הסופרימס בדיינר של ארל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסופרימס בדיינר של ארל
מכר
מאות
עותקים
הסופרימס בדיינר של ארל
מכר
מאות
עותקים

הסופרימס בדיינר של ארל

5 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: גיל שמר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 367 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 7 דק'

תקציר

הסופרימס בדיינר של ארל הוא רומן משובב לב על חברות אמיצה בין שלוש נשים בעיירה קטנה באינדיאנה. מדי יום ראשון נפגשות אודט, קלריס וברברה ג'ין, שמנעוריהן דבק בהן הכינוי "הסופרימס", בשולחן הקבוע שלהן בדיינר של ארל. לאורכם של ארבעה עשורים הן מיטלטלות זו לצד זו בעליות ומורדות של החיים: מחזרים, חתונות, בעלים, ילדים, שמחות ועצב. קלריס היא רעיה חסודה המתמודדת עם הבגידות החוזרות ונשנות של בעלה; ברברה ג'ין, בסיועה של הטיפה המרה, נאבקת בהשלכות הטרגיות של רומן שניהלה בנעוריה; ואודט, העשויה ללא חת, ניצבת פנים אל פנים מול האויב המר ביותר שידעה מימיה.

בסגנון רב-קסם, מלא הומור ודמיון, רוקם אדוארד קלסי מור, צ'לן בעל שם שזהו לו ספרו הראשון, עלילה מפתיעה ומתוזמרת היטב על שלוש נשים חכמות, חזקות ומצחיקות. על פני עשרות שנים רצופות תמורות אישיות, משפחתיות ותרבותיות, מתובלות בקומי ובטרגי לסירוגין, היסוד היציב ביותר בחייהן הוא הקשר האנושי הנדיר של חברות בין נשים, המאפשרת לכל אחת מהן לגדול ולהתפתח ולהפוך להיות בדיוק היא עצמה.

"רומן מקסים ומלא התרחשות שהקוראים בו יבכו ויצחקו חליפות"

 - Library Journal

"רומן נפלא על נשים חזקות, זיכרונות ילדות וחברות עמוקה"

 - Kirkus Review

פרק ראשון

1

 

 

התעוררתי בבוקר ההוא בוערת מחום. הקצתי משינה עמוקה כשפני מעקצצים וכתונת הלילה דבוקה לי לגוף. פעם שלישית באותו שבוע. השעון על השידה בצד השני של חדר השינה זהר 4:45. שמעתי את רחש המזגן והרגשתי את משבו על פני. כיוונתי את הטמפרטורה לחמש־עשרה מעלות לפני שהלכתי לישון. כך שלפי השכל הישר החדר היה אמור להיות צונן. טוב, לפי השכל הישר ולפי זה שג'יימס בעלי, ששכב ונחר לצדי, היה לבוש לחורף באמצע יולי. הוא ישן כמו ילד - ילד בגובה מטר שמונים, קירח, בגיל העמידה - עטוף בפקעת שהתקין לעצמו מהסדין והשמיכה שהשלכתי מעלי במשך הלילה. רק קצה ראשו החום נראה מעל הדוגמה הפרחונית של המצעים. ובכל זאת, כל סנטימטר בי צרח שיש בחדר ארבעים מעלות.

הרמתי את הכותונת והנחתי לה ליפול, כדי להשיב קצת אוויר קריר על עורי. זה לא הועיל בכלל. חברתי קלָריס טענה שמדיטציה וחשיבה חיובית עזרו לה לצלוח בקלות את גיל המעבר, והיא לא הפסיקה לנדנד לי שאנסה את זה. אז שכבתי בלי ניע בחושך של טרום שחר וחשבתי מחשבות קרירות. דליתי מתוכי זיכרון קיץ ישן על דילוגים עם הילדים תחת המים הקרים שניתזו מהממטרה הצהובה המתקתקת בחצר האחורית שלנו. דמיינתי לי את הקרח שנוצר כל חורף על הנחל הקטן שזרם מאחורי הבית של אימא ואבא ב"העץ הנטוי", ואיתו נראָה הנחל כאילו הוא עטוף בצלופן.

חשבתי על אבי, וילבור ג'קסון. הזיכרון הכי מוקדם שלי ממנו הוא הצמרמורת שעברה בי כשהייתי ילדה קטנה בכל פעם שאבא אסף אותי בזרועותיו כשחזר הביתה מהנגרייה שלו בערבי חורף. נזכרתי איך נדף קור מהסרבל של אבא ומה הרגשתי כשהעברתי את ידַי על השיער המכוסה בכפור של זקנו.

אבל בית המלאכה של אבא חוסל לפני יובלות. מתחם "העץ הנטוי", עם הנחל והכול, היה, זה חצי עשור, נחלתם של שוכרים שונים. והילדים שלי הפסיקו לרקוד ברסס של הממטרה לפני יותר מעשרים שנה.

שום מחשבות - לפחות לא אלה שצצו במוחי - לא יכלו לעורי הבוער. אז קיללתי את קלריס על העצה הרעה שלה ועל כך שהעלתה בי מחשבות על ימים עברו - מתכון בטוח לנדודי שינה - והחלטתי לגשת למטבח. היו שם קנקן מים במקרר וגלידת חמאת פקאן במקפיא. קיוויתי שמשהו מתוק בפה יסדר אותי.

התיישבתי במיטה בזהירות, כדי שלא אעיר את ג'יימס. בעלי היה לרוב נוח במידה קיצונית, אבל אם הערתי אותו לפני השחר ביום ראשון הוא היה מביט בי על העוקם במשך כל תפילת הבוקר וממש עד ארוחת הערב. אז כדי לא להפריע לו קמתי מהמיטה בהילוך אטי, השחלתי את כפות רגלי לתוך נעלי הבית ועשיתי את דרכי אל דלת חדר השינה באפלה.

למרות שעשיתי את המסע מהמיטה שלנו אל המטבח אלפי פעמים בחושך מצרים עם הילדים החולים ובאינספור מקרי חירום ליליים אחרים במשך כל העשורים של נישואינו, ולמרות ששום רהיט לא הוזז בחדר השינה שלנו זה עשרים שנה, נגחתי את הזרת של רגלי הימנית בפינה של שידת המהגוני הישנה שלנו כבר בפסיעה החמישית למסע. קיללתי שוב, בקול רם הפעם. הסתכלתי מעבר לכתפי לראות אם הערתי את ג'יימס, אבל הוא המשיך לנחור לו בעטיפת המצעים שלו. בוערת מחום ועייפה, כשהזרת שלי פועמת בנעליים הירוקות מבד מגבת, נאבקתי קשות בדחף לרוץ להעיר את ג'יימס ולהתעקש שיתיישב במיטה ויסבול יחד איתי. אבל התנהגתי יפה והמשכתי לזחול החוצה מהחדר.

מלבד הנהמה החלושה של ג'יימס הנוחר במרחק שלושה חדרים, הצליל היחיד במטבח היה המהום הבס שהשמיע מאוורר התקרה הנוטה על צדו, שטחן במרץ מעל ראשי. הדלקתי את האור במטבח והסתכלתי על המאוורר הזה, המתנודד על צירו. הזרת המשיכה להציק לי ועדיין השתוקקתי להפיץ את מצב הרוח הרע שלי, אז החלטתי שגם אם גלי החום או הזרת הכואבת לא מספיקים כדי להצדיק התפרצות מלאה על ג'יימס, אוכל בהחלט לשחרר קצת קיטור אם אצעק עליו בגלל ההתקנה הכושלת של המאוורר לפני שמונה־עשרה שנה. אבל כמו את הרצון הבוער להעיר אותו ולתבוע הזדהות, הדפתי בהצלחה גם את הפיתוי הזה.

פתחתי את דלת המקרר כדי להוציא את קנקן המים והחלטתי לתחוב את הראש פנימה. נדחקתי לתוכו כמעט עד הכתפיים ונהניתי מהטמפרטורה הכפורית, ואז נתקפתי צחקוקים למחשבה איך מישהו שיתפוס אותי עם ראש תקוע במקרר במקום בתנור יגיד, "הנה לכם אישה שמנה שאין לה מושג ירוק איך מתאבדים במטבח."

תפסתי את קנקן המים וראיתי על ידו קערה של ענבים שנראו קרירים וטעימים. משכתי את הקערה עם הקנקן החוצה והנחתי אותם על שולחן המטבח. אחר כך הבאתי כוס ממייבש הכלים ולקחתי אותה אל השולחן, ובדרך העפתי מעלי את נעלי הבית כדי ליהנות מתחושת הלינוליאום הקר מתחת לכפות רגלי היחפות. התיישבתי ליד השולחן במקום שהיה שלי זה שלושה עשורים ומזגתי לי כוס מים. ואז דחפתי לפה חופן ענבים והתחלתי להרגיש יותר טוב.

אהבתי את השעה הזאת ביממה, את הרגעים האלה ממש לפני הזריחה. מכיוון שג'ימי, אריק ודניס גדלו כולם ועזבו את הבית, שעות הבוקר המוקדמות כבר לא התקשרו לרגעים שמזדחלים בדריכות הזאת לשמוע שיעולים או בכי או, כעבור שנים, רגלי מתבגרים שמתגנבות לתוך הבית או החוצה. הייתי פנויה להעריך את השקט, ואת האופן שהאור האפור־צהבהב של השמש העולה חדר אל החדר והפך את הכול משחור־לבן לצבע. המעבר מקנזס לארץ עוץ, ממש פה, במטבח שלי.

בבוקר ההוא, כשאור היום הגיע, הוא הביא איתו אורחת, את דורה ג'קסון. סתמתי את פי בכף ידי והחנקתי צווחת הפתעה ברגע שראיתי את אמי משייטת לתוך החדר. היא באה מכיוון הדלת האחורית וגופה הרחב התנודד מצד לצד בהילוך מקרטע, בגלל רופא כפרי שקיבע את רגלה השמאלית ברשלנות כשהיתה ילדה.

קראו לנו "התאומות", לאימא ולי. שתינו נשים עגלגלות - גדולות בחזה, עבות סביב המותן ורחבות בירכיים. אנחנו חולקות פנים שלעתים קרובות הוגדרו ברחמנות "מעניינים" - עיניים צרות, לחיים מידלדלות, מצח גבוה ושיניים גדולות אך מושלמות. אני עברתי אותה בכמה סנטימטרים כשגדלתי, הגעתי למטר חמישים ושמונה. אבל אילו הייתם רואים תמונות שלנו, הייתם נשבעים שאנחנו אותה אישה בגילים שונים.

אמי אהבה את המראה שלה. היא היתה מהדסת כטווס ברחבי העיר על רגליה המקרטעות כששדיה הגדולים מורים את הדרך קדימה, והיה מספיק להסתכל עליה כדי לדעת שהיא בטוחה שהיא היצור הכי מדליק בשטח. אני אף פעם לא הצלחתי לאהוב את גופי דמוי השפופרת כמו שאימא אהבה את שלה, אבל זה שלמדתי לחקות את ההליכה הבוטחת הזאת שלה היה כנראה הדבר הכי חכם שעשיתי אי־פעם.

אימא לבשה את השמלה הכי טובה שלה באותו יום ראשון בבוקר, זאת שבדרך כלל היא שמרה רק לחתונות קיציות ולחג הפסחא. זאת היתה שמלה תכולה, עם פרחים צהובים עדינים ושריגי גפן ירוקים, רקומים סביב הצווארון וחפתי השרוולים הקצרים. שערה היה אסוף למעלה - התסרוקת שעשתה לאירועים מיוחדים. היא התיישבה מולי ליד השולחן וחייכה.

אימא הצביעה בידה על קערת הענבים ואמרה, "נגמרה לך הגלידה, אודט?"

"אני משתדלת לאכול יותר בריא, אולי להוריד כמה קילו הקיץ," שיקרתי. לא רציתי להודות שחשבתי על הענבים רק כמנה ראשונה.

אימא אמרה, "דיאטה זה בזבוז אנרגיה. אין שום רע בכמה קילו נוספים. ובאמת שאסור לך לשתות כל כך הרבה מים כל כך מוקדם בבוקר. היית ילדה שמרטיבה במיטה."

חייכתי, ובהפגנת עצמאות ילדותית, שתיתי עוד מים. ואז ניסיתי לשנות את הנושא. "מה מביא אותך הנה, אימא?" שאלתי.

"רק חשבתי לבוא לספר לך איזה כיף היה לי עם ארל ותלמה מקינטייר. העברנו את כל הלילה בזיכרונות מהימים ההם ופשוט צחקנו כמו משוגעים. שכחתי כבר כמה תלמה מצחיקה. אלוהים, זה היה בידור מארץ הבידורים. והתלמה הזאת יודעת לגלגל ג'וינט כמו שד משחת, סיגרילות קטנות ומהודקות כאלה עם בדיוק מספיק רווח בפילטר. אמרתי לה..."

"אימא, בבקשה," עצרתי אותה. הסתכלתי מעבר לכתפי כפי שעשיתי תמיד כשהיא התחילה לדבר על הדברים האלה. אמי היתה מעשנת מריחואנה אדוקה כל חייה הבוגרים. היא אמרה שזה בשביל הגלאוקומה שלה. ואם הזכרת לה שאף פעם לא סבלה מגלאוקומה, היא היתה מטרטרת לך את השכל על מעלות הטיפול המונע שלה לשימור הראייה.

חוץ מזה שהוא לא חוקי, הבעיה עם ההרגל של אימא והסיבה שהצצתי אוטומטית מעבר לכתפי כשהיא התחילה לדבר על הבלגן הזה, היתה שג'יימס כבר עבד אז שלושים וחמש שנה במשטרת אינדיאנה. עשרים שנה קודם לכן תפסו את אימא קונה שקית גראס בקמפוס האוניברסיטה שבקצה הצפוני של העיר, וכטובה אישית לג'יימס הביא אותה ראש האבטחה של הקמפוס הביתה במקום לעצור אותה. מפקד צוות האבטחה נשבע לשמור את זה בסוד, אבל דברים כאלה אף פעם לא נשארים חסויים בעיירה קטנה כמו פּלֶיינוְויוּ. למחרת בבוקר כולם כבר שמעו על זה. אימא לא ידעה את נפשה מרוב נחת כש"מעצרה" שימש כעבור שבוע כנושא הדרשה בכנסייה. אבל ג'יימס לא הבין מה משעשע בזה, והוא לא יבין לעולם.

מאוד רציתי שאימא תחזור לעיקר בסיפור על הערב שלה עם המקינטיירים ותדלג על כל הפרטים הלא חוקיים, כי בראש רשימת המוזרויות הרבות של אמי כיכבה העובדה שזה רבות בשנים, הרוב המכריע של השיחות שלה התנהל עם אנשים מתים. תלמה מקינטייר, מגלגלת הג'וינטים המעולה, היתה בין המתים זה עשרים וכמה שנים. אֵרל הגדול, לעומת זאת, נראה לי בסדר גמור יום קודם לכן, ב"דַיינֶר אכול־ככל־יכולתך של ארל". אם הוא אכן ביקר אצל אימא, זה לא בישר טובות מבחינתו.

"אז מה, ארל הגדול מת?" שאלתי.

"אני מתארת לעצמי," היא אמרה.

ישבתי שם זמן מה בלי להוציא הגה, ורק חשבתי איך ארל הגדול כבר לא איתנו. אימא הביטה בי כמו קוראת מחשבות ואמרה, "זה בסדר, מתוקה שלי. באמת. הוא היה הכי מאושר שיש."

גילינו שאימא רואה רוחות בִּסעודת חג הודיה בשנות השבעים. אימא, אבא, אחי הגדול רוּדי, ג'יימס, ג'ימי, אריק ואני - הייתי בהיריון של דניס בסתיו ההוא - התקבצנו כולנו סביב השולחן. בהתאם למסורת, טרחתי אני על כל הבישולים. פרחים, בזה אימא הבינה. היתה לה הגינה הכי טובה בעיר, עוד לפני שהקדישה חלקה לשתילי המריחואנה היקרים ללבה. אבל על הקטע של האוכל אימא אף פעם לא הצליחה להשתלט. בפעם האחרונה שאימא ניסתה לבשל ארוחת חג, זה נגמר בזה שנתנּו לכלב את ירך החזיר השחורה־אפרפרה המזוגגת שלה ואנחנו חגגנו על ביצים קשות. הכלב נגס נגיסה אחת בחזיר של אימא ויילל שש שעות רצופות. החיה המסכנה לא ממש התאוששה עד עצם היום הזה. כך שאני נהייתי השף המשפחתי בגיל עשר, וכולנו נשארנו עם הכלב הצמחוני היחיד בדרום אינדיאנה.

סעודת חג ההודיה ההיא התחילה ממש נחמד. זו היתה הכֵּירה הכי טובה שבישלתי מעודי, וכולם ליקקו את האצבעות. התבדחנו ואכלנו וחגגנו את שובו של רודי הביתה. אחי ברח לאינדיאנפוליס ברגע שסיים את התיכון, כך שמאז כמעט לא התראינו, והבנים שלי בקושי הכירו את הדוד שלהם. כולנו בילינו בנעימים, חוץ מאימא, שהיתה חסרת סבלנות ומפוזרת כל אחר הצהריים. רוחה הלכה ונסערה ככל שהתקדמה הסעודה, והיא מלמלה לעצמה והתפרצה על כל מי ששאל אותה מה קרה לה. לבסוף היא קמה מהשולחן והטיחה את כלי החמאה לעבר הפינה הריקה של חדר האוכל. היא צעקה, "לכל הרוחות והשדים המסריחים!" - אמי יכולה לקלל מכאן ועד הודעה חדשה כשנחה עליה הרוח - "לכל הרוחות והשדים המסריחים! הספיק לי ממך עד כאן, אלינור רוזוולט. אף אחד לא הזמין אותך הנה, והגיע הזמן שתלכי." היא נופפה אצבע מאשימה מול פינת החדר, שגוש החמאה, עם כלי הפלסטיק בצבע אבוקדו עדיין דבוק אליו, החליק בה על הקיר והותיר עליו שביל בוהק, כמו שובל של חילזון. אימא הביטה בפנים הנדהמים סביב השולחן ואמרה, "אל תסתכלו עלי ככה. אולי בבית הלבן היא היתה הליידי הקטנה המושלמת - כולה מפיות תחרה וקעריות לשטיפת אצבעות - אבל מאז שמתה היא לא עשתה כלום חוץ מלהופיע פה שיכורה כמו מלח ולנסות להתחיל פה בלגנים."

אחר כך באה גם ג'קי אונסיס לפגוש את אימא, אבל היא התנהגה הרבה יותר יפה.

אבא הגיב על הרוחות של אימא בניסיונות שכנוע שתבקר רופא, אך ללא הועיל. ג'יימס ואני דאגנו לה בינינו לבין עצמנו, אבל לפני הילדים העמדנו פנים שאין בסבתא שלהם שום דבר חריג. רודי החליט שאינדיאנפוליס ממש לא מספיק רחוקה מהטירוף של משפחתו, וכעבור חודש עקר לקליפורניה. הוא גר שם עד היום.

אימא הושיטה יד מעל שולחן המטבח ונעצה אצבע בזרועי. "תשמעי משהו לא נורמלי," היא אמרה. "את מכירה את האישה הזאת שארל חי איתה?" ב"האישה הזאת" התכוונה לאשתו השנייה של ארל הגדול, מיני. אימא לא סבלה אותה, וסירבה לבטא את שמה או להכיר בנישואיה לארל הגדול.

"תלמה אומרת שהאישה הזאת העמידה מזרקה בסלון, איפה שהיתה המערכת של תלמה וארל. את מתארת לעצמך? את זוכרת איזה נחמדה היתה המערכת הזאת? הכי טובה ששמעתי בחיים שלי. והם חסכו בשבילה שנה שלמה. היו לנו כמה מסיבות שלא נשכח, בבית הזה, זה בטוח."

אימא עקבה אחרי כשאכלתי עוד כמה ענבים ואז אמרה, "ארל אמר עלייך דברים נפלאים. הוא תמיד כל כך השתגע עלייך, את יודעת. וגם בשביל ג'יימס היתה לו כמובן פינה חמה בלב."

גם ג'יימס אהב את ארל הגדול. ארל מקינטייר היה הדבר הכי קרוב לאב שהיה לג'יימס אי־פעם. אבא של ג'יימס היה בן זונה שפל ומטונף, שברח ממנו ומאימא שלו כשג'יימס היה לא הרבה יותר מזאטוט. הוא בילה איתם רק מספיק זמן כדי להשאיר אחריו כמה צלקות נבזיות, ואז מיהר להסתלק מהעיר כמה צעדים לפני המשטרה כדי להמיט עוד צרות במקום אחר. הצלקת הגלויה לעין של ג'יימס היתה קו מחוספס בצורת סהרון לרוחב הלסת, תוצאה של שסע מתער שהיה מיועד לאמו. את הצלקות העמוקות, הנסתרות מעין, שהשאיר בג'יימס, ראיתי רק אני. אני וארל הגדול.

אחרי שאביו של ג'יימס ברח, לקחו על עצמם ארל הגדול ומיס תלמה לדאוג שתמיד יהיה לאימא של ג'יימס אוכל בבית. כשנפתח האכול־ככל־יכולתך - העסק הראשון בבעלות שחורים במרכז פליינוויו - וארל הגדול עוד בטח הרוויח גרושים, הוא שכר את אימא של ג'יימס כעובדת הראשונה שלו. והם המשיכו לשלם לה משכורת עוד הרבה אחרי שהנפַּחַת כבר לא אפשרה לה להמשיך לעבוד. וחשוב יותר, המקינטיירים השגיחו על ג'יימס, שלא יֵצא כמו אבא שלו. לעולם ועד אהיה אסירת תודה להם על כך.

כזה היה ארל הגדול, גבר טוב וחזק שעזר גם לאחרים להתחזק. כל מיני אנשים אהבו אותו, לא רק שחורים. היית בא אל ארל הגדול עם בעיה והוא היה יושב ומקשיב לך כשאתה שופך לו חיים שלמים של צרות. הוא היה מניד ראש בסבלנות כאילו כל זה חדש לו, למרות שהוא היה אדם שראה הרבה בחייו, וסביר להניח ששמע כבר מאה פעמים את הבלוז המסוים שלך. אחרי שסיימת הוא היה מחכך את כפותיו האדירות בזיפים הלבנים שהזדקרו מהפחם השחור של עורו ואומר, "אז זה מה שנעשה." ואם היה לך שכל, עשית בדיוק את מה שהוא אמר לך. הוא היה איש חכם. הרוויח קצת כסף, שמר על כבודו ובכל זאת הצליח לחיות עד שיבה טובה - הישג שגבר שחור בגילו לא היה אמור להגיע אליו בדרום אינדיאנה. הישג שרבים ניסו להגיע אליו, אבל לא הצליחו.

אז, אם היה אפשר לסמוך על מילה של אימא, ארל הגדול מת. אבל זה היה "אם" גדול ועצום.

אימא אמרה, "על מה דיברתי? אה כן, על המזרקה. תלמה אמרה שהמזרקה בסלון שלה היא בגובה מטר שמונים, לא פחות ולא יותר. ועיצבו אותה בצורה של בחורה לבנה ערומה ששופכת מים על ראש של בחורה לבנה ערומה אחרת. מי ממציא רעיונות כאלה?"

מזגתי עוד כוס מים, וחשבתי. לעתים קרובות אימא טעתה בתפיסותיה על העולם, עולם החיים או עולם המתים. והיא עצמה אמרה הרבה פעמים שרוחות רפאים יכולות להוליך שולל. כל הסיפור הזה שארל הגדול מת הוא אולי מתיחה של אלינור רוזוולט שתויה וממורמרת. החלטתי לסלק אותו מראשי עד שניפגש בהמשך היום עם החברים לארוחה הקבועה שלנו אחרי הכנסייה. באותו יום ראשון, כמו תמיד, עמדנו להתכנס בָּאכול־ככל־יכולתך. ארל הקטן ואשתו ארמה מֵיי תפסו את מקומו בניהול המסעדה כמה שנים קודם לכן, אבל ארל הגדול המשיך לבוא לשם יום יום כדי לעזור לבנו וכלתו. כך או אחרת, אקבל את התשובה הערב.

אימא שאלה, "אז למה את ערה ושותה את כל המים האלה בשעה כזאת?"

"התעוררתי לוהטת והייתי חייבת לצנן את עצמי," אמרתי ולקחתי עוד לגימה. "גלי חום."

"גלי חום? חשבתי שגמרת כבר עם השינויים האלה."

"גם אני חשבתי ככה, אבל כנראה שאני עוד משתנה."

"אז אולי כדאי שתלכי להיבדק. לא כדאי שתשתני יותר מדי. דודה מרג'ורי התחילה להשתנות ולא הפסיקה עד שהיא נהפכה לגבר."

"נו באמת, את יודעת שזה לא קרה."

"בסדר, אז אולי היא לא לגמרי נהפכה לגבר, אבל מרג'ורי גידלה שפם, גילחה את הראש והתחילה ללבוש סרבלים לכנסייה. אני לא אומרת שזה לא הלם אותה; אני רק אומרת שאפשר לסמן קו ישר בין גל החום הראשון שלה לקטטה בבר שהיא מתה ממנה."

אכלתי עינב ואמרתי, "הבנתי את הרמז."

ישבנו שותקות, ואני חשבתי על ארל הגדול למרות מה שאמרתי לעצמי, ואימא חשבה על השד יודע מה. היא קמה וניגשה לחלון שמשקיף על החצר הצדדית. היא אמרה, "הולך להיות בוקר יום ראשון ממש יפה. אני אוהבת שחם. כדאי שתנוחי קצת לפני שתלכי לכנסייה." היא הסתובבה מהחלון אלי ואמרה, כמו שדיברה אלי בילדותי, "לכי למיטה, קדימה."

צייתּי. הנחתי את הכוס שלי בכיור והחזרתי למקרר את קערת הענבים החצי ריקה ואת קנקן המים ופניתי לחזור לחדר השינה שלי. הסתובבתי אחורה ואמרתי, "תמסרי לאבא ד"ש ממני."

אבל אימא כבר חמקה החוצה בדלת האחורית. מהחלון ראיתי אותה עושה את דרכה אט אט דרך הגינה המבישה שלי. היא עצרה ונענעה את ראשה בתוכחה למראה הגבעולים הממאנים לצמוח, הירקות אכולי החרקים והפריחה החיוורת, שיצרו את הערוגות הקטנות והעלובות שלי. ידעתי מה אשמע ממנה בביקורה הבא.

חזרתי לחדר השינה, נכנסתי למיטה ונדחקתי קרוב אל בעלי. נשענתי על מרפק אחד, רכנתי מעל ג'יימס ונישקתי את הצלקת הנוקשה שעל לסתו. הוא נהם, אבל לא התעורר. נשכבתי בחזרה ונצמדתי אל גבו. אחר כך שלחתי יד מגששת והבאתי אותה אל בטנו של ג'יימס. לחוצה אל בעלי במרכז מיטת הקינג סייז שלנו, נרדמתי תוך הקשבה למקצב נשימתו.

במשך כל השנה שלאחר מכן, חשבתי על אותו בוקר של יום ראשון ואיך הביקור של אימא צינן אותי ועודד אותי. גם במהלך הצרות הכי צרורות שבאו עלינו בהמשך, חייכתי בכל פעם שנזכרתי בביקור הזה וכמה מתוק היה מצדה שקפצה לביקור, מגונדרת כולה בשמלה התכולה החמודה ההיא, שלא ראיתי בשש השנים מאז קברנו אותה בה.

עוד על הספר

  • תרגום: גיל שמר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 367 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 7 דק'
הסופרימס בדיינר של ארל אדוארד קלסי מור

1

 

 

התעוררתי בבוקר ההוא בוערת מחום. הקצתי משינה עמוקה כשפני מעקצצים וכתונת הלילה דבוקה לי לגוף. פעם שלישית באותו שבוע. השעון על השידה בצד השני של חדר השינה זהר 4:45. שמעתי את רחש המזגן והרגשתי את משבו על פני. כיוונתי את הטמפרטורה לחמש־עשרה מעלות לפני שהלכתי לישון. כך שלפי השכל הישר החדר היה אמור להיות צונן. טוב, לפי השכל הישר ולפי זה שג'יימס בעלי, ששכב ונחר לצדי, היה לבוש לחורף באמצע יולי. הוא ישן כמו ילד - ילד בגובה מטר שמונים, קירח, בגיל העמידה - עטוף בפקעת שהתקין לעצמו מהסדין והשמיכה שהשלכתי מעלי במשך הלילה. רק קצה ראשו החום נראה מעל הדוגמה הפרחונית של המצעים. ובכל זאת, כל סנטימטר בי צרח שיש בחדר ארבעים מעלות.

הרמתי את הכותונת והנחתי לה ליפול, כדי להשיב קצת אוויר קריר על עורי. זה לא הועיל בכלל. חברתי קלָריס טענה שמדיטציה וחשיבה חיובית עזרו לה לצלוח בקלות את גיל המעבר, והיא לא הפסיקה לנדנד לי שאנסה את זה. אז שכבתי בלי ניע בחושך של טרום שחר וחשבתי מחשבות קרירות. דליתי מתוכי זיכרון קיץ ישן על דילוגים עם הילדים תחת המים הקרים שניתזו מהממטרה הצהובה המתקתקת בחצר האחורית שלנו. דמיינתי לי את הקרח שנוצר כל חורף על הנחל הקטן שזרם מאחורי הבית של אימא ואבא ב"העץ הנטוי", ואיתו נראָה הנחל כאילו הוא עטוף בצלופן.

חשבתי על אבי, וילבור ג'קסון. הזיכרון הכי מוקדם שלי ממנו הוא הצמרמורת שעברה בי כשהייתי ילדה קטנה בכל פעם שאבא אסף אותי בזרועותיו כשחזר הביתה מהנגרייה שלו בערבי חורף. נזכרתי איך נדף קור מהסרבל של אבא ומה הרגשתי כשהעברתי את ידַי על השיער המכוסה בכפור של זקנו.

אבל בית המלאכה של אבא חוסל לפני יובלות. מתחם "העץ הנטוי", עם הנחל והכול, היה, זה חצי עשור, נחלתם של שוכרים שונים. והילדים שלי הפסיקו לרקוד ברסס של הממטרה לפני יותר מעשרים שנה.

שום מחשבות - לפחות לא אלה שצצו במוחי - לא יכלו לעורי הבוער. אז קיללתי את קלריס על העצה הרעה שלה ועל כך שהעלתה בי מחשבות על ימים עברו - מתכון בטוח לנדודי שינה - והחלטתי לגשת למטבח. היו שם קנקן מים במקרר וגלידת חמאת פקאן במקפיא. קיוויתי שמשהו מתוק בפה יסדר אותי.

התיישבתי במיטה בזהירות, כדי שלא אעיר את ג'יימס. בעלי היה לרוב נוח במידה קיצונית, אבל אם הערתי אותו לפני השחר ביום ראשון הוא היה מביט בי על העוקם במשך כל תפילת הבוקר וממש עד ארוחת הערב. אז כדי לא להפריע לו קמתי מהמיטה בהילוך אטי, השחלתי את כפות רגלי לתוך נעלי הבית ועשיתי את דרכי אל דלת חדר השינה באפלה.

למרות שעשיתי את המסע מהמיטה שלנו אל המטבח אלפי פעמים בחושך מצרים עם הילדים החולים ובאינספור מקרי חירום ליליים אחרים במשך כל העשורים של נישואינו, ולמרות ששום רהיט לא הוזז בחדר השינה שלנו זה עשרים שנה, נגחתי את הזרת של רגלי הימנית בפינה של שידת המהגוני הישנה שלנו כבר בפסיעה החמישית למסע. קיללתי שוב, בקול רם הפעם. הסתכלתי מעבר לכתפי לראות אם הערתי את ג'יימס, אבל הוא המשיך לנחור לו בעטיפת המצעים שלו. בוערת מחום ועייפה, כשהזרת שלי פועמת בנעליים הירוקות מבד מגבת, נאבקתי קשות בדחף לרוץ להעיר את ג'יימס ולהתעקש שיתיישב במיטה ויסבול יחד איתי. אבל התנהגתי יפה והמשכתי לזחול החוצה מהחדר.

מלבד הנהמה החלושה של ג'יימס הנוחר במרחק שלושה חדרים, הצליל היחיד במטבח היה המהום הבס שהשמיע מאוורר התקרה הנוטה על צדו, שטחן במרץ מעל ראשי. הדלקתי את האור במטבח והסתכלתי על המאוורר הזה, המתנודד על צירו. הזרת המשיכה להציק לי ועדיין השתוקקתי להפיץ את מצב הרוח הרע שלי, אז החלטתי שגם אם גלי החום או הזרת הכואבת לא מספיקים כדי להצדיק התפרצות מלאה על ג'יימס, אוכל בהחלט לשחרר קצת קיטור אם אצעק עליו בגלל ההתקנה הכושלת של המאוורר לפני שמונה־עשרה שנה. אבל כמו את הרצון הבוער להעיר אותו ולתבוע הזדהות, הדפתי בהצלחה גם את הפיתוי הזה.

פתחתי את דלת המקרר כדי להוציא את קנקן המים והחלטתי לתחוב את הראש פנימה. נדחקתי לתוכו כמעט עד הכתפיים ונהניתי מהטמפרטורה הכפורית, ואז נתקפתי צחקוקים למחשבה איך מישהו שיתפוס אותי עם ראש תקוע במקרר במקום בתנור יגיד, "הנה לכם אישה שמנה שאין לה מושג ירוק איך מתאבדים במטבח."

תפסתי את קנקן המים וראיתי על ידו קערה של ענבים שנראו קרירים וטעימים. משכתי את הקערה עם הקנקן החוצה והנחתי אותם על שולחן המטבח. אחר כך הבאתי כוס ממייבש הכלים ולקחתי אותה אל השולחן, ובדרך העפתי מעלי את נעלי הבית כדי ליהנות מתחושת הלינוליאום הקר מתחת לכפות רגלי היחפות. התיישבתי ליד השולחן במקום שהיה שלי זה שלושה עשורים ומזגתי לי כוס מים. ואז דחפתי לפה חופן ענבים והתחלתי להרגיש יותר טוב.

אהבתי את השעה הזאת ביממה, את הרגעים האלה ממש לפני הזריחה. מכיוון שג'ימי, אריק ודניס גדלו כולם ועזבו את הבית, שעות הבוקר המוקדמות כבר לא התקשרו לרגעים שמזדחלים בדריכות הזאת לשמוע שיעולים או בכי או, כעבור שנים, רגלי מתבגרים שמתגנבות לתוך הבית או החוצה. הייתי פנויה להעריך את השקט, ואת האופן שהאור האפור־צהבהב של השמש העולה חדר אל החדר והפך את הכול משחור־לבן לצבע. המעבר מקנזס לארץ עוץ, ממש פה, במטבח שלי.

בבוקר ההוא, כשאור היום הגיע, הוא הביא איתו אורחת, את דורה ג'קסון. סתמתי את פי בכף ידי והחנקתי צווחת הפתעה ברגע שראיתי את אמי משייטת לתוך החדר. היא באה מכיוון הדלת האחורית וגופה הרחב התנודד מצד לצד בהילוך מקרטע, בגלל רופא כפרי שקיבע את רגלה השמאלית ברשלנות כשהיתה ילדה.

קראו לנו "התאומות", לאימא ולי. שתינו נשים עגלגלות - גדולות בחזה, עבות סביב המותן ורחבות בירכיים. אנחנו חולקות פנים שלעתים קרובות הוגדרו ברחמנות "מעניינים" - עיניים צרות, לחיים מידלדלות, מצח גבוה ושיניים גדולות אך מושלמות. אני עברתי אותה בכמה סנטימטרים כשגדלתי, הגעתי למטר חמישים ושמונה. אבל אילו הייתם רואים תמונות שלנו, הייתם נשבעים שאנחנו אותה אישה בגילים שונים.

אמי אהבה את המראה שלה. היא היתה מהדסת כטווס ברחבי העיר על רגליה המקרטעות כששדיה הגדולים מורים את הדרך קדימה, והיה מספיק להסתכל עליה כדי לדעת שהיא בטוחה שהיא היצור הכי מדליק בשטח. אני אף פעם לא הצלחתי לאהוב את גופי דמוי השפופרת כמו שאימא אהבה את שלה, אבל זה שלמדתי לחקות את ההליכה הבוטחת הזאת שלה היה כנראה הדבר הכי חכם שעשיתי אי־פעם.

אימא לבשה את השמלה הכי טובה שלה באותו יום ראשון בבוקר, זאת שבדרך כלל היא שמרה רק לחתונות קיציות ולחג הפסחא. זאת היתה שמלה תכולה, עם פרחים צהובים עדינים ושריגי גפן ירוקים, רקומים סביב הצווארון וחפתי השרוולים הקצרים. שערה היה אסוף למעלה - התסרוקת שעשתה לאירועים מיוחדים. היא התיישבה מולי ליד השולחן וחייכה.

אימא הצביעה בידה על קערת הענבים ואמרה, "נגמרה לך הגלידה, אודט?"

"אני משתדלת לאכול יותר בריא, אולי להוריד כמה קילו הקיץ," שיקרתי. לא רציתי להודות שחשבתי על הענבים רק כמנה ראשונה.

אימא אמרה, "דיאטה זה בזבוז אנרגיה. אין שום רע בכמה קילו נוספים. ובאמת שאסור לך לשתות כל כך הרבה מים כל כך מוקדם בבוקר. היית ילדה שמרטיבה במיטה."

חייכתי, ובהפגנת עצמאות ילדותית, שתיתי עוד מים. ואז ניסיתי לשנות את הנושא. "מה מביא אותך הנה, אימא?" שאלתי.

"רק חשבתי לבוא לספר לך איזה כיף היה לי עם ארל ותלמה מקינטייר. העברנו את כל הלילה בזיכרונות מהימים ההם ופשוט צחקנו כמו משוגעים. שכחתי כבר כמה תלמה מצחיקה. אלוהים, זה היה בידור מארץ הבידורים. והתלמה הזאת יודעת לגלגל ג'וינט כמו שד משחת, סיגרילות קטנות ומהודקות כאלה עם בדיוק מספיק רווח בפילטר. אמרתי לה..."

"אימא, בבקשה," עצרתי אותה. הסתכלתי מעבר לכתפי כפי שעשיתי תמיד כשהיא התחילה לדבר על הדברים האלה. אמי היתה מעשנת מריחואנה אדוקה כל חייה הבוגרים. היא אמרה שזה בשביל הגלאוקומה שלה. ואם הזכרת לה שאף פעם לא סבלה מגלאוקומה, היא היתה מטרטרת לך את השכל על מעלות הטיפול המונע שלה לשימור הראייה.

חוץ מזה שהוא לא חוקי, הבעיה עם ההרגל של אימא והסיבה שהצצתי אוטומטית מעבר לכתפי כשהיא התחילה לדבר על הבלגן הזה, היתה שג'יימס כבר עבד אז שלושים וחמש שנה במשטרת אינדיאנה. עשרים שנה קודם לכן תפסו את אימא קונה שקית גראס בקמפוס האוניברסיטה שבקצה הצפוני של העיר, וכטובה אישית לג'יימס הביא אותה ראש האבטחה של הקמפוס הביתה במקום לעצור אותה. מפקד צוות האבטחה נשבע לשמור את זה בסוד, אבל דברים כאלה אף פעם לא נשארים חסויים בעיירה קטנה כמו פּלֶיינוְויוּ. למחרת בבוקר כולם כבר שמעו על זה. אימא לא ידעה את נפשה מרוב נחת כש"מעצרה" שימש כעבור שבוע כנושא הדרשה בכנסייה. אבל ג'יימס לא הבין מה משעשע בזה, והוא לא יבין לעולם.

מאוד רציתי שאימא תחזור לעיקר בסיפור על הערב שלה עם המקינטיירים ותדלג על כל הפרטים הלא חוקיים, כי בראש רשימת המוזרויות הרבות של אמי כיכבה העובדה שזה רבות בשנים, הרוב המכריע של השיחות שלה התנהל עם אנשים מתים. תלמה מקינטייר, מגלגלת הג'וינטים המעולה, היתה בין המתים זה עשרים וכמה שנים. אֵרל הגדול, לעומת זאת, נראה לי בסדר גמור יום קודם לכן, ב"דַיינֶר אכול־ככל־יכולתך של ארל". אם הוא אכן ביקר אצל אימא, זה לא בישר טובות מבחינתו.

"אז מה, ארל הגדול מת?" שאלתי.

"אני מתארת לעצמי," היא אמרה.

ישבתי שם זמן מה בלי להוציא הגה, ורק חשבתי איך ארל הגדול כבר לא איתנו. אימא הביטה בי כמו קוראת מחשבות ואמרה, "זה בסדר, מתוקה שלי. באמת. הוא היה הכי מאושר שיש."

גילינו שאימא רואה רוחות בִּסעודת חג הודיה בשנות השבעים. אימא, אבא, אחי הגדול רוּדי, ג'יימס, ג'ימי, אריק ואני - הייתי בהיריון של דניס בסתיו ההוא - התקבצנו כולנו סביב השולחן. בהתאם למסורת, טרחתי אני על כל הבישולים. פרחים, בזה אימא הבינה. היתה לה הגינה הכי טובה בעיר, עוד לפני שהקדישה חלקה לשתילי המריחואנה היקרים ללבה. אבל על הקטע של האוכל אימא אף פעם לא הצליחה להשתלט. בפעם האחרונה שאימא ניסתה לבשל ארוחת חג, זה נגמר בזה שנתנּו לכלב את ירך החזיר השחורה־אפרפרה המזוגגת שלה ואנחנו חגגנו על ביצים קשות. הכלב נגס נגיסה אחת בחזיר של אימא ויילל שש שעות רצופות. החיה המסכנה לא ממש התאוששה עד עצם היום הזה. כך שאני נהייתי השף המשפחתי בגיל עשר, וכולנו נשארנו עם הכלב הצמחוני היחיד בדרום אינדיאנה.

סעודת חג ההודיה ההיא התחילה ממש נחמד. זו היתה הכֵּירה הכי טובה שבישלתי מעודי, וכולם ליקקו את האצבעות. התבדחנו ואכלנו וחגגנו את שובו של רודי הביתה. אחי ברח לאינדיאנפוליס ברגע שסיים את התיכון, כך שמאז כמעט לא התראינו, והבנים שלי בקושי הכירו את הדוד שלהם. כולנו בילינו בנעימים, חוץ מאימא, שהיתה חסרת סבלנות ומפוזרת כל אחר הצהריים. רוחה הלכה ונסערה ככל שהתקדמה הסעודה, והיא מלמלה לעצמה והתפרצה על כל מי ששאל אותה מה קרה לה. לבסוף היא קמה מהשולחן והטיחה את כלי החמאה לעבר הפינה הריקה של חדר האוכל. היא צעקה, "לכל הרוחות והשדים המסריחים!" - אמי יכולה לקלל מכאן ועד הודעה חדשה כשנחה עליה הרוח - "לכל הרוחות והשדים המסריחים! הספיק לי ממך עד כאן, אלינור רוזוולט. אף אחד לא הזמין אותך הנה, והגיע הזמן שתלכי." היא נופפה אצבע מאשימה מול פינת החדר, שגוש החמאה, עם כלי הפלסטיק בצבע אבוקדו עדיין דבוק אליו, החליק בה על הקיר והותיר עליו שביל בוהק, כמו שובל של חילזון. אימא הביטה בפנים הנדהמים סביב השולחן ואמרה, "אל תסתכלו עלי ככה. אולי בבית הלבן היא היתה הליידי הקטנה המושלמת - כולה מפיות תחרה וקעריות לשטיפת אצבעות - אבל מאז שמתה היא לא עשתה כלום חוץ מלהופיע פה שיכורה כמו מלח ולנסות להתחיל פה בלגנים."

אחר כך באה גם ג'קי אונסיס לפגוש את אימא, אבל היא התנהגה הרבה יותר יפה.

אבא הגיב על הרוחות של אימא בניסיונות שכנוע שתבקר רופא, אך ללא הועיל. ג'יימס ואני דאגנו לה בינינו לבין עצמנו, אבל לפני הילדים העמדנו פנים שאין בסבתא שלהם שום דבר חריג. רודי החליט שאינדיאנפוליס ממש לא מספיק רחוקה מהטירוף של משפחתו, וכעבור חודש עקר לקליפורניה. הוא גר שם עד היום.

אימא הושיטה יד מעל שולחן המטבח ונעצה אצבע בזרועי. "תשמעי משהו לא נורמלי," היא אמרה. "את מכירה את האישה הזאת שארל חי איתה?" ב"האישה הזאת" התכוונה לאשתו השנייה של ארל הגדול, מיני. אימא לא סבלה אותה, וסירבה לבטא את שמה או להכיר בנישואיה לארל הגדול.

"תלמה אומרת שהאישה הזאת העמידה מזרקה בסלון, איפה שהיתה המערכת של תלמה וארל. את מתארת לעצמך? את זוכרת איזה נחמדה היתה המערכת הזאת? הכי טובה ששמעתי בחיים שלי. והם חסכו בשבילה שנה שלמה. היו לנו כמה מסיבות שלא נשכח, בבית הזה, זה בטוח."

אימא עקבה אחרי כשאכלתי עוד כמה ענבים ואז אמרה, "ארל אמר עלייך דברים נפלאים. הוא תמיד כל כך השתגע עלייך, את יודעת. וגם בשביל ג'יימס היתה לו כמובן פינה חמה בלב."

גם ג'יימס אהב את ארל הגדול. ארל מקינטייר היה הדבר הכי קרוב לאב שהיה לג'יימס אי־פעם. אבא של ג'יימס היה בן זונה שפל ומטונף, שברח ממנו ומאימא שלו כשג'יימס היה לא הרבה יותר מזאטוט. הוא בילה איתם רק מספיק זמן כדי להשאיר אחריו כמה צלקות נבזיות, ואז מיהר להסתלק מהעיר כמה צעדים לפני המשטרה כדי להמיט עוד צרות במקום אחר. הצלקת הגלויה לעין של ג'יימס היתה קו מחוספס בצורת סהרון לרוחב הלסת, תוצאה של שסע מתער שהיה מיועד לאמו. את הצלקות העמוקות, הנסתרות מעין, שהשאיר בג'יימס, ראיתי רק אני. אני וארל הגדול.

אחרי שאביו של ג'יימס ברח, לקחו על עצמם ארל הגדול ומיס תלמה לדאוג שתמיד יהיה לאימא של ג'יימס אוכל בבית. כשנפתח האכול־ככל־יכולתך - העסק הראשון בבעלות שחורים במרכז פליינוויו - וארל הגדול עוד בטח הרוויח גרושים, הוא שכר את אימא של ג'יימס כעובדת הראשונה שלו. והם המשיכו לשלם לה משכורת עוד הרבה אחרי שהנפַּחַת כבר לא אפשרה לה להמשיך לעבוד. וחשוב יותר, המקינטיירים השגיחו על ג'יימס, שלא יֵצא כמו אבא שלו. לעולם ועד אהיה אסירת תודה להם על כך.

כזה היה ארל הגדול, גבר טוב וחזק שעזר גם לאחרים להתחזק. כל מיני אנשים אהבו אותו, לא רק שחורים. היית בא אל ארל הגדול עם בעיה והוא היה יושב ומקשיב לך כשאתה שופך לו חיים שלמים של צרות. הוא היה מניד ראש בסבלנות כאילו כל זה חדש לו, למרות שהוא היה אדם שראה הרבה בחייו, וסביר להניח ששמע כבר מאה פעמים את הבלוז המסוים שלך. אחרי שסיימת הוא היה מחכך את כפותיו האדירות בזיפים הלבנים שהזדקרו מהפחם השחור של עורו ואומר, "אז זה מה שנעשה." ואם היה לך שכל, עשית בדיוק את מה שהוא אמר לך. הוא היה איש חכם. הרוויח קצת כסף, שמר על כבודו ובכל זאת הצליח לחיות עד שיבה טובה - הישג שגבר שחור בגילו לא היה אמור להגיע אליו בדרום אינדיאנה. הישג שרבים ניסו להגיע אליו, אבל לא הצליחו.

אז, אם היה אפשר לסמוך על מילה של אימא, ארל הגדול מת. אבל זה היה "אם" גדול ועצום.

אימא אמרה, "על מה דיברתי? אה כן, על המזרקה. תלמה אמרה שהמזרקה בסלון שלה היא בגובה מטר שמונים, לא פחות ולא יותר. ועיצבו אותה בצורה של בחורה לבנה ערומה ששופכת מים על ראש של בחורה לבנה ערומה אחרת. מי ממציא רעיונות כאלה?"

מזגתי עוד כוס מים, וחשבתי. לעתים קרובות אימא טעתה בתפיסותיה על העולם, עולם החיים או עולם המתים. והיא עצמה אמרה הרבה פעמים שרוחות רפאים יכולות להוליך שולל. כל הסיפור הזה שארל הגדול מת הוא אולי מתיחה של אלינור רוזוולט שתויה וממורמרת. החלטתי לסלק אותו מראשי עד שניפגש בהמשך היום עם החברים לארוחה הקבועה שלנו אחרי הכנסייה. באותו יום ראשון, כמו תמיד, עמדנו להתכנס בָּאכול־ככל־יכולתך. ארל הקטן ואשתו ארמה מֵיי תפסו את מקומו בניהול המסעדה כמה שנים קודם לכן, אבל ארל הגדול המשיך לבוא לשם יום יום כדי לעזור לבנו וכלתו. כך או אחרת, אקבל את התשובה הערב.

אימא שאלה, "אז למה את ערה ושותה את כל המים האלה בשעה כזאת?"

"התעוררתי לוהטת והייתי חייבת לצנן את עצמי," אמרתי ולקחתי עוד לגימה. "גלי חום."

"גלי חום? חשבתי שגמרת כבר עם השינויים האלה."

"גם אני חשבתי ככה, אבל כנראה שאני עוד משתנה."

"אז אולי כדאי שתלכי להיבדק. לא כדאי שתשתני יותר מדי. דודה מרג'ורי התחילה להשתנות ולא הפסיקה עד שהיא נהפכה לגבר."

"נו באמת, את יודעת שזה לא קרה."

"בסדר, אז אולי היא לא לגמרי נהפכה לגבר, אבל מרג'ורי גידלה שפם, גילחה את הראש והתחילה ללבוש סרבלים לכנסייה. אני לא אומרת שזה לא הלם אותה; אני רק אומרת שאפשר לסמן קו ישר בין גל החום הראשון שלה לקטטה בבר שהיא מתה ממנה."

אכלתי עינב ואמרתי, "הבנתי את הרמז."

ישבנו שותקות, ואני חשבתי על ארל הגדול למרות מה שאמרתי לעצמי, ואימא חשבה על השד יודע מה. היא קמה וניגשה לחלון שמשקיף על החצר הצדדית. היא אמרה, "הולך להיות בוקר יום ראשון ממש יפה. אני אוהבת שחם. כדאי שתנוחי קצת לפני שתלכי לכנסייה." היא הסתובבה מהחלון אלי ואמרה, כמו שדיברה אלי בילדותי, "לכי למיטה, קדימה."

צייתּי. הנחתי את הכוס שלי בכיור והחזרתי למקרר את קערת הענבים החצי ריקה ואת קנקן המים ופניתי לחזור לחדר השינה שלי. הסתובבתי אחורה ואמרתי, "תמסרי לאבא ד"ש ממני."

אבל אימא כבר חמקה החוצה בדלת האחורית. מהחלון ראיתי אותה עושה את דרכה אט אט דרך הגינה המבישה שלי. היא עצרה ונענעה את ראשה בתוכחה למראה הגבעולים הממאנים לצמוח, הירקות אכולי החרקים והפריחה החיוורת, שיצרו את הערוגות הקטנות והעלובות שלי. ידעתי מה אשמע ממנה בביקורה הבא.

חזרתי לחדר השינה, נכנסתי למיטה ונדחקתי קרוב אל בעלי. נשענתי על מרפק אחד, רכנתי מעל ג'יימס ונישקתי את הצלקת הנוקשה שעל לסתו. הוא נהם, אבל לא התעורר. נשכבתי בחזרה ונצמדתי אל גבו. אחר כך שלחתי יד מגששת והבאתי אותה אל בטנו של ג'יימס. לחוצה אל בעלי במרכז מיטת הקינג סייז שלנו, נרדמתי תוך הקשבה למקצב נשימתו.

במשך כל השנה שלאחר מכן, חשבתי על אותו בוקר של יום ראשון ואיך הביקור של אימא צינן אותי ועודד אותי. גם במהלך הצרות הכי צרורות שבאו עלינו בהמשך, חייכתי בכל פעם שנזכרתי בביקור הזה וכמה מתוק היה מצדה שקפצה לביקור, מגונדרת כולה בשמלה התכולה החמודה ההיא, שלא ראיתי בשש השנים מאז קברנו אותה בה.