המועמדת הנבחרת

1

"אתה לא רציני!"
עומאר בין סאב אל-מקטון, המלך של סמארקארה, השיב בקור לווזיר שלו, "תמיד."
"אבל – שוק כלות?" פניו הרזות של הווזיר נראו המומות, תחת האור הבוהק שחדר דרך החלונות הגבוהים של חדר הכס. "זה לא נעשה בסמארקארה, כבר מאה שנים!"
"אז הגיע הזמן," השיב עומאר בקדרות.
האיש האחר נענע בראשו. "אף פעם לא חשבתי, שדווקא אתה תפנה למסורות ישנות."
עומאר קם בפתאומיות מהכס, ניגש אל החלון והשקיף על עירו הנוצצת. הוא עשה רבות כדי להכניס את המודרניזציה לסמארקארה, מאז ירש את המלוכה לפני חמש-עשרה שנה. כעת, גורדי שחקים מבהיקים, עשויים פלדה וזכוכית, הקיפו את שפת הים, לצד בניינים ישנים יותר של לבנים וחימר. "לא כל הנתינים מרוצים מהשינויים שלי."
"אז אתה תמכור את האושר האישי שלך, כדי לרצות כמה אגוזים קשים לפיצוח?" היועץ שלו הביט בו ללא הבעה. "למה שלא תתחתן עם הבת של אל-עבאיי, כמו שכולם מצפים?"
"חצי מהאצילים שלי מצפים לכך. החצי האחר יתקוממו. הם אומרים שחסן אל-עבאיי בעל השפעה עצומה מספיק, גם בלי שבתו תהפוך למלכה."
"הם יתגברו על זה. לילה אל-עבאיי היא הבחירה הכי טובה עבורך. יפהפיייה. צייתנית." הוא התעלם ממבטו הזעוף של עומאר והוסיף, "אין תינשא לה תוכל סוף-סוף לשקם את הטרגדיה בין המשפחות שלכם–"
"לא," אמר עומאר בפסקנות. לאורך כל מלוכתו, הוא ניסה לשכוח את מה שקרה לפני חמש-עשרה שנים. הוא לא יתחתן עם לילה אל-עבאיי וייאלץ להיזכר בכל יום. הוא אמר בכתפיים מתוחות, "סמארקארה זקוקה למלכה. הממלכה זקוקה ליורש. שוק כלות הוא הדרך הכי יעילה."
"יעילה? זה קר נורא. אל תעשה את זה," הפציר בו חאליד. "חכה ותחשוב על זה."
"אני בן שלושים ושש. אני הנצר האחרון למשפחה. חיכיתי כבר יותר מדי."
"אתה באמת תהיה מוכן להתחתן עם אישה זרה?" שאל באי-אמון. "כשאתה יודע, שלפי חוקי סמארקארה, ברגע שהיא תלד לך ילד, לעולם לא תוכל להתגרש ממנה?"
"אני בקיא בחוקים שלנו," אמר עומאר בקול מתוח.
"עומאר," אמר הווזיר שלו רכות, פונה אליו בשמו הפרטי, בזכות החברות ביניהם שמקורה בילדות, "אם תינשא עם אישה זרה, אתה עלול לגזור על עצמך חיי אומללות. ובשביל מה?"
אך לעומאר לא הייתה שום כוונה לחשוף את רגשותיו, אפילו בפני היועץ הנאמן ביותר שלו. אף גבר לא שש לחשוף את החולשה העמוקה ביותר שלו. ומלך, עוד פחות. "נקבתי בסיבות שלי."
חאליד צמצם את עיניו. "מה אם כל הממלכה תתאחד ותתחנן שתתחתן עם לילה אל-עבאיי? אז תעשה את זה?"
"כמובן," אמר עומאר, משום שידע בביטחון מלא, שזה לעולם לא יקרה. חצי מהאצילים שלו היו עושי דברו של חסן אל-עבאיי, בעוד שהחצי השני התנגדו בפראות לאיש והתעקשו שעומאר יבחר כלה ממשפחה סמארקארית אחרת. "העם שלי הוא הדבר החשוב היחידי."
"כן," אמר הווזיר שלו והיטה את ראשו בהרהור. "אז בשבילם, תסכן הכול, עם מסורת ברברית ישנה."
לסתו של עומאר נחשקה. "זה עדיף פי אלף, על פני הסיכון ששוב תתחולל מלחמה בסמארקארה."
"אבל–"
"מספיק. הגעתי להחלטה. תמצא עשרים נשים מבריקות ויפהפיות מספיק, כדי להיות הכלה שלי. קודם, תוודא שכולן מוכנות להיות הכלה שלי." עומאר יצא מחדר הכס בסחרור גלימות וקרא אחריו בקור, "ותעשה זאת עכשיו."
 
למה היא הייתה טיפשה מספיק כדי להסכים לזה?
בת' פראדיי הביטה בחשש ימינה ושמאלה, בתוך אולם הנשפים של האחוזה הפריזאית האלגנטית – הוטל פרטיקולייה, קראו למקום, ארמון פרטי מהמאה השמונה-עשרה עם גן פרטי בשווי מאה מיליון אירו, ברובע השביעי, בבעלותו של השייח עומאר בין סאב אל-מקטון, מלכה של סמארקארה. בת' ידעה את הפרטים הללו, משום שבילתה את עשרים הדקות האחרונות בשיחה עם צוות המלצרים. איתם בת' הרגישה הכי בנוח לדבר כאן.
היא לפתה את גביע הבדולח שלה ולגמה בעצבנות מהשמפניה היקרה.
היא לא אחת מהנשים הזוהרות האלו בשמלות קוקטייל, שכולן היו כלות מיועדות, שקובצו כאן מכל רחבי העולם. כמו הרמון מודרני, שממנו המלך השייח' הלא ידוע הזה יבחר לו את כלתו, חשבה בעמימות.
תשע-עשרה הנשים האחרות היו כה יפות, עד שלא נדרשו להרים אצבע כדי לזכות ביחס. עם זאת, כולן צברו הישגים מרשימים. עד כה, בת' פגשה זוכת פרס נובל, זוכת פרס פוליצר, זוכת אוסקר. הסנטורית הצעירה ביותר שייצגה אי פעם את מדינת קליפורניה. אמנית מפורסמת מיפן. יזמית טכנולוגיות מגרמניה. מתעמלת מקצועית מברזיל.
ויחד איתן הייתה בת'. סתם אחת.
היא ממש לא הייתה שייכת לכאן, והיא ידעה זאת.
היא ידעה זאת, אפילו לפני שעלתה אתמול ביוסטון לטיסה המסחרית במחלקה הראשונה ועברה למטוס הפרטי שחיכה לה בניו-יורק, שם פגשה את הנשים האחרות, שהגיעו מצפון אמריקה ומדרומה. היא ידעה זאת, מהרגע שאחותה התאומה הגאונה ביקשה ממנה למלא את מקומה בקרקס הזה.
"בבקשה, בת'," התחננה אחותה בטלפון, לפני יומיים. "את מוכרחה לעשות את זה."
"להעמיד פנים שאני את? השתגעת?"
"הייתי הולכת בעצמי, אבל רק עכשיו ראיתי את ההזמנה." בת' לא הופתעה. היא ידעה שאדית' נוהגת להניח לדברי הדואר להיערם, לפעמים במשך שבועות. "את יודעת שאני לא יכולה לעזוב את המעבדה שלי. אני על סף פריצת דרך!"
"את תמיד חושבת ככה!"
"את ממילא הרבה יותר טובה ממני במפגשים חברתיים," התחנפה אחותה. "את יודעת שאני לא טובה עם אנשים. לא כמוך."
"ואני ממש קורצתי מחומר של נסיכות," השיבה בת' באירוניה, כשחדלה לרגע לטאטא את חנות היד-שנייה שבה עבדה.
"את רק צריכה להופיע לאירוע הזה בפריז, והם ייתנו לי מיליון דולר. תחשבי מה תהיה משמעות הדבר למחקר שלי–"
"את תמיד חושבת, שמספיק שתגידי לי שאת מצילה ילדים מסרטן ואני אסכים למלא כל בקשה שלך."
"וזה לא נכון?"
בת' השתתקה.
"זה כן," אמרה באנחה.
וזו הסיבה שבת' הייתה בפריז עכשיו, לבושה בשמלה אדומה הדוקה מדי, כי היא הייתה הכלה הפוטנציאלית היחידה שלא התאימה למידה הנתונה. היא לא התאימה, חד וחלק. אחרי שהוסעה בלימוזינה, מהמלון המפנק בשדרת מונטיין אל האחוזה המפוארת הזאת, כמו כל הנשים האחרות, היא בילתה את השעות האחרונות באולם הנשפים החם והבלתי מאוורר הזה וצפתה בנשים יפהפיות ומוכשרות, ניגשות בזו אחר זו לדבר עם גבר כהה-עיניים בגלימות שייח', שישב בפאר רודני על הבמה.
מלבד בת'. עוזרי השייח' נראו כמי שלא יודעים מה לעשות איתה. מסתבר שהם כבר החליטו, שהיא רחוקה מלהיות הטיפוס של הבוס שלהם. עם זה, היא הסכימה בלהט.
היא הרימה מבטה אל האיש הזעוף שישב על הכס על הבמה. היא ראתה אותו מזמן אליו בהתנשאות את הנשים המדהימות, אחת אחת, בתנועת אצבע יהירה. ולתדהמתה, הנשים צייתו, לא במבטים זועמים אלא בחיוכים סמוקים!
למה הן מוכנות להשלים עם זה? בת' התוהה סיימה את השמפניה שלה. הנשים האחרות האלו היו הצלחות אדירות! גאונות! היא אפילו זיהתה את סיה ליין – כוכבת הקולנוע המפורסמת בעולם!
בת' ידעה למה היא עצמה כאן. כדי לעזור לאחותה להציל את הילדים האלה, ואולי מתוך רצון אנוכי לראות קצת את פריז, תוך כדי כך. אך הסיבות של הנשים האחרות התמיהו אותה. כולן היו כל-כך מוכשרות, יפהפיות וידועות – לא ייתכן שהן זקוקות לכסף, נכון?
והמלך עצמו לא היה מי-יודע-מה. בת' היטתה את ראשה ובחנה אותו ממרחק. הוא היה כחוש מכדי להיות נאה. והוא היה גס רוח. במערב טקסס, משם הגיעה, כל מארח ראוי לשמו היה מקבל בברכה את פניו של כל אורח, מרגע כניסתו בדלת. גם אם הוא מלך, האיש אמור לפחות להפגין נימוסים בסיסיים.
בת' הניחה את הגביע הריק שלה על מגש כסף חולף ונענעה בראשה. ואיזה מין גבר היה מזמין אליו, לפריז, עשרים נשים כאילו היו פיצה, כדי שיוכל לבחור לעצמו כלה?
גם אם עומאר אל-מקטון היה שליט סופר עשיר וסופר חשוב, של מדינה מזרח-תיכונית פצפונת שעליה היא מעולם לא שמעה, הוא כנראה שמוק גדול. למזלה, היא לא הייתה הטיפוס שלו. גוש עלה אל גרונה.
לא סתם, בגיל עשרים ושש בת' עדיין הייתה בתולה.
זיכרונות הפציצו אותה ללא אזהרה ונגחו בה, עם כל הכאב שעדיין היה מצוי בגופה, מחכה להסתער בכל רגע חולשה. אני מצטער, בת'. את פשוט יותר מדי... סתמית.
כשנזכרה במילים של ואייט, פתאום הרגישה כאילו היא נחנקת ומתקשה לנשום, בשמלת הקוקטייל ההדוקה מדי. היא הפנתה את גבה בעיוורון לאולם הנשפים החנוק וברחה החוצה דרך הדלת הצדדית, שם כמו נס מצאה גן חשוך שטוף אור ירח.
היא עצמה עיניים ונשמה עמוק את האוויר הקריר, בעודה הודפת את הזיכרון של הגבר ששבר את לבה. היא לא זקוקה לאהבה, אמרה לעצמה בייאוש. היא עוזרת לאחותה, משיגה כסף למחקר חשוב. יש לה מזל. היא זכתה לראות קצת את פריז, אחר-הצהריים. מגדל אייפל. שער הניצחון. היא ישבה שעה בבית-קפה על המדרכה, התענגה על קרואסון וקפה זערורי במחיר מופקע וצפתה בעולם חולף על פניה.
זו הייתה הבעיה. בת' ניגבה חזק את עיניה בגינה האפלולית. שלא כמו אחותה העסוקה ביותר, לפעמים בת' הרגישה שהיא רק צופה בעולם חולף על פניה. אפילו כאן, באחוזה הפריזאית הזאת שכמו נלקחה מהאגדות, מוקפת באנשים מפורסמים וזוהרים, זה כל מה שהיא עשתה. היא לא הייתה חלק מהעולם שלהם. תחת זאת, היא הסתתרה לבד בגן הפרטי.
לא לגמרי לבד. היא ראתה צל כהה נע, בין העצים החשופים של ראשית האביב. גבר. מה הוא עושה כאן בחוץ?
היא לא יכלה לראות את פניו, אך היא ראתה את החן הקשה והעוצמתי של הליכתו ואת המתח בכתפיו, בחליפה המחויטת. לפי לסתו הקשה, בת' הניחה שהוא כועס. או אולי אומלל. היה קשה לקבוע.
היא לא תצטרך לחשוב על הבעיות האישיות שלה, אם תוכל לעזור למישהו אחר עם הבעיות שלו. היא ניגשה אליו ואמרה, בצרפתית מגומגמת ומבולבלת של תיכון, "סקוזה מואה, מיסייה, אסקה ז'ה פו וו איידה – ?"
האיש הסתובב והיא השתנקה.
לא פלא שהיא לא ראתה אותו בתחילה, בין הצללים. הוא היה שחור-שיער, שחור-עיניים, בחליפה שחורה. ועיניו היו השחורות מכול.
"מה את עושה כאן?" קולו היה נהמה נמוכה, במבטא שהיא לא הצליחה ממש לזהות, קצת אמריקני, קצת משהו אחר.
הזר היה כה נאה, עד שהיא נאלמה דום. היא הצטערה שניגשה אליו. היא לא ידעה איך לדבר עם גבר כזה.
זו לא אשמתו שהוא נאה, אמרה לעצמה. היא נשמה עמוק וניסתה לחייך. "אני מצטערת. פשוט נראית עצוב. תהיתי אם אני יכולה לעזור במשהו."
ארשת פניו הפכה להיות קרה כקרח. "מי את?"
בת' תהתה אם העליבה אותו. גברים יכולים להיות כל-כך רגישים, דוקרניים כמו קקטוס מבחוץ, גם כשמתחת הייתה בהם רק מתיקות. לפחות זו הייתה ההתנסות שלה, עם הידידים שלה, שכולם קראו לה "אחותי".
"אני-" היא תפסה את עצמה בדיוק בזמן. היא השתעלה. "אדית' פראדיי. דוקטור אדית' פראדיי," הדגישה וניסתה לנעוץ בו מבט נעלה בסגנון אדית'.
שפתיו החושניות התעקלו. "אה. העילוי, חוקרת הסרטן מיוסטון."
"כן," אמרה בהפתעה. "אתה כנראה עובד אצל השייח'."
נראה שזה שעשע אותו.
"כל יום," אמר בקדרות. "למה את לא באולם?"
"השתעממתי. והיה לי חם."
מבטו הושפל אל שמלתה האדומה, שהייתה קטנה מדי עבורה. היא הסמיקה שלא מרצונה. היא הרימה את המחשוף, שבקושי כיסה את שדיה הנדיבים. "כן, אני יודעת שהשמלה לא מתאימה לי. לא היה להם שום דבר במידה שלי."
הוא קימט מצחו. "היו אמורות להיות להם שמלות בכל המידות."
בת' גלגלה עיניים. "כל המידות, מאקסטרה סמול ועד סמול. ההתלבטות הייתה בין השמלת הזאת לבין הג'ינס וחולצת המיזע שלי, והם היו רטובים. ירד גשם אחר-הצהריים, כשטיילתי בעיר."
הוא נראה מופתע. "לא נחת במלון היום, כמו האחרות?"
"מה, שנת יופי, כדי שאיראה יפה במיוחד, כשאפגוש את השייח' הלילה?" היא נחרה. "אני כבר יודעת שאני לא הטיפוס שלו. וזו הייתה ההזדמנות היחידה שלי לראות את פריז. מחר, אני אישלח הביתה."
"איך את יודעת?"
"כי העוזרים שלו לא יודעים מה לעשות איתי. חוץ מזה, חיכיתי באולם הנשפים הזה שעות, והאיש עדיין לא הואיל בטובו להפנות לעברי את האצבע המיוחסת שלו."
האיש קימט מצחו. "הוא היה גס רוח?"
"זה בסדר," אמרה בת' בעליזות. "זה הדדי, המלך הוא גם לא הטיפוס שלי."
הזר הנאה נראה מבולבל. "איך את יודעת? הרי ברור שלא ערכת עליו שום בירורים."
בת' קימטה מצחה. איך הוא ידע? רואים עליה? "עלית עליי," הודתה. "אני יודעת שהייתי צריכה לבדוק עליו באינטרנט, לקרוא מה הוא אוהב ולא אוהב וכולי, אבל גיליתי על זה רק לפני יומיים, והייתי פשוט עסוקה מדי בעבודה, לפני שהמטוס המריא אתמול..."
הוא נראה המום. "עסוקה מדי?"
"בטירוף." היא נאלצה להקדים לקיים את מכירת האביב בחנות, לפני שהבוס שלה הסכים בהסתייגות לאפשר לה לקחת את ימי החופש הראשונים שלה זה שנה. בת' השתעלה. "במעבדה, אני מתכוונת. סופר עסוקה במעבדה."
"אני מתאר לעצמי. את עושה עבודה חשובה." האיש חיכה ללא ספק שתמשיך בדבריה. אך תחת עוצמת מבטו, כל ההסברים ששיננה על המחקר הטכני לעילא של אדית' פרחו ממוחה.
"כן. אה. סרטן זו מחלה איומה."
הוא הביט בה כאילו היא סתומה. "כן, אני יודע."
"כן," אמרה, כשהיא מרגישה מטומטמת ביותר, אך מלאת הקלה שהוא לא לחץ עליה יותר. היא שינתה את הנושא. "אז אתה עובד אצל המלך? מה אתה עושה כאן בחוץ? למה אתה לא באולם?"
עיניו הכהות נצצו. "כי אני לא רוצה להיות." זו הייתה התשובה המובנת מאליה – ועם זאת, זו לא הייתה תשובה. רוח קרה, ההתנשפות הגרונית האחרונה של החורף, נשבה לעומת זרועותיה וחזהּ החשופים. היא הביטה בו ונרעדה. אך זה לא היה מקור.
האיש התנשא מעליה, חליפתו הכהה מותאמת היטב לכתפיו הרחבות ולגופו השרירי והחזק. היא מעולם לא נמשכה ככה למישהו. היא הרגישה רעידות בפנים, המומה מעצם קרבתה אליו. הוא היה גבוה ממנה, גדול יותר בכל מובן. היא הרגישה שגופו מקרין גלי כוח. אך עיניו היו אפילו מסוכנות יותר מגופו החזק.
הן היו בריכות שחורות, ששיקפו רסיסי אור פזורים, והן פיתו אותה, סחפו אותה כמו ים כהה, בוגדניות ועמוקות, מאיימות להטביע אותה.
בת' הכריחה את עצמה להסב מבטה. "טוב," אמרה בקול לא יציב, "כדאי שאחזור פנימה. ואחכה שהמלך יסמן לי באצבע." היא נאנחה. "אחרי הכול, בשביל זה משלמים לי."
"משלמים?"
היא החזירה מבטה אליו בהפתעה. "כן. כל אחת מהנשים מקבלת מיליון דולר, רק על עצם הגעתה. ועוד מיליון על כל יום נוסף שהיא מוזמנת להישאר." שפתיה התרוממו.
"האפשרות להיות המלכה של סמארקארה, הייתה אמורה להספיק," אמר ברוגז. "לא אמור להיות צורך בשוחד."
"כן, בטח," לגלגה בת'. "לא ברור לי, למה כל הנשים המאוד מוכשרות האלו כאן, אבל אני משערת שהכסף אולי מהווה חלק מהשיקול." היא קימטה מצחה, כשחשבה על אחותה. "אחרי הכול, גם אם את מפורסמת וממש טובה בעבודה שלך, ייתכן שאת עדיין זקוקה לכסף."
"ואת?" אור ירח מנוקד מנצנץ כאופל, ליטף את קצות גבותיו הכהות ואת שיפוע עצמות לחייו הגבוהות. "זו הסיבה שאת כאן?"
"כמובן," לחשה. היא מעולם לא זכתה לתשומת לב מרוכזת מגבר כזה. על מה היא מדברת? היא מעולם לא פגשה בכלל גבר כזה, בכל חייה. הוא כאילו יצא ישירות מתוך אגדה, ישירות מתוך חלום סקסי.
בכל פעם שהזר הזה הביט בה, בכל פעם שדיבר, קצב לבה התגבר. הוא היה כעת במרחק פסיעה בלבד, והיא התחילה לנשום בכבדות. עם כל נשימה מהירה, שדיה המלאים נדחקו אל מחשוף הלב ההדוק מדי של שמלת הקוקטייל האדומה שלה, נטולת השרוולים. הם איימו לזנק החוצה לגמרי. במיוחד כשהוא התקרב אליה, בגן הפריזאי האפלולי.
"אז את כאן רק בשביל הכסף," אמר בקול חדגוני.
"חקר הסרטן עולה הרבה." קולה רעד מעט, חרף כל מאמציה.
"אני מתאר לעצמי." הוא השתתק והשפיל מבט אליה. "אבל לא העליתי בדעתי, שישלמו לנשים כדי להגיע לכאן."
"באמת?" בת' נשפה ארוכות. אם כך, הוא כנראה לא מקורב לשייח'. הוקל לה. לפחות הוא לא יספר לבוס שלו, כמה טיפשה נראתה ד"ר אדית' פראדיי בגן, רועדת ומתנשפת בגלל כמה מילים אגביות של גבר זר. אדית' האמיתית הייתה נחרדת. או – היא עצרה פתאום – אולי היא לא צריכה להניח הנחות.
"מה הקשר שלך למלך?" אמרה בהיסוס. "אתה נספח? שומר ראש?"
הוא נענע בראשו והביט בה באי-אמון. "את באמת לא יודעת?"
"אוה, אתה איזה דודן? מישהו מפורסם? אני מצטערת. אמרתי לך, הייתי עסוקה. הייתי כל-כך עייפה, עד שנרדמתי במטוס. והיום טיילתי בפריז..."
היא ידעה שהיא מברברת. הגבר זקף גבה כהה, גופו החזק והמתנשא במרחק סנטימטרים בלבד ממנה. במשחק של אור הירח והצל, פניו הקשות והנאות היו ממוקדות בה, כאילו היא תעלומה שהוא מנסה לפתור.
בת', תעלומה? היא הייתה ספר פתוח!
רק שהיא לא יכולה להיות, לא הפעם! יהיה האיש הזה מי שיהיה, היא לא יכולה לחשוף בפניו את סודה: שהיא לא ד"ר אדית' פראדיי.
עד לרגע זה, היא הרגישה שהיא בסך הכול עושה לאחותה טובה, הזדמנות לעזור לילדים חולים ולראות קצת את פריז. אך המלך שילם את כל הכסף הזה, מתוך מטרה מסוימת. כדי לפגוש את ד"ר אדית' פראדיי, לא איזו מוכרת סתמית מיוסטון.
ולאימתה, פתאום התחוור לה שיש שם חוקי למה שהיא ואדית' עושות: הונאה.
בת' משכה באי-שקט את המחשוף הטיפשי של שמלת המשי האדומה. השמלה הייתה בסכנת החלקה, במיוחד כשהאיש התקרב ונשימותיה הצטרדו. לא פלא שהוא המשיך להעיף בה מבטים ואחר-כך הסב עיניו בחדות.
היא הרגישה מבויישת, זולה ולא שייכת. היא הצטערה שהגיעה לכאן וייחלה להיות בחזרה בבית, לובשת את הבגדים הרפויים הרגילים שלה, שהשיגה בכלום כסף בחנות יד-שנייה. אף גבר לא הסתכל עליה לזמן רב בבגדים הללו.
"כדאי שאזוז," פלטה חנוקות. אך כשפנתה לחזור אל אולם הנשפים, קולו של האיש היה צרוד בצללים שמאחוריה.
"אז מה את חושבת עליהן?"
היא הסתובבה. "על מי?"
"על הנשים האחרות."
בת' קימטה מצחה. "למה?"
"אני סקרן לשמוע את הדעה של מישהי שלדברייך, אין לה סיכוי עם המלך. אם לך אין, למי יש?"
היא כיווצה את עיניה. "אתה מבטיח לי, שלא תספר לשייח'?"
"מה זה משנה בכלל?"
"לא הייתי רוצה לחבל בסיכויים של מישהי."
הוא הניח יד על לבו, במחווה מיושנת משהו. "אני מבטיח שלא אחזור על דברייך, באוזני איש."
היא האמינה לו.
היא אמרה באי-רצון, "כוכבת הקולנוע היא הבחירה המובנת מאליה. היא היפהפייה הכי מפורסמת בעולם כרגע."
"את מדברת על סיה ליין?"
"כן. היא באמת יפהפייה מדהימה. ומקסימה." היא עשתה אתנחתא. "היא גם ממש מרושעת. במטוס הפרטי מניו-יורק, היא לא חדלה להטריד את הדיילות, רק בגלל שלא היו להן את מי הסודה שהיא רצתה. וכשהגענו למלון הבוקר והשוער כמעט הפיל את המזוודה המעוצבת שלה, היא איימה להרוס את כל המשפחה שלו, אם היא תראה עליה אפילו שריטה אחת. היא אישה שמסוגלת לבעוט בכלב." היא היטתה את ראשה. "אלא אם כן, כמובן, תאמין שהכלב יכול לעזור לקריירה שלה."
הוא נחר. "תמשיכי."
היא השתתקה מרגשות אשמה. "לא הייתי צריכה להגיד את זה." היא נענעה בראשה. "אני בטוחה שהיא אדם נהדר. אולי פשוט תפסתי אותה ביום רע."
עיניו הכהות לא הסגירו מאום. "אם היא הבחירה הכי גרועה שלו, מי הכי טובה?"
"לילה אל-עבאיי," אמרה מיד. האיש נראה מיוסר משהו, אך היא המשיכה בלהיטות, "כולם אוהבים אותה. היא כמו אימא תרזה או משהו. והיא מסמארקארה, כך שהיא מכירה את השפה והתרבות – "
"מי עוד?" שיסע אותה.
בת', שהייתה מבולבלת מתגובתו החדה, קימטה מצחה. "ביר אקינוונדה יפהפייה, טובת לב וחכמה. היא תהיה מלכה נהדרת. ויש עוד. למרות שבכל הכנות, אני לא מבינה מדוע מי מהנשים האלו תרצה להתחתן עם המלך?"
"למה?" דרש לדעת.
"אוה, אני לא יודעת, כי הוא אדם שמארגן משהו כזה, כדי למצוא לו אישה?" היא גלגלה עיניים. "ברצינות. חסרה רק מצלמה אחת, כדי להפוך את זה לתוכנית ריאליטי."
"לא קל לאדם במעמדו, למצוא בת-זוג ראויה," אמר בנוקשות. הוא היטה את ראשו. "כמו שאני מתאר לעצמי, שלא קל למדענית מהוללת כמוך לפנות זמן מהעבודה החשובה שלך, כדי לבזבז אותו על התהליך המכאיב של מציאת בעל בדרך הישנה."
בת' לטשה בו עיניים באי-שביעות רצון ואחר-כך נאנחה, וכתפיה נרגעו. "אתה צודק. מי אני שאשפוט? לפחות הוא משלם לנו על הזמן שלנו. לא אנחנו משלמות לו. אני צריכה להודות לו," אמרה בעליזות. "ואני אעשה זאת, אם תהיה לי הזדמנות."
קול נשמע מאחוריה.
"ד"ר פראדיי? מה את עושה כאן בחוץ? זקוקים לך באולם הנשפים."
אחד העוזרים עמד בדלת הפתוחה של אולם הנשפים והחווה לה בחוסר סבלנות להיכנס. פתאום, עיניו התרחבו למראה הזר שמאחוריה. היא העיפה מבט לאחור וראתה את הזר הנאה נד קלות בראשו.
"תסלחי לי, ד"ר פראדיי," חל שינוי משונה בקולו של העוזר, "אבל אם תואילי בטובך לחזור לאולם הנשפים, אנחנו נודה לך מאוד."
"מי היה מאמין. נראה שסוף-סוף אזכה לפגוש את הוד מעלתו." בת' הפנתה אל הזר הנאה חיוך עקמומי. "תאחל לי בהצלחה."
הוא שלח יד ונגע בכתפה החשופה. הוא הביט בעיניה. קולו היה נמוך ועמוק, והעביר בה רעד. "המון הצלחה ומזל."
ברכיה של בת' רפו. היא ניסתה לשמור על קור רוח כשהתרחקה ואמרה ברוח טובה, "לא צריך מזל, כדי להיכשל. אני נכשלת בכל דבר. אני אלופה בזה."
האיש קימט מצחו בתהייה. והיא נזכרה באיחור: בת' נכשלה. לא אדית'.
"זאת אומרת... לא משנה. ביי." היא הסתובבה ועזבה את הגן במהירות, בעקבות העוזר.
אך כשחזרה לאולם הנשפים החם והצפוף וראתה את השייח' יושב על הבמה, היא כבר לא הייתה לחוצה. היא לא חשבה על המלך רב-ההשפעה, שהפך עולמות כדי לכנס את הנשים הכי מוכשרות בעולם, רק כדי לבחור לעצמו כלה פוטנציאלית.
תחת זאת, בת' ראתה בעיני רוחה את הזר הנאה, שכמעט הפיל אותה בנגיעה אחת, בצללים שטופי אור הירח של גן פריזאי קריר.
 
עומאר נשאר לעמוד בגן וליווה אותה במבטו, עדיין המום.
האם ייתכן, שזה עתה ניהל שיחה שלמה עם ד"ר אדית' פראדיי, מבלי שהיא קלטה מי הוא?
לא, אין סיכוי. היא בטוח ידעה.
אך אם זה היה מהלך של חיזור, לפחות הוא היה מקורי. אף אישה עוד לא העמידה פנים שהיא לא מכירה אותו.
הוא הניח ביהירות, שכל אישה שהסכימה להגיע לארמון הלילה, רצתה להתחתן איתו. האם ייתכן שאחת מהן אפילו לא זיהתה אותו? שהיא גילתה בו עניין כה מועט, עד שלא טרחה לקרוא עיתונים, מגזיני רכילות או פשוט לחפש עליו באינטרנט? זה נראה מופרך.
אך האינסטינקטים שלו אמרו לו שד"ר אדית' פראדיי לא העמידה פנים. באמת לא היה לה מושג מי הוא.
בדיוק כפי שהוא עצמו לא ידע, שחאליד שילם לעשרים הנשים כדי להגיע לפריז. זה היה הגיוני – משום שכל הכלות המיועדות שהווזיר שלו בחר היו מפורסמות ומצליחות כל-כך – עד שלא ניתן היה לצפות מהן לזנוח את לוח הזמנים העמוס שלהן, רק בשביל הסיכוי להפוך לכלתו של עומאר. אבל בכל זאת... אגו של אדם חלש יותר אולי היה נפגע מההבנה, שלא היה די בתקווה להתחתן איתו כדי להביא לכאן נשים מאמריקה, מאסיה, מאפריקה ומאירופה.
וכנראה זו הסיבה שחאליד לא מסר לו את הפרטים. הוא אמר לווזיר שלו לארגן את העניין, וזה מה שהאיש עשה. חאליד היה זה שישב בזה הרגע באולם הנשפים של מעונו בפריז, ונפגש אישית עם כל אחת מהנשים. חברו יצמצם את העשרים לעשר, ואותן עומאר יפגוש אישית מחר.
חאליד היה זה שקבע את הקריטריונים לבחירת עשרים הכלות הפוטנציאליות ודאג שהן יובאו לפריז. כשעומאר ראה לראשונה את הרשימה באותו בוקר, הוא הופתע לגלות כמה קרייריסטיות ושאפתניות היו הנשים. מצד שני, הרי הוא עצמו התעקש שעליהן להיות מבריקות, כדי להיבחר כמלכה שלו. האישה שהוא יבחר בוודאי תסכים לוותר על הקריירה שלה, מהוללת ככל שתהיה. לאיזה גורל נעלה יותר יכולה אישה לשאוף, מלבד להפוך למלכה של סמארקארה?
היה ברשימה רק שם אחד, שעורר מיד את מורת רוחו.
"למה הזמנת את לילה אל-עבאיי?" דרש לדעת באותו בוקר. "אמרתי לך שאני לא יכול להתחתן איתה."
"לא," אמר ידידו הוותיק בעליזות. "אמרת לי שתתחתן איתה, רק אם כל האצילים שלנו יסכימו שהיא תהיה המלכה."
"דבר שלא יקרה."
"העתיד לא ידוע," אמר חאליד.
"בעניין הזה, כן," השיב עומאר בחמיצות. "אני מופתע שהיא הסכימה בכלל. זה לא משפיל עבורה, להתחרות?"
הווזיר שלו חייך ועיניו הכהות נצצו באור משונה. "בדיוק כמוך, אדוני, מיס אל-עבאיי מציבה את הצרכים של סמארקארה מעל הצרכים האישיים שלה. אבא שלה כל-כך נפגע מרעיון שוק הכלות שלך, עד שהוא איים לגרום צרות. ואז לילה הודיעה שהיא בעד התוכנית שלך ושגם היא תומכת במסורות הקדומות. זה הרגיע את אבא שלה. היא נענתה להזמנה שלי ממניעים דיפלומטיים, לטובת האומה בלבד."
לטובת האומה, פלוס מיליון דולר, מסתבר.
מיליון דולר, ליום.
עומאר חשק את לסתו. שיהיה. הוא נמנע מנישואין זמן ארוך מספיק. הוא היה בן שלושים ושש, ואם ימות, לא יהיה מי שיירש את הכס. חאליד, שהיה בן-דוד רחוק, שאפילו לא היה אל-מקטון, אלא אל-באיאן, היה כל המשפחה שנותרה לו. הוא לא יכול היה לקחת את הסיכון, לעורר מחדש את מלחמת האזרחים האלימה שכמעט הרסה את סמארקארה בתקופת סבו.
כמו כן, הוא לא יכול היה להסתכן ולחפש אישה שהוא יאהב. הוא לעולם לא יחזור על הטעות הזאת.
לא. הוא היה כעת בוגר יותר, חכם יותר. הנישואין היו למטרות ילודה בלבד. ובחודש שעבר, מאז הורה לחאליד לארגן את שוק הכלות, הוא נמנע בהצלחה ממחשבות על כך. זה לא היה קשה. עומאר תמיד היה עסוק בענייני המדינה.
אך הלילה, אחרי שסיים פגישה דיפלומטית בשגרירות וחזר למשכנו, הוא מצא את עצמו מתוח, בגלל הידיעה שהנשים שם. התהליך החל.
בתור מלך, ההחלטה הסופית תהיה של עומאר בלבד. לפי המסורת של שוק הכלות, חברי המועצה שלו ייעצו לו מי לדעתם האישה המתאימה ביותר להיות מלכתו.
אך היא לא תהיה רק המלכה של עומאר. היא תהיה גם אשתו. אם ילדיו. האישה שתשהה במיטתו ולצידו. לנצח.
אם תתחתן עם זרה, אתה עלול לגזור על עצמך חיי אומללות.
עומאר הדחיק בזעף את אזהרתו של חאליד. שוק הכלות כבר החל, ובכל מקרה הווזיר והמועצה שלו לא יוכלו לבחור עבורו מישהי גרועה יותר, מכפי שהוא ניסה פעם לבחור לעצמו.
אבל עדיין...
מרוב שהיה מתוח וחסר מנוחה, כשחיכה שהנשים יסיימו את הראיונות באולם הנשפים, הוא התהלך בחדריו הפרטיים. הוא ידע שהוא לא יכול לפגוש את הכלות. עוד לא. הדבר נוגד את הפרוטוקול. אך הוא גילה שהוא לא מסוגל להישאר במקום או לגשת לאולם. לכן יצא אל הגן החשוך והאפלולי, וניסה לא לחשוב על העתיד או העבר.
פתאום פנתה אליו אישה יפהפייה, חושנית ומפתיעה. הוא נמשך אליה בעוז, תחילה אל גופה המדהים, שהיה עסיסי ומקומר במידה מגוחכת בשמלה ההדוקה. אחר-כך נמשך אל כנותה וחוסר היומרנות שלה. לרגע, דעתו הוסחה והוא אפילו הרגיש שעשוע, וכן משיכה.
עד שאפילו היא נאלצה לומר שלילה, האחות למחצה של ארוסתו המנוחה מלפני שנים רבות, אמורה להיות כלתו.
האם אין מפלט מהעבר?
עומאר הביט כעת באור הירח והרגיש צמרמורת חדשה. הוא חשב ששוק הכלות יקל עליו לפתוח דף חדש. אך הלילה הוא נרדף יותר מתמיד, על ידי הזיכרונות של הניסיון הראשון שלו למצוא לו כלה, לפני כחמש-עשרה שנה. איזה אסון זה היה.
לא, לא אסון. טרגדיה.
טרגדיה שאסור לה לשנות.
קללה נמוכה חמקה מפיו. הוא קיבע את לסתו וחזר בעקבות ד"ר אדית' פראדיי, אל אולם הנשפים. הוא נעמד בשקט סמוך לקיר, כדי שלא ירגישו בו, וצפה בה ממרחק כשדיברה ברצינות עם הווזיר על הבמה. היא העיפה מבט לאחור כשהרגישה במבטו, ועיניהם הצטלבו.
פתאום מבטה הוצר.
אם בגן היא לא ידעה מי הוא, כנראה עכשיו היא יודעת. מבטה היה כעוס מאוד – אפילו מאשים.
ניצוץ חם עבר בו, כשהביט לאט בגזרתה המעוגלת בשמלה ההדוקה.
מערכות היחסים שלו בחמש השנים האחרונות – רדודות, מיניות וקצרות טווח – התנהלו בעיקר עם בלונדיניות כחושות, שאפתניות וקרות, עם תבונה אכזרית. ניגוד לפרידה אל-עבאיי שחורת העיניים, הארוסה שהוא איבד.
ד"ר פראדיי הייתה שונה מכולן. היא לא הייתה בלונדינית קרירה, וגם לא ברונטית חושנית כהת-עיניים. שיערה הארוך והמבריק היה אי שם בין בלונד עכור לחום בהיר. על אפה הסולד הייתה תפזורת של נמשים. פני הלב שלה היו ורדרדות, שפתיה מלאות וורודות, ועיניה – הוא היה רחוק מכדי לראות את הצבע, אך הן נעצו בו מבט כמעט כעוס, שהוא הרגיש עד מפשעתו.
אך אם פניה שידרו יופי תמים, גופה הקרין את ההפך. היא הייתה פצצה. השמלה הזאת אמורה להיות בלתי חוקית, חשב. המשי, שנצמד אל גופה המעוגל, לחש בקוצר נשימה שבכל רגע, תפריו עלולים להתפקע ולהשאיר את גופה המדהים ערום ובשל עבורו. בשמלה הזאת, ד"ר פראדיי יכלה לשלוט בכל גבר.
או אולי מדובר רק בו. כשהביט בה באורות הבהירים של אולם הנשפים, הוא רצה לקחת אותה ישירות אל מיטתו. כשנגע חטופות בכתפה, עורה היה אפילו רך ממשי. הוא יכול היה רק לדמיין איך ירגיש שאר גופה, ערום לעומת גופו.
הוא נשם נשימה עמוקה וצרודה.
עומאר לא יכול היה לפתות אותה, או כל אישה אחרת כאן. מהותו של שוק הכלות לא הייתה פיתוי קליל ופשוט. למרות הערתה של ד"ר פראדיי בדבר תוכניות ריאליטי, זו הייתה מסורת רצינית, לא אפיזודה מהרווק.
הדרך היחידה שלו להכניס את ד"ר פראדיי המושכת אל מיטתו, תהיה אחרי הנישואין. ויש לה הרבה מעלות נוספות, מלבד סקס אפיל מטמטם. קורות החיים שלה בלטו בין תשעה-עשר האחרות, משום שהיא הייתה מדענית חוקרת שהתמחתה באותו סוג של לוקמיה בילדים, שהרגה את אחיו הגדול של עומאר לפני שנים רבות.
עם זאת, אלמלא קרא את המידע, הוא לא היה יודע שהאישה סיימה את לימודיה בהארוורד בגיל תשע-עשרה, עם תואר דוקטור לרפואה ופרופסורה בביוכימיה. בגיל עשרים ושש, היא כבר ניהלה צוות ביוסטון ועסקה במחקר חדשני. אדית פראדיי כמעט לא עזבה את המעבדה, לפי מה שקרא.
מישהי כזאת הייתה אמורה להיות מאיימת, קרה, מבהילה. אך ד"ר אדית' לא התנהגה בהתאם לקורות החיים שלה. היא הייתה כה שונה פנים אל פנים, חשב עומאר, עד שכמעט נראתה אישה שונה לחלוטין.
היא הייתה חמה, טובת לב, צוחקת על חשבונה. אף שהיא הייתה שונה מהטיפוס הרגיל שלו, הוא נמשך אליה בעוצמה. או אולי זה היה בגלל שהיא הייתה כה שונה.
עומאר מצמץ, כששמע לפתע את הלחישות באולם הנשפים, ורעם נמוך של קול המום הסתחרר סביבו. הנשים האחרות באולם הנשפים זיהו אותו. ללא מילה, הוא הסתובב ונעלם שוב בגן, ומשם אל חדריו הפרטיים באחוזה.
אך בסוף הערב, עמד עומאר לבד בסלון הקומה העליונה ועקב דרך החלונות בעשרים הכלות העתידיות נכנסות אל לימוזינות, שיחזירו אותן אל מלון קמפניה המפואר, המעוטר בחמישה כוכבים, בשדרת מונטיין.
"הדברים שאני עושה בשבילך, הוד מעלתך." קולו של הווזיר שלו נשמע מאחוריו. "אתה כבר מוכן לנהוג בהיגיון ולהתחתן עם הבת של אל-עבאיי?"
עומאר הסתובב, מבלי לזכות את השאלה בתשובה. "החלטת מי מהעשר יישלחו הביתה?"
"זה לא היה קל." חאליד עשה אתנחתא. "חוץ מהאחרונה. בקושי החלפתי איתה עשר מילים, לפני שידעתי שהיא לא הטיפוס שלך."
הוא דיבר על ד"ר אדית' פראדיי, הבין עומאר ואמר ברוגז, "אין לי טיפוס. למה כולם חושבים שיש לי טיפוס?"
"כי יש לך."
עומאר השיב בעצבנות, "וד"ר אדית' פראדיי לא מתאימה לו?"
"נערה יפהפייה, אבל קצת סתמית מדי בשבילך, לדעתי. היא גם עלתה במשקל, מאז הצלומים המפורסמים האחרונים שלה. השמלה שלה נראתה הדוקה באופן שערורייתי." חאליד מצמץ. "אני טועה?"
עומאר חזר להשקיף דרך החלון. הוא ראה את ד"ר פראדיי נכנסת ללימוזינה האחרונה. היא נשאה מבטה בערגה אל האחוזה, כאילו ידעה שלעולם לא תחזור, כאילו ניסתה לחרות כל פרט בזיכרונה.
לא צריך מזל כדי להיכשל, היא אמרה. אני נכשלת בכל דבר. אני אלופה בזה.
איזו הערה משונה, מפיה של גאונה שהתפרסמה בכל העולם, חשב. משום שהיא טרם מצאה תרופה ללוקמיה ביפנוטיפית חריפה, כל הישגיה חסרי משמעות?
אך היא תבין, כפי שרק מעטות יבינו, מה פירוש הדבר להתמסר כל כולך לתפקיד אחד – עבורה, מציאת תרופה לסרטן, עבורו, האחריות של הנהגת מדינה.
סתמית, קרא לה חאליד. והוא צדק. באדית' פראדיי לא היו מצויות ההתנשאות, הרשמיות, היהירות של מלכה. היא הייתה לא שגרתית, קצת לא מכובדת, ועם זאת...
ועם זאת...
עומאר רצה אותה. בפתאומיות, וללא שום היגיון.
לא. פעימה של סכנה עברה בגופו. כל אחת מהנשים האחרות תהיה בחירה בטוחה יותר, אפילו לילה אל-עבאיי. כי הוא לא יכול, לא יעז, להניח לרגש להשפיע על הבחירה הזאת. לעולם לא שוב. המחיר של אהבה, של תשוקה, היה גבוה מדי – הוא המיט הרס, לא רק עליו, אלא על אנשים חפים מפשע.
עם זאת, למרות ידיעה זו, עומאר לפת את שוליו של הווילון השקוף, כשהתבונן בלימוזינה יוצאת דרך השער. ד"ר פרדיי חיממה אותו בגן. חיממה?
בראשו חלפה תמונה של גזרתה השופעת, שדיה המלאים נדחפים אל המשי המעוטר בסרט, נאבקים על צניעות ומפסידים. עיניה מנצנצות בתרעומת, כשהזעימה אליו מבט על פני אולם הנשפים, וליקקה בלי משים את שפתיה הוורודות המלאות –
זרם חום שטף אותו ישירות אל מפשעתו. הוא כמעט גנח בקול.
אך הוא לא יכול היה לפתות אותה. הוא לא יכול היה אפילו לנשק אותה. אלא אם כן, ורק כאשר, יכריז עליה רשמית ככלתו, על מדרגות הארמון המלכותי שלו בסמארקארה.
והוא לעולם לא יוכל לבחור בד"ר פראדיי כמלכה. הצדק היה עם חאליד. היא הייתה גלוית לב מדי, כנה מדי, סקסית מדי. כלל לא מתאימה. לכן עליו לשלוח אותה לדרכה. בזה הרגע, אם לא קודם.
"אדוני?" שאל הווזיר שלו. "לשלוח את פראדיי הביתה?"
אך כשעומאר הסתובב, הוא חשב איך בגן החשוך והקר, היא הייתה כמו שמש בוהקת וחמימה אחרי חורף ארוך. והוא שמע את עצמו נוהם, "עוד לילה אחד."