחזור לעבוד במשרה מלאה לפני שילדיה יגדלו, אך נאלצה לחזור לשוק העבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה כשארתור חזר במפתיע ללימודי דוקטורט בקולג' להוראה שבאוניברסיטת קולומביה. לבסוף היא ניהלה גן טיפולי בבית חולים איינשטיין שבברונקס, ששם ניהל ארתור את תחומי הקהילה והחינוך וסיפק שירותים קהילתיים באמצעות גורמי חינוך. רק לאחר שיצאה לגמלאות ובני הזוג שבו לניו יורק חזרה ברניס לדפוסים המגדריים המקובלים של בנות דורה.

ראשיתו של הספר

"על סיפור חייו של כל אדם ראוי לכתוב רומן", כותב הפסיכותרפיסט ארווינג פולסטר (Polster).11 לעיתים קרובות בני אדם מתפעלים מקורותיהם של אחרים ואינם שמים לב שגם חייהם מלאים עלילות, דרמות והרפתקאות. כך אכן היה המקרה של חמותי, ברניס כהן שוורץ, כשהעליתי לראשונה לדיון את האפשרות שאכתוב ספר על חייה. אך כדי להבין כיצד נולד הרעיון, עלינו להציג תחילה דמות אחרת וסיפור אחר, אשר בסופו של דבר גם הוא נהפך לספר.

משחר ילדותי שמעתי את הביטוי "מצווה גוררת מצווה". עד לאחרונה לא הבנתי שהדבר נכון גם לספרים. בחודשים שקדמו לכתיבת ספר זה חקרתי את תולדותיה של משפחת אימי, את חיי סבתי, פרידה סימה (ברת'ה) אייזנברג קראוס, כדי להבין טוב יותר את עולמן של המהגרות היהודיות הצעירות שהגיעו לארצות הברית בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. המחקר הוביל לסדרת מאמרים שפורסמה במשך שנה בעמוד השער של עיתון יהודי אמריקני, The Jewish Press. בזכות תמיכתם הבלתי מסויגת של בעלי יהושע שוורץ והעורך הבלתי נלאה של העיתון, ג'ייסון מעוז (Maoz), החלטתי להרחיב את המאמרים ולעבדם לספר, וזה ראה אור בהוצאת Peter Lang בראשית 2017, בכותרת קוראים לי פרידה סימה.

כתיבת המאמרים והספר גרמו לי למטמורפוזה אישית ומשפחתית. גיליתי שכבות שלמות של היסטוריה משפחתית שעדיין לא הכרתי, ואפילו מצאתי ענף שלם של בני משפחה שלא ידעתי דבר על קיומו. בתוך כך חידשתי את הקשר בין אנשים שלא שמעו זה מזה שנים רבות. אף חיברתי בין בני משפחה מהענפים השונים שלא ידעו זה על קיומו של זה או על המורשת המשותפת שלהם. בסך הכול זו הייתה חוויה אדירה, משחררת וחיובית בכל המובנים.

כשהתפרסמה סדרת המאמרים, חמותי התפעלה מאחד הפרקים וכתבה לבעלי דוא"ל קצר ובו שאלה כבדרך אגב "ומה איתי? האם אף לא אחת מהרפתקאותיי אינה ראויה למאמר?!" אף שהדברים נאמרו בצחוק, שאלתי אותה אם תהיה מעוניינת שאכתוב על משלחת הסטודנטים לישראל ב-1949 שהשתתפה בה, על בסיס יומן המסע הקבוצתי שניהלה באותה תקופה ושמסרה לי כמה שנים קודם לכן. היא הגיבה בחיוב לרעיון, והתחלתי לכתוב מאמר קצר המסתמך על היומן ועל תשובותיה לעשרות השאלות ששאלתי אותה תוך כדי כתיבה. השתמשתי גם באוסף של יותר מ-80 תצלומים שהיא צילמה בעת המסע, כולל בחניות הביניים הרבות שעשתה הקבוצה בדרכה לשדה התעופה בלוד.

בתחילה חשבתי שאכתוב מאמר אחד רק כדי להוכיח לה ש"הרפתקאותיה ראויות למאמר". אולם כאשר שלחתי את המאמר לעורך העיתון The Jewish Press, תגובתו הייתה "זו תחילתה של סדרה חדשה?", ובכך נזרע זרע לעתיד. העתיד הזה הגיע כעבור כמה חודשים, כשהודיעה לנו חמותי, אז בת 93, שהיא מתכוונת לבקר בארץ ולשהות אצלנו כחודשיים עד שייוולד הנין החדש שלה בירושלים.

הגבנו בהפתעה גמורה. ביקור של חודשיים בגיל 93? חמותי התאלמנה באביב של אותה שנה, וכבר הפצרנו בה לבוא אלינו לישראל, אלא שבכל פעם היא סירבה בנימוס. אולם כשציפתה לנין בירושלים, היא חשבה שבשלו התנאים לביקור. אבל לחודשיים? איך נעסיק אותה במשך הזמן, בייחוד כשכבר נחזור ללמד באוניברסיטה? אומנם היינו רגילים לבקר אצל חמי וחמותי בניו יורק מדי שנה בשנה, אך שהינו אצלם כשבוע, לרוב בקיץ. מה נעשה עכשיו כשנחיה איתה תחת קורת גג אחת יותר מחודשיים, ובחורף כשמזג האוויר הגשום לא תמיד יאפשר לנו לצאת איתה לטייל ולהתאוורר בכל יום?

ימים ספורים לאחר שהגיעה אלינו התפרסם הפרק האחרון בסדרה על סבתי בעיתון. ידעתי שאם ברצוני להתחיל לכתוב סדרה על חמותי, עליי להתחיל בזה מייד. חמותי הייתה בביתנו, וסוף־סוף הייתה לי ההזדמנות לשבת איתה פנים אל פנים ולראיין אותה על משפחתה, על חוויותיה ועל דעותיה. היו ברשותי גם מסמכים משפחתיים שהיא נתנה לנו בעבר, ומקורות נוספים שיכלו לחזק ולאמת את סיפוריה היו זמינים באינטרנט. בתחילה היא היססה, אך בסופו של דבר היא הסכימה שאכתוב סדרת מאמרים קצרה שתתמקד במשפחתה הקרובה ובחוויותיה.

מהמקרה של סבתי למדתי שסדרת מאמרים קצרה יכולה עם הזמן להתפתח לסדרה מקיפה ובסופו של דבר לספר. כך היה גם במקרה של הסדרה על חמותי. עד מהרה הבנתי שלא מדובר בסיפור פרטי בלבד, אלא בסיפורו של דור שלם, דור הבנות (ולעיתים אף הנכדות) שנולדו בארצות הברית לאותן מהגרות יהודיות מדור סבתי.

חמותי שומרת בקנאות על פרטיותה, ולא הייתי בטוחה כיצד תגיב לרעיון של כתיבת ספר על אודותיה, אפילו אם סיפורה האישי ישמש בסיס לספר שיספר את סיפורו של דור שלם. ואכן תגובתה הראשונית הייתה מסויגת מאוד. "למה, למען השם, שמישהו יהיה מעוניין לשמוע על קורותיי?" העירה לי. הסברתי לה בעדינות שכתיבת קורות חייה ודברי הימים של משפחתה המורחבת תעניין לא רק את בני משפחתה ואת חבריה, אלא אף קהל רחב הרבה יותר שיוכל ללמוד כך על החיים היהודיים בארצות הברית משנות ה-20 של המאה ה-20 ואילך. קוראים מבוגרים עשויים אף להיזכר במקומות ובאירועים מעברם, קוראים צעירים ילמדו על החיים היהודיים המסורתיים של הוריהם או של סביהם שאולי חוו בעצמם אך מעולם לא הבינו לעומק. "לא תהיה לי סבלנות לענות על יותר מדי שאלות או לספר סיפורים רבים", הזהירה אותי לא פעם, ולעיתים קרובות עוררה בי ספק אם פעלתי נכון כשקיבלתי עליי את הפרויקט. עם זאת, היא לא הטילה וטו על עצם הרעיון, והדבר הפיח בי תקווה.

וכך יצאנו לדרך. בתחילה אספתי מאות הודעות דוא"ל שהיא שלחה לי במשך השנים והכילו מידע על המשפחה. לאחר מכן בא תור השאלות. בוקר אחרי בוקר הייתי מושיבה אותה ליד המחשב שלי ומאיצה בה לענות על שאלותיי על חייה. לעיתים הרחבתי את היריעה בשאלות על חמי המנוח ועל תולדות משפחתו. "אם את באמת רוצה לדעת..". נהגה לפתוח את דבריה, וההמשך הגיע מעצמו. הקלדתי בזמן שהיא דיברה, ובירכתי בליבי את אימי על ששלחה אותי ללמוד הקלדה עיוורת כמתנת סיום הלימודים, ויותר מכך על שדחקה בי להתאמן עד שפיתחתי מהירות הקלדה נאה. נשענתי על כיסא העבודה הישן שלי (האם בשל כך היא קנתה לנו כיסאות עבודה חדשים במתנה בזמן ביקורה אצלנו?) והיא הייתה עונה על שאלותיי בזו אחר זו עד שהגיע זמני לצאת לעבודה באוניברסיטה.

סיפוריה של חמותי הובילו אותי במסע לעבר. למדתי על אבותיה, ובייחוד על סבה וסבתה, ועל סבא־רבא וסבתא־רבתא שלה שגדלה עמם. חלקים מסוימים בסיפור היו חסרים, וכהשלמה ביליתי שעות באתרי האינטרנט של אליס איילנד וקסל גרדנס, התחנות שדרכן נכנסו מרבית המהגרים לניו יורק. שם היה אפשר למצוא רשימות של נוסעים של ספינות. השתמשתי גם במפקדי האוכלוסין שהיו זמינים ברשת וכן במאגרים של רישומי לידות, נישואין ופטירות וכל מה שביניהם. בד בבד עם הנבירה האלקטרונית במסמכים, השלמתי את התמונה במחקר על תולדות ארצות הברית במאה ה-20.

פלאי האינטרנט לא חדלו להפתיע. כאשר תיארה חמותי את מעברי משפחתה באזור מגוריה ברובע ברונקס ואת קרבתה של דירת המשפחה לפארק קרוטונה ולמרכז הקהילתי שבילתה בו את שנות צעירותה, העליתי למחשב מפה אינטראקטיבית של האזור, והיא התענגה על היכולת להצביע בפניי על המרחקים האמיתיים בין מקום למקום. כאשר סיפרה לי על חוויותיה במרכז הקהילתי, היא שאלה אם אוכל למצוא תצלום של הבניין, וכאשר הצלחתי למצוא תצלום, היא הצביעה על כמה סממנים אדריכליים מוכרים פחות, כגון המרפסות הסגורות בקומה השלישית, שמהן המטירו חניכיה הצעירים פצצות מים על חבריהם.

חמותי ידועה כמי שאינה נוהגת להפגין רגשות. על כן הופתענו שתינו מתגובותיה בזמן שצללנו אל תוך סיפור חייה. דוגמה לכך הייתה התרגשותה כשמצאתי את מקום מנוחתם האחרונה של סבה וסבתה ראובן ואידה (יינטה לשר) כהן בבית העלמין אקיישה (Acacia) ברובע קווינס, כולל תמונת מצבת סבה ועליה מידע על הוריו ומוצאם. עוד רגע מרגש נרשם כאשר ראתה ב-Street View של גוגל את המקום שגדלה בו.

לעיתים נדמָה שהפרויקט משתלט עלינו, וחמותי הייתה מדוכדכת וחסרת סבלנות לנוכח שאלותיי שאין להן סוף. אף שבדרך כלל נהגה בי בנימוס, היו רגעים שציפיתי שתתפרץ עליי כיאה למזג הידוע של משפחת כהן. "למי אכפת מכל זה!" הייתה הצהרה ששמעתי לעיתים קרובות, ובעקבותיה נהגתי לתת לה הפוגה משאלותיי ולסרוק את האינטרנט בחיפוש אחר מסמכים רלוונטיים וחומרים נוספים.

בסופו של דבר צברתי יותר מ-120 דפי ריאיון עמה, ובהם רשימות שהחלו במה שהיא ראתה כנקודות השיא של חייה: הזכייה במלגה לאוניברסיטת שיקגו ורצונה להיות רופאה ("מי לא נתן לי להירשם ללימודי רפואה? כולם!"); יחסיה עם אביה האהוב שנפטר בגיל צעיר ("הוא רצה בן ולקח אותי בכל יום ראשון לצפות איתו במשחקי בייסבול באצטדיון ה'יינקיס'"). התנסויותיה בתור מדריכה במחנה הקיץ היהודי "אחווה" בגלן ספיי (Glen Spey) ("שם פגשתי את המחנך היהודי הדגול אשר כולם שכחו, ד"ר סמואל בנדרלי"). משם המשכנו לנושאים אשר עיצבו את פרקי הספר, ולבסוף לכמה הרהורים אישיים על חייה, על משפחתה ועל בני דורה.

בדיוק כפי שקרה כאשר עבדתי על הספר על סבתי, בני משפחה לא מוכרים וכאלה שחמותי איבדה עמם כל קשר צצו והופיעו מחדש. לא זו בלבד שחידשתי את הקשר בין בני משפחה אשר נשכחו זמן רב לפני כן, בברכת חמותי ובסיועה, אלא מצאתי לעצמי משפחה חדשה ורכשתי חברים חדשים. דרכם מצאתי גם תצלומים ומסמכים של סביה והוריהם, וגם של משפחת חמי. קרובי המשפחה שמצאתי התגלו כמטמון בלתי נדלה למידע על קורותיהם של חלק מבני המשפחה בחמישים השנה האחרונות. במקרים אחרים התמודדתי עם הדילמה שאני מכנה "ההיסטוריון בעל הרחמים". כאשר נתקלים בצדדים מחמיאים פחות באישיותו של אחד מבני המשפחה או בתולדותיו, באיזו מידה כדאי לתארם למען הדורות הבאים? מה מזכירים בעדינות ובקצרה ועל מה מדלגים? כל מקרה היה דילמה בפני עצמה.

ומה בנוגע לבני המשפחה שעודם בחיים? חמותי קראה, לעיתים קרובות תיקנה ולבסוף אישרה את העובדות ואת התיאורים בכל מאמר ובכל פרק בספר זה. אך לא היה אפשר לפעול כך עם כל אחד מבני המשפחה. חוץ מהדיון על החלטת בעלי לעלות לישראל, שהייתה מעין המשך לשאיפתה הבלתי מוגמרת של חמותי לעלות בעצמה בתום הסיור שלה בארץ ב-1949, החלטתי להזכיר רק בקצרה בני משפחה אחרים. אין הדבר גורע מאהבתי אליהם או ממרכזיותם במשפחה, אלא זו החלטה טקטית המבוססת על מיומנות של היסטוריונית שדנה באירועים בני זמננו.

המשכתי לכתוב את המאמרים במרוץ נגד הזמן, לנוכח תאריך חזרתה של חמותי לניו יורק. כאשר היא שבה לביתה כבר סיימתי לכתוב את רוב המאמרים וזכיתי לקבל ממנה את המחמאה האולטימטיבית. במקום להיאנח קלות כאשר ניגשתי אליה חמושה בשאלות, כפי שעשתה בתחילה, היא הייתה מקבלת את פניי כמעט בכל בוקר בשאלה: "אז יש לך עוד שאלות בשבילי הבוקר?!". וכאשר קראתי לה בעל פה את הפרק האחרון שסיימתי ביום לפני הטיסה, היא פנתה אליי ואמרה "את יודעת, אני בעצם די נהנית מכל זה!". תם ונשלם מעגל.

מהותה של מיקרו־היסטוריה

כיצד נעשה סיפורו של אדם קרש קפיצה לסיפור ההיסטורי של דור שלם? "כולם היו כאלה בדור שלנו", הצהירה חמותי יותר מפעם אחת בשבועות שראיינתי אותה. אולם פעמים אחרות היא ציינה שהסיפור שלה מיוחד ומייצג היבט שכיח פחות מתולדות בני דורה.

בעת שכתבתי את הספר על סבתי פרידה סימה, כבר נאבקתי עם האתגרים שבכתיבת מיקרו־היסטוריה, וניסיתי לאזן בין הסיפור הפרטי ובין הנרטיב הרחב של חברה בכללותה. בהשראת קארלו גינזבורג (Ginzburg), אחד המיקרו־היסטוריונים הבכירים של ימינו הכותב על המעברים התכופים בין מרכיבי המיקרו למרכיבי המקרו בסיפור, ניסיתי לארוג ליריעה אחת את ה"טקסט" ואת ה"קונטקסט". בצורה זו חקרתי את חייה של ברניס כהן שוורץ כחלק מסיפור רחב יותר של הדור השני ולעיתים של "הדור השני וחצי", בניהם ונכדיהם של דור המהגרים לאמריקה.12

מיקרו־היסטוריה טומנת בחובה הרבה יותר מ"היסטוריה". בראש ובראשונה מדובר בהיסטוריה תרבותית, קטגוריה רחבה ושונה מאוד ממה שמכונה "היסטוריה חברתית".13 משום כך, כדי להבין טוב יותר את עולמן ואת רקען של הנפשות הפועלות ושל הדור שבמרכזו של הספר, נעזרתי במחקרים העוסקים בהגירה, בחינוך, במוצא אתני, בעבודה סוציאלית, בדת, בדמוגרפיה, בלימודים עירוניים ובגרונטולוגיה, שהם כמה מהנושאים העולים בעלילה. מחקרים או סייעו לי להבין היבטים שונים בסיפור חייה של חמותי וגם בחוויותיהם של בני זמנה ובייחוד בכל הקשור בזהותם, בתרבותם, באמונותיהם ובבחירותיהם.

בני מהגרים, הטמעה תרבותית וזהות אתנית

מה מגדיר את הדור השני להגירה? אילו עובדות תורמות להצלחתם של המשתייכים לקבוצה זו? חוקרי התופעה התמקדו בתפקיד המשפחה, ביחס להיטמעות בחברה החדשה, ביחסים עם ההורים, בתחושת הערך העצמי, בתגובות בין־אישיות, בהשכלה, בהתפתחות מוסר העבודה, באפשרויות קידום, בעצמאות החברתית ובהון החברתי בתור גורמים אשר השפיעו על הצלחת הדור השני להפוך לחלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית.14

ג'ואל פרלמן (Perlmann) ורוג'ר ולדינגר (Waldinger), במחקרם על בני הדור השני, השוו בני מהגרים בארצות הברית בעבר ובהווה. הם הסיקו ששני הגורמים המרכזיים אשר משפיעים על סיכוייהם של בני הדור השני להצליח הם מעמד ועצמאות חברתית.15 מעמד משפיע על אפשרויות הקידום של בני הדור השני הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. עצמאות חברתית - יכולתו של הפרט לנהוג באופן עצמאי ולחיות לפי החלטות עצמאיות ואישיות - עניינה ביכולת של דור זה לעצב את עצמו מחדש בתוך החברה שהוא חי בה לפי רצונו ונסיבותיו. גורמים אלו באו לידי ביטוי בשתי דרכים מסורתיות: היטמעות חברתית מהירה ורכישת השכלה.

אך כפי שגם הם וגם אחרים הדגישו במחקריהם,16 אף שבני המהגרים אימצו את האלמנטים המרכזיים בתרבות החברתית השלטת, לא תמיד די בכך כדי לפתוח לפניהם את השער לאותה חברה. אף שרוב יהודי הדור השני (ובני הדור ה"שני וחצי" שברניס שייכת אליו) סיגלו לעצמם התנהגות זו, הם לא בהכרח הצליחו להשתלב השתלבות מלאה בחברה האמריקאית כיוון שהקבוצות המבוססות, בייחוד לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, לא היו נכונות לקבל לתוכן מהגרים ואף לא את צאצאיהם.

יתרה מזו, באותם ימים לא יכלו בניהם ונכדיהם של המהגרים היהודים בארצות הברית לעשות את מה שבני המהגרים יכולים לעשות שם היום: לנווט בעצמם בין הקבוצות החברתיות השונות של מהגרים ושל ילידי המקום, על יתרונותיהן וחסרונותיהן, ולבחור את השילוב הטוב ביותר להם. לכן בני המהגרים היהודים בתקופת גל ההגירה הגדול מצאו את עצמם לעיתים קרובות מתמודדים עם אנטישמיות ועם אפליה חברתית, כלכלית או חינוכית למרות תהליך האמריקניזציה שעברו ואף על פי שהשיגו השכלה על־תיכונית ויותר. גורמים אלו מתבטאים בחייה של ברניס, בייחוד עד תום מלחמת העולם השנייה, אז פחתו האנטישמיות והאפליה לרעה על רקע דת בעקבות שינוי ביחסי הכוחות שהובילו לשינוי גם במדיניות קבלת יהודים בתחומים כגון השכלה גבוהה ותעסוקה.17

ברניס והדור ה'שני וחצי'

ברניס לא השתייכה לדור השני, המכונה גם "דור 2.0", אלא למה שכינו חוקרי ההגירה "דור 2.5", שנולד להורה אחד שהיגר לאמריקה ולהורה אחר שכבר נולד בה. מחקרים על דור זה ועל הוריו שמוצאם בגל ההגירה הגדול מעידים שמהגרים שבאו בתחילת גל ההגירה או בסופו (מ-1881 עד 1890 ובשנים 1910-1914) נטו להינשא לבני זוג שנולדו בארצות הברית.18 אולם לא זה היה המקרה במשפחתה של ברניס. אבי אימה של ברניס, שבא לארצות הברית ב-1891 בשנות העשרה המאוחרות לחייו, לא נשא לאישה ילידת המקום אלא מהגרת כמוהו. אביה, שהיגר לאמריקה ב-1903 בהיותו פעוט, נשא לאישה את בתם, שנולדה באמריקה בדיוק באמצע גל ההגירה הגדול.

כיצד שונה דור זה מהדור השני עצמו? וכיצד משפיע שוני זה על מודלים של היטמעות מהגרים בני זמנם? במחקרו של ס' קרת'יק רמקרישנאן (Ramakrishnan) על דור 2.5 של המהגרים בארצות הברית הוא מציין שכשם שילד יליד ארצות הברית מעדיף להשתתף ברשתות חברתיות של ילידים אחרים ולא ברשתות מהגרים, כך נוהגים גם בני דור 2.5.

הדבר נכון גם לעבר. מובן שבשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 לא היו רשתות חברתיות במובן של תקשורת אלקטרונית. אך הייתה תקשורת מסוג אחר: ספרות, עיתונות ותוכניות רדיו. אם נתרגם את מסקנות רמקרישנאן לתפיסת העולם של אותה תקופה, אפשר לקבוע שבני דור 2.5 העדיפו לקרוא עיתונים וספרים באנגלית ולהאזין לרדיו באנגלית. הדבר הקנה להם יתרון בהיטמעות החברתית על פני עמיתיהם בני הדור השני. ברניס גדלה בבית שהיו בו ספרים ועיתונים באנגלית, והם בהחלט השפיעו על חייה, החל מדרך בחירת שמה בידי אִימהּ ואחר כך גם בחשיפתה הראשונית לשפה הכתובה.

זוגות שבהם אחד מבני הזוג נולד בארצות הברית עשויים להיות בעלי הישגים חינוכיים גבוהים יותר מזוגות שבהם שני בני הזוג מהגרים. עובדה זו משפיעה על יחסם של בני דור 2.5 לחינוך או ליכולתם לרכוש השכלה גבוהה בהשוואה לבנים לשני הורים מהגרים. הדבר נכון במיוחד כאשר האֵם היא ילידת המקום. שלא כמו מרבים המהגרים, שני הוריה של ברניס סיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי, ואִימהּ, שהייתה ילידת ארצות הברית, אף המשיכה להשתלם בתחומים שעבדה בהם. מגיל צעיר עודדה אותה משפחתה של ברניס, ובייחוד אימה, להצטיין בלימודיה, להירשם לקולג' ולסיים תואר ראשון. שאיפות אלו היו שונות מעט מהמקובל באותה תקופה בקרב משפחות יהודיות שבהן שני ההורים היו מהגרים, ובנותיהם (לעומת הבנים) לא זכו לעידוד מצידם להמשיך ללמוד מעבר להשכלה התיכונית, למעט לימודים לתעודת הוראה, לימודי סיעוד או קורס מזכירות.

מהגרים שנישאים לבני המקום הם לרוב בעלי השכלה גבוהה יותר ושליטה טובה יותר באנגלית ממהגרים שנישאים למהגרים אחרים, ולכן ילדיהם גדלים בבתים דוברי אנגלית. שלא כמו חבריה בני הדור השני, ברניס אכן גדלה בבית דובר אנגלית ולא בבית דובר יידיש, והיא למדה יידיש רק כשהגיעה לבית הספר היהודי. כשהחלה ללמוד בבית הספר היסודי, שליטתה באנגלית הייתה גבוהה בהרבה משליטתם של ילדי הדור השני, ששפת אימם הייתה יידיש, ועדיין קראו למזלג "גופל" כשהמורה בכיתה א' שאלה.

מרכיב נוסף בקביעת זהות בני דור 2.5 הוא גיל ההורה המהגר כשהיגר לארצות הברית. במקרה של ברניס, אביה בא בהיותו פעוט, ולכן היה חשוף להשפעות אמריקאיות, כולל השכלה, מגיל צעיר מאוד. כל אלה השפיעו על תהליך האמריקניזציה שלה. לבסוף, נוכחותם של סביה, אשר נולדו במזרח אירופה, והוריהם אשר גרו עמם בביתם בשנות ילדותה ובגרותה, הייתה אף היא גורם תרבותי שהשפיע על דרך גידולה וחינוכה.

מקורות ומתודולוגיה

עשרות השעות שראיינתי את חמותי והתכתובת המתמשכת בינינו הן בסיסו של הספר. השתמשתי גם במסמכים משפחתיים, בתצלומי משפחה, באוספים משפחתיים, בזיכרונות של בני המשפחה, במסמכים מארכיונים שונים, ברישומים של אגודות צדקה וחסד, ברישומים של בתי עלמין ובמסדי נתונים היסטוריים מקוונים, כגון האתר לחיפוש נוסעים של קרן אליס איילנד,19 ומפקד האוכלוסין משנת 1900 עד שנת 1940.20

מנוע חיפוש הנוסעים באתר אליס איילנד הוא אוצר בלום, ואפשר לשאוב ממנו מידע רב. אולם כדי להפיק ממנו תועלת, יש לדעת להשתמש בו כראוי ולהיות מודעים למגבלותיו. החומרים הנמצאים באתר לקוחים מרשימות של נוסעי הספינות (ולאחר מכן אף מרשימות של הטסים) שהגיעו לארצות הברית. אולם מידע זה לא נרשם מייד עם הגעתם אלא בזמן שהנוסעים יצאו בדרכם לארצות הברית, והוא מבוסס על מידע שסיפקו הנוסעים עצמם. אם כן, האם אפשר למצוא ברשימת הנוסעים מהגר ששינה את שמו בעת שנכנס לארצות הברית על פי שמו המקורי שהיה לו באירופה?

לא תמיד. מסיבות רבות ומגוונות, כמה מהנשים הנשואות שהיגרו לבדן עם ילדיהן בחרו לנסוע בשם נעוריהן. מהגרים אחרים, נשים וגברים כאחד, נסעו בשם הנעורים של אימותיהם, והדבר מקשה מאוד על מציאתם ברשימות הנוסעים. מכיוון שהפקיד שרשם את המידע על הנוסעים כאשר עלו לספינות לא דאג לאמת את איות השמות, בייחוד בשנים הראשונות, אז השתמשו הנוסעים בתחליפי מסמכים, כמה מהשמות נרשמו לפי צלילי הגייתם או בחיסור אותיות.

מכתבים אישיים, מפקדי אוכלוסין ומסמכי אזרוח מציינים שנות הגירה כמעט לכל קרוביה של ברניס שנולדו מחוץ לארצות הברית. ואולם, אף על פי שניסיתי לחפש כל חלופה אפשרית של השמות ואף על פי שבדקתי את כל רשימות הנוסעים שבאו מאירופה בשנים שבהן היגרו אבות המשפחה לארצות הברית, רק אחת מהם הופיעה בבירור ברשימות הנוסעים באתר אליס איילנד - סבתה של ברניס מצד אימה, לינה (חיה ליבה) קריגר (אחר כך שיידלר) שהיגרה לארצות הברית ב-1893. אפילו במקרה של חמיה, היימן שוורץ, שבא לאמריקה בשם שמעון חיים פולונסקי ב-1906, היה קשה לקבוע בבירור, כמעט עד סיום כתיבת ספר זה, מי משני הגברים בשם זה (אחד נכתב פולנסקי והאחר פולונסקי) שהגיעו באותה שנה הוא האדם שחיפשתי.

מדוע הצלחתי לזהות את רוב קרוביה של סבתי בחיפוש הנוסעים של אליס איילנד אך לא היה אפשר לאתר את הקרובים למחותניי? הסבר אחד יכול להיות תאריכי ההגירה שלהם. רוב קרוביי הגיעו לארצות הברית בחלקו השני של גל ההגירה הגדול, ואילו רוב אבותיה של חמותי היגרו לארצות הברית מוקדם הרבה יותר, לעיתים לפני 1900 וכמה מהם אפילו לפני 1890, אז היו רשימות מידע דלות יותר. חוץ משם הספינה ותאריך ההגעה, רשימות הנוסעים מהשנים המוקדמות כללו רק את שם הנוסע, מין, תואר או מקצוע, ארץ מוצא, מקום מגורים אחרון, יעד, מיקום התא בספינה, מספר פריטי כבודה, נמל היציאה, ובמקרה הצורך תאריך פטירה וסיבת המוות.

בשנים שלאחר מכן נוספו שאלות למהגרים אשר יכלו לסייע לזהות אנשים ברשימות. שאלות אלו כללו לא רק מאפיינים גופניים וסימנים מיוחדים אלא גם אזרחות, תואר או מקצוע, כמה כסף נשאו עליהם, אם הם יודעים קרוא וכתוב ובאילו שפות, מי שילם להם על כרטיס הנסיעה, אם הם בדרכם לקרוב משפחה או לחבר, ומה שמותיהם המלאים וכתובתם של המארחים, הכתובת האחרונה שלהם בארץ המוצא, השם והכתובת המלאים של קרוב משפחה או אדם קרוב בארץ המוצא והיעד הסופי. שום פרט ממידע זה לא היה זמין בתקופה שבה היגרה משפחתה של ברניס, והדבר משאיר בידינו שרידי מידע מוגבלים על חייהם הקודמים.

עוד הסבר אפשרי להיעדר רשימות המהגרים לקרוביה של ברניס נעוצה בטעות טכנית, שמקורה בשילוב בין כתב ידו של הפקיד שרשם את רשימת הנוסעים ובין כישוריו הפליאוגרפיים של מי שהעתיק את הרשימות לאתר האינטרנט. בעבר ראיתי את השם "שרף" נרשם "שירף", "סקיארף", "סקירף" ו"סקרף" באתר של אליס איילנד. "לייב" הפך ל"לייל", "מיהובה" שונתה ל"מילאווה", "מאלאווה" ו"מייהב". לעיתים הדרך היחידה לזהות מי היו הנוסעים הייתה על ידי בדיקת קרוביהם באירופה או כתובתם המקורית במדינה שהיגרו ממנה. אך מכיוון שמידע זה לא נרשם ברשימות הנוסעים המוקדמות, היה עליי לפנות למקורות תיעודיים אחרים.

מקור אחד ששאבתי ממנו כמות אדירה של מידע על אודות משפחתה המורחבת של ברניס היה מפקדי האוכלוסין בארצות הברית בשנים 1900-1940. משנת 1790, פעם בעשר שנים ערך השלטון המרכזי מפקד אוכלוסין בכל שנה שהסתיימה באפס. עד 1870 בוצע מרשם האוכלוסין על ידי מפקדי אזור בכירים בצבא האמריקאי, ולאחר מכן נוסדה לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית ששלחה פוקדים מוסמכים מטעמה לבצע את המפקד. בשנת 1903 סופחה לשכת האוכלוסין ללשכת המסחר האמריקאית, וכך נשארה עד היום.

אם יודעים להשתמש ברישומים אלו כראוי, הם יכולים ללמדנו הרבה מאוד על חייהם של התושבים, עם מי התגוררו, מתי היגרו, השפות שדיברו, ארצות המוצא שלהם, אם התאזרחו ואם כן מתי, מצבם הכלכלי, מקומות התעסוקה, תקופות של אבטלה, מתי התחתנו, כמה לידות נרשמו, כמה ילדים חיים היו להם ואם היו להם דיירי משנה או שבעצמם היו דיירים בבתי אחרים. לעיתים נתוני מרשם האוכלוסין מגלים לנו קרובי משפחה אשר לא ידענו על דבר קיומם ואפילו רמזים לשמות חיבה של אנשים!

עם זאת, נתוני מפקד האוכלוסין אינם נטולי בעיות. בשל שיקולים שונים השתנו תאריכי מפקד האוכלוסין בשנים 1900-1930 ארבע פעמים, מהקיץ (1 ביוני 1900) לאביב (15 באפריל 1910), לחורף (1 בינואר 1920) ושוב לאביב (1 באפריל 1930, וזה נשאר התאריך הקבוע עד היום). המשמעות בפועל היא שגילי האנשים שנולדו מינואר עד יוני ב-30 השנים הללו נעו בין תשע לאחת עשרה שנים בין מפקד אחד לאחר, ולא עשר השנים הרגילות. בת דודתה של ברניס מופיעה במפקד של 1900 כשהיא בת שנה. עשר שנים אחר כך היא בת אחת עשרה. אולם במפקד של 1920 היא בת עשרים ורק ב-1930 מלאו לה שלושים ואחת שנים.

קשיים אחרים במרשמי האוכלוסין נוגעים להיקף שלהם. מדוע קרוב משפחה מסוים, אשר בוודאות היה בארצות הברית בזמן המפקד, אינו רשום בו בשום צורה? אולי מכיוון שגר באכסניה. דיירים ששכרו חדר בבית משפחה נפקדו עם בני אותה משפחה. כך גילתה ברניס שלראובן כהן, סבה מצד אביה, היו לא רק אח ואחות שחיו עם משפחתו בלואר איסט סייד ב-1910, אשר עליהם מעולם לא שמעה, אלא אף דיירת.

עם זאת, דרי האכסניות נרשמו רק בשם המשפחה והמגדר. ייתכן שהאיש "שוורץ" שגר כ"דייר" בבית דירות ברובע העשירי במנהטן בלואר איסט סייד ב-1910 היה היימן שוורץ, חמיה העתידי של ברניס. לעולם לא נדע, אך הוא אינו מופיע בשום מקום אחר באותה שנה בעיר ניו יורק, לא בשם שוורץ ולא בשם פולונסקי (או כל צורת איות אחרת), אף שידוע לנו בוודאות שהוא גר בלואר איסט סייד באותה עת.

עוד קושי במציאת אנשים במרשם האוכלוסין הוא אי־התאמה בשמות, של אנשים ושל מקומות כאחד. אחד הראשונים מבני משפחתו של ארתור, בעלה של ברניס, שהגיע לאמריקה היה אחיו של סבו, ישעיהו פולונסקי, אשר שינה את שמו לגורדון וגר בטריטאון (Tarrytown). אולם שום "גורדון" לא היה רשום בטריטאון מתחילת המאה ה-20 עד אמצעה. רק כאשר חיפשתי רחוק יותר, עד איסט אירווינגטון (East Irvington) והוספתי את שם בנו הרי לחיפוש, מצאתי את סמיואל גורדון שאכן גר בטריטאון. כיצד ידעתי שסמיואל היה ישעיהו? מבדיקת כתב היד ברישומי המִפקד, ששם היה רשום בתור רב (ופעם אחת בתור "נושא משרה דתית") מכיוון שידעתי ששימש רב באותו אזור.

עוד חוסר התאמה בשמות נובע מהשוני בין "דיווח עצמי" ובין מידע שניתן לפוקד מטעם ראש משק הבית. ילדים לא התבקשו ישירות למסור מידע, ונראה שכך היה גם בנוגע לבני משפחה אחרים, כולל הורים מבוגרים. ב-1910 ניהלו הסבא־רבא והסבתא־רבתא של ברניס משק בית משל עצמם בלואר איסט סייד ונרשמו בשמות יודה (יהודה לייב) וּויקטוריה (ויחנה) קריגר. עשרים שנה אחר כך, כשהתגוררו ברובע ברונקס עם בתם וחתנם, לינה וּויקטור שיידלר, הם רשומים כ"יידל", כנראה תעתיק של כינוי החיבה של יהודה לייב, ו"ורה" קריגר. אפשר להסיק שוויקטור הוא שמסר מידע זה לפוקד, ונקב בשם שבני המשפחה כינו את חמיו וחמותו.

מדוע ויקטור הוא זה שמסר את המידע ולא יידל? אולי מכיוון שב-1930 היה יידל רשום כמי שאינו שולט בשפה האנגלית, אך לפי מרשם האוכלוסין מ-1910 הוא דיבר אנגלית שוטפת. ברור עוד פחות כיצד נהפכה ויקטוריה לוורה. האם כך קרא לה בעלה? אין שום דרך לדעת מכיוון שחמותי אינה זוכרת שמות חיבה מאותו דור. אשר לבחירה המקורית בשמה האנגלי של ויחנה, אולי ההיסטוריה המשפחתית תספק רמז כלשהו. לאחר שעזבו את רוסיה בסביבות 1890, חיה המשפחה במנצ'סטר שבאנגליה למשך פרק זמן קצר, בתקופת שלטונה של המלכה ויקטוריה (1819-1901). ייתכן שהדבר השפיע על ויחנה כאשר בחרה מקבילה אנגלית לשמה ביידיש.

עוד מקרה של רישום קרובי משפחה של ברניס בשם החיבה שלהם ברשימות מפקד האוכלוסין נמצא כאשר השווינו את רישומו של חמיה ברשימות של 1920 לעומת אלה של 1930, שתיהן מדיווח עצמי. ב-1920, השנה הראשונה שבה לא נדרשו הפוקדים להשיג הוכחה מתועדת של תאריכי לידה ותאריכי נישואין ולא התבקשו לדרוש מהנפקדים לאיית את שמותיהם, מצוין במִפקד אדם בשם חיימה שוורץ שחי בנייאק, ניו יורק, המקבילה הפונטית להיימי (חיים), כינוי החיבה שלו בי חבריו ובני משפחתו, וייתכן שאפילו כמה מהקונים הקרובים אליו מחנות המכולת שניהל. ב-1930 הוא כבר היה באמצע שנות ה-40 לחייו, כעת מעמדו היה רשמי יותר, ונרשם כהיימן שוורץ, שמו החוקי שהשתמש בו כל חייו בארצות הברית.

רישומי מפקד האוכלוסין מספקים לנו מידע על מקומות המגורים של בני המשפחה, אך לעיתים יש צורך בידע מוקדם כדי להצליח לפרש את המידע. כתובת בתי המגורים של האנשים נרשמה כ"רובע", "מחוז" או "מחוז משולב". מ-1688 ואילך חולקה מנהטן לשישה רבעים, ועוד רבעים נוספו לה ככל שהתרחבה העיר.21 ברוקלין והברונקס חולקו ל"מחוזות", או במקרה של רובע הברונקס, ל"מחוזות משולבים". כאשר ישבתי מול מפות ישנות של רבעים מתחילת המאה ה-20 ומול רשימות של המחוזות המשולבים בניו יורק, התחלתי לפתור את התעלומה אם קרוב משפחה מסוים חי בלואר איסט סייד או מצפון לו במנהטן; ואם התגורר בלואר איסט סייד, אם התרכז באזור הרחובות ריבינגטון, נורפולק, דיוויז'ן, והבאוארי (המכונה "רובע 10"), או קרוב יותר לאיסט ריבר ("רובע 13"). כאשר לא היה אפשר לאתר מיקום מדויק של כתובת במסמכי מרשם האוכלוסין, ההבנה באיזה מחוז משולב התגוררו קרובי המשפחה יכולה לספק מידע רב יותר בטווח של שנים־עשר או חמישה־עשר גושי הבניינים שגרו בהם, ובאילו שכונות.

השאלות שהוצגו במפקדים השונים השתנו מעשור לעשור ושיקפו את אירועי התקופה ואת המידע שלשכת האוכלוסין התבקשה לספק למשרדי הממשל. ב-1900 התבקשו הפוקדים לספק מידע על חירשות, עיוורון, מחלות נפש ועבריינות נוער.22 במפקד ב-1910 שאלו לראשונה על שפת האם - ברכה לחוקרי תיעוד של מהגרים - ואם במלחמת האזרחים נלחם הנפקד בצבא האיחוד (מדינות הצפון) או בצבא הקונפדרציה (מדינות הדרום).23 המפקד מ-1920 הוסיף שאלות על שנת קבלת האזרחות של הנפקד ועל שפת אימו, ואילו שאלות על מספר הילדים שנולדו ומספר שנות הנישואין הוסרו.24

רישומי "שפת האם" מוסיפים מידע חשוב להיסטוריה האישית ורקע תרבותי על מגוון רחב של בני משפחה. שפת האם של אימו של סבא־רבא של ברניס נרשמה כ"יהודית", שפת האם של בנו המבוגר נרשמה במקור כ"רוסית". רק כאשר בוחנים את מסמכי המפקד הכתובים בכתב יד, שניתן להשיגם באתר, אפשר לראות שהמילה "רוסית" נמחקה והמילה "יידיש" כתובה לידה. שפת האם של אחי סבו של בעלה ארתור רשומה ב-1910 וב-1920 "עברית", אולם ב-1930 היא הופכת ל"יידיש". האם ה"עברית" הגיעה משום שהוא היה רב? בדיקת הרשימות של כל ילידי רוסיה במפקד האוכלוסין ב-1910 וב-1920 מגלה ש"עברית" רשומה אצל כולם כשפת האם. האם הייתה זו ההבנה הפרטית של הפוקד מהי "שפת היהודים", הידועה גם כ"יהודית" או כ"יידיש"? לעולם לא נדע.

השאלה שבוטלה במפקד 1920, שהופנתה לנשים וביקשה פרטים לא רק על כמה ילדים הן ילדו אלא כמה לידות היו להן בכלל, סיפקה מידע מהותי שסייע לי לקבוע את מקור השוני בין תוצאות של מפקדים מוקדמים יותר. לדוגמה, ב-1900 בקי מרכוס, אחותו של סבא של ברניס, הייתה רשומה כאם לשני בנים שילדה שתי לידות. ב-1910 עברה משפחתה לארקנסו, והיא הייתה רשומה באותו מפקד כאם לשישה ילדים - בן, ארבע בנות ובן בן שנה - וילדה שש לידות. מה קרה לבן השני הגדול שנעלם במפקד זה? ההבחנה שמספר הלידות ב-1910 התאים למספר הילדים החיים הורידה מסדר היום אפשרות של תמותת ילדים שהשתוללה באותם ימים. מבדיקה מדוקדקת עולה שהבן שהיה בן שנה ב-1900 (ויליאם) נהפך לבת בשם דומה (ליליאן) במפקד הבא אחריו, והבלבול אולי נוצר מכיוון שהמידע נמסר לפוקד מהורה מהגר שדיבר אנגלית במבטא כבד, ולכן השם שנרשם שגוי.

כמו ברשימות הנוסעים, הרקע התרבותי של הפוקד, מידת הדיוק שלו, מיומנותו בשפות וכתב ידו, וכן יכולות המתעתק, השפיעו על תוצאות הרישומים במפקד האוכלוסין. בני משפחת הדודה שגרה בארקנסו ב-1910 היו רשומים כמולאטים (בני תערובת), טעות שמקורה בכך שההורים נולדו ברוסיה והמתעתק קרא בטעות את ה"R" הגדולה בעמודה של "גזע" ("רוסים") כ"M" שפירש כקיצור של "מולאטים". ישנן גם טעויות ברישום ובתעתיק הגילים. הבן הבכור במשפחה רשום בגרסה הממוחשבת של מפקד האוכלוסין כ"חוואז" בן 38, הגיל של אביו לואיס, ואילו בדף עצמו של המפקד, העתק מדויק ונגיש דרך האינטרנט, הוא מופיע כהרי, בן 13. ב-1910, אלי, אחות אימה של ברניס הייתה רשומה כבן (Eli במקום Ellie) בן 3, ועשר שנים לאחר מכן היא פתאום הפכה לבת. כאשר המידע כבר היה ידוע, קריאת תוצאות מפקד האוכלוסין הייתה מקור לשעשוע. אולם במקרים שזו הייתה לי ההיכרות הראשונה עם בני משפחה, היה עליי להצליב את המידע מכל אחד מהמפקדים כדי לאמת את הפרטים.

במפקד ב-1930, שנרשם מייד עם תחילת השפל הגדול, הוצגו שאלות על אבטלה ואם היה בבעלות משק הבית מכשיר רדיו.25 במפקד ב-1940 נשאלו עוד שאלות על תעסוקה, אבטלה, הגירה פנימית והכנסה.26 שאלות אלו היו מכריעות להבנת הרקע הכלכלי של משפחות כהן ושוורץ המורחבות בשנים הללו.

עוד מקור שהסתמכתי עליו הוא תכתובת משפחתית, מסמכים אישיים ואפילו הקדשות אישיות שנכתבו בתוך סידורי תפילה משפחתיים. אלה כוללים את מכתביה של דייזי, אימהּ של ברניס, למשפחתה, הגלויות ביידיש ששלחה ברניס לסבה ולסבתה בשנת 1949 בזמן ביקורה בארץ, מכתבי סבו של ארתור לאחיו בטריטאון ב-1912, מסמכי נישואין, אזרחות ותעודות פטירה של בני משפחה וסידורי תפילה של בני משפחה אשר רשמו בתוכם שמות של נפטרים מהמשפחה כדי להתפלל לעילוי נשמתם בתפילת "יזכור".

"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא אמרה ידועה שמיוחסת לפרד ר' ברנרד (Barnard).27 מכיוון שבני משפחתה של ברניס הגיעו לארצות הברית בתחילת גל ההגירה, הם הצליחו לצבור מספר רב של תצלומי משפחה מכמה דורות. ברוב המקרים תצלומים אלו, כמה מהם נדפסו בספר זה, היו הדרך היחידה שלי להתוודע למראה החיצוני של רבים מבני המשפחה. אבל לתצלומים הללו יש ערך מוסף רב. במובן מסוים הם כמו טקסט שאפשר לקרוא, והם מלמדים על מצב הרוח, על הנורמות והתרבות של התקופה מבחינת לבוש, תסרוקות, אביזרים או רקע. אופן העמדת המצולמים, שפת הגוף והבעות הפנים לעיתים קרובות יכולים להיות המפתח להבנת אישיותם, וההעמדה בתמונה קבוצתית יכולה לספק רמזים למערכת היחסים ויחסי הכוחות במשפחה.

אפילו התכשיטים שהמצולמים עונדים בתצלום יכולים לרמז על סיפורים משפחתיים, ומעקב אחר מסעותיו של תכשיט מסוים והעברתו מדור לדור יכול לעיתים ללמדנו על מורכבות בקשרי משפחה ועל מסורות משפחתיות. בתצלום מסוף המאה ה-19, רחל ביילה שיידלר, סבתא־רבתא של ברניס, אשר על שמה היא נקראה, עונדת לצווארה שרשרת יפהפייה מעוטרת בשני גדילי זהב. כאשר בנה, זיידע ויקטור של ברניס, נסע לארצות הברית ב-1891, היא העניקה לו את השרשרת כדי שייתן אותה לכלתה לעתיד כאשר יבחר לו אישה. ואכן, אפשר לראות את סבתה של ברניס, בובע לינה (קרייגר), עונדת את השרשרת במסיבת אירוסיה לוויקטור עשר שנים לאחר מכן. בסופו של דבר הועברה השרשרת לבתם הבכורה דייזי, והיא העבירה אותה לבתה הבכורה ברניס. זמן קצר אחרי תחילת כתיבת ספר זה, העניקה לי חמותי ברניס את השרשרת, בתור אשת בנה הבכור. בסופו של דבר תועבר השרשרת לדור הבא, לבתי החורגת האהובה, נכדתה הבכורה של חמותי, לאה, כהמשך למסורת המשפחתית.

חוץ מתצלום, הדבר היחיד שמאפשר לחוש עוד ממהותו של אדם הוא הקלטה, וסרטון אף יותר מכך. היום מצלמים בקלות סרטונים קצרים במכשיר הטלפון הנייד, וקשה לזכור שרק לפני עשורים ספורים לא לרבים היו הקלטות שמע או וידאו מאירועים משפחתיים. כמה מהאנשים אף לא היו צלמים נלהבים. לאחר שהתיישבו חמי וחמותי בניו ג'רזי באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, הם לא נהגו לצלם תמונות משפחתיות רבות, וגם לא הייתה בבעלותם מצלמת וידאו.

רק הודות לגיסהּ של ברניס, מוריס צימרמן, יש ברשותנו הסרטה מסעודת החתונה של חמי וחמותי ב-1950, ובו ראיתי לראשונה רבים מבני המשפחה והחברים שברניס הזכירה. סוף־סוף יכולתי לדמיין אותם כאנשים חיים ונושמים, מחייכים, צוחקים, אוכלים ואפילו רוקדים! סוף־סוף יכולתי להצמיד פנים לשמות, כולל לכמה מהאנשים שראיתי רק כשמות החקוקים על מצבות בבית העלמין "טמפל איזראל" בבלאוולט (Blauvelt), ששם קבורים חמי, הוריו ורבים מיהודי נייאק. באחד מביקורינו בבלאוולט עברה חמותי בין שורות המצבות, הצביעה עליהן ואמרה "האנשים האלה היו בחתונה שלנו". עם הצפייה בסרט התחלתי להבין מי הם היו.

סרט החתונה סיפק לי גם תובנות על עניינים שהעלתה חמותי כשדיברה על עברה. כשהתבוננתי בסרט של חמותי רוקדת וולס עם חמי בסעודת החתונה שלהם וכמעט עפה באוויר, יכולתי להבין סוף־סוף את רשימת הדרישות שלה לבעל שהסתיימה ב"וכמובן, הוא חייב לדעת לרקוד!". קלטת וידאו נוספת שהגיעה לידיי היא הסרטת הנאום שנשאה במסיבת יום ההולדת התשעים שלה ושל חמי, אשר תיארתי בתחילת פרק זה. אף ששישים שנה מבדילות בין סרט החתונה ובין סרט יום ההולדת, אפשר לראות בשני הסרטים את נחישותה של חמותי ואת חיוניותה הרבה. אומנם בגדיה ותסרוקתה השתנו, אך תנוחת העמידה שלה, הטיית ראשה ועיניה הנוצצות זהות בשני הסרטים, וכך גם חיוכה.

ספר זה מבוסס על מסמכים ותצלומים, אך גם על זיכרונות, בראש ובראשונה זיכרונותיה של חמותי, ברניס כהן שוורץ, ובמידה פחותה יותר על זיכרונותיהם של בני משפחתה, שבאמצעותם הרחבתי על אירועים שסיפרה לי חמותי או שהצלבתי עם סיפוריה כדי לבדוק את אמינותם. גם ספרי הקודם על סבתי פרידה סימה התבסס על זיכרונות. אך מכיוון שגדלתי בתוך ה"שבט" של סבתי ואחיה, הייתי חשופה לסיפורי משפחתי על בסיס יום־יומי במשך עשורים. עם השנים הפכו "זיכרונותיה" ל"זיכרונותיי" במידה מסוימת, עד כדי כך שיכולתי לתאר אירועים שהתרחשו יותר משישים וחמש שנים לפני שנולדתי כאילו השתתפתי בהם.

במקרה של חמותי לא הייתה שום "העברת זיכרון". לא זו בלבד שהייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את מרבית סיפורי המשפחה, אלא שבשעה שנזכרה בהם, היא עצמה הודתה שמעולם לא סיפרה רבים מהם לאיש. "הבנים שלי לא מכירים את זה!" היה ביטוי ששמעתי ממנה כמעט מדי יום ביומו, והדבר חידד את החשיבות של תיעוד הסיפורים לדורות הבאים. אך מכיוון שחסרה לי היכרות קרובה עם האנשים, עם ההתרחשויות ועם התיאורים, בסופו של דבר ספר זה נכתב מנקודת מבט של היסטוריונית יותר משל בת משפחה.

המשימה להקים לתחייה את חייו של אדם אינה משימה פשוטה כלל וכלל, בייחוד כאשר מסתמכים במידה רבה על תיעוד בעל פה, ואף יותר מכך, על זיכרונותיו של האדם המדובר.28 כאשר אספתי חומרים על חיי חמותי, נזכרתי בטבעו המורכב של תיעוד בעל פה, וחוויתי מכלי ראשון את תופעת ה"רשומון": כולם חווים מאורע מסוים מנקודת מבטם האישית.29 מאורעות שמתארים משתתפיהם שנים לאחר שהתרחשו יכולים להתערפל או להתייפות מכפי שהיו. פרטים נשכחים ומשתנים, ולעיתים הפרשנות יכולה לשנות את הסיפור. לכן עשיתי מאמץ להצליב את המידע שסיפקה לי חמותי עם תיעוד רשמי, מקורות ארכיוניים, אוספי תיעוד משפחתיים וזיכרונות של בני משפחה אחרים. אני מקווה שבכך ציירתי תמונה מדויקת ככל האפשר של המאורעות המתוארים כאן.

כדי להסביר לקורא את מהות חייהן של דור של נשים יהודיות צעירות, הדור השני ודור 2.5 של מהגרים יהודים, הוספתי תיאורים היסטוריים על המקומות שהתגוררה בהם חמותי, וניתוח של כמה מהמאורעות המרכזיים שחוותה או זכרה. מכיוון שהספר נכתב בעיקר מנקודת מבטה, בפרקים רבים מהספר היא מספרת וגם משתתפת.

ספר זה מחולק לשתי חטיבות כרונולוגיות, שכל אחת מהן עוסקת בחלק חשוב בחייה של ברניס. בחטיבה הראשונה התמקדתי בתולדות משפחתה ובחייה עד נישואיה לארתור שוורץ בספטמבר 1950. חטיבה זו כוללת את שנות ילדותה, את החינוך הרשמי והלא רשמי שקיבלה, את חוויותיה במרכז הקהילתי בברונקס בשנות מלחמת העולם השנייה ואת סיור הלימודים שלה בישראל שהשתתפה בו בקיץ 1949. החטיבה השנייה מוקדשת לחייה משעה שנישאה ואילך. לאחר פרק נרחב העוסק ברקע ובהיסטוריה המשפחתית של ארתור שוורץ, שאר הפרקים בחלק זה מוקדשים לחוויותיהם בריכוזי יהודים שונים ומגוונים בחוף המזרחי בתחילת שנות ה-50, לחייהם לאחר שהשתקעו בטינֶק שבניו ג'רזי ולשנותיהם המאוחרות בריברדייל שבניו יורק. הפרק שכותרתו "סגירת מעגל" עוסק בהחלטת בנם הבכור לעלות ארצה ובתגובתם להחלטה זו, בייחוד לאור העובדה שלאחר נסיעתה לישראל ב-1949, גם ברניס בשעתה רצתה לעלות לארץ. הספר מסתיים באחרית דבר אשר מביאה את ברניס ואת משפחתה להווה, כולל תגובת משפחתה המורחבת לרעיון של כתיבת ההיסטוריה המשפחתית שלה. כל הפרקים כתובים כנרטיב כללי או מנקודת מבטה של ברניס בתור מספרת, ואני משמשת רק צינור להעברת מידע ותיאורים, ובהם אני משלבת השערות וניתוחים. רק באחרית הדבר אני "נכנסת לתמונה" בתור משתתפת ולעיתים בתור יוזמת של מהלכים. הסיבה לשינוי זה מקבלת הסבר בפתיח של אחרית הדבר, אשר משמש הסבר נוסף לאחת הסיבות לכתיבת ספר זה.

דברי תודה

ברצוני להודות למרכז לחקר האישה ביהדות על שם פניה גוטספלד הלר באוניברסיטת בר־אילן ולפרופ' יעל שמש הנפלאה העומדת בראש המרכז על התמיכה בספר זה. לאלישבע פדרמן האחת והיחידה תודותיי על התרגום המצוין מאנגלית לעברית של הספר המקורי ששימש בסיס לספר זה, המעובד לקהל הקוראים דוברי העברית. תודתי גם להוצאת רסלינג על הנכונות להוציא לאור גרסה עברית מעובדת של הספר ולאביגיל צירקין־סדן על עריכת הלשון המצוינת והמדויקת.

רבים סייעו לי בשלבי המחקר והכתיבה של הספר, אך ברצוני לציין שלושה במיוחד, שבלעדיהם ספר זה לא היה רואה אור. עליזה אדלמן, מנהלת הארכיון לציונות דתית באוניברסיטת בר־אילן וחוקרת ואחראית על המדיה במכון לחקר השואה על שם פינקלר, עודדה אותי בהתלהבותה מרגע הולדתו של הפרויקט. היא הפנתה אותי למקורות רלוונטיים, לארכיונים פרטיים ולתצלומים שסייעו לי להרחיב את הספר. ד"ר איציק פס, מרכז המרכז לחקר האישה ביהדות ע"ש פניה גוטספלד הלר ומרכז המכון לחקר השואה על שם ארנולד וליאונה פינקלר, העמיד לרשותי את מיומנויותיו הטכניות והמנהליות היוצאות מן הכלל וּוידא שכל ההיבטים הטכניים של הספר יטופלו במיומנות ובמישרין. ד"ר דגנית בוני־דוידי, סגנית המנהלת הבלתי נלאית שלי בעת ששימשתי כראש בית הספר ללימודי יהדות על שם הלנה ופאול שולמן בזמן כשכתבתי ספר זה, עודדה אותי ורוממה את רוחי בנקודות מסוימות כאשר היא נפלה מעט.

אני אסירת תודה להליין ריפס, מנהלת המשרד בקהילת "בני ישראל" בנייאק שבניו יורק, שבנדיבותה העניקה לי עותק של ספר תולדות הקהילה, מדור לדור. חברי ועמיתי פרופ' יונתן סרנה הואיל בטובו לכוון אותי לספרות רלוונטית על כמה נושאים, ובייחוד שביתת השוחטים בניו יורק בתחילת המאה ה-20. אני זוכרת בגעגועים ובעצב גם את חברי היקר ועמיתי פרופ' ויליאם ב' הלמרייך, שנפטר לאחרונה במגפת הקורונה, שהוסיף לי תובנות חשובות בכל הנוגע לעיר ניו יורק.

עזרתם של בני משפחה רבים לא תסולא בפז. בין השאר הם העבירו לי מידע רלוונטי, תצלומים ומסמכים. ג'ולי כהן הנפלאה העניקה לי מידע, תצלומים ומסמכים על אודות משפחת כהן המורחבת ותולדותיה. לילי וד"ר הנרי (האנק) קמנקה ספקו לי באדיבותם מידע על ההיסטוריה המשפחתית שלו, על אימו סוניה פולונסקי (קמינצקי־קמנקה) לוין ועל הענף האירופי של משפחת פולונסקי, משפחתו של חמי באירופה. הרולד קרביץ, בן דודו של חמי, סיפק לי מידע עליו ועל אודות בני משפחת שוורץ בנייאק. מרילין פלץ ואחיה לארי בורשטיין הוסיפו בנדיבותם לידע שלי על סבם וסבתם, היימן ומאלי שוורץ, ועל הוריהם, אל ורוז בורשטיין. ד"ר שלדון שוורץ ואשתו דניז העניקו לי מידע בשפע ככל אשר יכלו על הוריו, הרי ופרל שוורץ, ועל סבו וסבתו היימן ומאלי שוורץ, והיו נכונים לענות לי על כל שאלותיי בכל עת. אביבה (אניטה) גולדמן גירון סיפקה לי מידע בנדיבות רבה על משפחת פולונסקי, ובייחוד על סבתה וסבה סוניה (לבית פולונסקי) ובנימין גיטלזון וסייעה לי ליצור קשר עם בניהן ונכדיהן של אחיותיו של היימן שוורץ. אני מודה לה גם על ששלחה לי את תצלומי בני המשפחה באירופה, ובייחוד את תמונתה של אלטע רחל רבקה פולונסקי־סביצקי, אימו של היימן שוורץ.

גיסי, פרופ' סת' שוורץ, העמיד לרשותי בנדיבותו את חליפת המכתבים בין סבו לדוד־רבא שלו, סיפק לי מידע על סבא־רבא וסבתה־רבתא שלו, אברהם לייב ואלטע רחל רבקה פולונסקי, והדודים של אביו ושל סבו הרב מנחם מאנס איסר פולונסקי והרב ישעיהו (סמיואל) פולונסקי־גורדון ומשפחותיהם ותיקן בעדינות טעויות שעשיתי. הוא גם שימש מקור מידע עיקרי על משפחת פולונסקי, וכמה מהערותיו דחפו אותי למחקר עמוק יותר שהוביל אותי לממצאים מרתקים על המשפחה.

בנות הדודים והדודות של בעלי, אורנה אלדר ונילי פרידלנד שמידט, סיפקו לי מידע חשוב על סבותיהן, אחיותיו של היימן שוורץ, ועל משפחת פולונסקי. בני דודים אחרים, רוברט ודארלין סויאר, סיפקו לי תובנות חשובות ומידע על סבו של רוברט, יוסף שוורץ, אחיו של היימן. בני דודים נוספים, הרב חנוך סביצקי וד"ר טליה אלירם, ספקו לי באדיבותם מידע על משפחת סביצקי, משפחתה של הסבתא־רבתא אלטע רחל רבקה. בת דוד אחרת, ויוויאן שיידלר, סיפקה לי מידע על הדור השלישי של משפחת שיידלר המורחבת. דרכם אכן "פגשתי את המשפחה" במובן הרחב של הביטוי, ובמקרים מסוימים סייעתי לחדש קשרי משפחה שניתקו מזמן או לחבר בין בני משפחה אשר לא ידעו זה על קיומו של זה.

תודתי העיקרית היא לבני משפחתי הקרובה והמורחבת - בראש ובראשונה לחמותי הנפלאה ברניס כהן שוורץ, שבמרוצת השנים הייתה לי לאם שנייה. מהפעם הראשונה שפגשתי אותה ואת חמי המנוח ארתור, הם היו ברכה בחיי ובחייהן של בנותיי בקי ורינה, ועטפו אותן באהבה משפחתית ללא היסוס. אני מודה לאחיו של בעלי ולגיסותיו, ד"ר ויקטור ובלינדה שוורץ, בנם מקס ואשתו דניאלה וקסלר ובנם ד"ר ג'ייק שוורץ ולפרופסור סת' שוורץ ולג'ודי מרגולין וילדיהם איילת סופיה וג'ונה אלכסנדר, ומקווה שהם ייהנו מספר זה על אבותיהם.

מקור ההשראה העיקרי שלי לכתיבת ספר זה והאדם שהמשיך לעודד אותי בכל משך כתיבתו הוא בעלי האהוב יהושע שוורץ, אשר יודע עד כמה המשפחה חשובה לי ועד כמה אני אוהבת את משפחתו שהייתה גם למשפחתי. אני מקווה שילדיו, ילדיי החורגים והאהובים ומשפחותיהם - לאה, אלון, אביתר, אוריה, טליה ותמר; חיים, אילת, הללי מרים, רני אסתר, בארי אברהם, ואמיתי זאב; יוני וקרן - ייהנו ללמוד על משפחתם. את הספר הזה על שורשיהם אני מקדישה באהבה רבה לדור הבא של השבט: אביתר, אוריה, טליה, תמר, הללי מרים, רוני אסתר, בארי אברהם, ואמיתי זאב, באהבה רבה מבאַבא ג'ודי.