1
"העולם הוא מקום מפחיד." ג'ו מקאן גורף באצבעותיו גוש של בשר טחון ודוחף אותו לתוך שקית פלסטיק קטנה ולבנה. "באלוהים," אומר ג'ו. "באלוהים."
אתה עומד ליד גברת אנדרסון ומנקה את דופן הזכוכית של מקרר הבשרים, בעיתון מעוך ומים מהולים בכמה כפות חומץ. בצד של הראש של גברת אנדרסון, איפה שהתחבושת נגמרת, אפשר לראות את הסימן של המכה, בשחור וכחול.
"יוצא קצת יותר מלירה, גברת אנדרסון. בסדר?"
הוא לא מחכה לתשובה ואוטם את השקית הקטנה בסרט דביק אדום ומניח אותה על הדלפק, כמו בלון לבן.
היד של גברת אנדרסון רועדת כשהיא מושיטה אותה מעבר לדלפק עם כמה מטבעות. רואים עליה שזה מאמץ בשבילה, להרים את שקית הבשר ולארגן לה מקום בסל הקניות שלה.
"אני מקווה שימצאו אותם," אומר ג'ו. "אני בטוח שימצאו, בטוח," הוא אומר. "סאני, תפתח לגברת אנדרסון את הדלת, בבקשה."
אתה תוחב את העיתון הרטוב מתחת לבית השחי ורץ לפתוח לה את הדלת. הפעמון שמעל הדלת משמיע צלצול רפה כשהיא יוצאת ואתה מרגיש את הנייר הספוג במים מבעד לחולצה.
"שיהיה בהצלחה, גברת אנדרסון, שיהיה בהצלחה," אומר ג'ו.
מיק בא מהחדר האחורי ונעמד לצדו. "זוועה," אומר מיק ומנגב את ידיו בסינר. אתה אף פעם לא מבין אם הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר או שהוא סתם עובד עליך. אתה פשוט לא מספיק טוב בדברים האלה. הוא נוהג לקרוץ לך כשהוא יודע שג'ו לא מסתכל.
מיק וג'ו עומדים זה לצד זה בדממה, כמו צמד מחזיקי ספרים, ולרגע לא זזים, כאילו המחשבה האחרונה שעברה במוחם היתה חשובה עד כדי כך שהם מנסים להיאחז בה ולא לשכוח אותה.
ג'ו גבוה, בן חמישים, או משהו בסביבות חמישים. הפרצוף שלו שָׁלֵו כל כך שאתה לא יכול להסתכל עליו הרבה זמן בלי להסב את המבט.
במרחק של פחות מקילומטר וחצי פתחו סופרמרקט חדש. מיק אף פעם לא מדבר על זה בנוכחות ג'ו; אף פעם לא מזכיר את העובדה שרק זקנים בלי רישיון נהיגה ממשיכים לבוא לאטליז, וגם לא מציין שהאטליז הזה עומד בין הדואר לדוכן הטייק אוויי הסיני כמו מאהב דחוי שלא מצליח להשלים עם מר גורלו.
כשהזכוכית נקייה אתה הולך לחדר האחורי ומביא מטאטא כדי לטאטא את הנסורת המעופשת שעל הרצפה. מיק משועמם, אתה שומע אותו נכנס לחדר אחריך. הוא נעמד לפני המראה השבורה שתלויה על חוט תיל חלוד, מלופף סביב מסמר, מעל הכיור, ואז שולף את המסרק שלו, כמו קאובוי ששולף אקדח.
"נגעת בזה פעם, סאני?" הוא שואל.
"במה?"
השיער שלו חום, דק ושמנוני, והמסרק הצפוף עובר בו בקלות. "נגעת בזה? נו, נגעת או לא?"
"נגעתי במה?"
"במנוע."
"מה?"
"בטוּטָה?"
"מה?"
"אתה חירש?"
"לא."
"אז נגעת או לא?"
"בטח," אתה אומר, "ברור שנגעתי."
"איפה זה?"
"איפה מה?"
"אתה לא יודע, אה? תראה לי, תראה לי איפה אתה חושב שזה נמצא."
אתה מרגיש איך הדם עולה לך לפנים.
"זה לא איפה שאתה חושב," אתה אומר.
"איפה? איפה אני חושב?"
למיק יש כתמים על הפנים. אמרו לו שלא יגרד כשהוא היה קטן, אבל הוא בכל זאת גירד.
"אתה לא יודע, זה העניין," הוא אומר.
הוא מחזיר את המסרק לכיס האחורי שלו וממשיך לעמוד עוד רגע מול הראי, כשהאגן שלו שעון על הכיור, ואז הודף את עצמו לאחור ומושך את הסינר שלו הצדה.
"הנה," הוא אומר. "זה יותר נמוך ממה שאתה חושב... זה... אתה יודע איפה הביצים שלך?"
"כן."
"בטוח?"
"כן."
"יופי. אז זה בין איפה שהביצים נגמרות לאיפה שהתחת מתחיל."
מיק בדיוק מתכופף כדי להדגים על עצמו כשג'ו נכנס ואומר לו, "די, מספיק עם זה."
מיק קורץ. "עוד נלמד אותך, ילד," הוא אומר. הוא יוצא לדלפק ואתה שומע אותו אומר, "גברת אובראיין, כל פעם שאנחנו נפגשים את נראית צעירה יותר."
ג'ו מציץ בשעון שלו ואז גם בך. "קדימה, תן גז."
"נכון מאוד, מיס אוסאליבן." "זה יספיק לך, מיס אושי?" "בסדר גמור, מיס מקורמיק." "זה מה שיש, כמו שאומרים, זה מה שיש." וכך זה נמשך. הקולות של מיק וג'ו מגיעים אליך בגלים, כל היום, כמו רדיו שמנגן ברקע.
משלמים לך עשר לירות לשבוע, לעבודה של שעה אחת אחרי הלימודים, חוץ מאשר בימי רביעי, כשאתה טוחן ריאות של כבשים בשביל אוכל לכלבים, ואז זה לוקח עוד שעה. אתה עובד שם יותר משנה וחסכת כבר מאתיים ושש־עשרה לירות.
השמים כמעט התרוקנו מהאור המעט שעוד היה בהם ואתה מבחין בהשתקפות שלך בשמשת החנות, מתחת למנורת הניאון, עם המטאטא ביד. מעבר לזכוכית פנסים של מכוניות בזרימה מתמדת.
קצת לפני שעת הסגירה פעמון הכניסה מצלצל שוב ומר קוסגרוב - אפוף עננת ריח ענברי של פאב היגינס - כמעט נופל פנימה מבעד לדלת. הוא שיכור, וג'ו מפחד משיכורים. הוא משאיר למיק את העונג לשרת אותו.
מר קוסגרוב מניח את ידו על הדלפק ופורש אצבעות כדי לייצב את עצמו. רק אחר כך, כשאתה חושב על טביעות האצבעות שלו, אתה לא מצליח להיזכר שניקית אותן מהזכוכית. אבל ניקית, כנראה. הן כבר לא היו שם, זה בטוח.
מר קוסגרוב מרכין את סנטרו אל תוך החזה שלו ונדמה שהוא מחכה לרגע שיפסיק להתנודד. העיתון המוכתם שלו נעוץ בכיס המעיל, מעיל של זקנים.
"משהו בשביל לאכול עם התה, מר קוסגרוב?" שואל מיק. הוא עומד בידיים שלובות וראשו מוטה הצדה.
"מר קוסגרוב! משהו ליד התה?" מר קוסגרוב מרים את הראש ומבטו השטוח נח על מיק.
"כן. משהו לתה."
"טוב," אומר מיק. "אז יש לי כבד נחמד. אתה יכול לטגן אותו עם קצת בצל. זה יופי. או... המבורגרים, טריים. קח לך שניים, תאכל אחד בעצמך ותשאיר אחד גם לאישה."
מיק זורק מבט, לוודא ששמעת.
"יש לך לב?" שואל מר קוסגרוב.
"נו, באמת, מר קוסגרוב. אני לא יכול למכור לך לב. אשתך לא תדבר איתי יותר."
"אז אני אשאר רעב," אומר מר קוסגרוב. זה לא מוצא חן בעיני מיק.
"אני תכף סוגר," הוא אומר. "אתה סתם מבזבז לי את הזמן."
"אני אגווע ברעב, לעזאזל."
"רוצה את הכבד?" שואל מיק, בלי להסתכל על מר קוסגרוב.
"נו."
"רוצה את הכבד?"
"כרגע אמרתי שכן."
"אם אתה מתכוון להמשיך להתחכם אתה יכול ללכת למקום אחר."
"תן לי מנה בחמישים פני," אומר מר קוסגרוב.
"שדדת בנק או מה?"
מיק שולח יד אל תוך מגש הכבדים. בחוץ כבר חושך מוחלט ומגבי המכוניות מופעלים. הגשם נצמד לשמשת החנות כמו צמח מטפס. מיק שומט על הדלפק שקית כבדים קשורה בסרט דביק אדום.
"בבקשה, מר קוסגרוב. חמישים פני. ושמתי לך חתיכה אקסטרה, כדי שלא תלכלך עלי, בסדר?"
נדמה לך שאתה שומע את מר קוסגרוב ממלמל "יפה", או "יפה מצדך".
מר קוסגרוב מוציא מכיסו ערימת מטבעות, ותוך כדי כך משיר פירורי טבק על הרצפה. הוא בוהה בכף ידו הפתוחה במבט אבוד. מיק לוקח מטבע כסוף של חמישים פני.
"הו, זהו זה," אומר מר קוסגרוב מבלי להסגיר ולו סימן קל של תבוסה. הוא מחווה למיק בידו ואז מבחין בך. "הו, הנה הבחור עם המטאטא." העיניים החלביות שלו סוקרות אותך והוא אומר, "אם אתה מתחיל עם מטאטא אתה גומר עם מטאטא... ביש מזל." ומגחך.
הוא הודף את עצמו מהדלפק ומתנודד לכיוון הדלת כמו אדם שחוצה סירת משוטים קטנה מקצה לקצה. פעמון הנחושת מצלצל, וג'ו מגיח בחזרה מהחדר האחורי.
אתה עומד הכי קרוב לדלת כשנשמע קול הנפץ. הזמן מאט את מהלכו ואתה שומע את זה קורה. ממש כך - הזמן מאט את מהלכו ואתה מקבל את התאונה בתשלומים. בהתחלה צפירה של מכונית ואז, מלמטה, צליל הגומי המתחכך באספלט במהירות גבוהה. אחר כך מגיע מה שאפשר לדמיין כצליל של מעיל כבד ורטוב הנחבט ברצפה קשה.
מיק, ג'ו ואתה קופאים במקומכם, כמו דמויות בסרט מצויר, ומתבוננים בצלילים. אחר כך אתם מחליפים מבטים ושוב חוזרים להתבונן בצלילים. אתה שומע את ידית העץ של המטאטא נשמטת אל הרצפה ואז אתה כבר בחוץ, על המדרכה הרחבה, בגשם וברוח.
רכב מסחרי קטן חצה את קו ההפרדה והוא עומד בנתיב הנגדי, מול כיוון התנועה. אתה שומע את הסיבובים האטיים של מנוע הדיזל שלו: פט־פט. הוא עומד שם ללא פגע, חוץ מאשר פנס קדמי דולק שניתק מהתושבת שלו ונשאר תלוי על חוט חשמלי בודד. אתה לא מצליח להבחין בפניו של הנהג. רק פרקי ידיו המלבינים נראים לעין, מהודקים סביב ההגה.
גופו המעוות של מר קוסגרוב שרוע על האספלט הרטוב. שקית הפלסטיק שלו מוטלת במרחק מטר או שניים משם; היא קרועה וריקה. אתה תוהה על כורחך לאן נעלמו הכבדים, ואז אתה מרגיש ביד המונחת על כתפך. החולצה הרטובה שלך נלחצת אל עורך והיא קרה למגע.
אנשים צועקים. ג'ו עומד באמצע הכביש ועוצר את התנועה בידו המורמת. נהג הרכב המסחרי מגיח החוצה וכורע על ברכיו בחזית הרכב. אגרופו צמוד למצחו והוא מקיא פתאום על הכביש.
קבוצה קטנה של אנשים מתקבצת על המדרכה. הם מחליפים ביניהם מידע ששאבו מהטלוויזיה. מעבר לפינה מפציעה סוללת האורות הכחולים המהבהבים של מכונית משטרה. נדמה כאילו הניידת פשוט הסתתרה שם וחיכתה לרגע הזה. וכל אותו זמן תופחת מתחת לראשו של מר קוסגרוב כרית דם - דם כהה וסמיך שניגר לאטו מבעד לסדק בלתי־נראה.
אתה מוצא את עצמך גוהר מעליו בברכיים כפופות. גשם נאסף בגומות עיניו העצומות למחצה של מר קוסגרוב. שיניו הצהובות חשופות בהעוויה משונה ואתה חושב לעצמך שלוּ נגעת בעור שלו, המגע היה כמגעו של עוף שנשאר יותר מדי זמן מחוץ למקרר.
חפיסה של סיגריות "סְוִויט אֶפטוֹן" מבצבצת מכיס החולצה שלו. היא חדשה, נתונה עדיין במעטפת הניילון הסגורה. "תתרחק משם! מה אתה חושב שאתה עושה?!" שני שוטרים נחפזים לכיוונך. אתה מזדקף במהירות, אבל לא לפני שהאצבעות שלך מקיפות את החפיסה ושולפות אותה בהיחבא מכיס החולצה.
ג'ו עומד מאחורי השוטרים. המבטים שלכם נפגשים ומיד אתה יודע שהוא ראה אותך לוקח את הסיגריות. מאוחר מדי, הן כבר בכיס שלך. שוטר מושך אותך במרפק לעבר המדרכה וכשאתה מועד על אבן השפה הוא תופס אותך לפני שאתה נופל. "לך מכאן," הוא אומר.
אתה עומד לבד בתוך האטליז. הפעמון מצלצל כשהדלת נסגרת מאחוריך ואתה מופתע, כי בפנים שום דבר לא השתנה. לא ברור לך לאיזה שינוי ציפית, אבל זה שהכול נשאר אותו דבר נראה לך די אכזרי.
אתה מרים את המטאטא מהמקום שבו הוא נפל וגורף את פתיתי הנסורת האחרונים לעבר התלולית הקטנה שקיבצת קודם. אחר כך אתה אוסף את כל הערימה לתוך יעה ממתכת. אתה מניח את המטאטא והיעה בצד ומתחיל לפזר נסורת טרייה בחופנים גדולים, זורה את הפתיתים כמו זרעים על פני רצפת הלינולאום.
הפעמון מצלצל מאחוריך ומשב מהיר של אוויר קר חולף על פניך.
"אף פעם אי־אפשר לדעת, כמו שאומרים. אף פעם אי־אפשר לדעת," אומר ג'ו ורוקע במגפיו על מרבד הכניסה שרק הוא זוכר את קיומו.
"זהו זה," אומר מיק.
הקולות שלהם נמוכים ורציניים, ואז הם משתתקים. שניהם מביטים בך ואז מחליפים ביניהם מבט רב־משמעות.
"טוב," אומר ג'ו. "עשית יופי של עבודה, ילד. תשאיר את זה ככה ולך הביתה."
בחדר האחורי אתה מבחין בחופן הנסורת שאחוז עדיין בין אצבעותיך. אתה משליך אותו על הרצפה ומסיר את הסינר. ורק אז, אחרי שאתה לובש את המעיל, אתה שם לב שהידיים שלך רועדות. אתה מרגיש בשוליים הקשים של חפיסת הסיגריות מבעד לכיס הג'ינס שלך כשאתה חולף על פני מיק וג'ו. הפעמון מצלצל, ואתה יוצא מהאטליז ופונה שמאלה.
