מערת האוצרות

אפרהט מבוא

בר בליניצקי ויקיר פז

אפרהט נולד ככל הנראה בין השנים 260 ל-280 לספירה ומת מעט לאחר שנת 345 בצפון מסופוטמיה, בגבולותיה של האימפריה הסאסאנית, בתקופת רדיפות הנוצרים של המלך שפור השני. הוא ידוע גם בכינוי "חכימא פרסיא", החכם הפרסי. אין אנו יודעים כמעט דבר על הביוגרפיה שלו מלבד מה שאפשר לחלץ מכתביו. משערים שהיה נזיר (בסורית: בר קימא – בן ברית), ובעל מעמד מכובד בכנסייה הסורית המזרחית. אפרהט הוא אחד המחברים המוקדמים ביותר בשפה הסורית שחיבוריהם הגיעו אלינו, לצד בן זמנו הצעיר ממנו, אפרם, שפעל מן העבר האחר של הגבול, באימפריה הרומית.

לאפרהט מיוחסות עשרים ושלוש דרשות (בסורית: תחויתא) בנושאי תיאולוגיה, מוסר, דוֹגמה ועניינים כנסייתיים שונים, ומודגשת בהן תפיסה המעודדת חיי סגפנות. הדרשות ממוספרות על פי עשרים ושתיים אותיות האלפבית הסורי, ודרשה נוספת, "על האשכול", הכוללת עיבוד מתומצת לסיפור המקראי. חלק גדול מהדרשות מכילות פולמוס ישיר עם היהדות, מתוכן בחרנו להביא את הדרשות הבאות: דרשה יא – על המילה, דרשה יג – על השבת ודרשה יז – על המשיח שבן אלוהים הוא. שלושתן נכתבו בין השנים 343 ל-344 .על אף הקו הפולמוסי הניכר בהן, הדרשות אינן בעלות אופי אנטי־יהודי מובהק.

כתיבתו של אפרהט מתאפיינת בקריאה צמודה של כתבי הקודש, ואינה מצביעה על השפעה ישירה של השיח הפרשני־פילוסופי של אבות הכנסייה בני זמנו. הוא ממעט להשתמש במילים המושאלות מהיוונית או מהפרסית. כתביו של אפרהט השתמרו בשלושה כתבי־יד מן המאות החמישית והשישית שנמצאים במוזיאון הבריטי.

דרשה יג, על השבת

בר בליניצקי ויקיר פז

בדרשה על השבת מבקש אפרהט להפריך את טענת היהודים כי שמירת השבת תושיעם. דרשה זו מצטרפת לדרשותיו הפולמוסיות על המילה, על הפסח ועל הכשרות, שגם בהן מבקש אפרהט להוכיח כי היהודים מקיימים את המצוות רק על פי הבשר, ומחמיצים את משמעותן הרוחנית. טענתו של אפרהט בדרשה היא שהשבת, שאותה מקיימים היהודים ושעיקרה הימנעות ממלאכה, ניתנה למנוחה אך לא לצדקה. כלומר, השבת על פי הבשר היא בעלת ערך סוציאלי לא דתי. האל, מתוך דאגתו לבריותיו, ציווה על השבת כדי שינוחו העמלים, אולם אין די בשמירתה כדי להיחשב לצדיק ולהיוושע. על פי אפרהט, השבת האמיתית היא רוחנית ולא גשמית, ועל כן משמעותה אינה מערכת מסועפת של הלכות הנוגעות לאיסורי מלאכה, אלא דרך חיים של קבלת רצון האל והימנעות מעשיית רע. לאלה העושים זאת מובטחת השבת של האל שהיא מנוחת עולמים.

חלק גדול מדרשתו מקדיש אפרהט לדיון בנֹח, אשר לטענתו נחשב לצדיק לא משום ששמר את השבת, אלא משום שהיה תמים. אפרהט מבין את תמימותו של נֹח כפרישות מינית, וטוען שנֹח שמר על בתוליו ולא נשא אישה, עד שנצטווה על כך מפורשות על ידי האל בהיותו בן חמש מאות 1 שנה. את הדיגרסיה הנרחבת הזו יש להבין על רקע המרכזיות של ערך הפרישות המינית בנצרות המזרחית בכלל ואצל אפרהט בפרט.

בהרצאת דבריו משבץ אפרהט כדרכו עשרות פסוקים. בחלק מהמקרים הוא מצטט אותם באופן ישיר ומדויק, אבל לעתים הוא מארמז או משלב יחד כמה פסוקים. בכמה מקרים יש הבדלים בין נוסח הפשיטתא לבין הנוסח שמצטט אפרהט, והדבר עשוי לנבוע מאחת הסיבות הבאות: ייתכן שעמד בפניו תרגום שונה במקצת, או שציטט מן הזכרון, או אולי התאים במתכוון את הפסוקים לדבריו. בתרגומנו בחרנו לתרגם את הפסוקים באופן מילולי, ולא להשיב אותם לנוסח המסורה.

תרגום

א. האדון ציווה את משה עבדו על יום השבת אשר ישמרו בני ישראל. הרי כך אמר להם: "ששת ימים תעשה מעשך וביום השביעי שבת מנוחה קודש לאדון אלוהיך, כי ששת ימים עשה האדון את השמים והארץ והימים וכל אשר בם. ושבת ונח ביום השביעי. על כן בירך אלהים את 3 וכך הזהירם: יום השביעי וקידשו. כי בו נח מכל מעשיו אשר עשה". 4 ועוד הוסיף והזהירם: "ינוח "תנוח אתה ועבדך ואמתך ושווריך וחמורך". 5 על יום השבת השכיר והתושב וכל בהמה אשר יגעה ועמלה בשעבוד". הזה, חביבי – שבו מתגאים ומתפארים היהודים, ואומרים: "בזאת אנו חיים כי שומרים אנו את השבת ואת המנהג" – אסביר לך ככל שאוכל במילים ספורות כפי שהסברתי לך על המילה ועל הפסח.

ב. כי השבת לא נִצבָ ה בין מוות לחיים ולא בין צדקה לחטא אלא למנוחה ניתנה. ]לא[ כמו מצוות אחרות שבני האדם חיים בהן, ושאם אינם מקיימים אותן הם מתים. הרי בזמן שנשמרה השבת היא ניתנה בעבור מנוחת העם; ולא ]ניתנה[ רק לבני אדם בלבד שינוחו אלא גם לבהמה, הלא אמר: "ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך". צדקה לחטאים, מה תועלת יש לבהמה השומרת את השבת? ואיזה נזק ייגרם לה אם לא תשמור? הרי אנו רואים כי בימים האחרים שבהם עובדת הבהמה בשעבוד ובעבודת העמל, היא צדיקה יותר מאשר ביום השבת. כי בימי העבודה הבהמה עובדת ומתייגעת במטען ובמשא, והשוורים מושכים בעול. ומשום שהם יגעים אין סיפק בידם לחטוא, אלא ביום השבת, שבו החמורים והשוורים וכל הבהמה בטלים, והמינים השונים אינם נמנעים מלהזדווג לאמהותיהם, לאחיותיהם ולכל שאר בשרם, ואין בזה חטא. הם ]אינם[ מואשמים על כך שהם עושים חטאים אלה ביום השבת, כי זה חוקן של כל הבהמות.

ודע שכפי שאין חטא לבהמה שנוהגת כך, גם אין צדקה. משום ששכר הצדקה הוא בעולם החדש, בתחיית המתים, לעושה מעשי צדקה. ולבהמה אין תקומה לקבל שכר על ששמרה את השבת, והיא אף אינה עומדת לדין. וכפי שהתורה לא נתנה לבהמה מצווה אחרת לשמור, אף השבת – 7 איננה מועילה לה כלל. הרי הקדוש ציווה בתורתו "לא תנאף" והבהמה נואפת בפרהסיה ומזנה בגלוי. וציוותה והזהירה התורה: "ארור 8 – וכל הדברים הללו כל הלוקח את אחותו עם שאר כל שׁאֵר בשרו" 9 – והבהמה מתוך כסילותה הורגת הבהמה עושה. ועוד כתוב "לא תרצח" את זולתה ואוכלת מבשרה. ועוד כתוב, "כל דבר שחט ואכול ואת הדם לא תאכל"10 – והבהמה נוהגת ללחוך את דמה שלה, ובשר טמא ערב לה יותר למאכל. אילו היתה לבהמה תועלת כלשהי בשמירת השבת, היתה התורה קודם אוסרת עליה את הטומאות הללו ואז, בשומרה את השבת, היתה מחשיבה לה זאת כצדקה.