כשאבן נעשית מולדת

כשאבן נעשית מולדת

לפני כשני עשורים התגוררתי עם משפחתי באחת משבע הדירות בַּבניין הניצב בפינת רחוב הפרסים ורחוב הגפן בחיפה, זה הידוע מזמנים עברו בשם "בית משפחת פַרסוּן": מבנה אבן בן ארבע קומות בעל עיצוב ארכיטקטוני ייחודי, שעשאו לאחד הבניינים היפים ביותר בחיפה של טרם נַכּבּה, ואשר ניצל, אחריה, מיד הרסנית פושעת.

יום אחד שמעתי נקישה על דלת הכניסה לדירתנו ומיהרתי לפתוח. לפניי ניצב איש צעיר בשנות הארבעים לחייו, בעל הופעה נאה. לבוש היה חליפה בגוון אפור, עטור עניבה בצבע תואם ובידו מפת רחובות מקופלת. הוא חש לברכני ואחר כך אמר ללא הקדמות מרובות: "שמי גאבּי פַרסוּן, בנו של ג'מיל פרסון, בעל הבניין הזה." מיד הוסיף כמתנצל: "כוונתי ג'מיל פרסון אשר היה בעל הבניין הזה לפני שנת 1948." באותו רגע, בעודי פותח את הדלת לרווחה, אמרתי: "יקירי, אביך אכן היה בעל הבית הזה, אך לדעתי עודנו בעליו. בבקשה, היכנס."

בירכתי אותו על בואו. לאחר הגשת הכיבוד למדתי כי מילידי סוף שנות הארבעים הוא, כי הוריו הלכו לעולמם בביירות וכי ביתם שם נפל קורבן לפגיעת פגז ושריפה בשנת 1975, עם תחילת מלחמת האזרחים. כל אלה הביאוהו לנטוש, עם משפחתו, את לבנון ולהתיישב בקפריסין עד אשר ישקול את עתידו. מאז ועד היום הוא שם.

מעט לפני תום הביקור, הזמנתי אותו, בתיאום עם שכניי, לבקר בדירות הבניין האחרות וכן לעלות על הגג. במהלך סיור זה היה גאבּי נרגש ביותר. נמנעתי מלהביט בעיניו מחשש שברגע חולשה יאבד את השליטה על דמעותיו שכבר הצטברו בזוויותיהן. אך הגעתי עמו לגג הבניין ונותרנו שנינו ביחידות, התחככו ענני ההתרגשות שהצטברו בחזהו — הבריקו ברקים, הרעימו רעמים והורידו ממטרים. הברק היה לאנחה מהדהדת, הרעם — "אוי" ארוך, נובע ממעמקים, והגשם — דמעות שכמעט גרמו אף לדמעותיי לקלוח. אולם סערת רגשות זו שסחפה את גאבּי שככה במהרה אל מול המראה הנפלא אשר נגלה לעינינו: ים, מישור והר בעת ובעונה אחת.

ים כחול, גם אם כלאה אותו ממשלת המנדט הבריטי והותירה אותו תַחוּם מעבר למחיצת הנמל וכבול על ידי קווי מסילת הרכבת; מישור אשר בעבר התאפיין בחלקות אדמה מלבניות פוריות, בעצי הזית ובכרמי הגפן שלו; והר ירוק החובש כיפת זהב, חובק את חיפה ומותיר לבתיה חירות להתפרקד על חזהו הרחב. גאבּי נראה מוקסם מן הנוף. תחילה רותק למקומו, אחר כך החל מסתובב, מאפשר לעיניו, אולי אף ללבו, להפנים ולהתיך לתוכו את חיפה על תמונתה הפנורמית השלמה.

בעוד גאבּי נדהם מן המראות הללו, התבוננתי אני בפליאה בגג הבניין הרחב, במגוון מרצפותיו ובעמידתו האיתנה של המעקה הבנוי סביבו, בכלל זה חלקו הפנימי, שלא אוּכּל על אף פגעי מזג האוויר והיעדר שיפוץ במשך עשרות שנים, פרט לנפילתן של מספר אבנים קטנות. ביני לביני הרהרתי בדרך העדיפה שבה אוכל לסייע לגאבּי בלי להכביד עליו או לפגוע ברגשותיו. במיוחד מאחר שלא חשף, ולו ברמז, מצוקה כלכלית, כפי שגם לא התגאה במצב חומרי משופר. הייתי נבוך. היססתי מעט, אך כשהבחנתי שמצב רוחו העכור חלף ושלוות נפשו שבה אליו, שאלתי אותו על עיסוקו, על משפחתו ועל המצב בכללו. אחר כך אמרתי, במהלך השיחה: "אני לשירותך, גאבּי."

התבונן בי במבט שלא נעדרה ממנו תוכחה, כאילו לא הבנתי אותו כראוי, ואמר: "תודה לך. הפרנסה בשפע, השבח לאל." אחר כך הוסיף, שוב בקול נרגש: "כל מה שארצה הוא אבן אחת מבניין זה." שאלתי במלוא התמיהה: "אבן?! כיצד תישא אותה איתך?!" ענה לי בהצביעו על מעט האבנים הקטנות שנפלו מחלקו הפנימי של מעקה הגג: "כן, אבן קטנה. אניח אותה על שולחן עבודתי. אמשש אותה, אתבונן בה וארחרח אותה. אחוש באמצעותה מולדת ומלואה."

בית פרסון.

התמונה באדיבות אדריכל וליד כּרכּבּי.