מחק פרח לב הזהב

ציפור קטנה

The second time I meant
to last it out and not come back at all

חלום חוזר:

הבית נשרף. נשאר ממנו רק חלון — מסגרת עומדת באוויר משקיפה אל בית אחר, שעדיין יש לו יסודות ושם. על גג הבית הזה עומד ינשוף לבן, קפוא בלילה, ורק אישוניו נעים ברוח.

*

בתקופה ההיא, כשהייתי חולה ושוכבת, הייתה באה לבקר אותי מדי יום ציפור קטנה ונעמדת על שפת החלון. יום יום הייתה מגיעה, נעמדת ומכוונת אליי נשימה. כשכל חברותיה כבר נדדו למקומות רחוקים, הייתה היא נשארת, וכמו מנתבת אליי את האוויר שהייתה יכולה להזדקק לו למעופה שלה. שלושה שבועות היינו אחוזות בכבלים לא נראים — אני אחזתי בשכיבה את הפחד לא לעכל יותר דבר דרך הבשר — לעזוב את העולם ולעוף, והיא אחזה בתוכה את טבע מעופה. המצאנו לעצמנו איזון עדין — הרגל של כלא ללא סורגים. היינו תלויות אחת בשנייה וכל אחת אצרה בתוכה את הפחד של השנייה.

אינני יודעת איך השתחררנו ואינני יודעת מי עשתה את הצעד ראשונה — אם הייתה זו היא שאזרה אומץ רוח לשוב ולעוף, או אני זו שהעזתי להסכים ולשוב אל הגוף. אך בוקר אחד זה קרה — בזמן שקמתי לראשונה מהמיטה שמתי לב שהשמים כחולים וששפת החלון שלי הייתה ריקה.

אולי שחררנו אחת את השנייה ואולי כל אחת חזרה לכלא הישן שלה.