החורבן והחשבון

החורבן והחשבון | הקדמה

ב־ 20 במארס 1953 אישר הבונדסרט (הבית העליון בפרלמנט של גרמניה המערבית) את ההסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. יומיים לאחר מכן אישרה אותו ממשלת ישראל.

במסגרת ההסכם ההיסטורי, שנודע בשם "הסכם השילומים", התחייבה גרמניה המערבית לשלם למדינת ישראל למעלה מ־ 700 מיליון דולר לשם שיקומם של מאות אלפי ניצולי רדיפות הנאצים שהתיישבו בישראל.

לדידה של ישראל ההסכם היה גם בבחינת פיצוי חלקי על האובדן החומרי העצום לעם היהודי — שהוערך במיליארדי דולרים -תחת שלטון הרייך השלישי.

הסכם השילומים עם גרמניה נחשב למאורע מרכזי בתולדותיה של מדינת ישראל בגלל השפעתו העצומה בתחומים רבים. בהיבט הכלכלי, הפיצוי החומרי היה חסר תקדים בתקופה שבה המשק המקומי היה על סף קריסה; בהיבט הדיפלומטי, ההסכם סלל את הדרך לנורמליזציה ביחסים עם גרמניה ועם עמה; ומבחינה פנים יהודית הוא סייע להתבססותה של מדינת ישראל כמרכז הדומיננטי של העם היהודי.

יתר על כן, ההסכם ציין גם פריצת דרך במשפט הבין־לאומי: הייתה בו הכרה בזכותה של מדינה אחת לתבוע את רעותה, בשמו של עם מפוזר על פני תבל ובגין מאורעות שבזמן התרחשותם המדינה התובעת והמדינה הנתבעת לא היו קיימות.

השנה שקדמה לחתימה על טיוטת ההסכם )ההסכם נחתם בספטמבר 1952 ( הייתה דרמטית לא פחות מן ההסכם עצמו. הארץ הייתה עדה למאבק פוליטי־ציבורי שדוגמתו לא נראתה מהקמת המדינה. התפרצות הרגשות הייתה מובנת.

הקשר עם גרמניה -יהא זה בשאלת השילומים או בכל נושא אחר -נגע בעצב הרגיש ביותר של העם היהודי: שאלת היחסים בין הקורבן לתליין, בין נציגיה של המדינה היהודית המבקשת לדבר בשמם של ששת המיליונים הטבוחים, לבין נציגיו של העם שמתוכו יצאו הוגיהם ומפעיליהם של אושוויץ וטרבלינקה במסגרת "הפתרון הסופי".

בספר זה אני בוחן את סוגיית השילומים בהקשריה השונים: ההקשר הפנים ישראלי, הקשרה הכלל־יהודי הנוגע ליחסי ישראל ויהדות התפוצות, וההקשר הבין־לאומי -מהלכיה של ישראל מול גרמניה המערבית, מעצמות המערב ומדינות ערב, ומכלול המהלכים שנרקמו בין שלושת הגורמים האחרונים.

במסגרת זו אני סוקר את צעדיה הראשונים, המהוססים, של ההנהגה הישראלית במשעול הפיצויים מגרמניה, דן בהתגבשותה של תביעת השילומים ובהחלטת הממשלה לאמצה כתביעתה היחידה של ישראל, סוקר את ניסיונותיה הכושלים של ירושלים לגייס את מעצמות המערב שתחלצנה למענה את כספי השילומים מגרמניה המערבית ומציג את יוזמתו של הקנצלר קונרד אדנאואר שהובילה את ירושלים ואת בון לפתוח בשיחות ישירות, פומביות ורשמיות בסוגיית הפיצוי הקולקטיבי.

בלב הספר עומד המשא ומתן על השילומים .(מארס-ספטמבר 1952) בעיירה ההולנדית ואסנאר, ובהמשך ישיר לכך -המאמצים לאשרר את ההסכם שהושג אל מול המסע הערבי להכשילו (ספטמבר 1952 - מארס 1953).

תוך כדי המהלכים הדיפלומטיים, אני מציג את המערכה הציבורית־פוליטית העזה שהתחוללה בישראל בשאלת השילומים. כמו כן אני מסרטט את מערכת היחסים הסבוכה שהתפתחה בין ישראל ליהדות התפוצות בשאלת הפיצויים מגרמניה. לבסוף אני מעריך את תוצאות הסכם השילומים וחוקר בקצרה את סוגיות הפיצויים האחרות -פיצוי אישי והשבת רכוש -שניצבו לצדה של סוגיית השילומים.

נקודת הפתיחה של הספר היא קיץ 1949 , אז החלה ממשלת ישראל לתת את דעתה על שאלת הפיצויים מגרמניה, בחסות הרגיעה היחסית שחלה בזירה המדינית־ביטחונית. נקודת הסיום היא קיץ 1953 , לאחר אשרורו הסופי של הסכם השילומים בידי שני הצדדים, הישראלי והגרמני, ותחילת ביצועו.

בעריכת המחקר נעזרתי במגוון מקורות ארכיוניים, והעיקרי שבהם היה ארכיון המדינה שבירושלים. תרשומות של ישיבות ממשלת ישראל, החלטות ממשלה שמורות ותרשומות של ישיבות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אשר החלו להיחשף לציבור הרחב בעשור האחרון של המאה העשרים, מעניקות לנו מידע שלא יסולא בפז.

לבד מאלה הסתייעתי במסמכים של משרד החוץ, על אגפיו השונים. הארכיון השני בחשיבותו ששימש אותי הוא הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ובו בחנתי את פעילותם של הארגונים היהודיים העולמיים השונים, ובעיקר ועידת התביעות, בתחום הפיצויים, ובכלל זה השילומים.

לבדיקת עמדתה של המערכת הפוליטית הישראלית בסוגיית השילומים נעזרתי בביטאוני התנועות הפוליטיות, בפרוטוקולים של ישיבות ועדת חוץ וביטחון ושל דיוני מליאת הכנסת, בפרוטוקולים של ישיבות מפלגתיות (מפא"י ומפ"ם) ובחומר מקורות משני רב ומגוון. הביטאונים הפוליטיים והעיתונות הבלתי־מפלגתית הבהירו היטב את עמדת הציבור הרחב בסוגיית השילומים.

המחקר מתמקד בצד הישראלי, אולם כדי לקבל תמונה היסטורית רחבה היה עלי לסקור גם את פעילותן של מעצמות המערב וגרמניה המערבית. לבחינת פעילותן של מעצמות המערב, ארצות הברית ובריטניה, שהייתה על פי רוב מתואמת וחופפת, השתמשתי בתעודות של מחלקת המדינה האמריקנית שבארכיון הלאומי בקולג' פארק (מרילנד), ובתעודות של משרד החוץ הבריטי שבארכיון הלאומי שבלונדון.

גישתה של גרמניה המערבית לסוגיית השילומים התבררה מתוך מספר רב של מקורות ארכיוניים ומחקריים. ראשית השתמשתי בתעודות האמריקניות והבריטיות.

אחיזתן ההדוקה של מעצמות המערב בגרמניה משנת 1945 אפשרה להן לעמוד על הלך הרוח השורר בקרב קובעי המדיניות בבון בסוגיות שונות ולהתוודע למחלוקות, להתלבטויות ולבסוף גם להחלטות שקיבלו הקברניטים הגרמנים. קיבלתי אפוא תמונה היסטורית מלאה ומהימנה על מהלך העניינים בגרמניה המערבית דרך התעודות של מעצמות הכיבוש.

על כך יש להוסיף את התעודות הישראליות. הדיפלומטים בקונסוליה הישראלית שבמינכן עדכנו את משרד החוץ בתל־אביב באופן שוטף על הנעשה מאחורי הקלעים בבון. זאת ועוד, ישראל נעזרה גם בעסקנים יהודים, אירופים ואמריקנים, שיצרו קשרי ידידות אמיצים עם חוגים שונים בבון וסיפקו לירושלים מידע רב ערך על מדיניות הפיצויים הגרמנית.

מעבר למקורות הארכיוניים עשיתי שימוש גם במחקרים בשפה הגרמנית אשר הסתמכו על תעודות ארכיוניות גרמניות. מעניין לציין שמסמכים גרמניים אלה לא חידשו כמעט דבר מעבר למה שהתגלה לי כבר במסמכים המערביים.

הספרות המחקרית שימשה אותי לבדיקת נושאי רקע. רבות הסתייעתי בספרות שדנה במצבה הכלכלי של ישראל בשנות החמישים. הזיקה המוחלטת בין המצב הכלכלי בארץ לתביעת השילומים חייבה אותי לבחון לעומק ובהרחבה את ההיבט הכלכלי. כמן כן נעזרתי תכופות במקורות המחקריים לבחינת סוגיות הפיצוי האישי והשבת הרכוש, שגם אם לא נמצאים בלב הדיון בספר הם קיימים בסביבתו.

רבים מן המחקרים על סוגיית השילומים נכתבו בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה העשרים, כלומר הם לא התבססו על מקורות ארכיוניים. משום כך תמונת המחקר שלהם לוקה בחסר וגרוע מכך — מוטעית בנקודות רבות.