ימים באים

הקדמה

מעגל השנה היהודי הוא מסע. הוא מעביר אותנו תהליך. כל חג מאיר בנו משהו אחר, בונה קומה נוספת באישיות שלנו. אבל כדי לקבל את המתנות האלה — צריך קודם כול לדעת עליהן. צריך להתכונן, להתבונן, ללמוד. הספר שלפניכם הוא מעין מדריך למסע הזה: איך לצאת לחירות בפסח? איך לשאוב שמחה מסוכות? ומה עם חנוכה, פורים, ט"ו בשבט וגם הצומות השונים — למה בכלל אנחנו מציינים את כל החגים והמועדים, ואיך הם קשורים לחיים שלנו, כאן ועכשיו?

הספר הזה נכתב בדאגה. בעיצומה של מגפת הקורונה, בין בחירות לבחירות, בין סגר לסגר, נדמה לי שסדר היום שלנו נחטף. שמעגל השנה היהודי־ישראלי המשותף נמחק ונשכח מרוב כותרות, עימותים וסערות. אני זוכרת איך הנחיתי פעם משדר באולפן החדשות, ואחד הפרשנים אמר: "הבחירות יהיו בין פורים לפסח, כך שהממשלה תורכב עד שבועות". זה כמובן חשוב להרכיב ממשלה, אבל החגים עצמם אינם רק נקודות ציון טכניות בלוח השנה. הם המכנה המשותף שלנו. העבר, ההווה והעתיד.

כשפרסמתי קטעים קצרים על החגים ברשתות החברתיות — ראיתי שאני לא לבד. יש צימאון גדול לטקסטים שיחברו אותנו לזמן, שיסבירו מהי העוצמה של כל אחד מהימים האלה. כך נולד הספר. אספתי את מיטב הפוסטים והטורים, ועליהם הוספתי הרבה קטעים חדשים.

הרעיונות הם לא שלי. רובם מגיעים מחכמים ופרשנים לאורך כל הדורות, דרך סופרים ויוצרים בני זמננו, ועד לרעיונות אישיים שנשלחו אליי על ידי קוראים מרחבי העולם היהודי.

ובסוף, אחרי המסע מתשרי ועד אלול, פרק נוסף — "ימי קורונה". אוסף מחשבות ועצות מימי המגפה העולמית. צירפתי אותו לספר מתוך תקווה שבקרוב נוכל לקרוא אותו במבט לאחור, כחלק מההיסטוריה.

זוהי רשימת תודות ארוכה, כי יש שותפים רבים לפרויקט: תודה קודם כול לידידיה, המנוע שמאחורי הכול, גם מאחורי הספר הזה. תודה לילדינו — אהרן (על ההגהות המחכימות), תמר, נתנאל, הלל ויהודית.

תודה לאבא ולאימא היקרים, אריה ורונית, ולסבתא רחל, שהביאוני עד הלום. תודה לאימא ולשותפתה אלה עומר על עריכת הלשון. תודה לאחי מתן ולרעייתו תמר, ומזל טוב להולדת נעמי שיצאה לאור העולם ממש יחד עם הספר.

תודה לחמי ולחמותי, הרב אליאב וזיוה מאיר, ולגיסים ולגיסות — על כל כך הרבה חגים וימים טובים ביחד.

תודה לבניהו יום טוב, שהוא הרבה מעבר לסוכן.

תודה למתנדבים המסורים שמפיצים מדי יום את "החלק היומי", בלעדיכם הוא היה נשאר אצלי בסלולרי בלבד: אליאב בלומברג, מצליח בוכריץ, שולמית בילינקי, שני נדב אליהו, שירה יעקובוביץ, רעות ברדה, רעיה הבארי ותפארת טוויטו. תודה למתרגמים ולמפיצים של התכנים בכל השפות והיבשות. תודה מיוחדת לאביחי אברהם, רקפת בן ישי והדסה סאסי — על ימים ובעיקר לילות של הערות מחכימות ויצירתיות.

תודה לרב מרדכי קצנלבוגן, עורך חומש "תורת חיים", ולרב שלמה קושלבסקי מ"יוזמת אורות", שעברו על קטעים רבים בספר, החכימו אותי וגילו טעויות. אם יש כאן טעויות נוספות הרי הן שלי בלבד, ואשמח לשמוע ולתקן.

תודה לשותפי השיעור השבועי: מוטי זוננפלד והרב שלמה ורנר מ"קרן דניאלי", תנועת "המזרחי העולמי" (הרב דורון פרץ, הרב ראובן טרגין, סוזן הופמן, אוהד טל, דניאל כהן, הרב הלל ון־לואן, ג'וני ליפצר, אלישבע אייזנבך וכל המשרד), הרב חוני יקונט מהמיזם "רגע של חוכמה", הרב איתיאל בר־לוי ויפה פרנס מהאגף לתרבות יהודית וצוריאל גביזון וצוותו.

תודה גם לאביטל גבריהו, עדי וידן, ענת וינר, דוד ישראלי, מאיר ותמר לאנל, אפרת דאום, יהודה ודיני גרובייס, ל"דודים מאמריקה" דודי וחני פרקש, לרב משה קרויס, מירי לביא, ישראל מאיר, יחזקאל בוסקילה, צוריאל שרון, צביקה סלומון, מנדי דרוקמן, יהודה ואלחנן לבבי, צביה חקלאי, יהושע סיסקין, נתי צנעני, אבי גז, עמי פייקובסקי, צחי מגנזי, סגולי קירשנבוים, ישי הבלין, יהודה זאדה, זיו ואיה לנגר, יוחנן ודבורה סלייטר, עוזי ברוך, דודו כהן, מיכל גרינפלד, הרב משה וייס, יאיר צין, דיוויד שלכט, מרגלית קופר, דודו סעדה, מנחם כהן, מיקי ואפרת ברזל, רות ליכטנשטיין, סטפני שטראוס, אורנה אושרי וכמובן למירי לוי.

תודה לכל המעסיקים והקולגות בחדשות 12, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל. הרבה מהתכנים שבספר הופיעו שם לראשונה.

תודה למו"ל דובי איכנולד ולכל אנשי "ידיעות ספרים" — עמיחי ברהולץ, אייל דדוש, צחי פוקס, אסף פאסי, אבי קראוס, הילה שפיר, אנה קוטיקוב־אוליאל וקותי טפר.

תודה רבה למאייר הנפלא אלחנן בן אורי.

תודה מיוחדת לקרן טייב (סטודיו "דוסה") על הכישרון הגדול ועל הסבלנות הגדולה.

תודה לכם, קהילת הקוראים, הצופים והמגיבים, על הפידבק התמידי שכולל פירגון וגם ביקורת, ועוזר להשתפר כל הזמן.

תודה גם לכל מי שכותב ושולח לי חומרים, מהארץ ומהעולם.

תודה לרב יעקב כ"ץ על הזכות לחוות איתו את מעגל השנה,

מעגל השנים.

ותודה לקדוש ברוך הוא, מקדש ישראל והזמנים.

סיון רהב־מאיר

אדר תשפ"א, פברואר 2021

א' באלול
מתחילים

השביל הזה מתחיל כאן. א' באלול. לא "סוף שנה" ולא "סוף עונה" אלא התחלה. זהו חודש שמזוהה אצלנו מאז ומתמיד עם הכנה, שיפור ותיקון, לקראת השנה הבאה עלינו לטובה. לפני הכול, אלול מציב בפנינו שאלה נוקבת: האם אנחנו מסוגלים להשתנות? האם אנחנו באמת מאמינים שאנחנו, וגם המציאות, יכולים להיות אחרים וטובים יותר? או שאולי בעצם הכול קבוע מראש, כולנו כבולים בחוקי הטבע ותכלס אין מה לעשות, זה ככה וזהו? האם אנחנו מאמינים בתשובה? ולחזור בתשובה זה לא רק "להפוך מחילוני לדתי". כל תיקון קטן שאדם עושה, כל צעידה בכיוון הטוב, כל בחירה נכונה — הם תשובה.

בטקסט נפלא של הרמב"ם, שמרבים לצטט באלול, הוא מסביר את רעיון הבחירה החופשית ומרים לגבהים את עקרון התשובה והחירות של כל אדם: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק — הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע — הרשות בידו. אל יעבור במחשבתך דבר זה, שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גלמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן. אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע. ודבר זה — עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה".

אף אחד לא עושה קמפיין שיזכיר לנו את הבחירה החופשית. להפך, האלגוריתם של הרשתות החברתיות מנסה לחדור לתודעה שלנו כדי שנתמכר כמה שיותר, הפרסומות טוענות ש"טבעי שלא תשלוט בעצמך" כאילו אנחנו חלשים ונגררים, והפרומו לתוכניות הריאליטי משדר לנו שאנחנו פשוט חייבים לצפות. לפעמים הכי קל להתמסכן ולתרץ את מעשינו, בסגנון "אכלו לי שתו לי": זה ההורים שלי, זה המורים שלי, זו חמותי, לא הייתה לי ברירה...

המתנה העוצמתית הזו שהרמב"ם כותב עליה, היכולת לבחור ולהשתנות, קיימת תמיד כמובן, אך חודש אלול הוא הפריים־טיים של המהלך. אז השביל הזה מתחיל כאן. לך עליו, עלה עליו עכשיו. חודש טוב, שנה טובה.

לילה ראשון של סליחות
בכל רחבי העולם היהודי מתחילים בני עדות המזרח לומר סליחות בתחילת אלול, לקראת יום הכיפורים. הסופר הרב חיים סבתו תיאר פעם את הסליחות הקסומות מימי ילדותו במעברה:

"סבא מנעים בסליחות. ניגוני סליחות צער יש בהם, מצער השכינה ומצער הגלות ומצער החטא, אבל ייאוש אין בהם. יורדים למעמקי הלב, ועולים להרהורי תשובה, עד שחוזרים ומנצנצים בזיק של תקווה. והכול בוכים. אלו בוכים על הגוף ותחלואיו, ואלו בוכים על ייסורי הנשמה בחטאיה, ויש שמתוך ששומעים אחרים בוכים — בוכים עימם. ואף מעזרת הנשים נשמע קול בכייה. זו עומדת בזווית זו ונאנחת, וזו כנגדה בזווית אחרת מתייפחת. זקנות שבהן נאנחות על עוונותיהן, מתחננות לאחרית טובה. בינוניות שבהן בוכות על בנותיהן שלא נישאו, ילדות שבהן בוכות מתוך שרואות אימותיהן בוכות. ואז ננערים כולם וקוראים כאיש אחד בלב אחד: 'אל רַחוּם וחַנוּן', ואחר הסליחות שרים בנעימה של פיוס, כמי שמובטחים בחנינה: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֶּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם'. לב מי לא יימס ביום הזה".

העולם השתנה. אולי הנהירה האדירה לסליחות ולסיורי סליחות בשנים האחרונות, נובעת מגעגוע עמוק שלנו למסורת הזו.

כשהרב לאו שמע שופר
הרב ישראל מאיר לאו סיפר בעבר על הפעם הראשונה והמרגשת שבה שמע את קול השופר בסליחות: "עלינו ארצה בתחילת חודש אב תש"ה (1945), קבוצת ילדים ונערים יתומי שואה, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בגיל שמונה לא ידעתי קרוא וכתוב ואף לא מילה בעברית, וממילא לא ידעתי על ראש השנה ועל השופר. לאחר שהות קצרה בעתלית בידי הבריטים ובמוסד לילדים בכפר סבא הגעתי לבית דודי הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל — רבה של קריית מוצקין, שם גדלתי עד גיל בר המצווה. בלב הקריה ניצב בית הכנסת המרכזי, גדול ממדים ובעל כיפה גבוהה שהיה מלא בשבתות אך דליל בימות החול.

לעולם לא אשכח את אותו הבוקר שבו התלוויתי אל דודי הרב. הייתה זאת תפילת ראש חודש אלול עם הלל, קריאת התורה ותפילת מוסף, ואני רק בהיתי בסידור התפילה כי לא ידעתי עדיין לקרוא בו. לפתע קפצתי אחוז בהלה לשמע קול אדיר של צפירה בלתי מוכרת לי שהדהדה ברחבי בית הכנסת הגדול, ובת קול שלה מהדהדת באוזניי עד היום. שאלתי בפולנית את דודי מה פשר הצפירה המרטיטה הזאת. קיבלתי אז שיעור ראשון במשמעות של השופר בהלכה ובמסורת היהודית. איך כבר מראש חודש אלול תוקעים בו מדי בוקר כדי לעורר את לב העם לתשובה, ואיך שופר לא רק מרעיד את הלב ומזכיר את עקדת יצחק ומעמד הר סיני אלא שאותיותיו שוות למילה 'שיפור', כלומר: שפרו מעשיכם. את כל זה שמעתי לראשונה בחיי באותו הבוקר בגיל שמונה".

הסיפור הזה מלמד, בין היתר, שניתן להתקדם בחיים ולהשלים פערים. הילד שלא ידע מהו שופר בגיל שמונה, ולא הבין מילה בעברית, הפך לימים לרב הראשי לישראל ולאחד הנואמים היהודיים הבולטים בעולם.

עכשיו — למעלה ופנימה
לאורך השנה, כל כך הרבה אנרגיה מושקעת החוצה: כלפי הפוליטיקאים, התקשורת, הרשתות החברתיות, כל מה שבחוץ. אלול קורא לנו להפנות את המאמץ גם לשני כיוונים חדשים — למעלה ופנימה.

למעלה — בתפילה, בתקווה, בבקשה. להפנות את הדיבור שלנו לא רק אל בני האדם כאן בעולם הזה, אלא לריבונו על עולם.

ופנימה — אל תיקון עצמי. לבדוק קודם כול את עצמנו, לראות מה יש לשפר בבית פנימה לפני שאנחנו מטיפים לכל העולם. איך נראים חיינו? כמה אנחנו משקיעים בטיפוח האישיות והנשמה? מה עם חינוך הילדים וההשקעה במשפחה? איך אפשר לחולל שינוי אמיתי בזירת היום־יום? האם אפשר להעביר את מרכז הכובד פנימה, למחשבה על תכלית החיים? לא סתם הטקסט המרכזי ביום כיפור הוא "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ". לא מה הם עשו לא בסדר, אלא מה אנחנו.

חודש החשבון
לוח "היום־יום" של תנועת חב"ד מציג קטע קצר ומעורר מחשבה על כל יום מימי השנה. כך נכתב שם על חודש אלול:

"חודש אלול הוא חודש החשבון. והנה הבעל עסק, בכדי שיהיה העסק כדבעי וייתן רווח רב, צריך מזמן לזמן לעשות חשבון ולתקן את כל החסרונות. כן הוא גם בעבודה הרוחנית, בעבודת השם יתברך, שכל השנה הנה כל ישראל עוסקים בתורה ומצוות ובמידות טובות, וחודש אלול הוא חודש החשבון, אשר כל אחד ואחד מישראל, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה (כל אחד ואחד כפי ערכו), צריכים לעשות חשבון צדק בנפשם מכל אשר עבר עליהם במשך השנה, ולדעת המעלות בעבודתם ולחזקם, ואת החסרונות שבהם ובעבודתם לתקנם. ועל ידי הכנה טובה זו זוכים לשנה טובה ומתוקה בגשמיות ורוחניות".

שימו לב, מה חשבון הנפש שיש לעשות? זו לא רק ביקורת עצמית נוקבת. מתחילים במה שאתה טוב בו ("המעלות בעבודתם") ומחזקים אותו, ורק אז עוברים לחסרונות ומתקנים אותם.

לקצר את המרחק
הנה רעיון קטן אבל גדול שאמר הרב יעקב כ"ץ, בדרשה לחודש אלול בישיבת "נתיב אריה" ברובע היהודי בירושלים:

"הרי כל הסיפור הוא המרחק בין המוח ללב. אנחנו יודעים דברים במוח, יודעים היטב להסביר מה צריך לעשות ולמה, אבל לא מצליחים ליישם בפועל, לא מצליחים להוריד את זה ללב, לא מצליחים להרגיש. הרבי מקוצק אמר שהמרחק בין המוח ללב יותר גדול מהמרחק בין השמיים לארץ. בחודש הזה, חודש אלול, מרגישים קצת יותר את הקרבה ואת הקשר, יש יותר יכולת להתקדם, וזו כל העבודה שלנו תמיד, של כל אחד, בכל התחומים — לקצר את המרחק בין המוח ללב, להרגיש את הדברים באמת".