נגיעה של מלאך

גורלו של תאריך

הסיפור שאתם עומדים לקרוא נכתב בשבוע ימים.

שבוע ימים שכמעט לא חשתי בו שום צורך לאכול או לשתות.

שבוע ימים שנראה כמו נצח וכל דקה בו הכילה עולם ומלואו.

שבוע ימים שכל רגע ממנו חרוט בזיכרוני ולא יישכח לעולם.

במשך השבוע הזה לא חדלו המחשבות לזרום, יום וליל, ללא הפסקה. התיישבתי ליד שולחני והתחלתי לכתוב, לרשום על גבי ניירות לבנים את כל אשר עבר במוחי. הדפים הריקים שהנחתי לנגד עיניי כוסו עד מהרה במילים ובמשפטים אשר יצרו את הטקסטים פרי מחשבותיי. כתבתי וכתבתי את מה שהפך להיות הסיפור הראשון שלי. הראשון אך החשוב והמשמעותי ביותר בחיי.

זהו סיפור שנכתב בשבוע ימים.

שבוע של שבעה.

ביום רביעי, 10 במרס 2010, בשתיים בצהריים, ליווינו ליאורה אשתי, אני, מאות בני משפחה, חברים יקרים ומכרים את רפאל ליעם, בננו היחיד, לקברו. היה זה בתום מאבק של שנתיים במחלת הסרטן, שבמהלכו סבל מגידול מוחי נדיר וקשה במיוחד. בן ארבע שנים וחודשיים היה במותו.

בציניות גורלית בלתי נתפסת נחרט יום זה בזיכרוננו בפעם השנייה. שמונה שנים קודם לכן, ב-10 במרס, באותה שעה בדיוק, בשתיים בצהריים, ליוו מאות בני משפחה וחברים יקרים את ליאורה ואותי מתחת לחופה. היינו מאושרים ושמחים ובלבנו הרצון להתאחד ולהקים משפחה.

וכך, בחסדו של צחוק הגורל האכזר, הפך תאריך יום נישואינו ליום קבורתו של בננו היחיד.

במשך כל ימי השבעה פקדו את ביתנו המוני מבקרים, החל משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות. בני משפחה, חברים, מכרים, ומעת לעת גם אנשים מוכרים פחות, שפשוט רצו לבוא ולהביע את תמיכתם. הביקורים הטעונים יותר בהתרגשות, ברגשות ובדמעות היו של אנשים שהיו קשורים ישירות לחייו של ליעם, מהפעוטון, מהגן ובמשך כל תקופת המחלה עצמה. מבט אחד בעיניהם העלה שוב במלוא העוצמה זיכרונות כואבים מילד נפלא שקיבלנו במתנה. ולמרות הקושי, ביקורים אלה היו חשובים לנו במיוחד.

בימים אלו נחשפנו למצבי עצב קיצוניים, שלא נתקלנו בהם קודם. נגענו בייאוש אמיתי, לא סיסמה. תחושה חדשה שאי אפשר להבינה בלי לחוות אותה. עמדנו כמו על חבל דק ביותר, תהום מימיננו ותהום משמאלנו, וכל שנייה של חוסר תשומת לב הייתה עלולה להיגמר באסון חדש. הכרה נוראה הכתה בנו, שהדבר אשר נתן לנו כוח לקום ולחיות נגמר, ולעולם לא יהיה עוד. למרות זאת, ובו זמנית, הרגשנו כוח מיוחד, חוט דק אך חזק דיו שמנע מאיתנו ליפול. אנרגיה חזקה שדחפה אותנו להסתכל קדימה. חשתי ביכולת לפרוץ גבולות, שהעירה בי את התחושה שהימים האלה אינם מסמלים את הפרק האחרון בסיפור חייו הקצרים של רפאל ליעם, אלא להפך, את תחילתו של סיפור, שהשלכותיו העתידיות משמעותיות בהרבה מזיכרונות העבר.

ביום האחרון לשבעה חזרנו הביתה מבית העלמין. רגלינו היו כבדות והמחשבות שוב איימו להפיל. מיד ניגשתי לחדר העבודה, התיישבתי מול המחשב, אספתי את כל הניירות ששרבטתי עליהם את מחשבותיי, והתחלתי לנסות ולערוך את הסיפור ששינה את חיינו, ואשר עוד ישפיע משמעותית על המשך דרכנו. לעד.

אך זהו אינו סיפור על ילד עם מחלה נדירה ועל התמודדותה של משפחה שלמה. לפני הכול זהו סיפור על החיים ועל בחירת הדרך שבה יש לחיות אותם. על כל הניסיונות, רבים ועמוקים ככל שיהיו, שהם מכילים. זהו סיפור על רגשות בהתגלמותם הטבעית והחזקה ביותר. על אושר ושמחה, רצון ואמונה, אהבה ונתינה, אומץ ותקווה. תקווה שכל יום ויום יוכל להיות טוב יותר אם רק נפעל למען כך ולא ניכנע לכוח הייאוש המקבע אותנו בתוך אמונות ומערכת שגרות המונעות מאיתנו להתקדם. על אף המציאות הקשה שהוא מתאר, זהו סיפור אופטימי.

זהו גם סיפור על אנשים, טובים יותר ופחות. אנשים שהם המרכיב החשוב ביותר ממנו עשויים החיים, והיחידים המשפיעים עליהם דרך חשיבתם ועשייתם. כל פרק מספר על מפגש עם אדם או עם קבוצת אנשים — רופאים, אנשי דת, חברים או אלמונים, וביחד הרכיבו את הסיפור הזה בדרך שבחרו להתנהג אל מול המצב האכזרי ביותר שאפשר לפגוש בחיים.

ולבסוף זהו סיפור אהבה גדול על מפגש עם מורה אמיתי. לכאורה קטן אך למעשה מרשים כל כך, אשר המבט שניבט מעיניו לימד אותנו את כל אשר צריך אדם ללמוד מהחיים בכלל ומאנשים בפרט. מורה שאילץ אותנו, בכוח המציאות, לחפש מעט אמת לאחר מאות שאלות מהותיות שנותרו ללא מענה, ובמהלך המסע אפשר לנו לגלות שחלק מהתשובות נמצאות דווקא עמוק עמוק בתוכנו. מורה שכל יום, כל דקה, כל שנייה, שזכינו להיות במחיצתו, לינוק וללמוד ממנו, היו מתנה אמיתית, חוויה נדירה. וכיום, דווקא כשהוא איננו, כאשר נוכחותו נסתרת מאיתנו, הפך המורה הזה לחלק בלתי נפרד מחיינו. מאיתנו.

הפרקים האחרונים של הספר הם למעשה המפגש שלנו, של אשתי ושלי, עם עצמנו, עם מצפוננו ועם הדרך שבחרנו לההתמודד בה עם מציאות חיינו, בכדי להעניק, לתת, ללמוד ולקבל את כל אשר היה צריך מאותו מורה, ליעם, הבן שלנו.

זהו סיפור אמיתי, וכל פרטיו מדויקים, אם כי אינם חשובים כמו המסרים והלקחים החבויים מאחוריהם. השמות, האנשים, המצבים, כל אלה רק עוטפים את התובנות שהציפו את חיינו מאז התגלתה המחלה.