הרב קוק

מבוא

"בשעה של התעלות הנפש ובמחיצת תלמידים מקורבים ביותר אפיין פעם את תפיסתו ביחס לייעודו עלי אדמות [...] ששורה בו גלגול ניצוץ מנשמתו של יהושע בן נון".

עזריאל קרליבך על הרב קוק¹

משה הוציא את ישראל ממצרים, קיבל תורה בסיני והנהיג את העם במסעו במדבר. את הדור החדש הוא לא זכה להכניס לארץ ישראל. משימה זו הוטלה על משרתו יהושע בן נון.

יהושע ניצב על הירדן. בין עולם ישן לבין עולם חדש. בידו רק התורה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי״ה) היה אולי ההוגה הדתי הנועז והרדיקלי ביותר במפנה העת החדשה. העולם שנגלה בפניו היה רווי סתירות: רדיפות וסבל אנושי, לצד מגמות של שחרור וחופש ללא תקדים; התעצמות רגשות לאומיים, ולצדם דחפים אוניברסליים; קהילות יהודיות הקורסות מבפנים, שבה בעת מתגלה בהן התעוררות רוחנית; מדע הבוחן את העולם באובייקטיביות — ומגמות פילוסופיות ותיאולוגיות העוסקות באמת פנימית וסובייקטיבית. ואולי המזעזע מכול: הרב קוק עמד בפתחו של עולם שרבים מיושביו כבר לא זיהו בו את אלוהים.

כל הפילוסופים, ההוגים הדתיים והפעילים במגרשים החברתיים והפוליטיים עמדו מול אותו עולם חדש ורווי סתירות. כולם ניסו למצוא בו פשר או לעמעם את רושמם של הניגודים. אולם הרב קוק, כשבידו התורה ובעיקר הקבלה, סירב לוותר על גרעיני האמת והניצוצות האלוהיים שזיהה בשלל המגמות והזרמים; עם יכולת הכלה נדירה ומעוף מחשבתי, הוא פיתח משנה שאוצרת ניגודים ומאפשרת להם להתקיים זה בצד זה.

בספר הזה אשרטט את התפתחותו של בחור ישיבה סקרן ורגיש מרקע מעורב, חסידי ומתנגדי ליטאי, שצומח להיות גאון רוחני מקורי ומנהיג שנוי במחלוקת. הוא היה הרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל, הניצב בין חלוצים בני העלייה השנייה, יוצרי תרבות עברית חדשה, לבין אדוקים בני היישוב הישן, יוצרי קהילה חרדית חדשה.

הרב קוק, נאמן לתורה העשירה שעם ישראל נשא במדבר הגולה, הביא אותה ליישום בארץ המובטחת. לשם כך הוא מתח לאופקים חדשים את תפיסת הלאומיות היהודית, את המוסר האוניברסלי וגם את החוויה הדתית האינטימית של היחיד. הוא אימץ את המבט האלוהי המקיף את כלל המציאות, המבין את מקומה של כל תופעה אנושית ורואה את החיות הפועמת בה. הרב קוק היה גדול מספיק בכדי לאחוז בחזון האלוהי המרהיב שהתגלה לו מעברו השני של הירדן. בפירושו למציאות המשתנה הוריש גם לנו מבט חדש.

***

ספר זה אינו מחקר מקיף או ממצה של כל תורת הרב קוק. הוא משרטט קווים ביוגרפיים לחייו וקווים עיוניים להגותו ומורשתו. הוא פונה גם לקוראים המתוודעים לרב לראשונה, כדי לפתוח להם צוהר לעולמו, וגם לקוראים הבקיאים בכתביו, בתקווה שיגלו בו זוויות לא מוכרות.

הפרק הראשון מתמקד בחייו של הרב קוק טרם עלייתו ארצה ב־1904. הוא מתאר את הנוף והאקלים הרוחני והתרבותי שלתוכו נולד ובו גדל, ועוקב אחר חינוכו והתפתחותו כלמדן ליטאי מבריק ומבטיח, שעסק במקביל בקבלה ובפילוסופיה והתחיל לעצב מסכת הגותית משל עצמו.

הפרק השני פותח בבואו לארץ ומתאר את פועלו כרבה של העיר יפו ורבן של המושבות. בעקבות המגע עם ההווי החיוני של החלוצים מחד ועם ההתנגדות כלפיהם מצד היישוב הישן מאידך, פיתח הרב קוק משנה מורכבת וייחודית שאותה עמל להביע בכתב ובמעשה. מעורבותו כאיש ציבור במאבקים הפוליטיים והדתיים של התקופה הולידה התנגדות כלפיו, שתתרחב עם השנים.

הפרק השלישי מוקדש להעמקה בתורתו התיאולוגית של הרב קוק, מתוך עיון ביומניו המיסטיים משנותיו ביפו. ביומנים אלה פיתח שפה ציורית ייחודית, קבלית־פילוסופית, שמטרתה לתת מענה הן לשאלות קלאסיות של ההגות היהודית והן לאתגרי המודרנה.

הפרק הרביעי מתרחש באירופה, לשם נקלע הרב קוק במלחמת העולם הראשונה. הוא מתאר את שנותיו בשווייץ ובאנגליה, שבמהלכן ניסח הרב את פרשנותו למתרחש בעולם. זוועות המלחמה טלטלו אותו עמוקות ולקראת סופה באה הצהרת בלפור ואישרה את האופק המשיחי שצפה בעיני רוחו.

הפרק החמישי עוסק בשנותיו של הרב קוק בירושלים, כרב העיר וכרבה הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. במציאות המסוכסכת שבה פעל, הוא ניסה לממש את משנתו המורכבת ונתקל בהתנגדות קשה וגורפת.

פרק הסיום בוחן את הגלגולים של רעיונותיו ומפעליו של הרב קוק, ואת השפעתם המכרעת על הציבוריות הישראלית בעשורים שלאחר מותו. הוא סוקר את עלייתה של תנועת ההתיישבות שקמה בהשראת בנו, הרב צבי יהודה, ומציע הערכה כוללת למקומו של הרב קוק בהגות היהודית בכלל.

***

לרב קוק ולכתביו התוודעתי לראשונה ב־1978, כשלמדתי בישיבת הר עציון שבאלון שבות, בשיעוריו של הרב יהודה עמיטל. מאז ועד היום, כשאני מעיין בהם ומנסה לרדת לעומקם, אני נפעם מחדש מעוצמתו ותעוזתו הרוחנית. מהנתיב שסלל לחיים במציאות יהודית מודרנית בארץ ישראל. אולם כל השנים מקננות בי שאלות נוקבות על התאמתה של דרך זו גם לדורנו.

הרב קוק ראה עולם חדש, אך לא את העולם החדש שלנו. הוא לא ראה את שואת היהודים, שהשמידה את העולם שממנו בא, וניפצה לרסיסים הן את התפיסות הדתיות הישנות והן את האמונה בקדמה מוסרית אנושית. הוא לא זכה לראות בקום המדינה ובבניינה כמדינה ריבונית דמוקרטית. הוא לא ראה אותה הופכת למעצמה צבאית וטכנולוגית, ולחברה מורכבת פי כמה מזו שהכיר.

האם דמותו ומשנתו של הרב קוק עדיין יכולות להוות השראה עבורנו גם בימינו אנו? האם יש בהן כלים שיסייעו לנו לפסוע בעולמנו כיהודים, כישראלים וכבני אדם? ספר זה מציע קריאה מחודשת ברב קוק, באישיותו ובתורתו, במבט ביקורתי ואוהד גם יחד, בתקווה לסייע לדיון בשאלה הקיומית: כיצד ראוי לחיות?

1.  
אברהם יצחק: ליטא

"ראיתי לפני לא רב רגיל".

יצחק ניסנבוים¹

"פעם אחת סיפר לי כי בהיותו ילד 'התווכחו' הוריו בדבר עתידו. אביו ר' שלמה זלמן ז"ל היה מתייחס על גדולי וולוז'ין ורצה לראות בו רב 'מתנגד'. ואילו אמו מצאצאי חסידי חב"ד קיוותה שייעשה רבן של חסידים. ואכן, נתקיימו בו שניהם".

קלמן אליעזר פרנקל²

ליטא, בצדה הצפון־מערבי של האימפריה הרוסית, היוותה מסוף המאה השמונה־עשרה מרכז עצבים אינטלקטואלי של החיים היהודיים, מקור השראה רוחני לכל יהדות אירופה. ברחובות עריה — וילנה, קובנה, דווינסק ואחרות — וסמטאות עיירותיה המרובות, זרמי המסורת והשינוי נפגשו, לחמו, התמזגו והמציאו את עצמם מחדש בתרבות שכלתנית יוקדת.
התלהבות למדנית זו עברה כחוט להט בחוגים הרבניים, שבהם לימוד התורה היה הכול. לב המדורה היה הישיבה הנודעת בוולוז'ין (כיום בבלארוס). הישיבה נוסדה ב־1802 בידי ר' חיים מוולוז'ין (1821-1749). בניגוד לבתי המדרש המוכרים עד אז, שהיו שלוחה של הקהילה המקומית, הישיבה החדשה היתה מוסד עצמאי, והיא טיפחה הווי של לימוד גמרא אינטנסיבי במשך כל שעות היממה. כמוסד חלוצי ובעל השפעה נרחבת, הישיבה שיקפה את תחומי העניין, את הנאמנויות ואת הסתירות של התקופה. בשעריה חלפו צעירים רבים שטבעו מאוחר יותר את רישומם על כל תחומי החיים היהודיים.
דמות המופת של הישיבה היה ר' אליהו בן שלמה (1797-1720), הידוע בכינויו "הגאון מווילנה" (הגר"א). הגאון לא החזיק בשום משרה רבנית רשמית ורכש שליטה וסמכות אך ורק באמצעות למדנותו ופרישותו. למדנותו התייחדה בתמהיל של עצמאות אינטלקטואלית, ידע מקיף בכל הספרות הרבנית בנגלה ובנסתר והיצמדות לפשט הכתובים.³ בשילוב זה היתה מעין התנערות מדרכי הלימוד והפרקטיקה הדתית שרווחו עד אז. לימוד תורה היה, כמובן, מרכיב מרכזי של היהדות מאז ימי חז"ל, אולם בהשפעת תורותיו של הגאון, וייתכן שאף יותר מכך באמצעות הדוגמה האישית שלו, בנפשותיהם של ממשיכי דרכו נצרבה מסירות סגפנית חסרת פשרות ללימוד התורה כמעשה דתי מן המעלה הגבוהה ביותר, כעיסוק העיקרי בחיים.
אף שהעמיק בלימודי הקבלה לא פחות משהעמיק בתלמוד ובהלכה, קרא הגאון להתנגדות עקרונית לתנועה החסידית בעלת הנטייה המיסטית, שהחלה להתפשט במהירות מסחררת. בתפילה האקסטטית של החסידות ובתיאולוגיה שלה, של אלוהות אימננטית שניתן להגיע אליה דווקא מתוך החומריות של העולם הזה, ראה הגאון הפצה פזיזה ולא זהירה של תורת הסוד, מזעור חסר אחריות של לימוד תורה ושל שמירה קפדנית של ההלכה ואמונה אופטימית ומסוכנת ביכולתו של האדם לעמוד כנגד היצר. ב־1772 הוא הכריז על החסידות ככפירה וכך יצר את הדפוס החדש של יהודי "מתנגד", העובד את האל דרך לימוד ולא דרך אקסטזה.⁴
ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידיו הבולטים של הגאון, העניק ללימוד התורה עוצמה רוחנית ייחודית בחיבורו רב ההשפעה נפש החיים. מכיוון שהתורה, כפי שמלמדת אותנו הקבלה, היא בצורתה המופשטת ביותר תוכנית העולם, רק לימודה מאפשר התעלות ובריחה אמיתית מן הכלא של העולם המושחת והשפל שלנו. ר' חיים ביקש לממש חזון זה באמצעות הקמת ישיבה פורצת דרך, שתכשיר באווירה דמוית אוניברסיטה קבוצת עילית של למדנים שיגיעו מרחבי מזרח אירופה ושהרבנים שילַמדו בה לא יישאו באחריות קהילתית כלשהי, אלא יקדישו עצמם להוראה בלבד. הוא החליט להקים אותה בעירו.
באמצעות ישיבת וולוז'ין, והישיבות החדשות שהוקמו בעקבותיה, התפשט האידיאל של לימוד "תורה לשמה" כשיא החיים היהודיים ברחבי מזרח אירופה. אף שהחסידות לא היתה לטעמו של ר' חיים, בשונה מרבו הגר"א, הוא לא ראה בה כפירה.
בליטא צמחה וממנה נפוצה גם סוג של חסידות מיוחדת במינה, למדנית — חסידות חב"ד. מייסדה, ר' שניאור זלמן מלאדי (בערך 1812-1745), היה, כמו הגר"א, מלומד מופלג בתלמוד ובקבלה. אבל שלא כמו הגאון האמין ר' שניאור זלמן שהנוכחות האלוהית ניתנת להשגה מיידית, אפילו בעולם הזה, באמצעות תפילה אקסטטית ופעולה ממוקדת להשגת מודעות נכונה (ומכאן השם חב"ד: חוכמה, בינה, דעת). יתרה מזאת, ר' שניאור זלמן האמין שאת המודעות הזאת ניתן להנחיל להמונים. חסידיו וממשיכיו החב"דיים, מלומדים ובעלי חשיבה פילוסופית, מצאו בנוף הלמדני כל כך של יהדות ליטא כר נוח להתפתחותם.
ב־1808, שש שנים בלבד לאחר ייסוד ישיבת וולוז'ין, נפתח בווילנה סמינר במימונה של האוניברסיטה המקומית, שמטרתו היתה הכשרת יהודים צעירים בדרכי הנאורות. תנועת ההשכלה היהודית, שבליבתה האמונה בהיגיון, בידע כללי ובקדמה, כבר נפוצה במרכז ומערב אירופה, וכעת החלה להתפשט במזרחה. גם בעבר עסקו רבנים ומלומדים "משכיליים" בפילוסופיה, בלשנות, גיאוגרפיה והיסטוריה, לצד עיסוק בתלמוד ובהלכה, אולם המשכילים החדשים ביקשו באמצעות לימוד המקצועות האלה לשנות את פני החברה היהודית, דבר שבעבר לא היה עולה על הדעת. הם הפנימו את הביקורת הלא יהודית על צרות האופקים של החברה היהודית, ורובם לא רצו להיטמע בחברה הנוצרית אלא לבחון את התחלואים החומריים והרוחניים של החברה היהודית ולעצבה מחדש כדי שתתאים לזמנים המשתנים.
במהלך המאה התשע־עשרה התחרו שלוש תנועות על נפשותיהם של יהודי רוסיה, שהיו עסוקים ברובם בהישרדות: ההתנגדות, החסידות וההשכלה. שלושתן זרמו באופנים שונים בפוליטיקה הקהילתית ובאורח החיים של היהודים, ורק לעתים התבטאו בצורות הנקיות והסכמטיות האהובות על אידיאולוגים והיסטוריונים. אף שרק ההשכלה עשתה כן במוצהר, כל תנועה ייצגה את השינוי המתמשך של המסורת, ושלושתן עיצבו דפוסים חדשים של סמכות ותבניות חדשות של קיום יהודי. הרב הקהילתי המוכר היה צריך כעת להתמודד עם הביקורת החברתית של המשכיל, עם האינטלקטואליזם הלוהט של הלמדן המתנגד ועם הכריזמה המיסטית של הרבי החסידי.

שורשים וילדות
אברהם יצחק היה בנם בכורם של פרל זלוטא ושלמה זלמן הכהן קוק. הוא נולד בט"ז אלול תרכ"ה, 7 בספטמבר 1865, בגרייבה, עיירה קטנה בקורלנד הכפרית, על גדות נהר הדאוגָבה (בלטביה של ימינו). בגרייבה היה רחוב ראשי אחד בלבד, שאורכו כשלושה קילומטרים, וסמטאות מספר. התגוררו בה כ־2,600 איש. הקרבה לדווינסק, מרכז מסילות ברזל בצדו השני של הנהר ובמחצית הדרך בין ורשה לסנט פטרסבורג, העניקה לגרייבה אופי מעט עירוני יותר מזה של שאר קורלנד, שיהודיה בדרך כלל היו נבערים. בדווינסק היו היהודים מחצית מהאוכלוסייה ומנו כ־23,000 נפש. קרוב לשליש מהם חיו בעוני.
שלמה זלמן, אביו של אברהם יצחק, נולד ב־1844 בעיירה וידז' ליד קובנה. אביו היה סוחר, ואמו, פריידה בתיה, היתה בתו של אחד מתלמידיו הוותיקים של ר' חיים מוולוז'ין, צאצא לשושלת רבנית מפוארת. אחיה של פריידה, מרדכי גימפל יפה (1891-1820), בוגר ישיבת וולוז'ין, היה מלומד חשוב ומנהיג קהילתי נודע. שלמה זלמן התייתם מאב בגיל צעיר וגדל בביתו של אביו החורג, שהיה רב מקומי. הוא למד בישיבת וולוז'ין ובתום לימודיו נישא לפרל זלוטא, בתו של חסיד חב"ד שלמד בוולוז'ין אף הוא. הזוג עבר לגרייבה, העיירה שבה גדלה פרל זלוטא. שלמה זלמן לימד ילדים תורה ועבד כשד"ר (שליח דרבנן) — מגייס תרומות נודד — עבור ישיבות ומוסדות.
אפשר ללמוד מעט מאוד על שלמה זלמן מן האזכורים הספורים שלו בכתבי בנו ובכתבי אחרים. "הקו האופייני הכי בולט של אישיותו", נכתב במאמר בעיתון "ההד" לאחר מותו, "היה, אהבתו את האמת, ושנאתו העזה לכל דבר שיש בו שמץ של שקר וזיוף. כתוצאה מזה הראה תקיפות אפילו כלפי אנשים חשובים, בדברים הנוגעים ללימוד־התורה והיהדות [...] מזגו הרך והדרת־פניו האצילים הוסיפו לוית־חן לאישיותו הגדולה, ונחת־רוח ממש היה לשוחח עם האדם הזה".⁵
פרל זלוטא שמרה אמונים לחב"ד. כשהרבי השלישי של חב"ד, הפוסק והתיאולוג הגדול ר' מנחם מנדל שניאורסון (בעל ה"צמח צדק"), נפטר ב־1866 וחסידיו חילקו את חפציו, היא קיבלה כפתור וכמה חוטים מגלימתו, שנחשבו אוצר גדול. פרל זלוטא תפרה אותם בכיפתו של בנה אברהם יצחק.
בגרייבה פעל דרשן חב"די, יחזקאל יאנובר, ושלמה זלמן נהג ללכת אליו עם אברהם יצחק בכל שבת בסעודה שלישית, שנערכה לפי המסורת החב"דית ולוותה בשירת פיוטים מיסטיים נוגים. צעירי חב"ד היו בין חברי הילדות של אברהם יצחק. אחד מהם העיד שכשאברהם יצחק היה מבקר אותו, הוא נהג לשנן תוך כדי שתיית התה את המקורות שלמדו.
אברהם יצחק היה עילוי מופתי. ילדים כמותו נהגו לחבר שירי ילדות מקטעים שלמדו בתלמוד, הדהימו את הוריהם בכוח זיכרונם וביכולת שקידתם והתקשו לרכוש לעצמם חברים קרובים. בתרבות שקשרה כתרים ללמדנות, הם טופחו מילדותם למנהיגות. מעבר ליכולותיו האינטלקטואליות היה אברהם יצחק ילד רגיש ובעל דמיון. ייחוסו הכוהני היה מקור גאווה עבורו ותמריץ לחלומות על היום שישרת בבית המקדש הבנוי מחדש.
כשהיה אברהם יצחק בן תשע שלח אותו אביו לדווינסק, לר' ראובן לוין, רבה הנערץ של קהילת המתנגדים בעיר, כדי ללמוד ממנו תורה ואת הליכות השימוש ברבנות. הרב לוין, הידוע כרב ראוב'לה, היה אינדיווידואליסט יחסית בחוג הרבני הליטאי. בנעוריו למד עם התלמיד בעל הנטייה המשכילית החזקה ביותר בקרב תלמידי הגר"א, ר' מנשה מאיליה. אחת ממומחיותיו של לוין היתה מציאת טיעונים הלכתיים מקוריים להתרת עגונות. כאשר ניסה אברהם יצחק לדחות פעם אחד מטיעוניו של רבו ובכך לבטל התרת עגונה, לוין הפטיר כלפיו את הפתגם התלמודי (בבלי ערובין מח ע"א): "אי דייקינן כולי האי לא הוה תנינן!" — לו היינו מדייקים כל כך, לא יכולנו ללמוד!
במהלך ילדותו של אברהם יצחק חלו שינויים מרחיקי לכת בחיי היהודים באימפריה הרוסית ובחוגי האליטה הרבנית שלהם. בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה החלו להופיע באימפריה רבנים הבקיאים בסדרי הלימוד היהודיים הקלאסיים, שלמדו גם לימודים כלליים. הם ביקשו לעסוק בבעיות חברתיות באמצעות כלים אינטלקטואליים חדשים ולחשוב מחדש, בביקורתיות זהירה, על נוהגי הלימוד המסורתיים, על היחס כלפי לא יהודים ועל היחס כלפי יהודים שאינם מקיימים מצוות. כתב העת המשכילי המוביל, "המליץ", היה להם לבמה. חילופי הדברים שהתנהלו שם זכו לפרסום רב. הם עסקו בשינויים בהלכה והסתיימו בהקצנתם הן של רבנים והן של דורשי התיקונים. הוויכוח פילג בין רבנים שמרנים לבין רבנים מתונים. השמרנים התגבשו לאורתודוקסיה מתבדלת ומתגוננת.
במהלך שנות השבעים של המאה התשע־עשרה נקלע הליברליזם הרוסי הכללי לצרות. החלומות ההומניסטיים של הוגים ואנשי רוח כמו אלכסנדר הרצן פינו את מקומם לאווירה הקרובה יותר לסיוטיו הקדחתניים של פיודור דוסטויבסקי. באווירה טעונה זו, רעיונות סוציאליסטיים ולאומיים מסוגים שונים הוצעו כפתרון למצוקותיהם הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות־תרבותיות של היהודים. האנטישמיות הרשמית הלכה והתגברה ברחבי האימפריה ובתחום המושב פרצו פוגרומים. בשנות השמונים של המאה החליפה חבורת הרבנים המשכילים את המחשבות על רפורמה מתונה בתוך רוסיה ברעיון למצוא את פתרונם של היהודים בפלשתינה. כדי לקדם את הרעיון הזה, קבוצת רבנים מתונים ובתוכם מרדכי גימפל יפה, דודו של אברהם יצחק, חברה ליהודים משכילים לא דתיים, בהם אשר גינצבורג, שנודע בכינויו "אחד העם". יחד הם הקימו את תנועת "חיבת ציון".

הדרך לוולוז'ין
אברהם יצחק למד עם הרב לוין עד הגיעו לגיל 15. באותה שנה, 1880, כדרכם של למדנים צעירים שביקשו ללמוד עם רבנים שונים, עזב את בית הוריו. הוא היה שנתיים בלוטצין (לוּדזה), שם חילק את זמנו בין בית מדרש למדני־חסידי בראשות רב אליעזר דון־יחיא (שהיה מקורב לחוגים החב"דיים של סבו מצד אמו), לבין ספרייתו של יעקב רבינוביץ, בן דודו, סוחר משכיל שביתו היה מקום מפגש לתלמידים צעירים שביקשו להרחיב אופקים.
בספרייה החל אברהם יצחק לשלוח ידו בשירה וכתב גם פרודיות על השירה המשכילית. כאשר שב לגרייבה בחגים ואיתו מחברת השירים, אביו לא הסתיר את אכזבתו. בשנה שלאחר מכן הביא אברהם יצחק אל בית הוריו מחברת מלאה חידושי תורה כמיטב המסורת הלמדנית.
מזיכרונותיו המפורטים של מי שהיה חברותא שלו באותה תקופה, צעיר בשם אברהם שוער, אנו למדים שאברהם יצחק התלבש, כתב שירה ודיבר עברית כמשכיל. ובכל זאת, הוא ביטא בדרך שגרה דעות שמרניות שביקרו בחריפות את המודרניות ואת לימודי החול באוניברסיטה, וגם לא למד רוסית.
בתום שהותו בלוטצין עבר אברהם יצחק, בעצת הרב לוין, לסמורגון (כיום סמרהון בבלארוס) כדי ללמוד במשך שנה אצל הרב חיים אברהם שפירא, מהאצולה הרבנית הליטאית. מסה ארוכה ומלומדת מאוד שכתב באותה תקופה, על טענות של מדעי הטבע ותקפותן, מספקת לנו הצצה לכמה מן הנושאים שהעסיקו אותו. הישגי המדע המודרני ברורים, כתב אברהם יצחק, אבל אינם מגיעים להבנה העמוקה ביסודות היקום הנמצאת בתורותיהם של חכמי ישראל בכל הנוגע לרעיונות המונחים בבסיס העולם ולנתיבים המוליכים לשלמות האדם.⁶
בשובו מסמורגון לגרייבה באביב 1884 נפגש אברהם יצחק עם הרב אליהו דוד רבינוביץ־תאומים (1905-1843), למדן מפורסם ורבה של פוניבז'. יצירותיו התורניות של הרב רבינוביץ־תאומים, הידוע כאדר"ת, מעידות שהיה למדן מופלג. מספר זיכרונותיו (סדר אליהו) עולה שהיה גם איש עדין ותשוש נפש, שערג לשלווה שבלימוד ולעולם לא הצליח לקצור את הגמול על למדנותו ועל צדיקותו. סיפור חייו — כרוניקה חסרת רחמים של שכול (תשעה מ־13 ילדיו מתו בעודם צעירים), בריאות לקויה, מריבות מרות עם רבנים מתחרים על תשלום הוגן תמורת דרשות שנשא והבטחות שהופרו בידי מחותנים קפריזיים וחברי קהילה חמדנים — משקף את תנאי החיים הסוציו־אקונומיים הנואשים של רבנים ליטאים רבים באותה תקופה. לעתים פנה האדר"ת לצעד היוצא דופן והחריף של שביתה, וסירב להשיב לשאלות הלכתיות כל עוד שכרו לא שולם על ידי הקהילה. במובן זה נראה שהסוציאליזם המתהווה של התקופה לא פסח עליו.
כשהגיעה העת להשיא את בתו הבכורה, בת־שבע אלטע, התעניין האדר"ת באברהם יצחק, אשר לצד היותו ישר והגון ולמדן מרשים וירא שמים, ניחן גם בזוג הורים שמצוקותיו הכלכליות של המחותן הפוטנציאלי לא הפריעו להם. האדר"ת הציע שהם ייפגשו בריגה, ותגובתו למראה חתנו לעתיד היתה מיידית ונוגעת ללב: "ובראותי אותו ובהשיחי עמו איזה שעות דבקה נפשי אחריו אהבת איתן אהבתיו, לאשר הצצתי בו ובכישרונותיו הנעלות וביראתו כי לאילנא רברבא יתעבד [שלאילן גדול ייעשה]".⁷ לאחר שבני הזוג המיועדים הוצגו זה לזה בדובוולן (דובולטי, לטביה), אתר מרחצאות שהאדר"ת ורבנים אחרים נהגו לנפוש בו, נחתם הסכם האירוסין בדווינסק בסתיו. לאחר מכן נסע אברהם יצחק ללמוד בישיבת וולוז'ין.
בוולוז'ין נקלע אברהם יצחק לאווירה ישיבתית דינמית מכפי שהכיר עד אז ולתרבות נעורים תוססת. כ־250 צעירים מוכשרים הגיעו לשם מכל מזרח אירופה למחזורים של שנת לימוד אינטנסיבית. "כשנכנסתי לישיבה", נזכר אחד מהם, "ובחנתי במבטי, השתוממתי למראות עיני, עוד לא ראיתי ישיבה כמוה לתפארת וליופי כל ימי חיי, אולם גדול רחב ידים, שלחנות עומדים לרוחב ולאורך האולם מן הקצה אל הקצה [...] השלחנות עשוים בשפוע מלמעלה למטה משני צדדיהם, בכדי שהגמרא של האחד לא תגע בגמרא של השני".⁸
אברהם יצחק היה תלמידו של ראש הישיבה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816), הידוע כנצי"ב. הנצי"ב השכיל לשלב בקיאות מדהימה, יכולת אנליטית מצוינת וסגנון כתיבה רהוט עם כישרון ניהולי וכריזמה. הוא היה במובנים רבים ממשיך נאמן של מהפכתו הטקסטואלית של הגאון מווילנה. הנצי"ב הרחיב את ארון הספרים הישיבתי מעבר לתלמוד הבבלי — לתלמוד הירושלמי, לתוספתא ולספרות המדרשית. בניגוד לגר"א, הוא לא ניסה ליצור הרמוניה בין הטקסטים החז"ליים השונים אלא אִפשר לכל טקסט לדבר בקולו, וגם לא הפגין עניין רב בקבלה. בדומה לגר"א, הוא נמשך ללימוד התנ"ך, ובניגוד לרבנים הלמדנים האחרים, ללימוד שיעור בחומש. הוא שילב בדרכי לימודו את הרוח האינטלקטואלית של התקופה כמו שימוש בידע היסטורי ומודעות לפילולוגיה.
גם אם כמעט כל תלמידי הישיבה באו מרקע מתנגדי, היו שם כמה חסידים. אחד מהם היה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, לימים הבן הסורר של רנסנס הספרות העברית. ברדיצ'בסקי היה רחוק מלהיות ליטאי אופייני או "ליטבק" (תווית תרבותית הרבה יותר מאשר גיאוגרפית), אדרבה — הוא היה בנה של משפחה חסידית מהעיירה מז'בוז', מקום מושבו של הבעל שם טוב. ברדיצ'בסקי הגיע לוולוז'ין לאחר שנזרק מבית חותנו עקב קריאת ספרות משכילית. למרות זאת, הוא ישב כל היום בבית המדרש, עטוף בטלית ועטור בתפילין, בדומה לחברו למחזור אברהם יצחק קוק. הנצי"ב הכיר בכך שברדיצ'בסקי "מעולם אחר".⁹ הוא גם חש שיש משהו מיוחד באברהם יצחק, שלו קרא "אברהם איצקי שלי", והפציר בתלמידים שחוו משברים באמונה לשוחח עמו.
ההשכלה וספרותה ריחפו בחללה של וולוז'ין, בחדרי התלמידים ולעתים גם בתוך כרכי הגמרא שעליהם שקדו יומם ולילה. תלמיד אחר, זליג ראובן בנגיס, שם לב לכך שאברהם יצחק קוק היה מציץ במהלך לימוד הגמרא שוב ושוב מטה לעבר כמה דפים על הסטנדר — מעמד הספרים — שלו. בנגיס חשב שכמו תלמידים אחרים בישיבה, גם אברהם יצחק מגניב מבטים אל ספר משכילי או אל עיתון, ודיווח על כך לנצי"ב. הנצי"ב אמר לו להניח לאברהם יצחק לנפשו. "הוא צדיק", הוסיף. התלמיד, שלא יכול היה להתאפק, הציץ בניירותיו המסתוריים של אברהם יצחק: "מה מצאתי? [...] כמה קטעים של נייר מלאים בכתב שם ה'".¹⁰
אפילו אז קשה היה להגדיר את אברהם יצחק קוק: צדיק או משכיל? הוא למד מהבוקר עד מעמקי הלילה והתפלל בלהט שהיה מנוגד לתפילות המאופקות של חבריו. שלא כרוב התלמידים שהיו מגולחים, היה לו זקן; עם זאת, כמו משכיל, הוא דיבר עברית. החברים כינו אותו "העילוי מדווינסק".¹¹ אף שהרב חיים סולובייצ'יק, מגיד שיעור מוביל בישיבה, התייעץ מדי פעם עם אברהם יצחק בעת שתכנן את שיעוריו, הוא הזהיר את תלמידיו מפני "הבחור הדתי הנלהב [דער פרומער] מגרייבה".¹² מבחינת סולובייצ'יק, מתנגד מעמיק וגאון שניתח טקסטים באופן האלגנטי ביותר, התואר "דתי נלהב" לא היה מחמאה.

הערות

מבוא
1 עזריאל קרליבך, ספר הדמויות (תל אביב/מודיעין: תשי״ט), עמ' 225.

פרק 1. אברהם יצחק
1 יצחק ניסנבוים, עלי חלדי (ורשה: הלטר, 1929), עמ' 88.
2 במבוא לקלמן אליעזר פרנקל וחיים ישעיהו הדרי, עורכים, שמועות ראי"ה, מהדורה שנייה (ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, תשנ"ג־תשנ"ד), עמ' 373. הספר מכיל את רשימותיו של פרנקל של השיחות של הרב קוק בסעודה שלישית בשנות השלושים של המאה העשרים.
3 לדיון ממצה בדרכו של הגאון לאור התפתחויות אחרות בעולם הלמדנות האירופית של תקופתו ראו מעוז כהנא, מהנודע ביהודה לחת"ם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן (ירושלים: מרכז זלמן שזר: 2015), עמ׳ 161-153.
4 רבות נכתב על התנגדותו של הגאון לחסידות על היבטיה הרעיוניים והחברתיים. לדיון ממצה בהיבטים התיאולוגיים ראו Allan Nadler, The Faith of the Mithnagdim: Rabbinic Responses to Hasidic Rapture (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1999).
5 מובא במשה צבי נריה, טל הראי"ה (בני ברק: חי פישר, תשנ״ג), עמ' מב. הופיע במקור בשבתאי דניאל, ההד, מרס 1930, עמ' 12.
6 המאמר הודפס במשה צוריאל, עורך, אוצרות הראי"ה, מהדורה שנייה (ראשון לציון: ישיבת ההסדר ראשון לציון, 2002), כרך ב' עמ' 286-269.
7 אליהו דוד רבינוביץ־תאומים, סדר אליהו (ירושלים: מוסד הרב קוק, 1983), עמ' 63.
8 יהושע לייב ראדוס, זכרונות (יוהנסבורג: 1963), עמ' 64.
9 אלתר דרויאנוב, מצוטט אצל שמואל קלמן מירסקי, "ישיבת וולוזין", בתוך: שמואל קלמן מירסקי, עורך, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם (ניו יורק: עוגן — ההסתדרות העברית באמריקה, 1956), עמ' 61, הערה 6.
10 שלום גריי, "תולדות הגאון רבי זליג ראובן בענגיס זצוק"ל", ישורון יב (ניסן תשס"ג), עמ' 156, הערה 35.
11 זאב רבינר, אור מופלא (תל אביב: 1972), עמ' 16.
12 Nathan (Noson) Kamenetsky, The Making of a Godol: A Study of Episodes in the Lives of Great Torah Personalities (1st ed.), (n.p.: Jerusalem, 2002), p. 1087

** המשך הפרק בספר המלא **