לראות בחושך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לראות בחושך

לראות בחושך

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 388 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 28 דק'

אהוד אשרי

אהוד אשרי נולד בירושלים בשנת 1951. הוא בוגר הגימנסיה העברית ברחביה ועשה את שירותו הצבאי בגולני. בוגר האוניברסיטה העברית בסוציולוגיה וביחסים בינלאומיים, מוסמך האוניברסיטה העברית בתקשורת המונים ומוסמך אוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו, בסוציולוגיה. היה חבר מערכת "הארץ" משנת 1996, ערך את המוסף וכתב טור ביקורתי בענייני תקשורת. הוא החל את עבודתו העיתונאית בעריכת עיתון הסטודנטים "פי האתון" (1975), שימש כעורך חדשות בקול ישראל, כתב ספורט בטלוויזיה הישראלית, כתב בשבועון "כותרת ראשית", עורך השבועון הירושלמי "כל העיר", עורך מוסף "חדשות", עורך משנה בשבועון "העיר" ופרשן תקשורת של "הארץ".

אשרי מת בשנת 2008, בן 57.

ספריו שראו אור בהוצאת כתר: "זה ייגמר בבכי", "נפש אחות", "בילי בלום אוהבת ככה", "לראות בחושך" ו"משחק האמת והשקר".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc22atzs

תקציר

יריב טוב, עיתונאי ידוע ושנוי במחלוקת, מתעורר בבית - חולים ומגלה ששתי עיניו נפגעו קשה בפיצוץ מסתורי במערכת עיתונו. אם לא די בכך, כל האירועים סביב הפציעה נמחקו מזיכרונו. ליריב טוב יש ניחוש לא רע מי רצה לפגוע בו, אך מה שמעסיק אותו באמת הוא המחשבות הכפייתיות על אשתו, גבי, שממנה נפרד חצי שנה קודם לכן. אלא שחוקרי המשטרה לא מעוניינים בחיי הרגש שלו. הם רוצים לדעת מה הוא יודע על הפיצוץ וחושדים שהוא מסתיר מהם מידע חיוני. וכך, בין חקירות לניתוחים, כשהוא מוצף חרדות משתקות מפני עיוורון ותמונות מנישואיו שקרסו, מנסה יריב טוב לפענח את חידות חייו הכושלים ואת נסיבות פציעותו המעורפלות. דווקא בעיוורונו הוא מצליח לראות אמיתות שלא היה יכול לראות קודם לכן. לראות בחושך הוא סיפור אהבה חושפני, נטול רחמים עצמיים, השזור בתוך סיפור מתח קצבי ומרתק. כמו בספריו הקודמים, אשרי מפליא לשלב את שתי העלילות - האהבה והפשע - זו בזו ולנטוע אותן בסביב הישראלית בת זמננו, המיוצגת כאן על-ידי עולם העיתונות, מאבקיו ותככיו. אהוד אשרי, סופר ועיתונאי, הוא מחברם של רבי המכר "זה ייגמר בבכי", "בילי בלום אוהבת ככה", "משחק האמת והשקר" ו"נפש אחות".

פרק ראשון

כבר שישה חודשים אני מתעורר בכל בוקר אל המשפט הזה, משפט פשוט, קצר, בסך הכול שלוש מילים שנשמעות כמו פתיחה של אחד הטורים הישנים שלי, או של קטע נמוך במועדון סטנד אפ, שזה כמעט אותו דבר. פעם הייתי נשוי. מה לעשות. קורה. אף אחד לא מושלם.
בסדר, ההומור שלי כבר לא מה שהיה. וגם הכאבים לא עוזרים.
אבל חכו לסוף הסיפור. בסוף תתפוצצו מצחוק. מה יותר מצחיק מנישואים של אחרים. מי כמוני יודע. הרי עשיתי מזה קריירה.
קצת מוזר שדווקא המשפט הזה קופץ לי לראש בכל פעם שאני מתעורר, עוד לפני שאני קולט איפה אני, לפני בוא התודעה.
ועכשיו זה הכי מוזר, הרי יש לי דברים קצת יותר דחופים להתעורר אליהם. אבל עובדה. כאילו שלוש המילים האלה אורבות מאחורי המצח, מחכות לרגע שאתעורר כדי להידלק ולרצד מולי כמו שלט פרסומת דיגיטלי, או כמו אחת ההודעות האלה מטעם הערוץ שרצו בתחתית המסך באמצע התוכנית שלי והוציאו אותי מדעתי. פיגוע בירושלים. חמישה נפגעים. מבזק מיוחד בתום התוכנית. פעם הייתי נשוי. שני נפגעים. מבזק מיוחד בסוף התוכנית.
אני מקרב את מפרק ידי השמאלית אל העיניים, תנועה אוטומטית של השכמה, לפני שאני קולט כמה זה מגוחך. שום שעון לא יעזור כאן. אין זרחן בעולם שיבקיע את האפילה הזאת.
צריך לנסות את הרדיו. זאת הפעולה האוטומטית השנייה שאני עושה כשאני מתעורר - מדליק את הרדיו שליד המיטה. אני מנסה לשלוח יד לכיוון המשוער שלו ושוב נבלם. גם הידיים. איך שכחתי.
גבי היתה משתגעת מהקטע הזה.
- בקושי התעוררת, מה אתה כבר מדליק רדיו? - אני חייב להתחבר לעולם.
- להתחבר לעולם או לברוח מעצמך? - להתחבר לעולם.
- אני לא מבינה, אתה לא יכול לשכב שתי דקות בשקט, להיפרד יפה מהשינה, מהחלומות? - מה זה מפריע לך? - זה מעיר אותי.
- זה לא מעיר אותך. יש לי אוזנייה.
- הרעיון מעיר אותי.
- אז אולי כדאי שנתחיל לישון בנפרד.
מה פתאום לישון בנפרד? כבר לישון בנפרד? מה היא כבר אמרה? שהרדיו מפריע לה? מאיפה בא לי כל העלבון האינפנטילי הזה? אפילו עכשיו חולף בי גל של בושה, כאילו זה קרה אתמול.
מה קרה לי אִתה? מה עשינו זה לזה? כלומר, היה רע, זה ברור, אבל למה, לעזאזל, זה מה שאני לא מבין. איך שני אנשים שכל מה שהם רוצים זה להיות יחד גורמים זה לזה כל–כך הרבה כאב? וגם להפך - למה שני אנשים שגורמים זה לזה כל–כך הרבה כאב מתעקשים להיות יחד חמש שנים? לא ברור. פשוט תעלומה. וזה לא ייאמן שמכל התעלומות שהביאו אותי לכאן, דווקא זאת מעסיקה אותי עכשיו.
גבי היתה רואה בזה עוד דוגמה אופיינית של הדחקה. יש הייררכיה של כאב, היתה אומרת לי. אתה לא יכול להכיל את הכאב הגדול, אז אתה חושב על הקטן. כלומר, לשיטתה, אני חושב עכשיו עליה במקום לחשוב על העיניים. היא הכאב הקטן. מעניין.
בתור כאב קטן היא די הרסנית. מצד שני, היא לא משאירה מקום לשום כאב אחר. המאלחשת האולטימטיבית. מורפיום מן הטבע.
הבעיה היחידה היא תופעות הלוואי. אבל הנה, שוב אני מגזים, שוב אני מאבד פרופורציות. למה כל דבר שקשור בה גורר אותי לקיצוניות. איך היא מצליחה תמיד להוציא ממני את המשפטים הדרמטיים האלה שנשמעים לי כל–כך צודקים, ושעתיים אחר– כך גורמים לי להרגיש כמו אידיוט שהפתוס עלה לו לראש. אפשר לחשוב שהיא אמא שלי.
ניקח את כל עניין ההדחקה, שבעיניה אני ההתגלמות שלו.
היא הרי פיתחה תיאוריה שלמה בנושא, מעגל חמשת השלבים של ד"ר גבריאלה שניאור–טוב. מה זה היה, הדחקה, הכחשה, אינטרפרטציה, תבוסתנות והינתקות. ואני הייתי המדגם הראשון שלה. מדגם מייצג של איש אחד. בטח שאגיב בקיצוניות. בנאדם לא יכול להסתובב כל היום אשם בבית שלו.
אתה לא רוצה לדעת מה שלא נוח לך, אז אתה מדחיק. מתעלם.
וכשהאמת מתעקשת לצוץ אתה מכחיש. אומר שצריך לשמוע גם את הצד שלנו. וכשהצד "שלנו" - אני יכול לראות אותה מסמנת באצבעותיה הארוכות מרכאות דמיוניות סביב המילה - כשהצד "שלנו" מוסר גרסה מופרכת אתה נותן לזה אינטרפרטציה מקילה.
הם יודעים יותר טוב ממני. וכשאתה מגלה שהם לא יודעים שום דבר יותר טוב ממך אתה אומר, טוב, מה אני כבר יכול לעשות.
איש אחד לא יכול לשנות. ואז אתה מתנתק, נסוג אל עצמך, אל הטור שלך, התוכנית שלך, הילד שלך, הידידות שלך, בעיקר ה"ידידות" שלך, ושוב היא מסמנת באצבעותיה את מרכאות האירוניה וחוסר האמון שלה. בקיצור, היא מסכמת, המעגל נסגר ואתה חוזר למשבצת הראשונה. נציג אופייני של האליטה השפויה, סוֹ קוֹלד. סוף ציטוט.
אבל כל זה היה לפני המהפך, לפני שחלוקת התפקידים בינינו השתנתה, כשהיא עוד היתה ד"ר מצפון ואני מיסטר רייטינג. מעניין מה היא היתה אומרת אילו ראתה אותי עכשיו, במצבי, עם מצפון בשמים, רייטינג באדמה ותחבושות על העיניים.
אבל גבי לא תבוא לראות אותי עכשיו, כמו שאני מכיר אותה היא אפילו לא תתקשר. ניתוק זה ניתוק. יותר טוב ככה. מי צריך אותה בכלל. חמש שנים השקעתי בסיפור הזה - וכלום. נאדה. היא לא מסוגלת לחיות אתי, לא יכולה לאהוב אותי. לא, זה לא מדויק.
היא אוהבת אותי, אבל רק באופן תיאורטי. הבעיה היא המבחן המעשי. שם היא נכשלת. אז בלי טובות. עדיף שלא תבוא. ככה סיכמנו, בלי טלפונים ובלי פגישות. צריך להניח לזה, ללכת הלאה.
כבר שישה חודשים. אז שתלך להזדיין. את זה היא דווקא אוהבת.
בפעם האחרונה ששמעתי עליה, וגם זה בעל כורחי, היא נסעה ללונדון, לאיזה כנס של נשים משני העמים שלא מאמינות בהדחקה.
מתי זה היה, הכול מתבלבל לי עכשיו, מקסימום לפני שבוע. מישהו בעיתון טרח לספר לי. אז אולי היא עוד שם. מעניין אם שמעה משהו. לא יכול להיות שלא. רוב הסיכויים שהסיפור רץ בכל המהדורות. סי–אן–אן, פוקס ניוז, בטח איזה אייטם בבי–בי–סי.
במחשבה שנייה, מה אני יודע. אולי אני לא כזה סיפור כמו שאני חושב. קצת צניעות. וחוץ מזה, החקירה ממש בתחילתה. שום דבר לא ברור.
איך אמר החוקר עם המבטא הרוסי - אנחנו בודקים בכל הכיוונים. בהתחלה הייתי מטושטש, זה היה אחרי הניתוח, ולא הבנתי מה רוצים ממני ולמה הרופאה הזאת, עם האלט הרדיופוני שלה, נותנת להם לגשת אלי במצב כזה ולא מעיפה אותם לכל הרוחות. יש פה כמה אנשים מהמשטרה שמוכרחים לדבר אתך, היא אומרת לי, הם מחכים פה כל היום, אין ברירה. דבילית. מה אין ברירה? בשביל מה את רופאה, אם לא בשביל לשמור על החולים שלך.
"מה כל הכיוונים," מלמלתי לבסוף, מתקשה לזהות את הקול המרוסק שבוקע מפי.
"כל הכיוונים," התעקש הרוסי, "אנחנו בודקים בכל הכיוונים.
רקע פלילי, אידיאולוגי, רומנטי, הכול יכול להיות."
"רומנטי?" רציתי לצחוק בקול ולא יצא לי. המילה הזאת, במבטא הזה, נשמעה פתאום כמו שורה מהצגה שראיתי פעם בתיאטרון גשר, נדמה לי "השחף" של צ'כוב.
"אנחנו צריכים לשאול כמה שאלות דחופות, זה לא ייקח הרבה זמן," אמר קול אחר, סמכותי, "שיהיה לנו במה להתחיל."
אבל המוח שלי התביית על הרעיון הקודם. "רומנטי?" שאלתי, מחקה בבלי דעת את המבטא הרוסי של קול מספר אחת, רי"ש מתגלגלת ומ"ם עמומה. יש לי נטייה כזאת, לא נשלטת, לחקות מבטאים של בני שיחי. "רומנטי?"
"זאת אפשרות רחוקה, אבל קיימת." קול מספר שלוש, נמוך, של אישה. כמה חוקרים הושיבו עלי, ממש יום השוטר.
"מי מדברת?" הפניתי את הפנים אל מקור הקול החדש.
"סמלת נועה בוכריס, חוקרת ביחידה המרכזית. אתה מבין, זה בגלל הפתק."
"איזה פתק?"
"ליריב באהבה. אתה לא זוכר?"
"לא."
"מה אתה כן זוכר?" שוב הרוסי, בטון עוין, תובעני. בטח על רקע אידיאולוגי.
"כלום. רק מה שהדוקטור סיפרה לי." איפה הרופאה הרדיופונית הזאת, מה היא משאירה בנאדם אחרי ניתוח בידיים של שוטרים מטומטמים. "דוקטור, את עוד כאן?"
"כן, אני כאן. אתה בסדר?" מנחה הטקס המרכזי ליום הזיכרון, זה מה שהיא צריכה להיות, לא רופאת עיניים.
"אני לא בסדר, הראש שלי מתפוצץ, הידיים שלי משגעות אותי, אני רוצה שתעיפי מכאן את שלושת הליצנים האלה, ושתיתני לי משהו נגד כאבים, בסדר?" סוף–סוף נשמעתי לעצמי כמו עצמי.
"אני מצטערת," אמרה הרופאה, מה השם המזוין שלה, "הוא לא במצב לענות לשאלות, וממילא הוא לא זוכר הרבה עכשיו. זה מהטראומה. ייקח לו עוד כמה ימים, אם בכלל. אז תנסו מחר, בסדר?"
"אנחנו נחזור," הבטיח הרוסי, ולי זה נשמע כמו איוּם. יופי.
עכשיו גם המשטרה שונאת אותי. שיעמדו בתור.
ליריב באהבה? על מה היא מדברת. אני מוכרח להשלים את הפערים. כל מה שאני יודע זה שאני פה, עם פֶּרפוֹרַציָה בעיניים.
בייחוד בשמאלית. ומישהו עשה לי את זה. רקע רומנטי, באמת.
גבי עוד עלולה לקנות את זה. אתה, עם כל הידידות המטורפות שלך. מצד שני, רקע אידיאולוגי הרבה יותר מתאים לעניין, למאבק שלה. מנוף נפלא לקמפיין חדש. אני כבר יכול לדמיין את כל העצומות והסיסמאות שירוצו בעיתונים, את כל האי–מיילים שיישלחו למדחיקים ולמכחישים. אני יכול אפילו לנסח להם את הקופירייט - "קודם סתמו לו את הפה. עכשיו סגרו לו את העיניים.
מה יש להם להסתיר? מי יהיה הקורבן הבא? בואו לעצרת הזדהות עם יריב טוב מול משרד הביטחון בתל אביב."
מה השעה, לעזאזל. איך אפשר להתעורר לתוך חלל שחור בלי לדעת מימינך ומשמאלך, בלי להתמצא בזמן ובמרחב. גבי תמיד אמרה שאני קונטרול פריק. חייב לשלוט בסביבתי. מי שמדברת.
היא המציאה את השליטה. אבל מה אני רוצה ממנה עכשיו. די כבר.
לפי הנחירות מימין עדיין לילה. מעניין אם זה הטיפוס הזה, בטח חרדי, שקרא לי "מוייסר". איך הוא בכלל זיהה אותי עם כל התחבושות האלה. "מוייסר," הוא צועק לי, ואחר–כך עוד מסנן, "ולמלשינים אל תהי תקווה," שלא יהיה ספק לאף אחד מה דעתו על הבוגד שדחפו לו לחדר. עוד פטריוט בן זונה. צריך לעבור מהחדר הזה. אני חייב חדר לבד. אפילו פרטי. שיעלה כמה שיעלה.
אין לי כוח עכשיו לסקנדלים, לפחות לא ביומיים הקרובים, עד שאדע מה עם העיניים.
מה רואים בלי עיניים? בוא ננסה להתרכז. זה לא בדיוק שחור.
זה בטח לא לבן, כמו אצל העיוור של סאראמאגו, שהרגיש כאילו נפל פתאום לים של חלב. אצלי זה חום–אדמדם, כאילו נפלתי לביצה עכורה ששטים בה כמה גושים יותר בהירים, חסרי צורה, יש שם אפילו תזוזות קלות, מעגליות, מבחוץ פנימה, מין גושים כתומים שמתגלגלים באיטיות, בזה אחר זה, לתוך חלל המוח, שומרי מסך, זה הדימוי שעולה לי בראש, רק שהם תלת–ממדיים, וכבדים, ומכוערים, ונדחסים פנימה בכוח, ממש מסתערים עלי, הולמים לי בגולגולת בכוח מטורף, בלתי נסבל, והרעש הזה, איך מפסיקים אותו, אחות, אחות, מישהו צועק אחות.
"זה בסדר, אני פה," יד מונחת על כתפי, קול ילדותי דק, "מה קרה?"
"אחות?"
"כן, אני פה. אתה בסדר?"
הקול קרוב מהצפוי. אני מרים יד חבושה ונתקל בגוף רך, מנסה להתרומם אבל הראש כבד מדי ונופל מיד בחזרה. אד קל של בושם מעורב בחומרי חיטוי מסתנן לאפי. היא כנראה רוכנת עלי.
ממש קרובה. מה היא רואה? מה נשאר ממני? אני שונא את עצמי ככה - חשוף, פגיע, לא מוגן, אין לי מושג איך היא נראית. למה זה כל–כך מכעיס אותי.
"לא יודע," הקול שלי גס ומתריס, "משהו בראש שלי לא בסדר."
"תנשום עמוק ותירגע. הכול בסדר. פשוט נבהלת. בוא תשתה קצת מים."
ידה מונחת מתחת לעורפי. היא מרימה קלות את ראשי ומצמידה לשפתי ספל קריר, פלסטיק לפי המגע. אני מנסה לגמוע, אבל הזווית לא נוחה והמים ניגרים על סנטרי וצווארי.
"פאק, נרטבתי. תדליקי כבר את האור." אני יודע שאני תוקפני, אבל לא אכפת לי.
"האור דולק, זה בסדר," היא לא מתרגשת, וכבר סופגת את המים במגבת רכה, אצבעותיה נוגעות קלות בפני, מזכירות נשכחות.
"זהו, עכשיו אני אשים לך את הטיפות ותחזור לישון."
"איזה טיפות?"
"אנטיביוטיקה," היא מורידה במשיכה את הפלסטרים מעיני, "אתה צריך לקבל כל חצי שעה."
"מה השעה?"
"שלוש וחצי בלילה."
"כמה זמן אני פה?"
"במחלקה? מתשע בערב. תחזור לישון."
"לא יכול לישון. מתי מגיעה הרופאה?"
"בשמונה יש ביקור רופאים. אחרי ארוחת בוקר."
"מישהו התקשר לשאול עלי?"
"כן, הרבה."
"מי למשל?"
"כל מיני. עשיתי רשימה. להביא אותה?"
"לא. תנסי לזכור."
"אחת בשם נורית כמה פעמים, אחת בשם שירלי, אחת בשם דפנה פעמיים, מישהו בשם אמנון גלבוע, מישהי מהמשטרה, הדוברת..."
"הדוברת?"
"כן, הדוברת של בית–החולים, אבל היא דיברה עם הרופא התורן, לא אתי..."
"וזהו?"
"אני צריכה להסתכל ברשימה, אבל נדמה לי שזהו."
"לא התקשר איזה ערבי?"
"לא. אבל אני הגעתי רק בערב. אולי היו טלפונים במשמרת הקודמת."
"מה אמרת להם?"
"שאתה אחרי ניתוח, ישן, ושינסו להתקשר מחר."
"את רואה פה את הטלפון הנייד שלי?"
"לא, אין פה כלום. אולי זה נשאר בחדר מיון."
"מי אתי בחדר?"
"עוד חולה אחד."
"חרדי?"
"כן. זה עם הקטרקט, אהרונוביץ."
"אז אני צריך לעבור חדר. תעבירי אותי עכשיו."
"אי אפשר. תנסה בבוקר, תדבר עם האחות הראשית."
"את לא רוצה לדעת למה?"
"זה לא ענייני. עכשיו אני צריכה לחזור לעמדה."
"רגע, עוד לא שחררתי אותך. איך קוראים לך?"
"בקי. אני צריכה ללכת. תנסה לישון."
"בקי, את יודעת מי אני?"
"כן."
"דיברו עלי בחדשות?"
"כן. כל הזמן."
"מה אמרו?"
"אמרו מה קרה לך. אני באמת מוכרחה לחזור לעמדה."
"גם את כועסת עלי?"
"אני לא כועסת על אנשים פצועים."
"ולפני שנפצעתי?"
"גם לא."
"הדוס הזה, אהרונוביץ, כועס עלי. הוא חושב שאני בוגד. מה את חושבת?"
"לא יודעת. זה מסובך. די, אני הולכת. תישן."
בקי. בטח מרבקה. לפי הקול היא לא יותר מעשרים ושתיים, ממש ילדה. יכולה כמעט להיות הבת שלי. מעניין איך היא נראית. קצת משונה לדבר עם בחורה שנוגעת בך, להריח אותה, ולא לדעת איך היא נראית. מעצבן. ניחוש מלומד - היא לא יפה במיוחד. ככה לא מדברת בחורה יפה. אין לה את השאננות הזאת שבאה עם היופי. אבל היא לא טיפשה, זה בטוח. והיא לא כועסת על אנשים פצועים. תשובה חכמה. מישהי אחרת כבר היתה מספרת בדיוק מה אמרו עלי בחדשות. בכל זאת, פצוע מפורסם. אבל לא בקי.
בקי מקצועית. יש לה גבולות.
אבל היא עזרה לי, החזירה לי את ההתמצאות - אני יודע מה השעה, שזה העיקר, כי עכשיו אני מבין שצריך להעביר איזה ארבע שעות עד שהרופאה תגיע. אני יודע שאני תקוע פה לפחות מאתמול בצהריים, אבל יש לי ערפל בזיכרון. הכול מתבהר רק אחרי הניתוח, כשהרופאה הזאת מספרת לי מה קרה. פיצוץ. פרפורציה בעיניים.
כאילו אני אמור להבין מה זה פרפורציה. פגיעות פנימיות, בייחוד בשמאלית, אי אפשר לדעת בינתיים שום דבר. וגם רסיסים בפנים ובידיים, אבל לא ממש רציני. הוצאנו את כולם. קצת פיזיותרפיה וזה עובר. הבעיה זה העיניים. אבל מספיק עם העיניים. אסור לחשוב על העיניים.
מה עוד? אני יודע שהעולם שמע עלי. דיברו עלי בחדשות.
למה לא התעקשתי להוציא ממנה מה בדיוק אמרו, מה הם כבר יודעים. בכל מקרה, אם הדוברת התקשרה, זה בטח בגלל שעיתונאים פנו אליה. גם זה משהו. לא שכחו אותי לגמרי. ושירלי התקשרה, נאמנה לנצח. ואמנון, רק צרות אני עושה לו, והפעם הגזמתי במיוחד. ודפנה, בטח כל העיתון יושב לה על הראש ורוצה לדעת מה קורה. ונורית בעניינים. ואם נורית, אז גם יעלי, שבטח נורא דואגת לאבא ושואלת מיליון שאלות. ורק גבי לא התקשרה.
בדיוק כמו שחשבתי. אפילו ביומולדת שלי, לפני חודש, היא לא התקשרה. למרות שימי הולדת היו תמיד אקס–טריטוריה. ימים של שביתת נשק. בן ארבעים ושתיים. מי היה מאמין. איך הזמן רץ כשנהנים. למה היא לא התקשרה. עזוב, יותר טוב ככה. הגיע הזמן שתעוף לי כבר מהחיים.
יעלי לא בכתה. זה היה מוזר, כי יעלי בכיינית לא קטנה, והיא אוהבת את אסף, ואני הכנתי את עצמי לסצנה שלמה, אבא, למה, דמעות, שאלות, כעס, רוצה לאמא. אבל יעלי לא בכתה, רק ישבה בשקט מולי, ממוללת קווצת שיער משי בצבע דבש, עיניה הגדולות פעורות אלי, שומעת אותי מתפתל, מדקלם את כל הקלישאות.
לא היה לנו טוב ביחד, לא הסתדרנו, חוזרים לבית הישן, תראי שיהיה לנו טוב, אפילו נביא כלב קטן. ניסיון שוחד שקוף. עד לשם הגעתי. אבל היא המשיכה לשתוק, ופתאום העיפה לא בכוונה את המיץ מהשולחן, והכוס התנפצה, ועדיין לא בכתה, ובסוף, מכל השאלות האפשריות, שאלה, זה הכול בגללי, נכון? מה פתאום בגללך, קראתי, נסער כולי מכובד האשמה שנטלה על עצמה, מה פתאום בגללך, זה בגללנו, בגלל שהיה לנו נורא קשה ביחד, את היית הכי נהדרת בעולם, מה פתאום בגללך?! בגלל שלא הייתי נחמדה, אמרה בעקשנות, עיניה הזכות תלויות בפני, אצבעותיה ממשיכות למולל במרץ את שערה.
מתוקה שלי, חיבקתי אותה בכוח, נשבע לעצמי להגן עליה עד יומי האחרון, את טועה לגמרי, את היית יותר מדי נחמדה, היית נהדרת, עשית הכול לשמור עלינו, הגנת עלינו בגופך הקטן, זה ממש לא בגללך, אל תחשבי בכלל דברים שטותיים כאלה! היא הניחה את ראשה על כתפי, כאילו שוקלת בכובד ראש את דברי, ובסוף אמרה, אבל אני אוכל להיפגש לפעמים עם אסף? ואף מילה על גבי, כאילו אין יותר מה לחקור בעניין וצריך לקבל את הדין. ואני נזכרתי שמהרגע הראשון, היא היתה בקושי בת ארבע, התייחסה אל גבי בחשדנות לא אופיינית, שמרה מרחק, סירבה להתמסר. ויעלי זאת ילדה שנפתחת לכל אחד, ילדה שנוגעת, שמתרפקת, ורק עם גבי היא נזהרה, זה היה כל–כך בולט.
מה היא ידעה שאני לא ידעתי. מה ראתה שלא ראיתי.
ואולי הסדר היה הפוך - אולי היא רק הגיבה לריחוק שגבי גזרה עליהן. אולי היא הבחינה שהאישה הזאת של אבא שלה, שלבה פתוח לכל מצוקות העולם, האם שעוטפת את אסף שלה בחום ובאהבה עצומים, מתקשה למצוא בתוכה מקום דווקא בשבילה. עובדה, היא בקושי נוגעת בה, חמש שנים יחד ואף חיבוק אחד, אף נשיקה. נכון, היא היתה מלבישה אותה כשצריך, מאכילה אותה, אפילו רחצה אותה לפעמים, אבל תמיד ממרחק, תמיד בתכליתיות, העיקר להיות בסדר. ואני ראיתי ושתקתי, כי רק זה היה חסר לנו, להסתכסך גם על הילדים, לחצות את הקו האחרון.
ורק פעם אחת פתחתי את הפה, כבר היינו נשואים וגבי התפרצה פתאום, כי יעלי שברה לה איזה כד ערבי, ופלטה צעקה, טמבלית אחת, למה את לא נזהרת, ויעלי פרצה בבכי, וגבי רק עמדה שם משותקת מכעס, לא סולחת, ואני הרגשתי איך הזעם מציף אותי, פעם אחרונה שאת צועקת על הילדה, צרחתי עליה, וחיבקתי את יעלי בהתרסה, וגבי שתקה, ואחר–כך עלתה למעלה והסתגרה בחדר העבודה שלה לשלוש שעות, עד שאני, דווקא אני, המום ומבוהל מהתקרית ומהשלכותיה, הייתי צריך לעלות אליה ולתקן את המעוות.
טוב, אני לא הוגן. היא השתדלה, נורא השתדלה, גם אתי וגם עם יעלי, רק שזה לא הלך לה. היא בעצמה לא מבינה למה. וגם באותו ערב נורא, מה נורא, אפשר לחשוב מה כבר קרה, בסך הכול איבדנו את העשתונות לרגע, כל אחד בתורו, כל זוג נורמלי יוצא מזה תוך שלוש דקות, רק בשבילנו זה היה חורבן הבית, אסון לאומי. אז אפילו באותו ערב, בחדר העבודה שלה, מצאתי אותה רכונה על השולחן, כתפיה רוטטות מבכי, שלוש שעות היא ישבה כך, לא יודעת מה קרה לי, לחשה כשנגעתי בה, ואני, מפורק מכל שרידי זעמי, מוצף חמלה ואשמה וחרדה, חיבקתי אותה מאחור, טמנתי ראשי בצווארה, קצת ילד, קצת אבא, גבי שלי, אני כל–כך מצטער. ופתאום היא געתה בבכי גדול, שובר לב, ירי, מה קורה לנו, תסביר לי, אני לא מבינה מה קורה לנו. אז מה אני רוצה ממנה עכשיו, מה היא אשמה, חמש שנים היא ניסתה, בדיוק כמוני, וחוץ מזה, הדמעות האלה, אי אפשר לנגב אותן דרך התחבושות האלה, וזה שורף, כמו כל דבר שקשור בגבי, אז די.
דמעות. אפשר לשחזר את כל היחסים האלה לפי דמעות. כל פרק והדמעות שלו. הלילה הראשון - דמעות; הגירושים מרפי - דמעות; הפרידה הראשונה, האיומה - הכי הרבה דמעות; החזרה - דמעות. החתונה - דמעות. מתי בכלל צחקנו. הרי כל המהפך התחיל מהדמעות שלה. היא חזרה מאחת ממשמרות המחסומים שלה, נדמה לי שזה היה בא–רַם, "מחסום ווֹטש" הן קוראות לזה.
אני הייתי בבית, עובד על הטור, מנסה לשעשע את קוראי, ועברו כמה וכמה שעות, הרבה יותר מדי, עד שהבחנתי שמשהו לא בסדר, שגבי לא בסדר. תמיד היתה חוזרת סמוקה, אפופה באותה אנרגיה פעלתנית שלה, מתיישבת על הטלפון, או המחשב, מדווחת לכל מי שצריך על העוול התורן, מטכסת עצה עם חברותיה, מה תהיה האסטרטגיה הפעם, עצומה, הפגנה, אולי מאמר נוקב, מתקשרת לח"כים, לעיתונאים. באותם ימים לא נחשבתי בעיניה עיתונאי אמיתי, מקסימום סוג מתוחכם של בדרן, היא כבר מזמן התייאשה ממני, ולפעמים היה נדמה לי שהיא מדברת עם הקולגות שלי רק כדי להעניש אותי, לגרום לי עוד קצת רגשי אשמה. בקיצור, גבי במיטבה.
אבל הפעם לא היה דבר מכל אלה. שמעתי אותה מגיעה ברנו שלה, שבת, בלי ילדים, ארבע אחר הצהריים. אני ישבתי מול המחשב, מנסה ללטש קווים לדמותה הפתטית של פגישת המחזור הישראלית. דלת הכניסה נפתחה, וכמו תמיד, נדרכתי לקראת "רעייתי", כך קראתי לה בטורים ולפעמים גם בחיים, הרי רעייתי יצאה מהבית כשעוד ישנתי ולא נפרדנו כמו שצריך, וזה חסר לי, נשיקת הפרידה, ועכשיו שאלתי את עצמי אם תתייחס אלי לפני שתפתח בסבב הטלפונים והאי–מיילים שלה, אם תחבק אותי, אולי אפילו נשתה קפה יחד, נדבר קצת, אני מוכן להפסיק בשבילה על המקום את כתיבת הטור המתחכם הזה. ואז שמעתי אותה מתקרבת לחדר, וקמתי אליה, והיא נכנסה בכל יפעת תלתליה, לבי יצא אליה, ומיד חיבקתי אותה, מנסה לנשק את שפתיה, אבל היא מנעה את עצמה ממני באותה תנועת התגוננות אופיינית, כמעט בלתי מורגשת, וכל פעמוני האזעקה בראשי צלצלו, שוב היא עושה לי את זה, שוב היא שמורה היטב, שוב שפת הגוף המנוכרת הזאת שמקפיאה אותי, אולי היא כועסת עלי, מה שוב עשיתי. בכל זאת ניסיתי להשתלט על העלבון, המשכתי להחזיק בה ושאלתי בחשש, הכול בסדר? פחות או יותר, ענתה והתחמקה ממבטי, אני פשוט נורא עייפה, אני הולכת לשכב קצת. ואני המשכתי לנסות, רוצה שאצטרף אלייך? אבל היא כבר ניתקה ממני, לא עכשיו, אני מוכרחה לנוח מכל היום הזה, ואני זיהיתי מיד את האכזבה נובטת בבטני, תכף תצמח לעלבון גדול, איפה ההדחקה כשצריך אותה, ואז שאלתי בטון הכי חברי שיכולתי לגייס, קרה משהו? לא, היא התחמקה, הכול כרגיל, וכבר היתה בדרכה החוצה. רפי התקשר, זרקתי לה, עכשיו כבר מרוחק בעצמי, הוא רוצה שתיקחי את אסף בשבע, והיא אמרה בסדר ונעלמה, משאירה אותי מתבוסס בספקות עכורים ובטור אידיוטי על חגיגות הנוסטלגיה הישראלית. כן, שמענו, הנוסטלגיה כבר מזמן לא מה שהיתה, מה עוד חדש.
בשבע וחצי הטלפון צלצל ורפי שאל בצינה, אפשר לדעת למה אף אחד לא בא לקחת את הילד? רק אז תפסתי שלא שמעתי אותה יוצאת. מצאתי אותה שוכבת במיטה שלנו, עיניה עצומות, ולרגע שקלתי להעיר אותה ולנזוף בה, מה זה חוסר האחריות הזה. אבל אז הבנתי שהרבה יותר הגיוני להביא את אסף בעצמי. שגם היא תרגיש קצת אשמה.
תמים שכמותי. הטלפון שלה תפס אותי ברכב, בדרך חזרה הביתה, באמצע הפטפוט הקבוע של אסף על אירועי השבת בליגת– העל בכדורגל.
"הוא אתך?" המתח שלה בקע מהדיבורית ומילא את חלל המכונית.
"כן," עניתי, "אנחנו בדרך הביתה."
"למה לא הערת אותי?" השאלה ניתכה עלי בטינה תוקפנית, או כך לפחות דימיתי.
"רגע, זאת נזיפה?" התפרצתי, והתחרטתי מיד. לא ליד הילד.
"לא, זאת שאלה," ענתה בקול מרוסן. זהו. העימות היה לעובדה קיימת. לילה קשה צפוי לכוחותינו.
"נדבר בבית," אמרתי בקור, "אנחנו על הדיבורית."
בבית היא חיבקה את אסף בלהיטות, כאילו ניצל זה עתה מאסון כבד. תמיד נמלטה אליו מפני, מין מגן אנושי קטנטן. במשך השעתיים הבאות היא כרכרה סביבו, מרעיפה עליו חום ואהבה, כשהיא רוצה היא יכולה, מנהלת באדיקות ובאריכות את כל טקסי הערב הקבועים. ארוחה, קצת טלוויזיה, מקלחת, סיפור, לחשושים במיטה. וכל אותו זמן היא מתעלמת ממני לחלוטין, משל איני קיים, זר בביתי, רק היא והילד, פגישה מחודשת בין אם ובנה, ובהזדמנות זו, עונש שגרתי לבעלה. בונוס כזה.
בעשר וחצי אסף נרדם ושני הצדדים התייצבו זה מול זה בשתיקה רועמת. וכשהשתיקה רועמת ירי הוא הראשון שנשבר.
מדובר בנוהל קבוע: אני מנסה לשחזר מה בעצם קרה, מאיפה העימות הזה התחיל, לא מוצא תשובה מספקת, מסתבך במערבולת של רגשות סותרים, המתח מצטבר לי בבטן, מטפס לבית החזה, מתחיל להתפשט לגרון ומאיים להחניק אותי. עוד רגע אתפוצץ.
כך שבעצם אין לי ברירה. הרי גבי יכולה למשוך את זה שעות, אפילו ימים. היא אלופת הבית בשתיקות מאשימות, ובשבילי זה עניין של בריאות ממש, או התקף לב, או סרטן, מה שיבוא קודם.
וגבי יודעת את זה, ובמובן מסוים היא בונה עלי, שאחלץ אותנו מהסיוט, כי היא לא מסוגלת בעצמה. זה סידור העבודה שלנו, מה שאף פעם לא עושה את זה יותר קל.
בייחוד קשה לי להפיק את המשפט הראשון, זה שמפר את הדממה כמו פיצוץ. הוא תמיד הכי קשה, וצריך לתכנן אותו בזהירות, כי כל מילה קובעת. אסור להאשים, רק זה לא, אפילו לא ברמז. ובלי ציניות. והאינטונציה חשובה מאוד, היא חייבת להיות נינוחה, כמעט אגבית. אבל הכי טוב משהו הומוריסטי, קליל, שישר מחזיר הכול לפרופורציות הנכונות. בקיצור, ממש תורה שלמה. פעם, למוד ניסיון מר, כתבתי על זה טור, "משפט שובר שתיקה" קראתי לו. מִגל התגובות החמות הבנתי לראשונה שאני לא הקורבן היחיד של המגפה, יש לי הרבה אחים לצרה, רק שבדרך כלל הן אחיות, כי לפי רוב העדויות, מחלת השתיקה העוינת אופיינית בעיקר לגברים. כבר התווכחתי על זה פעם עם גבי, ואפילו בשידור חי, בתוכנית הטלוויזיה שלי, בפגישתנו הראשונה, הגורלית, אבל נעזוב את זה. כי עכשיו צריך לנסח משפט שובר שתיקה לפני שכל הבית מתפוצץ עלינו.
אז איך נתחיל הפעם. הרעיון הבסיסי הוא להחליף תפקידים, מה שגבי קוראת בהקשר אחר לגמרי "אינטראקציה סימבולית"
- לשים את עצמך בנעלי הזולת, כלומר לחשוב מה הייתי רוצה שהיא, גבי, תעשה עכשיו במקומי. אין ספק, הכי טוב זה חיבוק.
זה מה שהייתי רוצה לקבל עכשיו במקומה. זאת השבירה הקלאסית.
אתה תיגש אליה, תחבק אותה חזק, ומקסימום תוסיף, "די, מספיק עם השטויות." היא אמורה ליפול לזרועותיך בהקלה, להחזיר לך חיבוק אמיץ, אולי להזיל דמעה, ואם המזל ממש לצדך, אפילו להניח לך להוביל אותה לפיוס במיטה. הבעיה היא שהשיטה הזאת מתאימה למקרים קלים, לזוגות בריאים ביסודם, כאלה שהשתיקות שלהם נדירות. במילים אחרות, התרגיל עלול להישחק בפעם השלישית או הרביעית, ואז אתה צפוי לכתף קרה, שזה, נדמה לי, המקרה שלפנינו.
אפשר ללכת על משפט משעשע, נניח, "זה מה שאני אוהב אצלנו, את השקט הנפלא הזה." אבל כאן אתה פוסע על הגבול הדק שבין ההומור לציניות, וציניות, כידוע, אינה אלא תוקפנות מוסווית. גבי עשתה על זה את הדוקטורט שלה בברקלי, "דיכוי ואלימות נפשית במשפחה". היא ערוכה עם כל הארסנל הביבליוגרפי שלה לכל ניואנס ציני, ואתה יכול לטעון עד מחר שהכול היה בצחוק.
אפשר פשוט לשאול, "תגידי, את כועסת עלי?" או בגרסה משוכללת יותר, "יש לי תחושה שאת כועסת עלי, קרה משהו שאני לא יודע עליו?" זאת פתיחה סבירה, למעט העובדה שבמצב נפיץ עלולה להשתמע ממנה האשמה, הטלת האחריות עליה במקום על עצמך. וגם אם לא, זאת שאלה ישירה מדי, שספק אם גבי, במצבה הרגשי המבוצר, ערוכה להשיב עליה בשלב הזה.
ואולי זה אחד המקרים המסובכים במיוחד, שבהם אין לך ברירה אלא לשלוף את נשק יום הדין, המשפט שאמור להפוך את היוצרות בן רגע, להכניע כל אישה - "אני אוהב אותך," או בשיפוץ קל, "יש לך בכלל מושג כמה אני אוהב אותך?" זה, למשל, מה שאני הייתי רוצה לשמוע ממנה עכשיו. הבעיה היא שגבי היא לא כל אישה, ואתה לא זורק את הקלף הכי חזק שלך אלא אם כן אתה בטוח שאתה לוקח את כל הקופה. אם היא דוחה אותי אחרי משפט כזה - אין לי יותר חצים באשפה.
בינתיים הדקות עברו, והשתיקה התמשכה, עוד רגע היא עלולה לקום ולברוח סופית מהמערכה. למעשה, אמרתי לעצמי, עצם העובדה שהיא עדיין יושבת מולי, זה סימן טוב, אבל הכול יכול להתהפך בן רגע. זה הזמן לדבר, לקחת אחריות. ואז, בצעד נואש, בלי לדעת בדיוק לאן אני הולך, התחלתי לדבר.
"מהבוקר אני מתגעגע אלייך," אמרתי לה, "סוף–סוף יש לנו שבת לבד, וחשבתי שאולי נבלה קצת ביחד, אני יודע מה, ניסע לטייל, או סתם נסתלבט לנו בבית בשקט. אבל לך יש משמרת במחסום, ואני מכבד את זה. אז אני יושב לכתוב את הטור המזוין שלי, ומחכה לרגע שתחזרי, ופתאום רפי מתקשר ורוצה להחזיר את אסף הערב במקום מחר. ואני מבין שכבר לא נשאר לנו הרבה זמן, כי תכף אסף חוזר, ואחר–כך יתחילו הטלפונים, וזה חסר לי, את מבינה, להיות קצת ביחד. ואז את מגיעה, ואני מנסה לחבק אותך, ומיד מרגיש שאת במקום אחר, אין לי מושג איפה. ואת הולכת לנוח, והזמן עובר ופתאום רפי מתקשר עצבני, ואני מגלה שאת ישנה, ולא בא לי להעיר אותך. אז אני טס להביא את אסף, ואז את מתקשרת ונוזפת בי, ואני לא מבין למה זה מגיע לי, ופתאום אנחנו שוב בריב, לא מדברים, אין לי מושג למה, וזה נורא קשה לי, כי בסך הכול אני מתגעגע אלייך, וסליחה שאני חוזר על עצמי.
זהו."
כשהתחלתי לדבר היא לא הסתכלה עלי, רק ישבה שם עם חולצת המחסום ווטש שלה, עיניה תקועות באצבעותיה. אבל ככל שהנאום נמשך היא התחילה להתחבר אלי, להצליב מבטים.
כשגמרתי להתוודות היא כבר נעצה בי מבט ישיר, נוקב, רק שבמקום פיוס היתה בו יריבות, ואני הבנתי מיד ששוב נכשלתי.
הכול היה לשווא. האישה שלי לא הולכת ליפול לזרועותי בהקלה, בטח לא ללכת אתי למיטה.
ואז היא דיברה. "אתה ממש מדהים אותי לפעמים," אמרה בשקט, אבל בחדות, מאמתת את כל חששותי.
"סליחה?" שאלתי, עדיין לא מעכל את התבוסה הממשמשת ובאה.
"אתה כל–כך שקוע בעצמך, בצרכים שלך, כאילו אתה מרכז העולם, אתה ממש עיוור, לא רואה כלום."
זה שכרי על כל עמלי. "לְמה את מתכוונת?" ניסיתי להתאפק, "מה אני לא רואה?"
"אותי אתה לא רואה. לא רואה ולא מתעניין."
"גבי, על מה את מדברת?" עכשיו התחלתי להתעצבן באמת.
"על כל היום הזה. אין לך מושג ירוק מה עבר עלי. וזה גם לא ממש מעניין אותך. מתגעגע אלי..." את צמד המילים האחרונות היא פלטה בלעג שהקפיץ אותי על רגלי.
"מה הקשקוש הזה?" צעקתי, "באת הביתה, חיבקתי אותך, שאלתי איך היה, אמרת שהכול בסדר וישר נעלמת בחדר. מה את רוצה ממני?"
גם היא הרימה את הקול. "הכול צריך להגיד לך? אתה לא רואה לבד?"
"לא, אני לא רואה לבד. מה אני, קורא מחשבות? קבלן ניחושים? את אישה מבוגרת, לא? ד"ר לפסיכולוגיה חברתית. את יודעת לדבר. מה את רוצה מהחיים שלי?"
"אל תצעק עלי, בבקשה," פניה התעוותו, ואני קלטתי באיחור שהיא על סף בכי, אולי כבר עברה אותו, "מספיק צעקו עלי היום."
הדמעות שלה עובדות עלי כמו זרם של מי קרח. ברגע הראשון קפאתי, ואז, כשהבכי פרץ מתוכה, גדול, מיוסר, מעורב בשברי מילים חסרות פשר, זינקתי אליה מזועזע כולי, עוטף אותה בזרועותי, מלטף את תלתליה, מכסה את עיניה בנשיקות, חונק אותה באהבה ובניחומים, די, גבי שלי, תירגעי, אני מצטער, תירגעי, הכול בסדר, מספיק, אני אוהב אותך, והיא המשיכה לייבב בחיקי, נצמדת אלי בכוח, ירי שלי, אהוב שלי, ופתאום, כמו תמיד, כל המתח התנקז לזקפה קשה, מכאיבה, בלתי צפויה, וכבר הבגדים נתלשו, ואני הייתי בתוכה והיא היתה סוף–סוף שלי, לפחות ללילה אחד.
ורק אחר–כך, כשכבר היינו במיטה שלנו, רגועים ומנוחמים, היא סיפרה לי מה עשה לה מתנחל נבזה אחד במחסום א–רם, בכניסה הצפונית לירושלים. ואפילו אז, כשהיא גמרה לספר, ראשה על כתפי, אצבעותי בשערה, עיניה כבר יבשות, מתחילות להיעצם, וגופה שולח אלי עוויתות ראשונות של שינה, אפילו אז עוד לא קלטתי ממש מה עומד לקרות. ידעתי רק שדבר ראשון בבוקר אני גונז את הטור הציני שלי וכותב אחד חדש. הפתעה גדולה צפויה לקוראי "השבוע". וגם לרעייתי.
 

אהוד אשרי

אהוד אשרי נולד בירושלים בשנת 1951. הוא בוגר הגימנסיה העברית ברחביה ועשה את שירותו הצבאי בגולני. בוגר האוניברסיטה העברית בסוציולוגיה וביחסים בינלאומיים, מוסמך האוניברסיטה העברית בתקשורת המונים ומוסמך אוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו, בסוציולוגיה. היה חבר מערכת "הארץ" משנת 1996, ערך את המוסף וכתב טור ביקורתי בענייני תקשורת. הוא החל את עבודתו העיתונאית בעריכת עיתון הסטודנטים "פי האתון" (1975), שימש כעורך חדשות בקול ישראל, כתב ספורט בטלוויזיה הישראלית, כתב בשבועון "כותרת ראשית", עורך השבועון הירושלמי "כל העיר", עורך מוסף "חדשות", עורך משנה בשבועון "העיר" ופרשן תקשורת של "הארץ".

אשרי מת בשנת 2008, בן 57.

ספריו שראו אור בהוצאת כתר: "זה ייגמר בבכי", "נפש אחות", "בילי בלום אוהבת ככה", "לראות בחושך" ו"משחק האמת והשקר".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc22atzs

סקירות וביקורות

מי שמתגעגע לטורים העיתונאיים השנונים שסיכמו את אירועי השבוע, לביקורות הטלוויזיה המחוכמות, לאבחנות החדות, למילים המדויקות ולהתבוננות הצלולה במציאות מורכבת, מוזמן לקרוא את "לראות בחושך" צאלה קליין בירנבאום nrg 01/04/2008 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 388 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 28 דק'

סקירות וביקורות

מי שמתגעגע לטורים העיתונאיים השנונים שסיכמו את אירועי השבוע, לביקורות הטלוויזיה המחוכמות, לאבחנות החדות, למילים המדויקות ולהתבוננות הצלולה במציאות מורכבת, מוזמן לקרוא את "לראות בחושך" צאלה קליין בירנבאום nrg 01/04/2008 לקריאת הסקירה המלאה >
לראות בחושך אהוד אשרי

כבר שישה חודשים אני מתעורר בכל בוקר אל המשפט הזה, משפט פשוט, קצר, בסך הכול שלוש מילים שנשמעות כמו פתיחה של אחד הטורים הישנים שלי, או של קטע נמוך במועדון סטנד אפ, שזה כמעט אותו דבר. פעם הייתי נשוי. מה לעשות. קורה. אף אחד לא מושלם.
בסדר, ההומור שלי כבר לא מה שהיה. וגם הכאבים לא עוזרים.
אבל חכו לסוף הסיפור. בסוף תתפוצצו מצחוק. מה יותר מצחיק מנישואים של אחרים. מי כמוני יודע. הרי עשיתי מזה קריירה.
קצת מוזר שדווקא המשפט הזה קופץ לי לראש בכל פעם שאני מתעורר, עוד לפני שאני קולט איפה אני, לפני בוא התודעה.
ועכשיו זה הכי מוזר, הרי יש לי דברים קצת יותר דחופים להתעורר אליהם. אבל עובדה. כאילו שלוש המילים האלה אורבות מאחורי המצח, מחכות לרגע שאתעורר כדי להידלק ולרצד מולי כמו שלט פרסומת דיגיטלי, או כמו אחת ההודעות האלה מטעם הערוץ שרצו בתחתית המסך באמצע התוכנית שלי והוציאו אותי מדעתי. פיגוע בירושלים. חמישה נפגעים. מבזק מיוחד בתום התוכנית. פעם הייתי נשוי. שני נפגעים. מבזק מיוחד בסוף התוכנית.
אני מקרב את מפרק ידי השמאלית אל העיניים, תנועה אוטומטית של השכמה, לפני שאני קולט כמה זה מגוחך. שום שעון לא יעזור כאן. אין זרחן בעולם שיבקיע את האפילה הזאת.
צריך לנסות את הרדיו. זאת הפעולה האוטומטית השנייה שאני עושה כשאני מתעורר - מדליק את הרדיו שליד המיטה. אני מנסה לשלוח יד לכיוון המשוער שלו ושוב נבלם. גם הידיים. איך שכחתי.
גבי היתה משתגעת מהקטע הזה.
- בקושי התעוררת, מה אתה כבר מדליק רדיו? - אני חייב להתחבר לעולם.
- להתחבר לעולם או לברוח מעצמך? - להתחבר לעולם.
- אני לא מבינה, אתה לא יכול לשכב שתי דקות בשקט, להיפרד יפה מהשינה, מהחלומות? - מה זה מפריע לך? - זה מעיר אותי.
- זה לא מעיר אותך. יש לי אוזנייה.
- הרעיון מעיר אותי.
- אז אולי כדאי שנתחיל לישון בנפרד.
מה פתאום לישון בנפרד? כבר לישון בנפרד? מה היא כבר אמרה? שהרדיו מפריע לה? מאיפה בא לי כל העלבון האינפנטילי הזה? אפילו עכשיו חולף בי גל של בושה, כאילו זה קרה אתמול.
מה קרה לי אִתה? מה עשינו זה לזה? כלומר, היה רע, זה ברור, אבל למה, לעזאזל, זה מה שאני לא מבין. איך שני אנשים שכל מה שהם רוצים זה להיות יחד גורמים זה לזה כל–כך הרבה כאב? וגם להפך - למה שני אנשים שגורמים זה לזה כל–כך הרבה כאב מתעקשים להיות יחד חמש שנים? לא ברור. פשוט תעלומה. וזה לא ייאמן שמכל התעלומות שהביאו אותי לכאן, דווקא זאת מעסיקה אותי עכשיו.
גבי היתה רואה בזה עוד דוגמה אופיינית של הדחקה. יש הייררכיה של כאב, היתה אומרת לי. אתה לא יכול להכיל את הכאב הגדול, אז אתה חושב על הקטן. כלומר, לשיטתה, אני חושב עכשיו עליה במקום לחשוב על העיניים. היא הכאב הקטן. מעניין.
בתור כאב קטן היא די הרסנית. מצד שני, היא לא משאירה מקום לשום כאב אחר. המאלחשת האולטימטיבית. מורפיום מן הטבע.
הבעיה היחידה היא תופעות הלוואי. אבל הנה, שוב אני מגזים, שוב אני מאבד פרופורציות. למה כל דבר שקשור בה גורר אותי לקיצוניות. איך היא מצליחה תמיד להוציא ממני את המשפטים הדרמטיים האלה שנשמעים לי כל–כך צודקים, ושעתיים אחר– כך גורמים לי להרגיש כמו אידיוט שהפתוס עלה לו לראש. אפשר לחשוב שהיא אמא שלי.
ניקח את כל עניין ההדחקה, שבעיניה אני ההתגלמות שלו.
היא הרי פיתחה תיאוריה שלמה בנושא, מעגל חמשת השלבים של ד"ר גבריאלה שניאור–טוב. מה זה היה, הדחקה, הכחשה, אינטרפרטציה, תבוסתנות והינתקות. ואני הייתי המדגם הראשון שלה. מדגם מייצג של איש אחד. בטח שאגיב בקיצוניות. בנאדם לא יכול להסתובב כל היום אשם בבית שלו.
אתה לא רוצה לדעת מה שלא נוח לך, אז אתה מדחיק. מתעלם.
וכשהאמת מתעקשת לצוץ אתה מכחיש. אומר שצריך לשמוע גם את הצד שלנו. וכשהצד "שלנו" - אני יכול לראות אותה מסמנת באצבעותיה הארוכות מרכאות דמיוניות סביב המילה - כשהצד "שלנו" מוסר גרסה מופרכת אתה נותן לזה אינטרפרטציה מקילה.
הם יודעים יותר טוב ממני. וכשאתה מגלה שהם לא יודעים שום דבר יותר טוב ממך אתה אומר, טוב, מה אני כבר יכול לעשות.
איש אחד לא יכול לשנות. ואז אתה מתנתק, נסוג אל עצמך, אל הטור שלך, התוכנית שלך, הילד שלך, הידידות שלך, בעיקר ה"ידידות" שלך, ושוב היא מסמנת באצבעותיה את מרכאות האירוניה וחוסר האמון שלה. בקיצור, היא מסכמת, המעגל נסגר ואתה חוזר למשבצת הראשונה. נציג אופייני של האליטה השפויה, סוֹ קוֹלד. סוף ציטוט.
אבל כל זה היה לפני המהפך, לפני שחלוקת התפקידים בינינו השתנתה, כשהיא עוד היתה ד"ר מצפון ואני מיסטר רייטינג. מעניין מה היא היתה אומרת אילו ראתה אותי עכשיו, במצבי, עם מצפון בשמים, רייטינג באדמה ותחבושות על העיניים.
אבל גבי לא תבוא לראות אותי עכשיו, כמו שאני מכיר אותה היא אפילו לא תתקשר. ניתוק זה ניתוק. יותר טוב ככה. מי צריך אותה בכלל. חמש שנים השקעתי בסיפור הזה - וכלום. נאדה. היא לא מסוגלת לחיות אתי, לא יכולה לאהוב אותי. לא, זה לא מדויק.
היא אוהבת אותי, אבל רק באופן תיאורטי. הבעיה היא המבחן המעשי. שם היא נכשלת. אז בלי טובות. עדיף שלא תבוא. ככה סיכמנו, בלי טלפונים ובלי פגישות. צריך להניח לזה, ללכת הלאה.
כבר שישה חודשים. אז שתלך להזדיין. את זה היא דווקא אוהבת.
בפעם האחרונה ששמעתי עליה, וגם זה בעל כורחי, היא נסעה ללונדון, לאיזה כנס של נשים משני העמים שלא מאמינות בהדחקה.
מתי זה היה, הכול מתבלבל לי עכשיו, מקסימום לפני שבוע. מישהו בעיתון טרח לספר לי. אז אולי היא עוד שם. מעניין אם שמעה משהו. לא יכול להיות שלא. רוב הסיכויים שהסיפור רץ בכל המהדורות. סי–אן–אן, פוקס ניוז, בטח איזה אייטם בבי–בי–סי.
במחשבה שנייה, מה אני יודע. אולי אני לא כזה סיפור כמו שאני חושב. קצת צניעות. וחוץ מזה, החקירה ממש בתחילתה. שום דבר לא ברור.
איך אמר החוקר עם המבטא הרוסי - אנחנו בודקים בכל הכיוונים. בהתחלה הייתי מטושטש, זה היה אחרי הניתוח, ולא הבנתי מה רוצים ממני ולמה הרופאה הזאת, עם האלט הרדיופוני שלה, נותנת להם לגשת אלי במצב כזה ולא מעיפה אותם לכל הרוחות. יש פה כמה אנשים מהמשטרה שמוכרחים לדבר אתך, היא אומרת לי, הם מחכים פה כל היום, אין ברירה. דבילית. מה אין ברירה? בשביל מה את רופאה, אם לא בשביל לשמור על החולים שלך.
"מה כל הכיוונים," מלמלתי לבסוף, מתקשה לזהות את הקול המרוסק שבוקע מפי.
"כל הכיוונים," התעקש הרוסי, "אנחנו בודקים בכל הכיוונים.
רקע פלילי, אידיאולוגי, רומנטי, הכול יכול להיות."
"רומנטי?" רציתי לצחוק בקול ולא יצא לי. המילה הזאת, במבטא הזה, נשמעה פתאום כמו שורה מהצגה שראיתי פעם בתיאטרון גשר, נדמה לי "השחף" של צ'כוב.
"אנחנו צריכים לשאול כמה שאלות דחופות, זה לא ייקח הרבה זמן," אמר קול אחר, סמכותי, "שיהיה לנו במה להתחיל."
אבל המוח שלי התביית על הרעיון הקודם. "רומנטי?" שאלתי, מחקה בבלי דעת את המבטא הרוסי של קול מספר אחת, רי"ש מתגלגלת ומ"ם עמומה. יש לי נטייה כזאת, לא נשלטת, לחקות מבטאים של בני שיחי. "רומנטי?"
"זאת אפשרות רחוקה, אבל קיימת." קול מספר שלוש, נמוך, של אישה. כמה חוקרים הושיבו עלי, ממש יום השוטר.
"מי מדברת?" הפניתי את הפנים אל מקור הקול החדש.
"סמלת נועה בוכריס, חוקרת ביחידה המרכזית. אתה מבין, זה בגלל הפתק."
"איזה פתק?"
"ליריב באהבה. אתה לא זוכר?"
"לא."
"מה אתה כן זוכר?" שוב הרוסי, בטון עוין, תובעני. בטח על רקע אידיאולוגי.
"כלום. רק מה שהדוקטור סיפרה לי." איפה הרופאה הרדיופונית הזאת, מה היא משאירה בנאדם אחרי ניתוח בידיים של שוטרים מטומטמים. "דוקטור, את עוד כאן?"
"כן, אני כאן. אתה בסדר?" מנחה הטקס המרכזי ליום הזיכרון, זה מה שהיא צריכה להיות, לא רופאת עיניים.
"אני לא בסדר, הראש שלי מתפוצץ, הידיים שלי משגעות אותי, אני רוצה שתעיפי מכאן את שלושת הליצנים האלה, ושתיתני לי משהו נגד כאבים, בסדר?" סוף–סוף נשמעתי לעצמי כמו עצמי.
"אני מצטערת," אמרה הרופאה, מה השם המזוין שלה, "הוא לא במצב לענות לשאלות, וממילא הוא לא זוכר הרבה עכשיו. זה מהטראומה. ייקח לו עוד כמה ימים, אם בכלל. אז תנסו מחר, בסדר?"
"אנחנו נחזור," הבטיח הרוסי, ולי זה נשמע כמו איוּם. יופי.
עכשיו גם המשטרה שונאת אותי. שיעמדו בתור.
ליריב באהבה? על מה היא מדברת. אני מוכרח להשלים את הפערים. כל מה שאני יודע זה שאני פה, עם פֶּרפוֹרַציָה בעיניים.
בייחוד בשמאלית. ומישהו עשה לי את זה. רקע רומנטי, באמת.
גבי עוד עלולה לקנות את זה. אתה, עם כל הידידות המטורפות שלך. מצד שני, רקע אידיאולוגי הרבה יותר מתאים לעניין, למאבק שלה. מנוף נפלא לקמפיין חדש. אני כבר יכול לדמיין את כל העצומות והסיסמאות שירוצו בעיתונים, את כל האי–מיילים שיישלחו למדחיקים ולמכחישים. אני יכול אפילו לנסח להם את הקופירייט - "קודם סתמו לו את הפה. עכשיו סגרו לו את העיניים.
מה יש להם להסתיר? מי יהיה הקורבן הבא? בואו לעצרת הזדהות עם יריב טוב מול משרד הביטחון בתל אביב."
מה השעה, לעזאזל. איך אפשר להתעורר לתוך חלל שחור בלי לדעת מימינך ומשמאלך, בלי להתמצא בזמן ובמרחב. גבי תמיד אמרה שאני קונטרול פריק. חייב לשלוט בסביבתי. מי שמדברת.
היא המציאה את השליטה. אבל מה אני רוצה ממנה עכשיו. די כבר.
לפי הנחירות מימין עדיין לילה. מעניין אם זה הטיפוס הזה, בטח חרדי, שקרא לי "מוייסר". איך הוא בכלל זיהה אותי עם כל התחבושות האלה. "מוייסר," הוא צועק לי, ואחר–כך עוד מסנן, "ולמלשינים אל תהי תקווה," שלא יהיה ספק לאף אחד מה דעתו על הבוגד שדחפו לו לחדר. עוד פטריוט בן זונה. צריך לעבור מהחדר הזה. אני חייב חדר לבד. אפילו פרטי. שיעלה כמה שיעלה.
אין לי כוח עכשיו לסקנדלים, לפחות לא ביומיים הקרובים, עד שאדע מה עם העיניים.
מה רואים בלי עיניים? בוא ננסה להתרכז. זה לא בדיוק שחור.
זה בטח לא לבן, כמו אצל העיוור של סאראמאגו, שהרגיש כאילו נפל פתאום לים של חלב. אצלי זה חום–אדמדם, כאילו נפלתי לביצה עכורה ששטים בה כמה גושים יותר בהירים, חסרי צורה, יש שם אפילו תזוזות קלות, מעגליות, מבחוץ פנימה, מין גושים כתומים שמתגלגלים באיטיות, בזה אחר זה, לתוך חלל המוח, שומרי מסך, זה הדימוי שעולה לי בראש, רק שהם תלת–ממדיים, וכבדים, ומכוערים, ונדחסים פנימה בכוח, ממש מסתערים עלי, הולמים לי בגולגולת בכוח מטורף, בלתי נסבל, והרעש הזה, איך מפסיקים אותו, אחות, אחות, מישהו צועק אחות.
"זה בסדר, אני פה," יד מונחת על כתפי, קול ילדותי דק, "מה קרה?"
"אחות?"
"כן, אני פה. אתה בסדר?"
הקול קרוב מהצפוי. אני מרים יד חבושה ונתקל בגוף רך, מנסה להתרומם אבל הראש כבד מדי ונופל מיד בחזרה. אד קל של בושם מעורב בחומרי חיטוי מסתנן לאפי. היא כנראה רוכנת עלי.
ממש קרובה. מה היא רואה? מה נשאר ממני? אני שונא את עצמי ככה - חשוף, פגיע, לא מוגן, אין לי מושג איך היא נראית. למה זה כל–כך מכעיס אותי.
"לא יודע," הקול שלי גס ומתריס, "משהו בראש שלי לא בסדר."
"תנשום עמוק ותירגע. הכול בסדר. פשוט נבהלת. בוא תשתה קצת מים."
ידה מונחת מתחת לעורפי. היא מרימה קלות את ראשי ומצמידה לשפתי ספל קריר, פלסטיק לפי המגע. אני מנסה לגמוע, אבל הזווית לא נוחה והמים ניגרים על סנטרי וצווארי.
"פאק, נרטבתי. תדליקי כבר את האור." אני יודע שאני תוקפני, אבל לא אכפת לי.
"האור דולק, זה בסדר," היא לא מתרגשת, וכבר סופגת את המים במגבת רכה, אצבעותיה נוגעות קלות בפני, מזכירות נשכחות.
"זהו, עכשיו אני אשים לך את הטיפות ותחזור לישון."
"איזה טיפות?"
"אנטיביוטיקה," היא מורידה במשיכה את הפלסטרים מעיני, "אתה צריך לקבל כל חצי שעה."
"מה השעה?"
"שלוש וחצי בלילה."
"כמה זמן אני פה?"
"במחלקה? מתשע בערב. תחזור לישון."
"לא יכול לישון. מתי מגיעה הרופאה?"
"בשמונה יש ביקור רופאים. אחרי ארוחת בוקר."
"מישהו התקשר לשאול עלי?"
"כן, הרבה."
"מי למשל?"
"כל מיני. עשיתי רשימה. להביא אותה?"
"לא. תנסי לזכור."
"אחת בשם נורית כמה פעמים, אחת בשם שירלי, אחת בשם דפנה פעמיים, מישהו בשם אמנון גלבוע, מישהי מהמשטרה, הדוברת..."
"הדוברת?"
"כן, הדוברת של בית–החולים, אבל היא דיברה עם הרופא התורן, לא אתי..."
"וזהו?"
"אני צריכה להסתכל ברשימה, אבל נדמה לי שזהו."
"לא התקשר איזה ערבי?"
"לא. אבל אני הגעתי רק בערב. אולי היו טלפונים במשמרת הקודמת."
"מה אמרת להם?"
"שאתה אחרי ניתוח, ישן, ושינסו להתקשר מחר."
"את רואה פה את הטלפון הנייד שלי?"
"לא, אין פה כלום. אולי זה נשאר בחדר מיון."
"מי אתי בחדר?"
"עוד חולה אחד."
"חרדי?"
"כן. זה עם הקטרקט, אהרונוביץ."
"אז אני צריך לעבור חדר. תעבירי אותי עכשיו."
"אי אפשר. תנסה בבוקר, תדבר עם האחות הראשית."
"את לא רוצה לדעת למה?"
"זה לא ענייני. עכשיו אני צריכה לחזור לעמדה."
"רגע, עוד לא שחררתי אותך. איך קוראים לך?"
"בקי. אני צריכה ללכת. תנסה לישון."
"בקי, את יודעת מי אני?"
"כן."
"דיברו עלי בחדשות?"
"כן. כל הזמן."
"מה אמרו?"
"אמרו מה קרה לך. אני באמת מוכרחה לחזור לעמדה."
"גם את כועסת עלי?"
"אני לא כועסת על אנשים פצועים."
"ולפני שנפצעתי?"
"גם לא."
"הדוס הזה, אהרונוביץ, כועס עלי. הוא חושב שאני בוגד. מה את חושבת?"
"לא יודעת. זה מסובך. די, אני הולכת. תישן."
בקי. בטח מרבקה. לפי הקול היא לא יותר מעשרים ושתיים, ממש ילדה. יכולה כמעט להיות הבת שלי. מעניין איך היא נראית. קצת משונה לדבר עם בחורה שנוגעת בך, להריח אותה, ולא לדעת איך היא נראית. מעצבן. ניחוש מלומד - היא לא יפה במיוחד. ככה לא מדברת בחורה יפה. אין לה את השאננות הזאת שבאה עם היופי. אבל היא לא טיפשה, זה בטוח. והיא לא כועסת על אנשים פצועים. תשובה חכמה. מישהי אחרת כבר היתה מספרת בדיוק מה אמרו עלי בחדשות. בכל זאת, פצוע מפורסם. אבל לא בקי.
בקי מקצועית. יש לה גבולות.
אבל היא עזרה לי, החזירה לי את ההתמצאות - אני יודע מה השעה, שזה העיקר, כי עכשיו אני מבין שצריך להעביר איזה ארבע שעות עד שהרופאה תגיע. אני יודע שאני תקוע פה לפחות מאתמול בצהריים, אבל יש לי ערפל בזיכרון. הכול מתבהר רק אחרי הניתוח, כשהרופאה הזאת מספרת לי מה קרה. פיצוץ. פרפורציה בעיניים.
כאילו אני אמור להבין מה זה פרפורציה. פגיעות פנימיות, בייחוד בשמאלית, אי אפשר לדעת בינתיים שום דבר. וגם רסיסים בפנים ובידיים, אבל לא ממש רציני. הוצאנו את כולם. קצת פיזיותרפיה וזה עובר. הבעיה זה העיניים. אבל מספיק עם העיניים. אסור לחשוב על העיניים.
מה עוד? אני יודע שהעולם שמע עלי. דיברו עלי בחדשות.
למה לא התעקשתי להוציא ממנה מה בדיוק אמרו, מה הם כבר יודעים. בכל מקרה, אם הדוברת התקשרה, זה בטח בגלל שעיתונאים פנו אליה. גם זה משהו. לא שכחו אותי לגמרי. ושירלי התקשרה, נאמנה לנצח. ואמנון, רק צרות אני עושה לו, והפעם הגזמתי במיוחד. ודפנה, בטח כל העיתון יושב לה על הראש ורוצה לדעת מה קורה. ונורית בעניינים. ואם נורית, אז גם יעלי, שבטח נורא דואגת לאבא ושואלת מיליון שאלות. ורק גבי לא התקשרה.
בדיוק כמו שחשבתי. אפילו ביומולדת שלי, לפני חודש, היא לא התקשרה. למרות שימי הולדת היו תמיד אקס–טריטוריה. ימים של שביתת נשק. בן ארבעים ושתיים. מי היה מאמין. איך הזמן רץ כשנהנים. למה היא לא התקשרה. עזוב, יותר טוב ככה. הגיע הזמן שתעוף לי כבר מהחיים.
יעלי לא בכתה. זה היה מוזר, כי יעלי בכיינית לא קטנה, והיא אוהבת את אסף, ואני הכנתי את עצמי לסצנה שלמה, אבא, למה, דמעות, שאלות, כעס, רוצה לאמא. אבל יעלי לא בכתה, רק ישבה בשקט מולי, ממוללת קווצת שיער משי בצבע דבש, עיניה הגדולות פעורות אלי, שומעת אותי מתפתל, מדקלם את כל הקלישאות.
לא היה לנו טוב ביחד, לא הסתדרנו, חוזרים לבית הישן, תראי שיהיה לנו טוב, אפילו נביא כלב קטן. ניסיון שוחד שקוף. עד לשם הגעתי. אבל היא המשיכה לשתוק, ופתאום העיפה לא בכוונה את המיץ מהשולחן, והכוס התנפצה, ועדיין לא בכתה, ובסוף, מכל השאלות האפשריות, שאלה, זה הכול בגללי, נכון? מה פתאום בגללך, קראתי, נסער כולי מכובד האשמה שנטלה על עצמה, מה פתאום בגללך, זה בגללנו, בגלל שהיה לנו נורא קשה ביחד, את היית הכי נהדרת בעולם, מה פתאום בגללך?! בגלל שלא הייתי נחמדה, אמרה בעקשנות, עיניה הזכות תלויות בפני, אצבעותיה ממשיכות למולל במרץ את שערה.
מתוקה שלי, חיבקתי אותה בכוח, נשבע לעצמי להגן עליה עד יומי האחרון, את טועה לגמרי, את היית יותר מדי נחמדה, היית נהדרת, עשית הכול לשמור עלינו, הגנת עלינו בגופך הקטן, זה ממש לא בגללך, אל תחשבי בכלל דברים שטותיים כאלה! היא הניחה את ראשה על כתפי, כאילו שוקלת בכובד ראש את דברי, ובסוף אמרה, אבל אני אוכל להיפגש לפעמים עם אסף? ואף מילה על גבי, כאילו אין יותר מה לחקור בעניין וצריך לקבל את הדין. ואני נזכרתי שמהרגע הראשון, היא היתה בקושי בת ארבע, התייחסה אל גבי בחשדנות לא אופיינית, שמרה מרחק, סירבה להתמסר. ויעלי זאת ילדה שנפתחת לכל אחד, ילדה שנוגעת, שמתרפקת, ורק עם גבי היא נזהרה, זה היה כל–כך בולט.
מה היא ידעה שאני לא ידעתי. מה ראתה שלא ראיתי.
ואולי הסדר היה הפוך - אולי היא רק הגיבה לריחוק שגבי גזרה עליהן. אולי היא הבחינה שהאישה הזאת של אבא שלה, שלבה פתוח לכל מצוקות העולם, האם שעוטפת את אסף שלה בחום ובאהבה עצומים, מתקשה למצוא בתוכה מקום דווקא בשבילה. עובדה, היא בקושי נוגעת בה, חמש שנים יחד ואף חיבוק אחד, אף נשיקה. נכון, היא היתה מלבישה אותה כשצריך, מאכילה אותה, אפילו רחצה אותה לפעמים, אבל תמיד ממרחק, תמיד בתכליתיות, העיקר להיות בסדר. ואני ראיתי ושתקתי, כי רק זה היה חסר לנו, להסתכסך גם על הילדים, לחצות את הקו האחרון.
ורק פעם אחת פתחתי את הפה, כבר היינו נשואים וגבי התפרצה פתאום, כי יעלי שברה לה איזה כד ערבי, ופלטה צעקה, טמבלית אחת, למה את לא נזהרת, ויעלי פרצה בבכי, וגבי רק עמדה שם משותקת מכעס, לא סולחת, ואני הרגשתי איך הזעם מציף אותי, פעם אחרונה שאת צועקת על הילדה, צרחתי עליה, וחיבקתי את יעלי בהתרסה, וגבי שתקה, ואחר–כך עלתה למעלה והסתגרה בחדר העבודה שלה לשלוש שעות, עד שאני, דווקא אני, המום ומבוהל מהתקרית ומהשלכותיה, הייתי צריך לעלות אליה ולתקן את המעוות.
טוב, אני לא הוגן. היא השתדלה, נורא השתדלה, גם אתי וגם עם יעלי, רק שזה לא הלך לה. היא בעצמה לא מבינה למה. וגם באותו ערב נורא, מה נורא, אפשר לחשוב מה כבר קרה, בסך הכול איבדנו את העשתונות לרגע, כל אחד בתורו, כל זוג נורמלי יוצא מזה תוך שלוש דקות, רק בשבילנו זה היה חורבן הבית, אסון לאומי. אז אפילו באותו ערב, בחדר העבודה שלה, מצאתי אותה רכונה על השולחן, כתפיה רוטטות מבכי, שלוש שעות היא ישבה כך, לא יודעת מה קרה לי, לחשה כשנגעתי בה, ואני, מפורק מכל שרידי זעמי, מוצף חמלה ואשמה וחרדה, חיבקתי אותה מאחור, טמנתי ראשי בצווארה, קצת ילד, קצת אבא, גבי שלי, אני כל–כך מצטער. ופתאום היא געתה בבכי גדול, שובר לב, ירי, מה קורה לנו, תסביר לי, אני לא מבינה מה קורה לנו. אז מה אני רוצה ממנה עכשיו, מה היא אשמה, חמש שנים היא ניסתה, בדיוק כמוני, וחוץ מזה, הדמעות האלה, אי אפשר לנגב אותן דרך התחבושות האלה, וזה שורף, כמו כל דבר שקשור בגבי, אז די.
דמעות. אפשר לשחזר את כל היחסים האלה לפי דמעות. כל פרק והדמעות שלו. הלילה הראשון - דמעות; הגירושים מרפי - דמעות; הפרידה הראשונה, האיומה - הכי הרבה דמעות; החזרה - דמעות. החתונה - דמעות. מתי בכלל צחקנו. הרי כל המהפך התחיל מהדמעות שלה. היא חזרה מאחת ממשמרות המחסומים שלה, נדמה לי שזה היה בא–רַם, "מחסום ווֹטש" הן קוראות לזה.
אני הייתי בבית, עובד על הטור, מנסה לשעשע את קוראי, ועברו כמה וכמה שעות, הרבה יותר מדי, עד שהבחנתי שמשהו לא בסדר, שגבי לא בסדר. תמיד היתה חוזרת סמוקה, אפופה באותה אנרגיה פעלתנית שלה, מתיישבת על הטלפון, או המחשב, מדווחת לכל מי שצריך על העוול התורן, מטכסת עצה עם חברותיה, מה תהיה האסטרטגיה הפעם, עצומה, הפגנה, אולי מאמר נוקב, מתקשרת לח"כים, לעיתונאים. באותם ימים לא נחשבתי בעיניה עיתונאי אמיתי, מקסימום סוג מתוחכם של בדרן, היא כבר מזמן התייאשה ממני, ולפעמים היה נדמה לי שהיא מדברת עם הקולגות שלי רק כדי להעניש אותי, לגרום לי עוד קצת רגשי אשמה. בקיצור, גבי במיטבה.
אבל הפעם לא היה דבר מכל אלה. שמעתי אותה מגיעה ברנו שלה, שבת, בלי ילדים, ארבע אחר הצהריים. אני ישבתי מול המחשב, מנסה ללטש קווים לדמותה הפתטית של פגישת המחזור הישראלית. דלת הכניסה נפתחה, וכמו תמיד, נדרכתי לקראת "רעייתי", כך קראתי לה בטורים ולפעמים גם בחיים, הרי רעייתי יצאה מהבית כשעוד ישנתי ולא נפרדנו כמו שצריך, וזה חסר לי, נשיקת הפרידה, ועכשיו שאלתי את עצמי אם תתייחס אלי לפני שתפתח בסבב הטלפונים והאי–מיילים שלה, אם תחבק אותי, אולי אפילו נשתה קפה יחד, נדבר קצת, אני מוכן להפסיק בשבילה על המקום את כתיבת הטור המתחכם הזה. ואז שמעתי אותה מתקרבת לחדר, וקמתי אליה, והיא נכנסה בכל יפעת תלתליה, לבי יצא אליה, ומיד חיבקתי אותה, מנסה לנשק את שפתיה, אבל היא מנעה את עצמה ממני באותה תנועת התגוננות אופיינית, כמעט בלתי מורגשת, וכל פעמוני האזעקה בראשי צלצלו, שוב היא עושה לי את זה, שוב היא שמורה היטב, שוב שפת הגוף המנוכרת הזאת שמקפיאה אותי, אולי היא כועסת עלי, מה שוב עשיתי. בכל זאת ניסיתי להשתלט על העלבון, המשכתי להחזיק בה ושאלתי בחשש, הכול בסדר? פחות או יותר, ענתה והתחמקה ממבטי, אני פשוט נורא עייפה, אני הולכת לשכב קצת. ואני המשכתי לנסות, רוצה שאצטרף אלייך? אבל היא כבר ניתקה ממני, לא עכשיו, אני מוכרחה לנוח מכל היום הזה, ואני זיהיתי מיד את האכזבה נובטת בבטני, תכף תצמח לעלבון גדול, איפה ההדחקה כשצריך אותה, ואז שאלתי בטון הכי חברי שיכולתי לגייס, קרה משהו? לא, היא התחמקה, הכול כרגיל, וכבר היתה בדרכה החוצה. רפי התקשר, זרקתי לה, עכשיו כבר מרוחק בעצמי, הוא רוצה שתיקחי את אסף בשבע, והיא אמרה בסדר ונעלמה, משאירה אותי מתבוסס בספקות עכורים ובטור אידיוטי על חגיגות הנוסטלגיה הישראלית. כן, שמענו, הנוסטלגיה כבר מזמן לא מה שהיתה, מה עוד חדש.
בשבע וחצי הטלפון צלצל ורפי שאל בצינה, אפשר לדעת למה אף אחד לא בא לקחת את הילד? רק אז תפסתי שלא שמעתי אותה יוצאת. מצאתי אותה שוכבת במיטה שלנו, עיניה עצומות, ולרגע שקלתי להעיר אותה ולנזוף בה, מה זה חוסר האחריות הזה. אבל אז הבנתי שהרבה יותר הגיוני להביא את אסף בעצמי. שגם היא תרגיש קצת אשמה.
תמים שכמותי. הטלפון שלה תפס אותי ברכב, בדרך חזרה הביתה, באמצע הפטפוט הקבוע של אסף על אירועי השבת בליגת– העל בכדורגל.
"הוא אתך?" המתח שלה בקע מהדיבורית ומילא את חלל המכונית.
"כן," עניתי, "אנחנו בדרך הביתה."
"למה לא הערת אותי?" השאלה ניתכה עלי בטינה תוקפנית, או כך לפחות דימיתי.
"רגע, זאת נזיפה?" התפרצתי, והתחרטתי מיד. לא ליד הילד.
"לא, זאת שאלה," ענתה בקול מרוסן. זהו. העימות היה לעובדה קיימת. לילה קשה צפוי לכוחותינו.
"נדבר בבית," אמרתי בקור, "אנחנו על הדיבורית."
בבית היא חיבקה את אסף בלהיטות, כאילו ניצל זה עתה מאסון כבד. תמיד נמלטה אליו מפני, מין מגן אנושי קטנטן. במשך השעתיים הבאות היא כרכרה סביבו, מרעיפה עליו חום ואהבה, כשהיא רוצה היא יכולה, מנהלת באדיקות ובאריכות את כל טקסי הערב הקבועים. ארוחה, קצת טלוויזיה, מקלחת, סיפור, לחשושים במיטה. וכל אותו זמן היא מתעלמת ממני לחלוטין, משל איני קיים, זר בביתי, רק היא והילד, פגישה מחודשת בין אם ובנה, ובהזדמנות זו, עונש שגרתי לבעלה. בונוס כזה.
בעשר וחצי אסף נרדם ושני הצדדים התייצבו זה מול זה בשתיקה רועמת. וכשהשתיקה רועמת ירי הוא הראשון שנשבר.
מדובר בנוהל קבוע: אני מנסה לשחזר מה בעצם קרה, מאיפה העימות הזה התחיל, לא מוצא תשובה מספקת, מסתבך במערבולת של רגשות סותרים, המתח מצטבר לי בבטן, מטפס לבית החזה, מתחיל להתפשט לגרון ומאיים להחניק אותי. עוד רגע אתפוצץ.
כך שבעצם אין לי ברירה. הרי גבי יכולה למשוך את זה שעות, אפילו ימים. היא אלופת הבית בשתיקות מאשימות, ובשבילי זה עניין של בריאות ממש, או התקף לב, או סרטן, מה שיבוא קודם.
וגבי יודעת את זה, ובמובן מסוים היא בונה עלי, שאחלץ אותנו מהסיוט, כי היא לא מסוגלת בעצמה. זה סידור העבודה שלנו, מה שאף פעם לא עושה את זה יותר קל.
בייחוד קשה לי להפיק את המשפט הראשון, זה שמפר את הדממה כמו פיצוץ. הוא תמיד הכי קשה, וצריך לתכנן אותו בזהירות, כי כל מילה קובעת. אסור להאשים, רק זה לא, אפילו לא ברמז. ובלי ציניות. והאינטונציה חשובה מאוד, היא חייבת להיות נינוחה, כמעט אגבית. אבל הכי טוב משהו הומוריסטי, קליל, שישר מחזיר הכול לפרופורציות הנכונות. בקיצור, ממש תורה שלמה. פעם, למוד ניסיון מר, כתבתי על זה טור, "משפט שובר שתיקה" קראתי לו. מִגל התגובות החמות הבנתי לראשונה שאני לא הקורבן היחיד של המגפה, יש לי הרבה אחים לצרה, רק שבדרך כלל הן אחיות, כי לפי רוב העדויות, מחלת השתיקה העוינת אופיינית בעיקר לגברים. כבר התווכחתי על זה פעם עם גבי, ואפילו בשידור חי, בתוכנית הטלוויזיה שלי, בפגישתנו הראשונה, הגורלית, אבל נעזוב את זה. כי עכשיו צריך לנסח משפט שובר שתיקה לפני שכל הבית מתפוצץ עלינו.
אז איך נתחיל הפעם. הרעיון הבסיסי הוא להחליף תפקידים, מה שגבי קוראת בהקשר אחר לגמרי "אינטראקציה סימבולית"
- לשים את עצמך בנעלי הזולת, כלומר לחשוב מה הייתי רוצה שהיא, גבי, תעשה עכשיו במקומי. אין ספק, הכי טוב זה חיבוק.
זה מה שהייתי רוצה לקבל עכשיו במקומה. זאת השבירה הקלאסית.
אתה תיגש אליה, תחבק אותה חזק, ומקסימום תוסיף, "די, מספיק עם השטויות." היא אמורה ליפול לזרועותיך בהקלה, להחזיר לך חיבוק אמיץ, אולי להזיל דמעה, ואם המזל ממש לצדך, אפילו להניח לך להוביל אותה לפיוס במיטה. הבעיה היא שהשיטה הזאת מתאימה למקרים קלים, לזוגות בריאים ביסודם, כאלה שהשתיקות שלהם נדירות. במילים אחרות, התרגיל עלול להישחק בפעם השלישית או הרביעית, ואז אתה צפוי לכתף קרה, שזה, נדמה לי, המקרה שלפנינו.
אפשר ללכת על משפט משעשע, נניח, "זה מה שאני אוהב אצלנו, את השקט הנפלא הזה." אבל כאן אתה פוסע על הגבול הדק שבין ההומור לציניות, וציניות, כידוע, אינה אלא תוקפנות מוסווית. גבי עשתה על זה את הדוקטורט שלה בברקלי, "דיכוי ואלימות נפשית במשפחה". היא ערוכה עם כל הארסנל הביבליוגרפי שלה לכל ניואנס ציני, ואתה יכול לטעון עד מחר שהכול היה בצחוק.
אפשר פשוט לשאול, "תגידי, את כועסת עלי?" או בגרסה משוכללת יותר, "יש לי תחושה שאת כועסת עלי, קרה משהו שאני לא יודע עליו?" זאת פתיחה סבירה, למעט העובדה שבמצב נפיץ עלולה להשתמע ממנה האשמה, הטלת האחריות עליה במקום על עצמך. וגם אם לא, זאת שאלה ישירה מדי, שספק אם גבי, במצבה הרגשי המבוצר, ערוכה להשיב עליה בשלב הזה.
ואולי זה אחד המקרים המסובכים במיוחד, שבהם אין לך ברירה אלא לשלוף את נשק יום הדין, המשפט שאמור להפוך את היוצרות בן רגע, להכניע כל אישה - "אני אוהב אותך," או בשיפוץ קל, "יש לך בכלל מושג כמה אני אוהב אותך?" זה, למשל, מה שאני הייתי רוצה לשמוע ממנה עכשיו. הבעיה היא שגבי היא לא כל אישה, ואתה לא זורק את הקלף הכי חזק שלך אלא אם כן אתה בטוח שאתה לוקח את כל הקופה. אם היא דוחה אותי אחרי משפט כזה - אין לי יותר חצים באשפה.
בינתיים הדקות עברו, והשתיקה התמשכה, עוד רגע היא עלולה לקום ולברוח סופית מהמערכה. למעשה, אמרתי לעצמי, עצם העובדה שהיא עדיין יושבת מולי, זה סימן טוב, אבל הכול יכול להתהפך בן רגע. זה הזמן לדבר, לקחת אחריות. ואז, בצעד נואש, בלי לדעת בדיוק לאן אני הולך, התחלתי לדבר.
"מהבוקר אני מתגעגע אלייך," אמרתי לה, "סוף–סוף יש לנו שבת לבד, וחשבתי שאולי נבלה קצת ביחד, אני יודע מה, ניסע לטייל, או סתם נסתלבט לנו בבית בשקט. אבל לך יש משמרת במחסום, ואני מכבד את זה. אז אני יושב לכתוב את הטור המזוין שלי, ומחכה לרגע שתחזרי, ופתאום רפי מתקשר ורוצה להחזיר את אסף הערב במקום מחר. ואני מבין שכבר לא נשאר לנו הרבה זמן, כי תכף אסף חוזר, ואחר–כך יתחילו הטלפונים, וזה חסר לי, את מבינה, להיות קצת ביחד. ואז את מגיעה, ואני מנסה לחבק אותך, ומיד מרגיש שאת במקום אחר, אין לי מושג איפה. ואת הולכת לנוח, והזמן עובר ופתאום רפי מתקשר עצבני, ואני מגלה שאת ישנה, ולא בא לי להעיר אותך. אז אני טס להביא את אסף, ואז את מתקשרת ונוזפת בי, ואני לא מבין למה זה מגיע לי, ופתאום אנחנו שוב בריב, לא מדברים, אין לי מושג למה, וזה נורא קשה לי, כי בסך הכול אני מתגעגע אלייך, וסליחה שאני חוזר על עצמי.
זהו."
כשהתחלתי לדבר היא לא הסתכלה עלי, רק ישבה שם עם חולצת המחסום ווטש שלה, עיניה תקועות באצבעותיה. אבל ככל שהנאום נמשך היא התחילה להתחבר אלי, להצליב מבטים.
כשגמרתי להתוודות היא כבר נעצה בי מבט ישיר, נוקב, רק שבמקום פיוס היתה בו יריבות, ואני הבנתי מיד ששוב נכשלתי.
הכול היה לשווא. האישה שלי לא הולכת ליפול לזרועותי בהקלה, בטח לא ללכת אתי למיטה.
ואז היא דיברה. "אתה ממש מדהים אותי לפעמים," אמרה בשקט, אבל בחדות, מאמתת את כל חששותי.
"סליחה?" שאלתי, עדיין לא מעכל את התבוסה הממשמשת ובאה.
"אתה כל–כך שקוע בעצמך, בצרכים שלך, כאילו אתה מרכז העולם, אתה ממש עיוור, לא רואה כלום."
זה שכרי על כל עמלי. "לְמה את מתכוונת?" ניסיתי להתאפק, "מה אני לא רואה?"
"אותי אתה לא רואה. לא רואה ולא מתעניין."
"גבי, על מה את מדברת?" עכשיו התחלתי להתעצבן באמת.
"על כל היום הזה. אין לך מושג ירוק מה עבר עלי. וזה גם לא ממש מעניין אותך. מתגעגע אלי..." את צמד המילים האחרונות היא פלטה בלעג שהקפיץ אותי על רגלי.
"מה הקשקוש הזה?" צעקתי, "באת הביתה, חיבקתי אותך, שאלתי איך היה, אמרת שהכול בסדר וישר נעלמת בחדר. מה את רוצה ממני?"
גם היא הרימה את הקול. "הכול צריך להגיד לך? אתה לא רואה לבד?"
"לא, אני לא רואה לבד. מה אני, קורא מחשבות? קבלן ניחושים? את אישה מבוגרת, לא? ד"ר לפסיכולוגיה חברתית. את יודעת לדבר. מה את רוצה מהחיים שלי?"
"אל תצעק עלי, בבקשה," פניה התעוותו, ואני קלטתי באיחור שהיא על סף בכי, אולי כבר עברה אותו, "מספיק צעקו עלי היום."
הדמעות שלה עובדות עלי כמו זרם של מי קרח. ברגע הראשון קפאתי, ואז, כשהבכי פרץ מתוכה, גדול, מיוסר, מעורב בשברי מילים חסרות פשר, זינקתי אליה מזועזע כולי, עוטף אותה בזרועותי, מלטף את תלתליה, מכסה את עיניה בנשיקות, חונק אותה באהבה ובניחומים, די, גבי שלי, תירגעי, אני מצטער, תירגעי, הכול בסדר, מספיק, אני אוהב אותך, והיא המשיכה לייבב בחיקי, נצמדת אלי בכוח, ירי שלי, אהוב שלי, ופתאום, כמו תמיד, כל המתח התנקז לזקפה קשה, מכאיבה, בלתי צפויה, וכבר הבגדים נתלשו, ואני הייתי בתוכה והיא היתה סוף–סוף שלי, לפחות ללילה אחד.
ורק אחר–כך, כשכבר היינו במיטה שלנו, רגועים ומנוחמים, היא סיפרה לי מה עשה לה מתנחל נבזה אחד במחסום א–רם, בכניסה הצפונית לירושלים. ואפילו אז, כשהיא גמרה לספר, ראשה על כתפי, אצבעותי בשערה, עיניה כבר יבשות, מתחילות להיעצם, וגופה שולח אלי עוויתות ראשונות של שינה, אפילו אז עוד לא קלטתי ממש מה עומד לקרות. ידעתי רק שדבר ראשון בבוקר אני גונז את הטור הציני שלי וכותב אחד חדש. הפתעה גדולה צפויה לקוראי "השבוע". וגם לרעייתי.