אסורה בארץ חדשה

פרק ראשון

בורגניות שהפכו לחלוצות: החלק החסר

נשים מוצנעות בהיסטוריה הכללית

עד שנות השבעים של המאה העשרים הייתה ההיסטוריה של נשים בישראל מוצנעת בהיסטוריה הציונית והיישובית.1 נשים נחשבו לחלק מן העולם הגברי ולא נטען כי קיים צורך בהתייחסות מיוחדת כלפיהן. ההיסטוריוגרפיה הישראלית, שהתרכזה בסיפורם של המנצחים תוך התעלמות מקבוצות אחרות, הייתה בעיקרה היסטוריוגרפיה פוליטית וצבאית.

גם ההיסטוריוגרפיה החברתית, החל מתקופת היישוב ועד לשנים האחרונות, התעלמה מנשים, ובמשך שנים רבות נותר העיסוק בנשים שולי. התעלמות המחקר ההיסטורי והסוציולוגי מנשים חיזקה את מיתוס השוויון בין נשים לגברים בחברה הישראלית.2

משנות השבעים, עם התפתחותן של גישות היסטוריוגרפיות חדשות, החלו להופיע בכתיבה ההיסטורית הישראלית נקודות מבט חדשות. סיומה של ההגמוניה של תנועת הפועלים בישראל בתקופה זו אפשר בחינה מחודשת של העבר ושל חקר תקופת היישוב. המחקר החל לעסוק גם בקבוצות שלא נחקרו עד אז, ומיתוסים רבי עוצמה החלו להתערער.

המאמר האקדמי הראשון שדן במעמדן ובהתנסויותיהן של נשים כקבוצה בפני עצמה בתקופת היישוב, היה עבודתה של ההיסטוריונית מרגלית שילה, שעסקה בחוות הפועלות בכינרת ופורסמה ב–1980.3 שילה דנה ב"בעיית הפועלות", מושג מהשיח של התקופה הנחקרת שהיה בשולי סדר היום, מתוך פרספקטיבה היסטורית ופמיניסטית.4

מאמצע שנות השמונים התרבו המחקרים העוסקים בנשים בתקופת היישוב והם מתפרשים על תחומי הסוציולוגיה, ההיסטוריה והספרות. מרבית המחקרים עוסקים בנשות תנועת העבודה. בקבוצות אלה נבנו המיתוסים המכוננים של הציונות, והתיעוד של קבוצות אלה היה מלכתחילה עשיר ונגיש יותר. על כן הצעדים הראשונים לבחינת מיתוסים מכוננים אלה נעשו בקבוצות אלה. למשל, הסוציולוגית דפנה יזרעאלי עסקה בתנועת הפועלות ואילו הסוציולוגית דבורה ברנשטיין חקרה את ציבור הפועלות בעיר. 5 עבודתה של חוקרת הספרות יפה ברלוביץ עסקה בסיפורי נשים בנות העלייה הראשונה.6 חקר מעמדן של נשים בתקופת היישוב היה לאחד המרכיבים החשובים בבחינת המיתוסים של העבר.

מרבית המחקרים בארץ שעסקו במהגרות–עולות התרכזו בעיקר בסיפורן של נשים ממזרח אירופה, במיוחד מרוסיה ופולין, שהגיעו לארץ בעליות הראשונות על רקע חלוצי–סוציאליסטי.7 מחקרים אלה העניקו תשומת לב מועטה בלבד להתמודדותן של העולות עם זהותן הקודמת בארצות המוצא, והתרכזו באימוץ הזהות החדשה ולא בתהליכים של דיאלוג בין הזהות הקודמת לחדשה. נראה כי מרבית החוקרות והחוקרים נטו לאמץ את נקודת המבט של המהגרות–עולות עצמן, שביקשו להשליך מאחור את עברן ה"גלותי" ולהפוך ל"אדם חדש" ברוח הפרויקט הציוני.8

מחקרים אחדים עסקו במהגרות שהגיעו מאמריקה בין שתי המלחמות, במהגרות מצפון אפריקה במאה ה–19 ובעולות מעיראק בקיבוץ בשנות הארבעים.9 רק מחקרים בודדים עסקו עד כה בסיפוריהן של מהגרות–עולות ממרכז אירופה, ועוד פחות מכך במהגרות–עולות מרקע בורגני שביקשו להפוך לחלוצות.

מיתוס החלוצה עובדת האדמה

המחקרים על נשים בתקופת היישוב הראו, בין היתר, כי מיתוס החלוץ היה למעשה מיתוס גברי, שכן נשים לא התנסו כמעט בעבודת כפיים יצרנית שנחשבה למעצבת של "האדם החדש". נשים לא אחזו בנשק בידן האחת ולא הובילו את המחרשה בידן השנייה. הן לא "יצאו לכבוש" ולא הבקיעו "אדמה בתולה". עצם הטרנספורמציה של היהודי הגלותי ל"אדם עברי חדש" הייתה טבועה, אם כן, מראש בחותם זכרי–גברי.10

מחקרים אלה לא הסתפקו בניפוץ של מיתוס החלוצה. הם הראו כי גם כאשר נשים ניסו לחולל שינוי בזהותן, הן לא התקבלו על ידי החברה הגברית וזכו ליחס של ביקורת או לגלוג. המחקרים חשפו את מציאות חייהן של נשים בעיר ובקיבוץ, בציבור הפועלים ובחוגים האזרחיים, את הישגיהן ומגבלותיהן ואת מאבקן נגד דיכוין החברתי כנשים, דרך עשייה פוליטית וכתיבה אישית וספרותית.

ואולם, החוויה של האישה המהגרת הייתה שונה מזו של הגבר עוד בטרם הגעתה לארץ. נשים נתפשו כמחויבות יותר וקרובות לקהילה ולבני משפחותיהן, ולכן עצם הניתוק מקהילת המוצא היה כרוך לעתים בדחייה עמוקה וכואבת של העבר הקרוב והאינטימי, והן עצמן היו צריכות להשתחרר מתפישות מסורתיות של תפקידן בקהילה ובמשפחה. רווקות היו תלויות לעתים קרובות בהסכמת הוריהן, שלא ניאותו בקלות לאפשר לבנותיהם להגיע לארץ ישראל בגפן.11

המפגש עם המציאות בחברה היישובית חייב, אם כן, נשים לנהל מאבק כפול. ראשית, להילחם יחד עם הגברים להשגת המטרות המשותפות של בניית חברה חדשה ־ ושנית, להתמודד עם תפישות חבריהן הגברים והחברה הסובבת על תפקידיהן ומקומן כנשים בחברה החדשה.

ספרות מחקרית זו עסקה ברובה, כאמור, במהגרות–עולות ממזרח אירופה שהגיעו לארץ בעשורים הראשונים של המאה ה–20. באחד המחקרים הבודדים שעסקו במהגרות–עולות ממרכז אירופה מביאה ההיסטוריונית יהודית באומל את סיפורן של מירה בן–ארי וברכה פולד מגרמניה וחנה סנש מהונגריה.12

באומל מעמידה במרכז עולמן של מהגרות עולות אלה את הזהות הלאומית והתרבותית ואת הקונפליקטים והמתחים על רקע אידיאולוגי וערכי. לטענתה, נשים שהתחנכו על שאיפה למצוינות חינוכית ברוח הבורגנות היהודית–אירופית חוו בארץ התנגשות בין ערכים ונורמות של תרבות בורגנית אינדיבידואליסטית לבין אידיאולוגיה, אורח חיים ומוסדות בעלי דגש קולקטיבי חזק ששלטו באותה תקופה ביישוב. לכן, כדי להבין את זהותן של עולות–מהגרות אלה ממרכז אירופה יש לנטוש את המשוואה הבינארית של "שייך" ו"לא שייך", ולראות אותן כנוקטות חלופת ביניים שהתאפיינה באמביוולנטיות: רצון להשתייך לעולם היישובי בלי לנטוש את התרבות האירופית שעליה גדלו.

בספר זה אבחן, נוסף לזהותה הלאומית והתרבותית של סנש, גם את זהותה המעמדית, האתנית והמגדרית, בהתבסס על מכלול כתיבתה האוטוביוגרפית, בהונגרית ובעברית. אעסוק בנוסף לשיח האידיאלים החברתיים והלאומיים שליווה את תהליך ההגירה, גם בפרקטיקה ־ בהתנסויות האישיות ובחוויות היומיום של סנש, הן בזירה המקצועית והן בתחום האישי.

החומר האוטוביוגרפי העשיר שהותירה אחריה סנש ונכתב בהיותה צעירה אנונימית ־ כתלמידת בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל וכחברת קיבוץ שדות ים ־ פותח צוהר להבנת עולמן של "נשים מן השורה" בתקופה זו, מהגרות בעלות רקע אתני ותרבותי דומה לזה של סנש, שביקשו להפוך בארץ לחלוצות.