הבית ההולנדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבית ההולנדי
מכר
אלפי
עותקים
הבית ההולנדי
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הבית ההולנדי

4.3 כוכבים (80 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 296 עמ' מודפסים
  • קריינות: רוני מורג
  • זמן האזנה: 8 שעות ו 56 דק'

אן פאצ'ט כתבה שמונה רומנים ושלושה ספרי עיון. היא זכתה בפרס פן־פוקנר, בפרס אורנג' האנגלי, ובספר השנה של "בוק סנס". מגזין טיים ציין אותה בין מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם. יצירותיה תורגמו ליותר משלושים שפות. היא בעלים שותפה של הוצאת פרנסוס בנשוויל, טנסי, ושם היא מתגוררת עם בעלה קרל ועם כלבם ספארקי.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מייב ואחיה הצעיר לא ידעו כמה מפואר הבית שהם גדלו בו. לא היה להם מושג כמה ייחודיים הקירות המעוטרים והתקרות המצוירות, אילו סיפורי אהבה החלו באולם הנשפים שבקומה השלישית או כיצד דלתות הזכוכית הכפולות מאירות את גני השכנים בלילה. עבורם היה זה המקום שהם נולדו בו, המקום שדני שיחק בו לעיני אחותו הגדולה והחכמה, אביהם ניהל את עסקיו בדממה, ואימם השכיבה אותם לישון.

אך יופיו של הבית לא נעלם מעיני הסובבים, ולפני שהגיעו מייב ואחיה לבגרות הם כבר מצאו את עצמם בקרב משפטי מכוער, מנושלים מכול; אביהם מת, אימם איננה, אישה זרה נדחקה לביתם, והם משקיפים עליו ממכונית בשולי הרחוב. האם בית יכול לחרוץ את גורל דייריו? האם המקום שבאת ממנו קובע מי אתה ומי תהיה?
מייב בת העשרים ודני בן השלוש עשרה חיים לבדם בעולם שדבר אינו מובטח בו, מלבד דאגתם זה לזה.

כתיבתה הרגישה של אן פאצ'ט ידועה כל כך שמגזין טיים ציין את שמה ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם. ספרה הקודם "כל המשפחות המאושרות", היה אחד הספרים הנמכרים בעולם בשנת צאתו לאור, והבית ההולנדי מועמד לפרס פוליצר ונחשב ספרה הטוב ביותר.

פרק ראשון

פרק 1

בפעם הראשונה שאבא הזמין את אנדראה לבית ההולנדי, נכנסה סנדי סוכנת הבית שלנו לחדרה של אחותי וביקשה שנרד. "חברה של אבא שלכם באה לביקור והוא רוצה שתכירו אותה", אמרה.
"חברה מהעבודה?" שאלה מייב. היא הייתה מבוגרת ממני ולכן הבינה את מורכבותו של מושג החברות.
סנדי הרהרה. "הייתי אומרת שלא. איפה אחיך?"
"על הדרגש", אמרה מייב.
סנדי נאלצה להסיט את הווילונות ולחשוף את הדרגש שמתחת לחלון. "למה אתה מתעקש לסגור את הווילונות?"
הייתי שקוע בקריאה. "פרטיות", אמרתי, אף שבגיל שמונה לא ידעתי מהי פרטיות. אהבתי את המילה. אהבתי לשבת מאחורי הווילונות הסגורים ולהרגיש שאני נמצא בתוך קופסה.
האורחת הייתה בגדר תעלומה. לאבא לא היו חברים, ודאי לא כאלה שבאו לבקר בשבת אחר הצהריים. יצאתי ממקומי הסודי ונשכבתי על השטיח שכיסה את המישורת. מניסיוני ידעתי שכששוכבים בראש המדרגות ומציצים בין קורת התמיכה לבין העמוד הראשון של המעקה, רואים את הטרקלין. מנקודת התצפית שלי נראה אבא עומד לפני האח לצד אישה, ושניהם בוחנים את הדיוקנאות של מר וגברת וַנהוּבֵּייק. קמתי וחזרתי לחדר של אחותי כדי לדווח.
"אנחנו לא מכירים אותה", אמרתי למייב. סנדי ידעה, מן הסתם.
סנדי שאלה אם צחצחתי שיניים, והתכוונה לבוקר. אף אחד לא מצחצח שיניים בארבע אחר הצהריים. סנדי נאלצה לעשות הכול כי זה היה היום החופשי של ג'וסלין. היא הדליקה את האש ופתחה את הדלת והגישה משקאות, ונוסף לכול הייתה אחראית גם לשיניים שלי. היום החופשי של סנדי היה שני. ביום ראשון גם סנדי וגם ג'וסלין היו בחופשה, כי אבא חשב שבימי ראשון מגיע להן לנוח.
"כן", אמרתי, כי הנחתי שצחצחתי.
"אז תצחצח שוב", היא אמרה. "ותסתרקו".
ההוראה הזו הייתה לאחותי, ששערה היה ארוך ושחור ועבה כמו עשרה זנבות סוס שנקשרו יחד. לא משנה כמה היא הברישה אותו, הוא אף פעם לא נראה מסורק.
כשסנדי אישרה שאנחנו נראים ייצוגיים, ירדנו במדרגות, התייצבנו תחת פתח המבואה הרחב והמקומר, וצפינו באבא ובאנדראה צופים במר וגברת ונהובייק. הם לא הבחינו בנו, או לפחות לא הכירו בנוכחותנו — היה קשה לומר — אז חיכינו. מייב ואני ידענו לשמור על השקט, הרגל שנולד מהמאמץ לא להרגיז את אבא, אבל הוא התרגז עוד יותר כשהרגיש שאנחנו מתגנבים. הוא לבש את החליפה הכחולה. הוא אף פעם לא לבש חליפה בשבת. לראשונה שמתי לב ששערו מאפיר מאחור. ליד אנדראה הוא נראה גבוה יותר משהיה באמת.
"הם בטח מנחמים אותך", אמרה אנדראה, לא על ילדיו אלא על ציוריו. מר וגברת ונהובייק, ששמותיהם הפרטיים מעולם לא נודעו לי, נראו זקנים בדיוקנאות אבל לא קשישים לחלוטין. שניהם לבשו שחורים ועמדו בזקיפות קומה רשמית, שהזכירה ימים אחרים. הם היו ביחד למרות המסגרות הנפרדות, כל כך נשואים, שתמיד חשבתי שמישהו לקח תמונה גדולה של שניהם וחתך אותה לשתיים. ראשה של אנדראה נטה לאחור כשהיא בחנה את ארבע העיניים הערמומיות, שנדמה היה שהן עוקבות באי־שביעות רצון אחר ילד, ולא משנה על איזו ספה החליט לשבת. מייב דקרה אותי באצבע בין הצלעות כדי שאצווח, אבל הצלחתי להתאפק. עוד לא הציגו אותנו בפני אנדראה. מאחור נראתה אנדראה קטנה ומהודרת בשמלתה החגורה ובכובעה הכהה, הקטן כצלוחית, שכיסה את שערה הבהיר המלופף בפקעת. כיוון שלמדתי אצל נזירות, ידעתי שאסור לצחוק בנוכחות אורחים, כי זה עלול להביך אותם. אנדראה לא יכלה לדעת שהאנשים בתמונות הגיעו עם הבית, שכל מה שנמצא בבית הגיע עם הבית.
הציור של הזוג ונהובייק בטרקלין היה גולת הכותרת; תיעוד בגודל טבעי של אנשים שהזמן שחק אותם, ופניהם הקודרות והלא נעימות נגועות בקפדנות הולנדית ובהבנה הולנדית מובהקת של אור. אבל היו עשרות דיוקנאות נחותים יותר בכל קומה — ילדיהם במסדרונות, אבותיהם בחדרי השינה, והאלמונים הנערצים עליהם פזורים ביניהם. היה גם דיוקן של מייב מגיל עשר, שאמנם לא התקרב בגודלו לציורים האחרים אבל היה טוב לא פחות. אבי הזמין צייר מפורסם שהגיע משיקגו ברכבת. לפי הסיפור, הוא היה אמור לצייר את אימא, אבל אימא, שלא ידעה שהצייר מתעתד לגור בבית שבועיים, סירבה לשבת לפניו ולכן הוא צייר את מייב. כשהדיוקן הגמור והממוסגר הגיע, תלה אותו אבא בטרקלין מול הזוג ונהובייק. מייב אהבה להגיד שכך היא למדה ללטוש עיניים באנשים.
"דני", אמר אבי כשהסתובב סוף־סוף, ונראה כאילו ציפה למצוא אותנו בדיוק במקום שעמדנו. "בוא תגיד שלום לגברת סמית'".
לנצח אאמין שפניה של אנדראה נפלו לרגע כשראתה את מייב ואותי. גם אם אבי לא היה מציין שיש לו ילדים, היא הייתה יודעת. כולם באֶלקינס פארק ידעו מה מתרחש בבית ההולנדי. אולי היא חשבה שנישאר למעלה. הרי היא באה לראות את הבית, לא את הילדים. ואולי הבעת פניה של אנדראה נועדה למייב בלבד, כי בגיל חמש עשרה ובנעלי טניס כבר הייתה מייב גבוהה בראש מאנדראה בנעלי העקב שלה. היא התחילה ללכת שפופה ברגע שהתברר שהיא עומדת להיות גבוהה יותר מכל הבנות ומרוב הבנים בכיתתה, ואבא לא עייף מלתקן את היציבה שלה. שמה המלא הפך להיות ראש־למעלה־כתפיים־אחורה. אבא טפח על שכמותיה בכף יד שטוחה בכל פעם שחלף על פניה, ואף שלא זו הייתה כוונתו, מייב עמדה כעת כמו חייל בחצר המלוכה, או כמו המלכה עצמה. אפילו אני הבנתי שהיא עלולה להיראות מאיימת בשל גובהה, חוֹמת שערה השחור המבריק, והעובדה שהשפילה את עיניה אל בן שיחה במקום להטות את ראשה מטה. אבל אני, למרבה המזל, עוד הייתי נמוך מהאישה שלימים תהיה אשתו של אבא. לחצתי את ידה הקטנה והצגתי את עצמי, ומייב נהגה כמותי. לפי הסיפור שנחקק בזיכרון המשפחתי, מערכת היחסים בין מייב לבין אנדראה התחילה ברגל שמאל, אבל מייב הייתה הוגנת ומנומסת בפגישה הראשונה, ונותרה הוגנת ומנומסת עד שהדבר לא התאפשר עוד.
"נעים מאוד. מה שלומך?" אמרה מייב, ואנדראה השיבה באותה המטבע.
שלומה של אנדראה היה מצוין, כמובן. שנים הייתה מטרתה של אנדראה להיכנס לבית שלנו, לשלב את זרועה בזרועו של אבי, לעלות איתו במדרגות האבן הרחבות ולחצות את אכסדרת האריחים האדומים. היא הייתה האישה הראשונה שאבא הכניס הביתה מאז שאימא עזבה, אם כי מייב סיפרה לי שהיה משהו בינו לבין האומנת שלנו, בחורה אירית בשם פיוֹנה.
"את חושבת שהוא שכב עם קטיפונה?" שאלתי אותה. קטיפונה היה הכינוי שהענקנו לפיונה בילדותנו, גם מפני שהתקשיתי לומר את השם פיונה, וגם בגלל ענן השיער הג'ינג'י הגלי שהשתפל על גבה ברכות מהפנטת. החדשות על הרומן הגיעו אליי כמו כל פרט מידע אחר: באיחור של שנים רבות, מאחותי, במכונית החונה מחוץ לבית ההולנדי.
"או זה, או שהיא ניקתה את החדר שלו באמצע הלילה", אמרה מייב.
אבי ופיונה נכנעו ל-flagrante delicto, ללהט יצרים. נענעתי בראשי. "לא יכול לדמיין דבר כזה".
"אתה לא אמור לדמיין דבר כזה. אלוהים, דני, זה דוחה. בכל מקרה, בתקופת קטיפונה היית תינוק. אני מופתעת שאתה זוכר אותה בכלל".
אבל קטיפונה הכתה אותי בכף עץ כשהייתי בן ארבע. נשארה לי צלקת קטנה בצורת אלת גולף ליד עין שמאל — הסימן של קטיפונה, כך כינתה אותו מייב. קטיפונה טענה שמשכתי לה בחצאית כשהיא בישלה רסק תפוחים. היא אמרה שהיא ניסתה להרחיק אותי מהכיריים ובוודאי לא התכוונה להכות אותי, אבל לדעתי קשה לחבוט בפנים של ילד בכף עץ בטעות. הסיפור הזה מעניין רק מפני שהוא הזיכרון הברור הראשון שלי — מאדם כלשהו או מהבית ההולנדי או מחיי בכלל. אין לי אפילו זיכרון אחד מאימא, אבל אני זוכר איך הכף של קטיפונה סדקה את רקתי. אני זוכר איך מייב, שהייתה במסדרון כשצרחתי, שעטה למטבח כמו האיילים שזינקו מעל הגדר החיה בקצה השטח שלנו. היא הסתערה על קטיפונה ודחפה אותה לעבר הכיריים, הלהבות הכחולות התלבו כשהסיר עם רוטב התפוחים המבעבע התרסק על הרצפה, הטיפות הזעירות ניתזו לכל עבר וכולנו נכווינו. אותי שלחו למרפאה ותפרו לי שישה תפרים, למייב חבשו את היד, ואת פיונה פיטרו אף שהיא בכתה ואמרה שהיא נורא מצטערת ושזאת הייתה תאונה ושהיא לא רוצה לעזוב. זו הייתה מערכת היחסים הקודמת של אבא, לטענת מייב. ומי כמוה יודע כי אם אני הייתי בן ארבע כשקיבלתי את הצלקת, אז היא כבר הייתה בת אחת עשרה.
רצה הגורל והוריה של קטיפונה עבדו כנהג וטבחית בבית משפחת ונהובייק. כל ילדותה הייתה בבית ההולנדי, או ליתר דיוק בדירה הקטנה שמעל החניה המקורה, ורק כששמה עלה אחרי שנים רבות תהיתי לאן היא הלכה כשפיטרו אותה.
קטיפונה הייתה היחידה בביתנו שהכירה את משפחת ונהובייק. אפילו אבא לא הכיר אותם, אף שישבנו בכיסאות שלהם וישנו במיטות שלהם ואכלנו מכלי החרס שלהם. משפחת ונהובייק לא הייתה הסיפור, אבל במובן מסוים הבית כן היה הסיפור, והם היו בעלי הבית. הם הרוויחו את הונם מהפצת סיגריות בקמעונות, עסק שמר ונהובייק נכנס אליו במזל רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. החיילים בחזית קיבלו סיגריות להעלאת המורל, וההתמכרות חזרה איתם הביתה ובישרה על עשור של שגשוג. משפחת ונהובייק התעשרה בן־רגע ובנתה את ביתה על שטח חקלאי בפאתי פילדלפייה.
את הצלחתו המסחררת של הבית אפשר לזקוף לזכות האדריכל, אבל כשעלה בדעתי לחפש עבודות נוספות שלו, לא מצאתי אפילו דוגמה אחת. ייתכן שאחד מבני ונהובייק חמורי הסבר, או אפילו שניהם, היו בעלי חזון אסתטי, או שהנכס עורר השראה פלאית שאיש לא יכול היה לחזות, או שאמריקה אחרי מלחמת העולם שרצה אמנים שפעלו על פי אמות מידה שנזנחו זה מכבר. כך או כך, הבית המוגמר — זה שהתגלגל בסופו של דבר לידינו — היה שילוב ייחודי בין כישרון למזל. אינני יודע איך הבית, על שלוש קומותיו, יצר רושם מרווח ומדויק כל כך. ואולי נכון יותר לומר שהבית גילם הפרזה, בזבוז מגוחך בקנה מידה עצום, אך מעולם לא רצינו בית אחר. הבית ההולנדי, כפי שנודע באלקינס פארק ובג'נקינטאון ובגלנסייד ואפילו בפילדלפייה, נקרא כך לא בגלל הארכיטקטורה שלו אלא בגלל דייריו. הבית ההולנדי היה המקום שבו גרו ההולנדים בעלי השם הבלתי אפשרי להגייה. ממרחק מסוים נדמה היה שהוא מרחף בכמה סנטימטרים מעל הגבעה שבה נבנה. השמשות בדלתות הזכוכית שהקיפו את הבית מכל עבר היו גדולות כחלונות ראווה, ופיתוחי ברזל דמויי גפנים קיבעו אותן למקומן. החלונות הכניסו את אור השמש והחזירו אותו אל המדשאה הרחבה. העיצוב היה אולי נאו־קלאסי אך הקווים היו פשוטים, קרובים יותר לסגנון הים־תיכוני או הצרפתי, וסופר שאדני האחים בטרקלין, בספרייה ובחדר השינה הראשי, שהיו עשויים חרסינת דֶלפט כחולה, נעקרו מטירה באוּטרֵכט ונמכרו לזוג ונהובייק כחלק מהחזר חובות ההימורים של נסיך כלשהו. בניית הבית, כולל אדני האחים, הושלמה ב-1922.
"היו להם שבע שנים שמנות, ואז בנקאים התחילו לקפוץ מהחלון", אמרה מייב, והעניקה לקודמינו את מקומם המתאים בהיסטוריה.
ביום הגעתה של אנדראה שמעתי לראשונה על השטחים שנמכרו. היא נכנסה בעקבות אבא למבואה והשקיפה על המדשאה הקדמית.
"כמה זכוכית", אמרה, כאילו תהתה אם זה הפיך, אם אפשר להחליף את הזכוכית בקיר של ממש. "אתה לא מפחד שיציצו פנימה?"
לא רק לתוך הבית אפשר היה להציץ, אלא גם מעבר לו. החלק המרכזי של הבית היה צר יחסית. המבואה העמוקה הובילה ישירות אל מה שכינינו המִצפה, ובו עמד קיר זכוכית שנשקפת ממנו החצר האחורית. העין טיפסה משביל הגישה לאכסדרה, חצתה את דלתות הכניסה, המשיכה על פני רצפת השיש של המבואה הארוכה, ועברה דרך המצפה היישר אל פרחי הלילך שהתנודדו בבלי דעת בגן האחורי.
אבא נשא את מבטו לתקרה ומשם אל שני צידי הדלת, כאילו רק עכשיו שם לב לכך. "אנחנו מספיק רחוקים מהרחוב", אמר. באחר הצהריים של חודש מאי הייתה חומת עצי התרזה שהשתרעה לאורך הגבול שופעת עלים, ומדרון המדשאה הירוק, שבימות הקיץ התגלגלתי בו כמו כלב, נראה רחב ועמוק.
"אבל בלילה", אמרה אנדראה בנימת דאגה. "מעניין אם אפשר לתלות פה וילונות".
המחשבה שווילונות יחסמו את הנוף נשמעה לי לא רק בלתי אפשרית אלא גם מטופשת מאין כמותה.
"ראית אותנו בלילה?" שאלה מייב.
"את צריכה לזכור איך נראה השטח לפני שבנו את הבית", קטע אבא את מייב. "היו פה יותר משמונה מאות דונם. הנחלה הגיעה עד מלרוז פארק".
"אז למה מכרו אותה?" לפתע הבינה אנדראה את ההיגיון שבבניית הבית, כשאין בתים אחרים מסביב. הנוף השתרע הרחק מעבר למדרון המדושא, מעבר לחלקות האדמונית והוורד. העין הרחיקה עד העמק הרחב ומשם אל היער, כך שגם אם אחד מבני הבית או האורחים השקיף מחלון אולם הנשפים בלילה, הוא היה רואה רק אור כוכבים. לא היה רחוב, לא הייתה שכונה. כעת, בחורף, כשהעצים עירומים מעלים, הרחוב ובית משפחת בקסבאום נראו היטב מעבר לכביש.
"כסף", אמרה מייב.
"כסף", אמר אבא והנהן. רעיון פשוט. הבנתי אותו כבר בגיל שמונה.
"אבל הם טעו", אמרה אנדראה ופיה התהדק. "תחשבו כמה יפה היה פה. לדעתי, לא היה להם מספיק כבוד לבית. הוא יצירת אמנות".
ואז לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק, כי חשבתי שאנדראה התכוונה שמשפחת ונהובייק הייתה צריכה לשאול אותה לפני שמכרה את השטח. אבא התרגז ואמר למייב שתיקח אותי למעלה, כאילו שכחתי את הדרך.
סיגריות מגולגלות מסודרות בשורות היו אז בגדר מותרות לעשירים בלבד, בדיוק כמו דונמים רבים שבעליהם לא דרכו בהם מעולם. השטח שהקיף את הבית הלך והצטמק, פיסה אחר פיסה. העברת הבעלות על השטח הייתה עניין ציבורי, אירוע היסטורי שתועד על גבי שטרי קניין. הוא נמכר בחלקים כדי לפרוע חובות — ארבעים דונם, אחר כך מאתיים דונם, אחר כך מאה. אלקינס פארק הלכה והתקרבה לדלת. כך הצליחה משפחת ונהובייק לצלוח את השפל הגדול, עד שמר ונהובייק מת מדלקת ריאות ב-1940. אחד הבנים מת בילדותו ושניים נהרגו במלחמה. גברת ונהובייק מתה ב-1945, כשלא נותר עוד מה למכור מלבד החצר הצדדית. הבית וכל תכולתו חזרו לבנק, כי מעפר באת ואל עפר תשוב.
קטיפונה נשארה בשטח הודות לאגודת ההלוואה והחיסכון של פנסילווניה, ואף קיבלה קצבה קטנה בתמורה לתחזוקת הנכס. הוריה של קטיפונה מתו, או אולי מצאו עבודות אחרות. כך או כך, היא חיה לבדה מעל החניה, הציצה פנימה מדי כמה ימים ווידאה שהגג לא דולף ושהצינורות לא התפוצצו. היא כיסחה שביל ישר מהחניה אל דלת הכניסה והניחה לשאר המדשאה לצמוח פרא. היא קטפה פירות מהעצים שנותרו מאחורי הבית והכינה אפרסקים משומרים לחורף ובישלה חמאת תפוחים. כשאבינו קנה את הבית ב-1946 כבר השתלטו דביבונים על אולם הנשפים ולעסו את חוטי החשמל. קטיפונה נהגה להיכנס רק בשמש הצהריים, כשהיונקים הליליים מצטופפים יחד ושקועים בשינה עמוקה. רק בנס לא עלה הבית באש. הדביבונים נלכדו בסופו של דבר, אבל השאירו אחריהם פרעושים, והפרעושים הסתננו לכל פינה. מייב אמרה שבזיכרונות המוקדמים ביותר שלה מהבית היא מתגרדת, וקטיפונה מצמידה מקל אוזניים טבול במשחת קלמין לכל עקיצה ועקיצה. הוריי העסיקו את קטיפונה כמטפלת לאחותי.
 
מייב ואני חנינו לראשונה ברחוב ונהובייק (שכל תושבי אלקינס פארק טעו והגו את שמו ונהוֹבִּיק) כשחזרתי לראשונה מפנימיית צ'וֹאט לחופשת האביב. האביב באותה שנה לא היה אביב כלל, הקרקע הייתה מכוסה שלג בגובה שלושים סנטימטר, מעין מתיחה של 1 באפריל אחרי חורף קשה במיוחד. באביב אמיתי — כך גיליתי בחצי הסמסטר הראשון שלי בפנימייה — לוקחים ההורים את הילדים לשיט בברמודה.
"מה את עושה?" שאלתי את אחותי כשחנתה בחזית הבית של בקסבאום, מול הבית ההולנדי.
"אני רוצה לראות משהו". מייב רכנה אל המצית ולחצה עליו.
"אין מה לראות כאן", אמרתי לה. "תתקדמי". היה לי מצב רוח מחורבן בגלל מזג האוויר, ובגלל מה שתפסתי כחוסר התאמה בין מה שהיה לי למה שהגיע לי, ובכל זאת שמחתי לחזור לאלקינס פארק. שמחתי לשבת באולדסמוביל סטיישן הכחולה של ילדותנו, שאבי נתן לאחותי כשהיא עזבה את הבית. הייתי בן חמש עשרה ומטומטם למדי, ולכן ייחסתי את תחושת החזרה הביתה למכונית ולמקום החניה, ולא לאחותי בתודה הראויה לה.
"אתה ממהר לאנשהו?" היא ניערה את החפיסה, שלפה סיגריה וסוככה בידה על המצית. אם לא שמרת עליו בשתי ידיים, המצית הלוהט היה עלול לקפוץ ולנחות על הרגליים או לחרוך חור במושב או בשטיחון.
"את מגיעה הנה כשאני בפנימייה?"
המצית קפץ. היא תפסה אותו והדליקה את הסיגריה. "לא".
"אבל עכשיו כן", אמרתי. שלג קל החל לרדת לאט ושארית האור נבלעה בעננים. קור מעולם לא הזיז למייב, שהייתה נהגת משאית איסלנדית בנשמתה, אבל אני ירדתי לא מזמן מהרכבת, כך שהיה לי קר והייתי עייף. חשבתי שיהיה נחמד להכין טוסטים עם גבינה ולטבול באמבטיה. אמבטיות היו נושא קבוע ללעג בצ'ואט. משום־מה רק מקלחות נחשבו גבריות.
מייב מילאה את ריאותיה בעשן, נשפה וכיבתה את המנוע. "פעמיים שקלתי לקפוץ הנה, אבל בסוף החלטתי לחכות לך". היא חייכה אליי, פתחה את החלון כדי סדק, ומשב אוויר ארקטי חדר פנימה כמדף. לפני שנסעתי לפנימייה נדנדתי לה שתיתן לי סיגריות, ואחר כך לא זכרתי לספר לה שהתחלתי לעשן. בצ'ואט עישנו במקום לעשות אמבטיות.
מתחתי את צווארי כדי לראות את שביל הגישה טוב יותר. "את רואה אותן?"
מייב השקיפה מחלון הנהג. "משום־מה אני כל הזמן נזכרת בפעם הראשונה שהיא נכנסה לבית, לפני מיליון שנה. אתה זוכר את זה בכלל?"
מובן שזכרתי. איך אפשר לשכוח את הכניסה של אנדראה?
"אתה זוכר שהיא הייתה מוטרדת מזה שאנשים מציצים דרך החלונות בלילה?"
המילים עוד לא בקעו מפיה, וכבר נשטפה המבואה באור זהוב חמים מהנברשת. כעבור רגע נדלקו גם האורות מעל המדרגות, ואחריהם האור בחדר השינה הראשי שבקומה השנייה. האור שנדלק בבית ההולנדי, בתיאום המושלם עם דבריה של מייב, הבהיל אותי לרגע. ודאי שהיא ביקרה כאן בלעדיי. היא ידעה שאנדראה מדליקה את האורות כשהשמש שוקעת. ההכחשה הייתה רק מעין מחווה תיאטרלית, וכשהבנתי זאת, הערכתי את מאמציה של אחותי. זה באמת היה מפגן מרשים.
"תראי", לחשתי.
עצי התרזה היו עירומים בשלג הקל. פנים הבית וכל מה שמעבר לו נראה היטב לעין. אמנם לא בפרטי פרטים, אבל הזיכרון מילא את הפערים: השולחן העגול מתחת לנברשת, במקום שסנדי השאירה לאבי את הדואר בערב, מאחוריו שעון הסבא, שתפקידי היה למתוח אותו כל יום ראשון אחרי המיסה כדי שהספינה מתחת לספרה שש תמשיך להתנודד בקלילות בין שתי שורות כחולות של עננים מצוירים. לא ראיתי את הספינה ואת הגלים אבל ידעתי היטב איך הם נראים. שולחן הקונסולה הצמוד לקיר בצורת חצי ירח, אגרטל הקובלט עם ציור הילדה והכלב, שני הכיסאות הצרפתיים שאיש לא ישב עליהם, המראה הענקית שמסגרתה תמיד הזכירה לי זרועות מפותלות של תמנון מוזהב. ולפתע, כאילו ניתן אות, חצתה אנדראה את המבואה. היינו רחוקים ולא ראינו את פניה אבל זיהיתי את הליכתה. נורמה שעטה במדרגות ונעצרה בפתאומיות כי אימה בוודאי גערה בה שלא תרוץ. נורמה גבהה, ואולי זאת הייתה בכלל ברייט.
"היא בטח צפתה בנו", אמרה מייב, "לפני שנכנסה בפעם הראשונה".
"אולי כל מי שנסע ברחוב הזה בחורף צפה בנו". הכנסתי יד לתיק שלה והוצאתי את חפיסת הסיגריות.
"קצת מוגזם לחשוב שכולם צפו בנו", אמרה מייב.
"זה מה שמלמדים אותנו בצ'ואט".
היא צחקה. ראיתי שהיא לא ציפתה לצחוק, וזה שימח אותי עד בלי די.
"חמישה ימים שלמים איתך בבית", היא אמרה ונשפה את העשן מהחלון. "חמשת הימים הכי טובים בשנה".
 
 

אן פאצ'ט כתבה שמונה רומנים ושלושה ספרי עיון. היא זכתה בפרס פן־פוקנר, בפרס אורנג' האנגלי, ובספר השנה של "בוק סנס". מגזין טיים ציין אותה בין מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם. יצירותיה תורגמו ליותר משלושים שפות. היא בעלים שותפה של הוצאת פרנסוס בנשוויל, טנסי, ושם היא מתגוררת עם בעלה קרל ועם כלבם ספארקי.

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 296 עמ' מודפסים
  • קריינות: רוני מורג
  • זמן האזנה: 8 שעות ו 56 דק'
הבית ההולנדי אן פאצ'ט
פרק 1

בפעם הראשונה שאבא הזמין את אנדראה לבית ההולנדי, נכנסה סנדי סוכנת הבית שלנו לחדרה של אחותי וביקשה שנרד. "חברה של אבא שלכם באה לביקור והוא רוצה שתכירו אותה", אמרה.
"חברה מהעבודה?" שאלה מייב. היא הייתה מבוגרת ממני ולכן הבינה את מורכבותו של מושג החברות.
סנדי הרהרה. "הייתי אומרת שלא. איפה אחיך?"
"על הדרגש", אמרה מייב.
סנדי נאלצה להסיט את הווילונות ולחשוף את הדרגש שמתחת לחלון. "למה אתה מתעקש לסגור את הווילונות?"
הייתי שקוע בקריאה. "פרטיות", אמרתי, אף שבגיל שמונה לא ידעתי מהי פרטיות. אהבתי את המילה. אהבתי לשבת מאחורי הווילונות הסגורים ולהרגיש שאני נמצא בתוך קופסה.
האורחת הייתה בגדר תעלומה. לאבא לא היו חברים, ודאי לא כאלה שבאו לבקר בשבת אחר הצהריים. יצאתי ממקומי הסודי ונשכבתי על השטיח שכיסה את המישורת. מניסיוני ידעתי שכששוכבים בראש המדרגות ומציצים בין קורת התמיכה לבין העמוד הראשון של המעקה, רואים את הטרקלין. מנקודת התצפית שלי נראה אבא עומד לפני האח לצד אישה, ושניהם בוחנים את הדיוקנאות של מר וגברת וַנהוּבֵּייק. קמתי וחזרתי לחדר של אחותי כדי לדווח.
"אנחנו לא מכירים אותה", אמרתי למייב. סנדי ידעה, מן הסתם.
סנדי שאלה אם צחצחתי שיניים, והתכוונה לבוקר. אף אחד לא מצחצח שיניים בארבע אחר הצהריים. סנדי נאלצה לעשות הכול כי זה היה היום החופשי של ג'וסלין. היא הדליקה את האש ופתחה את הדלת והגישה משקאות, ונוסף לכול הייתה אחראית גם לשיניים שלי. היום החופשי של סנדי היה שני. ביום ראשון גם סנדי וגם ג'וסלין היו בחופשה, כי אבא חשב שבימי ראשון מגיע להן לנוח.
"כן", אמרתי, כי הנחתי שצחצחתי.
"אז תצחצח שוב", היא אמרה. "ותסתרקו".
ההוראה הזו הייתה לאחותי, ששערה היה ארוך ושחור ועבה כמו עשרה זנבות סוס שנקשרו יחד. לא משנה כמה היא הברישה אותו, הוא אף פעם לא נראה מסורק.
כשסנדי אישרה שאנחנו נראים ייצוגיים, ירדנו במדרגות, התייצבנו תחת פתח המבואה הרחב והמקומר, וצפינו באבא ובאנדראה צופים במר וגברת ונהובייק. הם לא הבחינו בנו, או לפחות לא הכירו בנוכחותנו — היה קשה לומר — אז חיכינו. מייב ואני ידענו לשמור על השקט, הרגל שנולד מהמאמץ לא להרגיז את אבא, אבל הוא התרגז עוד יותר כשהרגיש שאנחנו מתגנבים. הוא לבש את החליפה הכחולה. הוא אף פעם לא לבש חליפה בשבת. לראשונה שמתי לב ששערו מאפיר מאחור. ליד אנדראה הוא נראה גבוה יותר משהיה באמת.
"הם בטח מנחמים אותך", אמרה אנדראה, לא על ילדיו אלא על ציוריו. מר וגברת ונהובייק, ששמותיהם הפרטיים מעולם לא נודעו לי, נראו זקנים בדיוקנאות אבל לא קשישים לחלוטין. שניהם לבשו שחורים ועמדו בזקיפות קומה רשמית, שהזכירה ימים אחרים. הם היו ביחד למרות המסגרות הנפרדות, כל כך נשואים, שתמיד חשבתי שמישהו לקח תמונה גדולה של שניהם וחתך אותה לשתיים. ראשה של אנדראה נטה לאחור כשהיא בחנה את ארבע העיניים הערמומיות, שנדמה היה שהן עוקבות באי־שביעות רצון אחר ילד, ולא משנה על איזו ספה החליט לשבת. מייב דקרה אותי באצבע בין הצלעות כדי שאצווח, אבל הצלחתי להתאפק. עוד לא הציגו אותנו בפני אנדראה. מאחור נראתה אנדראה קטנה ומהודרת בשמלתה החגורה ובכובעה הכהה, הקטן כצלוחית, שכיסה את שערה הבהיר המלופף בפקעת. כיוון שלמדתי אצל נזירות, ידעתי שאסור לצחוק בנוכחות אורחים, כי זה עלול להביך אותם. אנדראה לא יכלה לדעת שהאנשים בתמונות הגיעו עם הבית, שכל מה שנמצא בבית הגיע עם הבית.
הציור של הזוג ונהובייק בטרקלין היה גולת הכותרת; תיעוד בגודל טבעי של אנשים שהזמן שחק אותם, ופניהם הקודרות והלא נעימות נגועות בקפדנות הולנדית ובהבנה הולנדית מובהקת של אור. אבל היו עשרות דיוקנאות נחותים יותר בכל קומה — ילדיהם במסדרונות, אבותיהם בחדרי השינה, והאלמונים הנערצים עליהם פזורים ביניהם. היה גם דיוקן של מייב מגיל עשר, שאמנם לא התקרב בגודלו לציורים האחרים אבל היה טוב לא פחות. אבי הזמין צייר מפורסם שהגיע משיקגו ברכבת. לפי הסיפור, הוא היה אמור לצייר את אימא, אבל אימא, שלא ידעה שהצייר מתעתד לגור בבית שבועיים, סירבה לשבת לפניו ולכן הוא צייר את מייב. כשהדיוקן הגמור והממוסגר הגיע, תלה אותו אבא בטרקלין מול הזוג ונהובייק. מייב אהבה להגיד שכך היא למדה ללטוש עיניים באנשים.
"דני", אמר אבי כשהסתובב סוף־סוף, ונראה כאילו ציפה למצוא אותנו בדיוק במקום שעמדנו. "בוא תגיד שלום לגברת סמית'".
לנצח אאמין שפניה של אנדראה נפלו לרגע כשראתה את מייב ואותי. גם אם אבי לא היה מציין שיש לו ילדים, היא הייתה יודעת. כולם באֶלקינס פארק ידעו מה מתרחש בבית ההולנדי. אולי היא חשבה שנישאר למעלה. הרי היא באה לראות את הבית, לא את הילדים. ואולי הבעת פניה של אנדראה נועדה למייב בלבד, כי בגיל חמש עשרה ובנעלי טניס כבר הייתה מייב גבוהה בראש מאנדראה בנעלי העקב שלה. היא התחילה ללכת שפופה ברגע שהתברר שהיא עומדת להיות גבוהה יותר מכל הבנות ומרוב הבנים בכיתתה, ואבא לא עייף מלתקן את היציבה שלה. שמה המלא הפך להיות ראש־למעלה־כתפיים־אחורה. אבא טפח על שכמותיה בכף יד שטוחה בכל פעם שחלף על פניה, ואף שלא זו הייתה כוונתו, מייב עמדה כעת כמו חייל בחצר המלוכה, או כמו המלכה עצמה. אפילו אני הבנתי שהיא עלולה להיראות מאיימת בשל גובהה, חוֹמת שערה השחור המבריק, והעובדה שהשפילה את עיניה אל בן שיחה במקום להטות את ראשה מטה. אבל אני, למרבה המזל, עוד הייתי נמוך מהאישה שלימים תהיה אשתו של אבא. לחצתי את ידה הקטנה והצגתי את עצמי, ומייב נהגה כמותי. לפי הסיפור שנחקק בזיכרון המשפחתי, מערכת היחסים בין מייב לבין אנדראה התחילה ברגל שמאל, אבל מייב הייתה הוגנת ומנומסת בפגישה הראשונה, ונותרה הוגנת ומנומסת עד שהדבר לא התאפשר עוד.
"נעים מאוד. מה שלומך?" אמרה מייב, ואנדראה השיבה באותה המטבע.
שלומה של אנדראה היה מצוין, כמובן. שנים הייתה מטרתה של אנדראה להיכנס לבית שלנו, לשלב את זרועה בזרועו של אבי, לעלות איתו במדרגות האבן הרחבות ולחצות את אכסדרת האריחים האדומים. היא הייתה האישה הראשונה שאבא הכניס הביתה מאז שאימא עזבה, אם כי מייב סיפרה לי שהיה משהו בינו לבין האומנת שלנו, בחורה אירית בשם פיוֹנה.
"את חושבת שהוא שכב עם קטיפונה?" שאלתי אותה. קטיפונה היה הכינוי שהענקנו לפיונה בילדותנו, גם מפני שהתקשיתי לומר את השם פיונה, וגם בגלל ענן השיער הג'ינג'י הגלי שהשתפל על גבה ברכות מהפנטת. החדשות על הרומן הגיעו אליי כמו כל פרט מידע אחר: באיחור של שנים רבות, מאחותי, במכונית החונה מחוץ לבית ההולנדי.
"או זה, או שהיא ניקתה את החדר שלו באמצע הלילה", אמרה מייב.
אבי ופיונה נכנעו ל-flagrante delicto, ללהט יצרים. נענעתי בראשי. "לא יכול לדמיין דבר כזה".
"אתה לא אמור לדמיין דבר כזה. אלוהים, דני, זה דוחה. בכל מקרה, בתקופת קטיפונה היית תינוק. אני מופתעת שאתה זוכר אותה בכלל".
אבל קטיפונה הכתה אותי בכף עץ כשהייתי בן ארבע. נשארה לי צלקת קטנה בצורת אלת גולף ליד עין שמאל — הסימן של קטיפונה, כך כינתה אותו מייב. קטיפונה טענה שמשכתי לה בחצאית כשהיא בישלה רסק תפוחים. היא אמרה שהיא ניסתה להרחיק אותי מהכיריים ובוודאי לא התכוונה להכות אותי, אבל לדעתי קשה לחבוט בפנים של ילד בכף עץ בטעות. הסיפור הזה מעניין רק מפני שהוא הזיכרון הברור הראשון שלי — מאדם כלשהו או מהבית ההולנדי או מחיי בכלל. אין לי אפילו זיכרון אחד מאימא, אבל אני זוכר איך הכף של קטיפונה סדקה את רקתי. אני זוכר איך מייב, שהייתה במסדרון כשצרחתי, שעטה למטבח כמו האיילים שזינקו מעל הגדר החיה בקצה השטח שלנו. היא הסתערה על קטיפונה ודחפה אותה לעבר הכיריים, הלהבות הכחולות התלבו כשהסיר עם רוטב התפוחים המבעבע התרסק על הרצפה, הטיפות הזעירות ניתזו לכל עבר וכולנו נכווינו. אותי שלחו למרפאה ותפרו לי שישה תפרים, למייב חבשו את היד, ואת פיונה פיטרו אף שהיא בכתה ואמרה שהיא נורא מצטערת ושזאת הייתה תאונה ושהיא לא רוצה לעזוב. זו הייתה מערכת היחסים הקודמת של אבא, לטענת מייב. ומי כמוה יודע כי אם אני הייתי בן ארבע כשקיבלתי את הצלקת, אז היא כבר הייתה בת אחת עשרה.
רצה הגורל והוריה של קטיפונה עבדו כנהג וטבחית בבית משפחת ונהובייק. כל ילדותה הייתה בבית ההולנדי, או ליתר דיוק בדירה הקטנה שמעל החניה המקורה, ורק כששמה עלה אחרי שנים רבות תהיתי לאן היא הלכה כשפיטרו אותה.
קטיפונה הייתה היחידה בביתנו שהכירה את משפחת ונהובייק. אפילו אבא לא הכיר אותם, אף שישבנו בכיסאות שלהם וישנו במיטות שלהם ואכלנו מכלי החרס שלהם. משפחת ונהובייק לא הייתה הסיפור, אבל במובן מסוים הבית כן היה הסיפור, והם היו בעלי הבית. הם הרוויחו את הונם מהפצת סיגריות בקמעונות, עסק שמר ונהובייק נכנס אליו במזל רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. החיילים בחזית קיבלו סיגריות להעלאת המורל, וההתמכרות חזרה איתם הביתה ובישרה על עשור של שגשוג. משפחת ונהובייק התעשרה בן־רגע ובנתה את ביתה על שטח חקלאי בפאתי פילדלפייה.
את הצלחתו המסחררת של הבית אפשר לזקוף לזכות האדריכל, אבל כשעלה בדעתי לחפש עבודות נוספות שלו, לא מצאתי אפילו דוגמה אחת. ייתכן שאחד מבני ונהובייק חמורי הסבר, או אפילו שניהם, היו בעלי חזון אסתטי, או שהנכס עורר השראה פלאית שאיש לא יכול היה לחזות, או שאמריקה אחרי מלחמת העולם שרצה אמנים שפעלו על פי אמות מידה שנזנחו זה מכבר. כך או כך, הבית המוגמר — זה שהתגלגל בסופו של דבר לידינו — היה שילוב ייחודי בין כישרון למזל. אינני יודע איך הבית, על שלוש קומותיו, יצר רושם מרווח ומדויק כל כך. ואולי נכון יותר לומר שהבית גילם הפרזה, בזבוז מגוחך בקנה מידה עצום, אך מעולם לא רצינו בית אחר. הבית ההולנדי, כפי שנודע באלקינס פארק ובג'נקינטאון ובגלנסייד ואפילו בפילדלפייה, נקרא כך לא בגלל הארכיטקטורה שלו אלא בגלל דייריו. הבית ההולנדי היה המקום שבו גרו ההולנדים בעלי השם הבלתי אפשרי להגייה. ממרחק מסוים נדמה היה שהוא מרחף בכמה סנטימטרים מעל הגבעה שבה נבנה. השמשות בדלתות הזכוכית שהקיפו את הבית מכל עבר היו גדולות כחלונות ראווה, ופיתוחי ברזל דמויי גפנים קיבעו אותן למקומן. החלונות הכניסו את אור השמש והחזירו אותו אל המדשאה הרחבה. העיצוב היה אולי נאו־קלאסי אך הקווים היו פשוטים, קרובים יותר לסגנון הים־תיכוני או הצרפתי, וסופר שאדני האחים בטרקלין, בספרייה ובחדר השינה הראשי, שהיו עשויים חרסינת דֶלפט כחולה, נעקרו מטירה באוּטרֵכט ונמכרו לזוג ונהובייק כחלק מהחזר חובות ההימורים של נסיך כלשהו. בניית הבית, כולל אדני האחים, הושלמה ב-1922.
"היו להם שבע שנים שמנות, ואז בנקאים התחילו לקפוץ מהחלון", אמרה מייב, והעניקה לקודמינו את מקומם המתאים בהיסטוריה.
ביום הגעתה של אנדראה שמעתי לראשונה על השטחים שנמכרו. היא נכנסה בעקבות אבא למבואה והשקיפה על המדשאה הקדמית.
"כמה זכוכית", אמרה, כאילו תהתה אם זה הפיך, אם אפשר להחליף את הזכוכית בקיר של ממש. "אתה לא מפחד שיציצו פנימה?"
לא רק לתוך הבית אפשר היה להציץ, אלא גם מעבר לו. החלק המרכזי של הבית היה צר יחסית. המבואה העמוקה הובילה ישירות אל מה שכינינו המִצפה, ובו עמד קיר זכוכית שנשקפת ממנו החצר האחורית. העין טיפסה משביל הגישה לאכסדרה, חצתה את דלתות הכניסה, המשיכה על פני רצפת השיש של המבואה הארוכה, ועברה דרך המצפה היישר אל פרחי הלילך שהתנודדו בבלי דעת בגן האחורי.
אבא נשא את מבטו לתקרה ומשם אל שני צידי הדלת, כאילו רק עכשיו שם לב לכך. "אנחנו מספיק רחוקים מהרחוב", אמר. באחר הצהריים של חודש מאי הייתה חומת עצי התרזה שהשתרעה לאורך הגבול שופעת עלים, ומדרון המדשאה הירוק, שבימות הקיץ התגלגלתי בו כמו כלב, נראה רחב ועמוק.
"אבל בלילה", אמרה אנדראה בנימת דאגה. "מעניין אם אפשר לתלות פה וילונות".
המחשבה שווילונות יחסמו את הנוף נשמעה לי לא רק בלתי אפשרית אלא גם מטופשת מאין כמותה.
"ראית אותנו בלילה?" שאלה מייב.
"את צריכה לזכור איך נראה השטח לפני שבנו את הבית", קטע אבא את מייב. "היו פה יותר משמונה מאות דונם. הנחלה הגיעה עד מלרוז פארק".
"אז למה מכרו אותה?" לפתע הבינה אנדראה את ההיגיון שבבניית הבית, כשאין בתים אחרים מסביב. הנוף השתרע הרחק מעבר למדרון המדושא, מעבר לחלקות האדמונית והוורד. העין הרחיקה עד העמק הרחב ומשם אל היער, כך שגם אם אחד מבני הבית או האורחים השקיף מחלון אולם הנשפים בלילה, הוא היה רואה רק אור כוכבים. לא היה רחוב, לא הייתה שכונה. כעת, בחורף, כשהעצים עירומים מעלים, הרחוב ובית משפחת בקסבאום נראו היטב מעבר לכביש.
"כסף", אמרה מייב.
"כסף", אמר אבא והנהן. רעיון פשוט. הבנתי אותו כבר בגיל שמונה.
"אבל הם טעו", אמרה אנדראה ופיה התהדק. "תחשבו כמה יפה היה פה. לדעתי, לא היה להם מספיק כבוד לבית. הוא יצירת אמנות".
ואז לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק, כי חשבתי שאנדראה התכוונה שמשפחת ונהובייק הייתה צריכה לשאול אותה לפני שמכרה את השטח. אבא התרגז ואמר למייב שתיקח אותי למעלה, כאילו שכחתי את הדרך.
סיגריות מגולגלות מסודרות בשורות היו אז בגדר מותרות לעשירים בלבד, בדיוק כמו דונמים רבים שבעליהם לא דרכו בהם מעולם. השטח שהקיף את הבית הלך והצטמק, פיסה אחר פיסה. העברת הבעלות על השטח הייתה עניין ציבורי, אירוע היסטורי שתועד על גבי שטרי קניין. הוא נמכר בחלקים כדי לפרוע חובות — ארבעים דונם, אחר כך מאתיים דונם, אחר כך מאה. אלקינס פארק הלכה והתקרבה לדלת. כך הצליחה משפחת ונהובייק לצלוח את השפל הגדול, עד שמר ונהובייק מת מדלקת ריאות ב-1940. אחד הבנים מת בילדותו ושניים נהרגו במלחמה. גברת ונהובייק מתה ב-1945, כשלא נותר עוד מה למכור מלבד החצר הצדדית. הבית וכל תכולתו חזרו לבנק, כי מעפר באת ואל עפר תשוב.
קטיפונה נשארה בשטח הודות לאגודת ההלוואה והחיסכון של פנסילווניה, ואף קיבלה קצבה קטנה בתמורה לתחזוקת הנכס. הוריה של קטיפונה מתו, או אולי מצאו עבודות אחרות. כך או כך, היא חיה לבדה מעל החניה, הציצה פנימה מדי כמה ימים ווידאה שהגג לא דולף ושהצינורות לא התפוצצו. היא כיסחה שביל ישר מהחניה אל דלת הכניסה והניחה לשאר המדשאה לצמוח פרא. היא קטפה פירות מהעצים שנותרו מאחורי הבית והכינה אפרסקים משומרים לחורף ובישלה חמאת תפוחים. כשאבינו קנה את הבית ב-1946 כבר השתלטו דביבונים על אולם הנשפים ולעסו את חוטי החשמל. קטיפונה נהגה להיכנס רק בשמש הצהריים, כשהיונקים הליליים מצטופפים יחד ושקועים בשינה עמוקה. רק בנס לא עלה הבית באש. הדביבונים נלכדו בסופו של דבר, אבל השאירו אחריהם פרעושים, והפרעושים הסתננו לכל פינה. מייב אמרה שבזיכרונות המוקדמים ביותר שלה מהבית היא מתגרדת, וקטיפונה מצמידה מקל אוזניים טבול במשחת קלמין לכל עקיצה ועקיצה. הוריי העסיקו את קטיפונה כמטפלת לאחותי.
 
מייב ואני חנינו לראשונה ברחוב ונהובייק (שכל תושבי אלקינס פארק טעו והגו את שמו ונהוֹבִּיק) כשחזרתי לראשונה מפנימיית צ'וֹאט לחופשת האביב. האביב באותה שנה לא היה אביב כלל, הקרקע הייתה מכוסה שלג בגובה שלושים סנטימטר, מעין מתיחה של 1 באפריל אחרי חורף קשה במיוחד. באביב אמיתי — כך גיליתי בחצי הסמסטר הראשון שלי בפנימייה — לוקחים ההורים את הילדים לשיט בברמודה.
"מה את עושה?" שאלתי את אחותי כשחנתה בחזית הבית של בקסבאום, מול הבית ההולנדי.
"אני רוצה לראות משהו". מייב רכנה אל המצית ולחצה עליו.
"אין מה לראות כאן", אמרתי לה. "תתקדמי". היה לי מצב רוח מחורבן בגלל מזג האוויר, ובגלל מה שתפסתי כחוסר התאמה בין מה שהיה לי למה שהגיע לי, ובכל זאת שמחתי לחזור לאלקינס פארק. שמחתי לשבת באולדסמוביל סטיישן הכחולה של ילדותנו, שאבי נתן לאחותי כשהיא עזבה את הבית. הייתי בן חמש עשרה ומטומטם למדי, ולכן ייחסתי את תחושת החזרה הביתה למכונית ולמקום החניה, ולא לאחותי בתודה הראויה לה.
"אתה ממהר לאנשהו?" היא ניערה את החפיסה, שלפה סיגריה וסוככה בידה על המצית. אם לא שמרת עליו בשתי ידיים, המצית הלוהט היה עלול לקפוץ ולנחות על הרגליים או לחרוך חור במושב או בשטיחון.
"את מגיעה הנה כשאני בפנימייה?"
המצית קפץ. היא תפסה אותו והדליקה את הסיגריה. "לא".
"אבל עכשיו כן", אמרתי. שלג קל החל לרדת לאט ושארית האור נבלעה בעננים. קור מעולם לא הזיז למייב, שהייתה נהגת משאית איסלנדית בנשמתה, אבל אני ירדתי לא מזמן מהרכבת, כך שהיה לי קר והייתי עייף. חשבתי שיהיה נחמד להכין טוסטים עם גבינה ולטבול באמבטיה. אמבטיות היו נושא קבוע ללעג בצ'ואט. משום־מה רק מקלחות נחשבו גבריות.
מייב מילאה את ריאותיה בעשן, נשפה וכיבתה את המנוע. "פעמיים שקלתי לקפוץ הנה, אבל בסוף החלטתי לחכות לך". היא חייכה אליי, פתחה את החלון כדי סדק, ומשב אוויר ארקטי חדר פנימה כמדף. לפני שנסעתי לפנימייה נדנדתי לה שתיתן לי סיגריות, ואחר כך לא זכרתי לספר לה שהתחלתי לעשן. בצ'ואט עישנו במקום לעשות אמבטיות.
מתחתי את צווארי כדי לראות את שביל הגישה טוב יותר. "את רואה אותן?"
מייב השקיפה מחלון הנהג. "משום־מה אני כל הזמן נזכרת בפעם הראשונה שהיא נכנסה לבית, לפני מיליון שנה. אתה זוכר את זה בכלל?"
מובן שזכרתי. איך אפשר לשכוח את הכניסה של אנדראה?
"אתה זוכר שהיא הייתה מוטרדת מזה שאנשים מציצים דרך החלונות בלילה?"
המילים עוד לא בקעו מפיה, וכבר נשטפה המבואה באור זהוב חמים מהנברשת. כעבור רגע נדלקו גם האורות מעל המדרגות, ואחריהם האור בחדר השינה הראשי שבקומה השנייה. האור שנדלק בבית ההולנדי, בתיאום המושלם עם דבריה של מייב, הבהיל אותי לרגע. ודאי שהיא ביקרה כאן בלעדיי. היא ידעה שאנדראה מדליקה את האורות כשהשמש שוקעת. ההכחשה הייתה רק מעין מחווה תיאטרלית, וכשהבנתי זאת, הערכתי את מאמציה של אחותי. זה באמת היה מפגן מרשים.
"תראי", לחשתי.
עצי התרזה היו עירומים בשלג הקל. פנים הבית וכל מה שמעבר לו נראה היטב לעין. אמנם לא בפרטי פרטים, אבל הזיכרון מילא את הפערים: השולחן העגול מתחת לנברשת, במקום שסנדי השאירה לאבי את הדואר בערב, מאחוריו שעון הסבא, שתפקידי היה למתוח אותו כל יום ראשון אחרי המיסה כדי שהספינה מתחת לספרה שש תמשיך להתנודד בקלילות בין שתי שורות כחולות של עננים מצוירים. לא ראיתי את הספינה ואת הגלים אבל ידעתי היטב איך הם נראים. שולחן הקונסולה הצמוד לקיר בצורת חצי ירח, אגרטל הקובלט עם ציור הילדה והכלב, שני הכיסאות הצרפתיים שאיש לא ישב עליהם, המראה הענקית שמסגרתה תמיד הזכירה לי זרועות מפותלות של תמנון מוזהב. ולפתע, כאילו ניתן אות, חצתה אנדראה את המבואה. היינו רחוקים ולא ראינו את פניה אבל זיהיתי את הליכתה. נורמה שעטה במדרגות ונעצרה בפתאומיות כי אימה בוודאי גערה בה שלא תרוץ. נורמה גבהה, ואולי זאת הייתה בכלל ברייט.
"היא בטח צפתה בנו", אמרה מייב, "לפני שנכנסה בפעם הראשונה".
"אולי כל מי שנסע ברחוב הזה בחורף צפה בנו". הכנסתי יד לתיק שלה והוצאתי את חפיסת הסיגריות.
"קצת מוגזם לחשוב שכולם צפו בנו", אמרה מייב.
"זה מה שמלמדים אותנו בצ'ואט".
היא צחקה. ראיתי שהיא לא ציפתה לצחוק, וזה שימח אותי עד בלי די.
"חמישה ימים שלמים איתך בבית", היא אמרה ונשפה את העשן מהחלון. "חמשת הימים הכי טובים בשנה".