חמניות מחפשות שמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חמניות מחפשות שמש
הוספה למועדפים

חמניות מחפשות שמש

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 204 עמ' מודפסים

אסתי אוסובסקי

אסתי אוסובסקי, ביבליותרפיסטית ובובנאית. גרה עם משפחתה במושב. "חמניות מחפשות שמש" הוא ספרה השני. ספרה הראשון, "לאונרדו וגל", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

נושאים

תקציר

גליה כבר בת 47. כעיתונאית תחקירים נשלחה למקומות המסוכנים והמפחידים ביותר בעולם, אבל כשעורך העיתון דורש ממנה להתנדב בבית אבות מקומי ולשהות שם בזהות בדויה עד שתגלה מה או מי גרם להתאבדותם של שלושה דיירים, כל פחדי הזִקנה מציפים אותה. כל מה שהיא רוצה זה להיות צעירה, או פשוט להיעלם דקה לפני שהזִקנה נוחתת עליה. ובכל זאת, האם הייתה שם התעללות, או אולי רצח?

במהלך התחקיר מגלה גליה דמויות מעולם שלם שלא הכירה, אנשים שלא העלתה בדעתה שנפשה תיקשר בנפשם. המסע הרגשי בבית האבות, בהיותו מצחיק עד דמעות, מפעים ובעיקר מטלטל, מציג בפניה אפשרויות בחירה חדשות בחייה ומעניק לה אומץ להתמודד עם זיכרונות של אובדן ואבל. 

פרק ראשון

האלוהים של האירוע


האוטובוס נעצר וכולם התעוררו לאִטם לזריחה, וזרמו לים המלח. היא הסכימה לבוא לכאן אך עדיין הרגישה כמו לפני נסיעה ברכבת הרים. הרגליים כשלו אבל אמנון תמך, כאילו ליווה אותה חולה לחדר מיון. כולם נמתחו, התפשטו, בני 20 עד 60, באחד מאירועי ההתפשטות ההמוניים של ספנסר טוניק. אנשים הסתובבו מחויכים באיברים מיטלטלים. זה הפשיר את הקרח, נשים צחקו, אמנון סקר את השטח וזיק שובב נוסף ליעילות החקרנית שלו. והיא – כל מה שחשבה זה למה הסתפרתי, הייתי יכולה להסתיר את פניי ולהתחבא מאחורי השיער הארוך.

ספנסר טוניק, האלוהים של האירוע, עמד על סולם והודיע ברמקול: "נא להוריד הכול, גרביים, משקפי שמש," בקול של מישהו שכבר עשה את זה הרבה פעמים. ואז זה התחיל. אמנון לקח שקית ופשט במהירות חולצה, מכנסיים ותחתונים בתנועות בטוחות וחדות שהדגישו את הגוף הגברי. היא הייתה יום־יום בחדר הכושר, והוא לא עשה כלום. יחסי מין זה הכושר שלו, הוא טען. שש שנים הפרידו ביניהם, וזה היה ניכר. העגלגלות הנשית עבדה יפה עד גיל 40 ואז התעייפה וצנחה. היא עמדה והביטה בשקית הנייר שבידה, וחשבה שנחמד שזו שקית נייר ולא ניילון, ושספנסר טוניק חשב על איכות הסביבה. אבל אמנון דחק בה, "נו יאללה." היא הרימה את עיניה וראתה איך אנשים משילים את בגדיהם, והייתה נבוכה להסתכל קדימה. אחד הדביק את השני, ושדה הראייה הפך צר.

כל אחד ניסה לא לנעוץ מבטים בעירום של האחר, חוץ מאותו גבר. עיניו האפורות הסתכלו בחמדנות חסרת בושה סביבו, מנצלות את הרגע לסיפוק יצריו. במצב אחר ובמקום אחר הייתה דורכת לו חזק על הרגל, "בטעות," אבל כאן מִרפקה את אמנון והוא, באינסטינקט גברי מגונן, נעץ בו מבט מאיים. האיש השפיל את עיניו מהר משחשבה ועבר להביט בכפות רגליו. בינתיים הלך והידלדל מספר הלבושים. מה יאמרו אם יזהו את פניה? לא ממש היה אכפת לה, אבל דברים יוצאים מפרופורציה במערכת העיתון, ואחר כך יֵצא לה שם של השד יודע מה.

אף פעם לא הייתה מהנועזות, והחריץ שבין שדיה כוסה תמיד במחשוף סביר. מה יגידו על הגוף שלי? היא חשבה. על הידלדלות העור והכתמים החומים של הזקנה, על שני הקילוגרם שסירבו לרדת מהישבן שאיבד מחיותו, והציצים שנכנעו לכוח המשיכה על אף קוטנם, והצוואר שהחל להתקפל אף שלא הניקה אף פעם ואין לה ילד שישחק בעור צווארה וימתח אותו. ובעוד המחשבה התבססה לה, ראתה לצדה אישה, ואף שהשקיעה מאמץ לא הצליחה שלא להביט בה. כרותת שד ימין, צעדה בגאון עם השד השמאלי, הגדול, היפה, כאילו כלום.

המחשבה הקודמת התמוססה במהירות והאישה שעמדה לצדה נתנה לה כוח להוריד חולצה ומכנסיים. אמנון כבר היה חסר סבלנות, "כולם זזים, אנחנו אחרונים." נו, אז מה, חשבה, מה בוער לו? והנה, עבר אותם גבר עם כרס משתפלת ורגליים עבות ולבנות, נראה בן 40, ניסה להתייצב על האבנים העגלגלות והשומניות הללו של החוף וכמעט מעד. ספנסר צעק, "האחרונים להזדרז, השמש עוד מעט עולה." היא נבהלה ונענתה מיד לקריאה שכוונה אליה ולעוד שני אנשים, ומיד הורידה גם תחתונים וחזייה. אמנון חייך מרוצה, חיבק אותה ונתן לה יד בצעידה למים.

מהר מאוד הדביקו את הצועדים שישבניהם התנדנדו וקפצו לפניהם. האחד מושלם כמו שהיה לה פעם והשני נראה כמו האימא של הראשון. ידיים, שדיים, זיינים, רגליים, התנפנפו להם, ואמנון הגניב מבטים דווקא אליה. הערבוביה הזו עשתה לה את הבלתי נמנע – מחשבה על צעידה אל בורות המוות בברגן בלזן. היא שוחה נהדר בנושא, ממש אלופה, דור שני. ודווקא אז הבינה שיש לה בחירה. היא בחרה לא לחשוב ומיד הרגישה הקלה. המים ליטפו אותה בחמימות שומנית והיא שקעה בהם מעורסלת.

הרמקול צעק: "לשכב במים ולהרים יד ימין," ופתאום פרח לו שדה ענק של ידיים, מנסות לגעת בשמש. זה היה יפה אבל מצחיק. כולם התבקשו לא לחייך לתמונה, אז היא החזיקה את החיוך בפנים.

מסביב הכול היה שקט והגוף נראה לא שייך. הגופים איבדו את משמעותם, איבדו את חשיבותם. וכך, כשהמשמעות הזו התבטלה, פתאום זה נהיה ברור. הגופים האלה, מטרתם הייתה להבדיל, להפריד, וזה פשוט נעלם. רק זריחה וים, שקט וחיבור שכזה. גם אמנון נראה היה פתאום רגוע ומכונס בתוך עצמו, שקט, לא דואג, לא שואף, לא מנסה להשיג או לבלוט, והיא הרגישה איך לשעה אחת בלבד נופלת לה אחת העכבות הגדולות של חייה, חומת ברלין שלה. פתאום היה לה כל כך נוח בגופה: בת בלי גיל, מחוברת סביב, שייכת. ואז הוא קרא לכולם לעמוד עם הגב למצלמה, ואחר כך עם הפנים, והיא כבר לא חשבה, "למה הסתפרתי." וכשיצאה מהמים הייתה שומנית, מלוחה, שונה ושמחה.

היא חיבקה את אמנון שהביט בה ותמך ברוך שלא תיפול, מסוחררת, על האבנים. בעצם זה די הזכיר לה את המבטים מתקופת היכרותם בהאיטי. מקום מוזר להכיר בו. הוא לא היה נשוי אז וניסה בדרכו מלאת ההפתעות להגיע אליה. היא לא ידעה אם הוא, הצלם, מנסה לכבוש אותה ודרכה להשיג את התמונה הטובה יותר או שהוא באמת מעוניין. אחר כך הבינה שהיה מעוניין. היא לא הסכימה למשהו מחייב וכשחזרו, והוא נסע שוב לחו"ל לכמה חודשים, זה נגמר. הוא התעייף מלחזר. אחר כך הוא חזר איתה, עם אשתו, ובכל זאת נפגש עם גליה די בקביעות. אבל עכשיו, אנשים זרים פתאום תמכו זה בזה, שחררו את המבט, חייכו. וזהו, חזרו לשקיות, התלבשו, והשמש זרחה. "יכולתי לחיות ככה עירום כל החיים," אמנון אמר והיא הנהנה, והרגישה שלמה.

באוטובוס שחזר צפונה כולם צחקקו, העבירו חוויות. אמנון שתק, וזה היה מוזר לה. היא חיבקה אותו והוא השיב חיבוק חם ומלא רגש. היא הייתה גאה שמול הגלריה של הנשים החטובות שחלפה על פניו זה עתה, הוא הגניב מבטים כל הזמן דווקא אליה. זה היה הישג עצום. היא נהנתה להרגיש את ידו נשלחת אליה ומלטפת, וקירבה את לחייה לכיוון ידו, כדי להרגיש עוד מהחום הזה.

הם ירדו מהאוטובוס והתחילו לצעוד לכיוון החניה. אמנון עצר אותה והביט בעיניה. הן זרחו והוא ראה, השתתק ואז התפתל ואמר: "את בטח יודעת מה אני עומד לומר." לִבה דפק. "אני חושב שהגיע הזמן."

היא חייכה ולא הבינה מה הוא אומר. "על מה אתה מדבר?"

"תראי, גליה," משהו בקולו הבהיל אותה מאוד. "הכול נפלא בינינו, במיוחד היום. אבל לא סיפרתי לך שעינת בהיריון. היא קצת יודעת עלינו ואני לא רוצה לפגוע בה. זה היה צפוי. אל תעשי מזה עניין. עשינו חיים ביחד, ידענו שזה לא לנצח, והכול בלי ציפיות, נכון? וזה היה טוב, אבל עדיף שניפרד, אז זהו." ואז הוא ניסה לחבק אותה ומגעו צרב פתאום את עורה. היא הדפה אותו בכוח. חומציות החלה לזחול במעלה גרונה, כמו צנחה לבור ללא תחתית, מנסה להיאחז במשהו.

"רגע, אז מה היה כל זה, עכשיו?"

"גליה, תפסיקי. זה לא כזה עניין. אנחנו כבר בתל אביב. אני אקח אותך הביתה, תישני, והכול יסתדר."

"איך יסתדר?" מצאה את עצמה צועקת, "איך יסתדר?" היא לא רצתה לחזור הביתה. היא לא רצתה לחזור איתו.

בדרך, במונית, נתנה לנהג את כתובת המערכת.

אסתי אוסובסקי

אסתי אוסובסקי, ביבליותרפיסטית ובובנאית. גרה עם משפחתה במושב. "חמניות מחפשות שמש" הוא ספרה השני. ספרה הראשון, "לאונרדו וגל", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 204 עמ' מודפסים

נושאים

חמניות מחפשות שמש אסתי אוסובסקי

האלוהים של האירוע


האוטובוס נעצר וכולם התעוררו לאִטם לזריחה, וזרמו לים המלח. היא הסכימה לבוא לכאן אך עדיין הרגישה כמו לפני נסיעה ברכבת הרים. הרגליים כשלו אבל אמנון תמך, כאילו ליווה אותה חולה לחדר מיון. כולם נמתחו, התפשטו, בני 20 עד 60, באחד מאירועי ההתפשטות ההמוניים של ספנסר טוניק. אנשים הסתובבו מחויכים באיברים מיטלטלים. זה הפשיר את הקרח, נשים צחקו, אמנון סקר את השטח וזיק שובב נוסף ליעילות החקרנית שלו. והיא – כל מה שחשבה זה למה הסתפרתי, הייתי יכולה להסתיר את פניי ולהתחבא מאחורי השיער הארוך.

ספנסר טוניק, האלוהים של האירוע, עמד על סולם והודיע ברמקול: "נא להוריד הכול, גרביים, משקפי שמש," בקול של מישהו שכבר עשה את זה הרבה פעמים. ואז זה התחיל. אמנון לקח שקית ופשט במהירות חולצה, מכנסיים ותחתונים בתנועות בטוחות וחדות שהדגישו את הגוף הגברי. היא הייתה יום־יום בחדר הכושר, והוא לא עשה כלום. יחסי מין זה הכושר שלו, הוא טען. שש שנים הפרידו ביניהם, וזה היה ניכר. העגלגלות הנשית עבדה יפה עד גיל 40 ואז התעייפה וצנחה. היא עמדה והביטה בשקית הנייר שבידה, וחשבה שנחמד שזו שקית נייר ולא ניילון, ושספנסר טוניק חשב על איכות הסביבה. אבל אמנון דחק בה, "נו יאללה." היא הרימה את עיניה וראתה איך אנשים משילים את בגדיהם, והייתה נבוכה להסתכל קדימה. אחד הדביק את השני, ושדה הראייה הפך צר.

כל אחד ניסה לא לנעוץ מבטים בעירום של האחר, חוץ מאותו גבר. עיניו האפורות הסתכלו בחמדנות חסרת בושה סביבו, מנצלות את הרגע לסיפוק יצריו. במצב אחר ובמקום אחר הייתה דורכת לו חזק על הרגל, "בטעות," אבל כאן מִרפקה את אמנון והוא, באינסטינקט גברי מגונן, נעץ בו מבט מאיים. האיש השפיל את עיניו מהר משחשבה ועבר להביט בכפות רגליו. בינתיים הלך והידלדל מספר הלבושים. מה יאמרו אם יזהו את פניה? לא ממש היה אכפת לה, אבל דברים יוצאים מפרופורציה במערכת העיתון, ואחר כך יֵצא לה שם של השד יודע מה.

אף פעם לא הייתה מהנועזות, והחריץ שבין שדיה כוסה תמיד במחשוף סביר. מה יגידו על הגוף שלי? היא חשבה. על הידלדלות העור והכתמים החומים של הזקנה, על שני הקילוגרם שסירבו לרדת מהישבן שאיבד מחיותו, והציצים שנכנעו לכוח המשיכה על אף קוטנם, והצוואר שהחל להתקפל אף שלא הניקה אף פעם ואין לה ילד שישחק בעור צווארה וימתח אותו. ובעוד המחשבה התבססה לה, ראתה לצדה אישה, ואף שהשקיעה מאמץ לא הצליחה שלא להביט בה. כרותת שד ימין, צעדה בגאון עם השד השמאלי, הגדול, היפה, כאילו כלום.

המחשבה הקודמת התמוססה במהירות והאישה שעמדה לצדה נתנה לה כוח להוריד חולצה ומכנסיים. אמנון כבר היה חסר סבלנות, "כולם זזים, אנחנו אחרונים." נו, אז מה, חשבה, מה בוער לו? והנה, עבר אותם גבר עם כרס משתפלת ורגליים עבות ולבנות, נראה בן 40, ניסה להתייצב על האבנים העגלגלות והשומניות הללו של החוף וכמעט מעד. ספנסר צעק, "האחרונים להזדרז, השמש עוד מעט עולה." היא נבהלה ונענתה מיד לקריאה שכוונה אליה ולעוד שני אנשים, ומיד הורידה גם תחתונים וחזייה. אמנון חייך מרוצה, חיבק אותה ונתן לה יד בצעידה למים.

מהר מאוד הדביקו את הצועדים שישבניהם התנדנדו וקפצו לפניהם. האחד מושלם כמו שהיה לה פעם והשני נראה כמו האימא של הראשון. ידיים, שדיים, זיינים, רגליים, התנפנפו להם, ואמנון הגניב מבטים דווקא אליה. הערבוביה הזו עשתה לה את הבלתי נמנע – מחשבה על צעידה אל בורות המוות בברגן בלזן. היא שוחה נהדר בנושא, ממש אלופה, דור שני. ודווקא אז הבינה שיש לה בחירה. היא בחרה לא לחשוב ומיד הרגישה הקלה. המים ליטפו אותה בחמימות שומנית והיא שקעה בהם מעורסלת.

הרמקול צעק: "לשכב במים ולהרים יד ימין," ופתאום פרח לו שדה ענק של ידיים, מנסות לגעת בשמש. זה היה יפה אבל מצחיק. כולם התבקשו לא לחייך לתמונה, אז היא החזיקה את החיוך בפנים.

מסביב הכול היה שקט והגוף נראה לא שייך. הגופים איבדו את משמעותם, איבדו את חשיבותם. וכך, כשהמשמעות הזו התבטלה, פתאום זה נהיה ברור. הגופים האלה, מטרתם הייתה להבדיל, להפריד, וזה פשוט נעלם. רק זריחה וים, שקט וחיבור שכזה. גם אמנון נראה היה פתאום רגוע ומכונס בתוך עצמו, שקט, לא דואג, לא שואף, לא מנסה להשיג או לבלוט, והיא הרגישה איך לשעה אחת בלבד נופלת לה אחת העכבות הגדולות של חייה, חומת ברלין שלה. פתאום היה לה כל כך נוח בגופה: בת בלי גיל, מחוברת סביב, שייכת. ואז הוא קרא לכולם לעמוד עם הגב למצלמה, ואחר כך עם הפנים, והיא כבר לא חשבה, "למה הסתפרתי." וכשיצאה מהמים הייתה שומנית, מלוחה, שונה ושמחה.

היא חיבקה את אמנון שהביט בה ותמך ברוך שלא תיפול, מסוחררת, על האבנים. בעצם זה די הזכיר לה את המבטים מתקופת היכרותם בהאיטי. מקום מוזר להכיר בו. הוא לא היה נשוי אז וניסה בדרכו מלאת ההפתעות להגיע אליה. היא לא ידעה אם הוא, הצלם, מנסה לכבוש אותה ודרכה להשיג את התמונה הטובה יותר או שהוא באמת מעוניין. אחר כך הבינה שהיה מעוניין. היא לא הסכימה למשהו מחייב וכשחזרו, והוא נסע שוב לחו"ל לכמה חודשים, זה נגמר. הוא התעייף מלחזר. אחר כך הוא חזר איתה, עם אשתו, ובכל זאת נפגש עם גליה די בקביעות. אבל עכשיו, אנשים זרים פתאום תמכו זה בזה, שחררו את המבט, חייכו. וזהו, חזרו לשקיות, התלבשו, והשמש זרחה. "יכולתי לחיות ככה עירום כל החיים," אמנון אמר והיא הנהנה, והרגישה שלמה.

באוטובוס שחזר צפונה כולם צחקקו, העבירו חוויות. אמנון שתק, וזה היה מוזר לה. היא חיבקה אותו והוא השיב חיבוק חם ומלא רגש. היא הייתה גאה שמול הגלריה של הנשים החטובות שחלפה על פניו זה עתה, הוא הגניב מבטים כל הזמן דווקא אליה. זה היה הישג עצום. היא נהנתה להרגיש את ידו נשלחת אליה ומלטפת, וקירבה את לחייה לכיוון ידו, כדי להרגיש עוד מהחום הזה.

הם ירדו מהאוטובוס והתחילו לצעוד לכיוון החניה. אמנון עצר אותה והביט בעיניה. הן זרחו והוא ראה, השתתק ואז התפתל ואמר: "את בטח יודעת מה אני עומד לומר." לִבה דפק. "אני חושב שהגיע הזמן."

היא חייכה ולא הבינה מה הוא אומר. "על מה אתה מדבר?"

"תראי, גליה," משהו בקולו הבהיל אותה מאוד. "הכול נפלא בינינו, במיוחד היום. אבל לא סיפרתי לך שעינת בהיריון. היא קצת יודעת עלינו ואני לא רוצה לפגוע בה. זה היה צפוי. אל תעשי מזה עניין. עשינו חיים ביחד, ידענו שזה לא לנצח, והכול בלי ציפיות, נכון? וזה היה טוב, אבל עדיף שניפרד, אז זהו." ואז הוא ניסה לחבק אותה ומגעו צרב פתאום את עורה. היא הדפה אותו בכוח. חומציות החלה לזחול במעלה גרונה, כמו צנחה לבור ללא תחתית, מנסה להיאחז במשהו.

"רגע, אז מה היה כל זה, עכשיו?"

"גליה, תפסיקי. זה לא כזה עניין. אנחנו כבר בתל אביב. אני אקח אותך הביתה, תישני, והכול יסתדר."

"איך יסתדר?" מצאה את עצמה צועקת, "איך יסתדר?" היא לא רצתה לחזור הביתה. היא לא רצתה לחזור איתו.

בדרך, במונית, נתנה לנהג את כתובת המערכת.