חיים חלופיים

אקדמות מילין 

בין המון הספרים — ובהם ספרי זיכרונות לרוב — המציפים את עולמנו חדשות לבקרים, בולט לעיתים קולם של ספרים שצלילם אחר. דק, עדין. מיוחד בצליליו וביפי ניגונו.

הספר שלפנינו הוא אחד מאלה. דק בממדיו, אך גדול בעושרו. פנינה אמיתית, מרגשת, שובת לב. כראוי ליצירה ספרותית טובה, שנועדה לגרות את דמיונו של הקורא, גם זו שלפנינו חושפת טפח ומכסה טפחיים. כמות שאמרו על אותה שמלה יפהפייה, שארוכה היא דיה כדי לכסות את נושאה, וקצרה היא דיה כדי שתעורר עניין.  

הטקסט רהוט, קריא ומהנה, וזרוע לכול אורכו ברמזי תרבות. חלקם, מן הסתם, יהיו מוכרים רק למיטיבי לכת בעולם התרבות דוגמת הכותבת,שבת בית היא בעולמות הרבה: ספרות ותיאטרון, שירה ומוזיקה, והכול בשבע שפות ויותר. אבל גם מי שאינו מצוי בכול אותם עולמות, יוכל להתענג על קריאת הספר, להישבות בקסמיו, ובאותו הומור דק, לעיתים דק מן הדק, המרחף מעל דפיו של הספר כעננה קלה, נופח באפיהם נשמת חיים, ומעניק לכתוב שובבות צעירה, משובבת נפש. 
זעיר פה זעיר שם נגלים לקורא גם סודות מן החדר. מחדרי ליבה של הכותבת, צפונות לב שמאחוריהן תובנות מעמיקות על החיים ועל אותם שאינם כבר בין החיים, ומחדריהם של חוקרים הספונים בהיכל השן האקדמי. 

אלו ואלו מלמדים לא אחת, שאכן "כול העולם במה", ושנכלולים המתרחשים בחוג לתיאטרון עשויים להיות מרתקים ומעניינים אפילו מהתיאטרון עצמו...

והיושב בשמים ישחק למו. כמאמר הפתגם היהודי, "א מענטש טראכט — און גאט לאכט". רבות מחשבות בלב איש — ועצת ה' היא תקום. ועל אף שלעיתים התוצאה כואבת, והגורל צורב בבשר החי, מותיר אחריו שובל צלקות שרושמן לא נמחה גם עם השנים, המחברת אינה מאבדת תקווה, בוחרת בחיים, וגומעת מהם לגימות גדולות, מלוא הפה. 

כמו בספרה הקודם, "בין המילים" (ENTRE LES MOTS), גם בספרה הנוכחי מהלכת המחברת בעדינות בין מאורעות חייה, על קצות האצבעות. לעיתים קרובות, הרווח שבין המילים והשורות מדבר יותר ממה שנכתב בהן. זועק. מחייך. קורא בקול גדול. שותק בדממה. צוחק ובוכה בו זמנית. 

ולא אחת הקורא עומד ותוהה: האומנם טרגדיה לפנינו, או שמא קומדיה, שחמד לו היושב במרומים להוליך בהם את ברואיו עלי אדמות.

בין כך ובין כך, לקורא מובטחת הנאה שלמה, שטעמה המשובח וניחוחה הטוב יישמר בזיכרונו ימים רבים. 

אביעד הכהן 

חיים חלופיים

כול מה שמתרחש אחר כך הוא כנראה ההשלכות של מה שחוותה כילדה בגטו ורשה, ואחרי חיסולו בזמן מלחמת העולם השנייה, היה קובע ודאי הפסיכיאטר, שאליו לא פנתה. היא פרסמה אוטוביוגרפיה, לזכר הוריה, "בין המילים". מאופקת מדי אולי.

שבעים-וחמש שנה חלפו מאז שחרורם בידי הצבא הרוסי ב-17 בינואר 1945. ורשה הספיקה להפוך לשדה של הריסות, מכוסה בשלג עמוק. הם יצאו מתוך מה שהיה פעם בית מידות, והפך לחורבה קפואה, התחנה האחרונה באודיסיאה שטנית שבה היו הוריה והיא, הנפשות הפועלות: אביה פצוע קשה, אימה חולה, והיא עצמה על סף מחלת השחפת.
היא חושבת שהבינה מה מגדיר את האישה שהפכה להיות, זו שילדותה נגדעה בשואה — חסרת שורשים מלידתה. זרה לעצמה ותמיד בשוליים, באשר תהיה, בלי שאיש ינחש זאת בחיוך הרחב שהיא מציגה בציבור. מנותקת, ורק לעיתים רחוקות קשורה למישהו, להוציא את משפחתה הקרובה. 
כשם שהאהבה הלא-אמינה-במיוחד בין קָנְדִיד וקוּנֶגוּנְדֶה (Candide et Cunégonde) יוצרת את האחדות בסיפורו של ווֹלְטֵר (Voltaire), כך מעניק חוט מקשר יחיד מראית של אחדות למחזור חייה: שפה, השפה הצרפתית. האם זו הסיבה שבגללה אותו הזר שהופיע במפתיע במה שהיא בוודאי התחנה האחרונה בחייה, חצב לעצמו, מעתה ואילך, מקום מועדף בעולמה? הוא חי במרחק אלפי קילומטרים, אך קשר המכתבים שלהם מוחק את פער לוח השנה המפריד ביניהם.
מוקדם מאוד למדה לתקן את המציאות בעזרת הדמיון. 
בעודה ילדה, בזמן המלחמה, חיה (כי אין בנמצא מילה אחרת לתאר את אותה תקופת תופת של נידונה-למוות במנוסה) בהסתר עם הוריה בחדר ללא חלונות, בקושי מעזים לזוז ולדבר, עטופים באימה תמידית שילשינו עליהם, שיגלו אותם במחבוא המאולתר בו שהו. אמה לימדה אותה לאהוב לקרוא. כך, בזכות הספרים, יכלה לברוח לעולם שהתאים לה, מעין אלדורדו מוקף בהרים בלתי-חדירים. יקום חלומי זה אפשר לה להונות את ההווה, עזר לה להתגבר בלי צלקות נראות-לעין על רגעים קשים אחרים בחלוף הזמן.