נטע
פתאום נהיה לי שקט, ומצאתי את עצמי שכובה מול ים של כוכבים ושמיים בהירים בהירים.
מעולם לא חשבתי שהשמיים יכולים להיות כל כך מוארים כשלילה, אבל הכוכבים ניצנצו כל כך חזק, שהיתה איזו תחושה של אמצע היום, או שכאילו יום העצמאות עכשיו ובדיוק נסתיימה סאגת הזיקוקים.
אז המשכתי לשכב שם. לא שחשבתי לעשות משהו אחר, לא שיכולתי. היה משהו נעים ברוגע ובשקט הזה ובשלווה שאפפה אותי מיד אחרי רעש ובלאגן שהתרחש רק לפני כמה שניות.
שניות זה היה?
אולי יותר.
אני חושבת שאסגור על כמה רגעים.
ככה הכי טוב.
עכשיו גם התבהרו לי המחשבות. פתאום הכל הסתדר ממש כמו פאזל של 8,000 חלקים שאני כל כך אוהבת לעשות, כזה מהסוג שלא מסתיים, כמו ההוא שאני עכשיו באמצעו, עם הרבה כחול של ים ושמיים ושטחים עצומים של שמש צהובה ומדבר זהוב. אבל עכשיו הכל היה לי מובן. איפה כל פיסה צריכה להיות. לאן אמור להכנס כל חלק, וידעתי שאיך שאני מגיעה הביתה, אני מסיימת אותו. את הפאזל שלי.
עכשיו גם הסתדר לי כל האיחור ההוא של המחזור. איך לא חשבתי על זה קודם. זה הכי מתאים מבחינת הימים. זה בול מתאים.
גם על תמרה פתאום חשבתי. על תמרה שלי. שאני כל כך אוהבת. זו שיודעת עלי הכל כל כך טוב. ואז ראיתי את אמא מוּלי. גאולה. את יונתן גם. הם כולם עברו לי מול העיניים בסרט נע של תמונות עם פספרטו של כוכבים מנצנצים.
היה חמוד.
לאט לאט התמונות עברו מהר יותר ויותר. כאילו מישהו עזב איזה חבל ששחרר אותן וכל התמונות התרוצצו, כמעט יצרו תנועה בתוך־תוכן — המורה חווה, המורה לאה, רועי הילד הכי חמוד בכיתה ב' ביסודי, אני לומדת לרכוב על אופניים, הנגיעה הראשונה, הנשיקה הראשונה, 100 בהיסטוריה, שהיה המאה הראשון בהיסטוריה שלי, הטירונות, הטסט, שוב אמא גאולה שלי, שוב תמרה, ועוד פעם, ועכשיו רק צבעים, כי תמרה אוהבת.
עצמתי עיניים.
נהיה לי כואב בעיניים מרוב כל המרוץ הבלתי נלאה הזה של תמונות על תמונות.
אז היה שוב רק שקט.
שקט גמור.
אפשר אפילו לומר, שקט בוהק.
כי ככה הוא היה. הוא היה כל כך שקט, שלא יכולתי שלא להקשיב לו. לא לשמוע רחש, ובכל זאת לשמוע שהוא קיים.
תהיתי ביני לביני אם בא לי לפקוח את העיניים אל הסרט המואץ הזה של החיים שלי, וקצת לא היה לי ברור למה אני אמורה עכשיו לבהות בחיים שכאלה של עצמי כשיש כוכבים כל כך יפים בשמים.
אבל משהו לחש לי לפקוח אותן.
איזה קול חלש ונעים וערב וגברי כל כך לחש לי בשקט לפקוח אותן. את העיניים.
מוזר.
מכל השקט הבוהק ההוא ששמעתי, מוזר היה לשמוע קול אחר. קול שכמעט והשתלב עם השקט, ולא רק שלא הפריע לשקט, הוא אפילו הוסיף לו נופך.
אז פקחתי את העיניים, כי הקול אמר, ואפילו שאמא גאולה שלי אמרה לי לא לעשות כל מה שאומרים לי, עשיתי בכל זאת.
עכשיו כבר היה לי מוזר, כי למרות שקודם היה לי כוכבים מנצנצים בתוך הלילה השחור, שהיה די בהיר, עכשיו נגלה לי רק תכול. ים תכול ומהפנט.
לקח לי כמה שניות.
לא, לא שניות, רגעים, להבין שאלו עיניים של מישהו.
מישהו עם עיניים תכולות גדולות שהסתכל עלי ולחש לי לפקוח את העיניים בקול הנעים נעים שלו, ואז כשהבנתי שמישהו לוחש לי, מישהו מדבר אלי, פתאום כל השקט הפך למהומה.
לרעש.
לא היה לי ברור איך מכל השקט ההוא שאך לפני רגע אפף אותי, נהיה כל כך הרבה רעש.
לא הבנתי איך מתוך כל הרעש הנוראי הזה אני הצלחתי לשמוע את העלם הזה לוחש לי.
רציתי לומר לו שאני שלו לעד.
רציתי לקום ולחבק אותו, כי אפילו שלא ראיתי סוס בסביבה, אפילו לא בתמונות שרצו לי הרגע, היה נדמה לי שהוא הנסיך.
החלטתי לא להיתפס לקטנות.
לא הצלחתי.
לא הצלחתי - לא לקום אליו ולא לחבק אותו.
כאילו פתאום, הכל התבהר לי, במכה אחת, בשוונג אחד שהיה לי מוכר מלילות ללא שינה,
כמו בשנייה שמקבלים מכה באצבע הקטנה מהרגל של המיטה,
כמו באיזו רכבת הרים, שניה אחרי הנפילה, ככה בפתאומיות הכל התבהר לי.
הוא שאל אותי אם אני שומעת אותו.
הוא עדיין דיבר בשקט וברוגע שלו. מסתכל אליי בעניים התכולות שלו, והחלטתי באותו הרגע, ש- fuck העולם, אני בוהה בו, כי אפילו אם הוא הדבר האחרון שאני אראה בעולם הזה, אז זה כדאי.
לא היה לי מושג עד כמה אני קרובה לכך.
צעקתי לו שכן. אבל ככל הנראה שרק עשיתי עם השפתיים. קול לא יצא לי.
המשכתי להתמקד בעיניים שלו.
היה יותר נעים.
הוא המשיך להתמקד בי עם העיניים האלה והמשיך להגיד לי להיות איתו, ולא לעצום את העיניים.
המשכתי לחלום בהקיץ.
דוקא היה לי יום לא רע. מוזר שהוא מסתיים ככה.
הוא המשיך בשלו, אני המשכתי בשלי וככה היתה סימביוזה די נחמדת. כולנו היינו מרוצים.
עד שהתעייפתי.
הוא המשיך להגיד לי להשאר איתו ולא לעצום את העיניים.
הכל בשקט וברוגע שלו.
להשאר איתו ולא לעצום.
אבל כבר נגמר לי.
התעייפתי.
התכול שלו כל כך הפנט אותי, שהרגשתי איך שהעיניים שלי כבר כבדות וכל מה שאני רוצה זה לישון ולחלום. אולי אפילו עליו.
אז הוא התחיל לשאול אותי עוד שאלות, כדי להשאיר אותי ערה. כאילו הוא מתעניין בי ובחיי.
שיחקתי את המשחק.
הוא שאל לשמי ואמרתי.
הוא שאל לגילי ואמרתי גם למרות שחשבתי שאולי קצת אפלרטט עם השאלה הזו.
והוא שאל איפה אני גרה,
ואיך קוראים לאמא גאולה שלי ולאבא (לאבא?)
ולאט לאט ראיתי איך שהוא מתאמץ יותר, כי כמה שאני התאמצתי להישאר עוד ערה, ככה הוא התאמץ לשאול אותי עוד שאלות, עד שמרוב מאמץ העיניים התכולות שלו נתמלאו קצת דמעות ונראו כבר כמו הכנרת, כי גם בכינרת אין הרבה מים.
החלטתי להגיד לו רק משהו אחד נוסף.
אפילו שהוא לא שאל.
ואז לנטוש אותו עם העיניים המושלמות שלו ועם הקול הספק מרתק ספק מהפנט שלו.
אולי שניהם.
"התינוק של שמילוביץ'".
ראיתי שהוא לא מבין, ושהוא ממשיך לשאול אותי עוד שאלות על דברים מטופשים, כמו מה הטלפון שלי ובאיזה בית ספר יסודי למדתי, ומה תעודת הזהות שלי. אבל אני את שלי עשיתי, ואפילו שיצא לי משום מה שם המשפחה הקודם שלו, החלטתי שעשיתי די.
עצמתי את העיניים.
עוד טיפה'לה שמעתי אותו ממשיך להגיד לי להתמקד בו, אבל כבר לא יכולתי.
עצמתי את העיניים כשהתמונה האחרונה שאני רואה היא של תמרה שלי. תמונה עומדת רק שלה, יפה כל כך עם הפספרטו של העיניים התכולות תכולות של עלם החמודות ששואל יותר מדי.
