המכתבים הסודיים של הנזיר שמכר את הפרארי שלו

פרק 1

זה היה אחד מאותם ימים שאתה מייחל לכך שייגמרו עוד לפני שעברו עליך עשר דקות. זה התחיל כשעיני נפקחו, והבחנתי באור השמש המסתנן מתחת לתריסים בחדר השינה. אתה יודע איך זה, שמונה בבוקר. עוצמת האור אינה כמו בשבע בבוקר. בקיצור, השעון המעורר לא פעל! ההכרה הפתאומית גררה אחריה עשרים דקות בהולות של קללות וצעקות ויבבות (היבבות היו של בני בן השש), תוך שאני מתרוצץ מחדר השינה למטבח, לדלת הכניסה וחזרה, מנסה לאסוף את כל הפריטים המטופשים שאדם (בני) ואני נזדקק להם בהמשך היום. כשנעצרתי לפני בית הספר שלו כעבור ארבעים וחמש דקות, ירה אדם לעברי מבט שכולו גינוי.

"אימא אומרת שאם תמשיך להביא אותי מאוחר לבית הספר בימי שני, לא אוכל עוד ללון אצלך בימי ראשון."

רק זה היה חסר לי.

"הפעם האחרונה," אמרתי. "זאת הייתה הפעם האחרונה, אני מבטיח."

אדם החליק ממושבו החוצה, הבעה של ספק עמוק על פניו.

"קח," אמרתי, מושיט לו שקית ניילון תפוחה. "אל תשכח את ארוחת הצהריים שלך."

"תשאיר אותה אצלך," אמר אדם, מביט הצדה. "אסור לי להביא ממרח בוטנים לבית הספר."

הוא פנה לאחור וחצה בריצה את מגרש המשחקים הנטוש של בית הספר. ילד מסכן, חשבתי, צופה ברגליו הקטנות אצות לעבר דלת הכניסה. אין דבר גרוע מלהגיע לבית הספר באיחור, כשכולם כבר בכיתות, וההמנון מהדהד במסדרונות. ועוד בלי ארוחת צהריים, נוסף לכל הצרות.

הטלתי את שקית הניילון על המושב שלידי ונאנחתי. עוד סוף שבוע "מִשְׁמוֹרְתִי" הגיע לסיומו הבלתי מזהיר בעליל. לפי כל הסימנים נכשלתי בעליל כבעל, ועכשיו מסתבר שנכשלתי לא פחות מכך בתפקודי כאָב פרוד. מרגע שלקחתי את אדם ממקום מגוריו אצל אמו, נדמה שהבאתי עליו רק שורה ארוכה ורציפה של מפחי נפש ואכזבות. אף על פי שכל השבוע חשתי את העדרו כאילו חסר לי איבר מאיברי גופי, בשר מבשרי, הגעתי בכל פעם באיחור ניכר כשבאתי לקחת אותו בימי שישי. הבילוי המשותף המובטח של פיצה וסרט סוכל בגלל כריך הטונה שאָנִישָׁה הכריחה את אדם לאכול בשעה הקבועה שבה מתחילה הארוחה שלו. ואז בא תורו של הטלפון שלי, שצלצל בלי הפסקה במין צרצור טורדני מקרטע, שנשמע כאילו הוא סובל מהתקף קשה וממושך של שיהוקים. הוא צרצר בזמן הסרט, וכשהשכבתי את אדם לישון. הוא צרצר בשעת ארוחת הבוקר, ארוחה של פנקייקס חרוכים, וכשיצאנו לטייל בפארק. הוא צרצר כשקנינו המבורגר לקחת הביתה, ובמשך כל שעת הסיפור. כמובן, הצרצור לא היה הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית הייתה שכל פעם הרמתי את המכשיר המעצבן. בדקתי את ההודעות שנשלחו אלי, שלחתי תשובות, דיברתי בטלפון. ועם כל הפרעה נעשה אדם קצת יותר שקט, קצת יותר מרוחק, קצת יותר מכונס בעצמו. זה שבר את לבי, אבל המחשבה שמן הראוי להתעלם מן המכשיר, או לכבות אותו, העלתה בי זיעה קרה.

כשטסתי לעבודה, הרהרתי על סוף השבוע שהשתבש. כשאנישה הודיעה שהיא רוצה שניפרד לניסיון, הרגשתי כאילו עברה עלי משאית כבדה לאורך ולרוחב. במשך שנים היא התלוננה שאני לא מפַנה זמן לה או לאדם; שאני מקדיש את רוב עתותי ותשומת לבי לעבודה, שאני שקוע מדי בחיי הנבדלים מכדי שאוכל לקחת חלק בחייהם.

"אבל אם ניפרד," טענתי, "איך יוכל הדבר לפתור את כל זה? אם את רוצה לראות אותי יותר, למה את יוצרת מצב שבו נתראה פחות?"

בסופו של דבר, ניסיתי לטעון, היא הרי אמרה שהיא עדיין אוהבת אותי. היא אמרה שהיא רוצה שיהיה לי קשר טוב עם בני.

אבל בשלב שבו עברתי לדירה משלי כבר הייתי פגוע ומלא מרירות. הבטחתי לנסות להיות זמן רב יותר בבית. אפילו סירבתי להזמנה לטורניר גולף מטעם החברה וּויתרתי על ארוחת ערב עם לקוח. אבל אנישה אמרה שאני מתעסק בזוטות, שאני זורק להם פירורים, שאני מטליא טלאי על טלאי ולא ממש מרגיש שאני מחויב לתקן את הדברים. בכל פעם שחשבתי על המילים האלה, חשקתי את שיני בתסכול. איך אנישה לא תופסת כמה העבודה שלי תובענית? היא לא רואה כמה חשוב לי להמשיך להתקדם? אלמלא השקעתי את השעות שהשקעתי בעבודה, לא יכולנו להרשות לעצמנו לרכוש את הבית הגדול שלנו, או את המכוניות, או את מסך הטלוויזיה הענקי. טוב, אני מודה - לאנישה לא אכפת מטלוויזיות, זה לא בראש שלה. אבל בכל זאת...

באותו זמן הבטחתי לעצמי: אני אהיה "אבא פרוד" נהדר. ארעיף על אדם שפע של תשומת לב והתייחסות. אגיע לכל האירועים בבית הספר. אהיה זמין להסיע את אדם לבריכת השחייה או לחוג הקרטה. אקריא לו ספרים. כשהוא יתקשר בערב, אפַנה את כל הזמן שבעולם לשוחח אתו. אהיה קשוב לבעיותיו, אתן לו עצות ואתבדח אתו בלי סוף. אעזור לו בשיעורים, ואפילו אלמד לשחק באותם משחקי וידיאו מעצבנים שהוא אוהב. יהיה לי קשר נפלא עם בני, אפילו אם אינני מסוגל לקיים קשר כזה עם אשתי. ואראה לאנישה שאני לא רק "מטליא טלאי על טלאי".

בשבועות הראשונים שחיינו בנפרד חשבתי שאני מתַפקד לא רע. במובנים מסוימים, זה לא היה כל כך קשה. אבל נדהמתי לגלות כמה אני מתגעגע לשניהם. הייתי מתעורר בדירתי ומטה אוזן לשמוע את הקול הדקיק שידעתי שלא ייתכן שהוא שם. התהלכתי בלילות בדירה הריקה וחשבתי: זה הזמן שבו הייתי יכול להקריא לאדם סיפור לפני השינה. עכשיו הייתי נותן לו חיבוק של לילה טוב. וזה הרגע שבו הייתי נכנס למיטה עם אנישה וכורך את זרועותי סביבה. ציפיתי בקוצר רוח לסופי השבוע שיגיעו.

אבל כשהתמשכו החודשים החלו המחשבות האלה לדעוך ולהתפוגג. ליתר דיוק, הן נדחקו הצדה על ידי כל השאר. הבאתי כל ערב חלק מן העבודה הביתה, או נשארתי מאוחר בעבודה. כשאדם התקשר, הקלדתי במחשב תוך כדי שיחה, ושמעתי רק כל משפט שני. שבועות שלמים עברו בלי שחשבתי פעם אחת מה הוא עושה במשך היום. כשהגיעה חופשת בית הספר, קלטתי שלא פיניתי זמן לבלות אתו. ואז קבעתי פגישה לארוחת ערב עם לקוח בערב שבו התקיים הקונצרט החגיגי של אדם בבית הספר. שכחתי גם לקחת אותו לתור החצי־שנתי אצל רופא השיניים והשיננית, אף על פי שאנישה הזכירה לי את העניין שבוע קודם לכן. והתחלתי להופיע באיחור בימי שישי. סוף השבוע הנוכחי היה רק עוד דוגמה אחת ל"זמן איכות" שהיה הכול פרט לייעודו המקורי.

נופפתי בידי בקלילות לעבר דני, איש האבטחה, כשנכנסתי במכונית למגרש החנייה של המשרד. אחרי הדהירה המטורפת כל הדרך, פתאום הרגשתי שבעצם אינני רוצה בכלל להיות כאן. החניתי את המכונית במקום שהקצו לי, אבל לא כיביתי מיד את המנוע.

להגנתי עלי לומר שדבֵקותי המטורפת בעבודה הייתה טבעית לגמרי. זאת הייתה תקופה לחוצה מאין כמוה בחברה. זה כמה חודשים התהלכו שמועות על כך שאנחנו עומדים להימכר. בשנים־עשר השבועות האחרונים לא עשיתי דבר מלבד הכנת דוחות: דוחות מכירות, דוחות מצאי, דוחות כוח אדם, הצהרות רווח והפסד. כשעצמתי את עיני בלילות, ראיתי רק שורות צפופות של גיליון אלקטרוני. זה מה שחיכה לי במשרד, אבל לא יכולתי לדחות את זה עוד. כיביתי את המנוע, לקחתי את התיק עם המחשב הנייד שלי ונכנסתי לבניין.

אמרתי שלום לדֶוִוין, פקיד הקבלה שלנו. ראשו היה רכון בשקידה על מסך המחשב שלו, אבל ידעתי שהוא משחק סוליטר. כשפניתי ימינה ראיתי את דווין מגחך, אבל אולי היה זה רק בדמיוני. הדרך הקצרה ביותר למשרד שלי היא משמאל, אבל הפסקתי ללכת משם. דווין חשב מן הסתם שזה משום ששולחנה של טֶסָה נמצא מימין. אבל זאת הייתה רק טובת הנאה כתוספת. האמת היא שבדרך מימין לא הייתי צריך לעבור על פני משרדו של חואן.

חואן... לעזאזל! אני לא יודע מדוע אני צריך להיות כה מוטרד אחרי שעבר כל כך הרבה זמן. עכשיו היה זה משרד שאינו בשימוש. התריסים מוגפים, השולחן פנוי, הכיסא ריק. ללא תצלומי אשתו של חואן והילדים על הארונית, או ספלי קפה במדף שבפינה, ללא לוחות וטבלאות על הקיר. אבל חשתי כאילו צלליהם של כל אותם דברים מרחפים עדיין בחללים שהתפנו.

האטתי את הקצב כשהתקרבתי לעמדת העבודה של טסה. טסה ואני עבדנו יחד שנים. מאז ומתמיד הסתדרנו היטב בינינו - היה לנו אותו חוש הומור. לא הייתי בטוח מה יקרה עם אנישה, אבל עלי להודות שמצאתי את עצמי חושב על טסה לעתים קרובות מאז הפירוד.

ראיתי בחטף את שערה הכהה, אבל היא דיברה בטלפון. אז המשכתי ללכת.

כמעט ברגע שעמדתי בפתח המשרד שלי מצאתי את עצמי פונה לאחור. שקלתי אם לא כדאי שאבדוק את האבטיפוס החדש לפני שאני ניגש לעבודה דחופה יותר. ידעתי שצוות התכנון יודיע לי על כל התפתחות, אך המחשבה בדבר היסח הדעת למשך כמה דקות המצפֶּה לי במעבדה הייתה מפתה.

מעבדת התכנון הייתה המקום שבו התחלתי את דרכי בחברה. אחד התפקידים הראשונים שלי היה במחלקת המחקר והפיתוח של החברה שלנו - חברה לייצור חלקי רכב. זה היה התפקיד שחלמתי עליו. חואן, המנהל הטכני, לקח אותי אז תחת חסותו. חואן היה מורי ורבי באותם ימים ראשונים בעבודה.

אבל העניין הוא שאפילו אם אתה אוהב את העבודה, אינך יכול להישאר באותו מקום. זאת תהיה מכת מוות לקריירה שלך. איש לא היה צריך לומר לי את זה. הייתי כמו כלב שמכשכש כה חזק בזנבו עד שאי אפשר להתעלם ממנו. אלה שבדרגים הבכירים יותר הבחינו בי. כשהוצע לי השלב הבא בסולם הדרגות בחברה, לקח אותי חואן למשרדו.

"אתה יודע," אמר, "אם תיקח את התפקיד הזה, תצא לתמיד מ'מחקר ופיתוח', ותעסוק כל הזמן בניהול ומכירות. זה מה שאתה רוצה?"

"אני רוצה להתקדם, חואן," אמרתי - וצחקתי. "ואני לא מתכוון לחכות עד שאתה תפרוש לגמלאות כדי שאוכל לעשות זאת!"

חואן החזיר לי רק חיוך קלוש, אך לא אמר דבר.

אחרי הצעד הראשון, עליתי די מהר בסולם הדרגות של החברה. עכשיו הייתי מופקד על כל המיזמים ותהליכי הייצור מול הלקוח הגדול ביותר שלנו.

לקחתי את ספל הקפה שלי כדי לצאת למסדרון בדרך למעבדת הפיתוח. אבל אז נעצרתי. לא היה לי צורך ממשי להיות שם. החזרתי את הספל למקומו וצנחתי על כיסאי. באנחת השלמה הדלקתי את המחשב, פתחתי קובץ והפניתי את מבטי אל מבוך המספרים שמילא את המסך.

כעבור כמה שעות השלמתי עוד הצהרת רווח והפסד, וכאשר צלצל הטלפון עמדתי לשוב לתיבת הדואר הנכנס העמוסה שלי. לקח לי כמה שניות לזהות את קולה של אמי. היא נשמעה מוטרדת. אלוהים שבשמים, חשבתי. מה עכשיו? אמי גילתה עניין מופלג בחיי בחודשים האחרונים. זה התחיל להציק לי.

"אני מצטערת שאני מטרידה אותך בעבודה, ג'ונתן, אבל זה חשוב," אמרה. "כרגע שוחחתי עם הבן דוד ג'וליאן, והוא צריך לראות אותך בלא דיחוי. זה דחוף."

אני? חשבתי. למה בשם אלוהים ג'וליאן צריך לפגוש אותי?

למען האמת, לא ממש הכרתי את בן דודי ג'וליאן. בעצם הוא לא היה בן דוד שלי אלא של אמי. היא הייתה מיודדת מאוד עם ג'וליאן ועם אחותו קתרין כשהיו צעירים, אבל אני גדלתי בצד השני של ארצות הברית, וקרובי משפחה רחוקים עניינו אותי כשלג דאשתקד.

פגשתי את ג'וליאן פעם אחת בחיי, כשהייתי בן עשר בערך. באנו אל אחותו, קתרין, שארגנה ארוחת ערב חגיגית בביתה. אני לא זוכר אם אשתו של ג'וליאן הייתה אתו באותה פעם, או שהוא כבר היה גרוש. למען האמת, אני לא זוכר כמעט כלום מאותו ביקור, פרט לדבר אחד: מכונית הפרארי האדומה הנוצצת של ג'וליאן. שמעתי את קתרין מספרת עליה, ולכן חיכיתי על מדרגות הכניסה כשהמכונית פנתה בנסיעה איטית אל שביל הכניסה לבית. המכונית הייתה מפוארת עוד יותר ממה שדמיינתי לעצמי. ג'וליאן ראה את הבעת פני, ומיד הזמין אותי לסיבוב. מעולם לא ישבתי במכונית שנוסעת במהירות כזאת. הרגשתי כאילו עוד רגע יתנתקו הגלגלים מן הכביש ואנחנו נמריא אל על. אני לא חושב שאמרתי אפילו מילה אחת במשך כל הנסיעה. כשהגענו חזרה הביתה יצא ג'וליאן מן המכונית, אך אני נשארתי בה.

"אתה רוצה להישאר כמה זמן במכונית?" שאל.

הנהנתי. הוא פנה ללכת, אך לפני שהספיק להתרחק, עצרתי אותו.

"ג'וליאן?"

"כן," אמר.

"איך השגת את המכונית הזאת?" שאלתי. "זאת אומרת... היא עולה הרבה כסף?"

"ועוד איך," אמר. "אז אם אתה רוצה שתהיה לך מכונית כזאת, ג'ונתן, תצטרך לעבוד ממש ממש קשה כשתהיה גדול."

מעולם לא שכחתי את המילים האלה.

ככל הזכור לי, ג'וליאן לא נשאר זמן רב אחרי הארוחה. אימא וקתרין נראו כאילו הן מאוכזבות, אולי מוטרדות במקצת. אף על פי שהייתי רק בן עשר, יכולתי לתאר לעצמי שיש לג'וליאן מקומות מרתקים יותר להיות בהם. אפשר היה לראות עליו שהוא מנהל אורח חיים מן הסוג שרציתי לנהל גם אני כשאהיה גדול. צפיתי בקנאה במכונית הספורט המרהיבה של ג'וליאן יוצאת אל הרחוב ומזנקת לדרכה בחריקת צמיגים מהדהדת.

אחרי שנים שלא הזכירה כלל את האיש החלה אימא להעלות את שמו של ג'וליאן בכל פעם שנפגשנו. לאחרונה סיפרה לי שהפרארי כבר מזמן איננה ברשותו. בן דודי ג'וליאן עבר כמסתבר חוויה מטלטלת, ששינתה את חייו לבלי הכר. הוא פרש ממשרתו הנחשקת והרווחית כפרקליט בעל מוניטין, מכר את הפרארי שלו ואימץ דרך חיים "פשוטה". אימא סיפרה שהוא למד אצל קבוצת נזירים לא נודעת, החיים בפינה נידחת בהרי ההימלאיה, ושם רואים אותו מתהלך ולגופו גלימה בצבע ארגמן. היא דיווחה לנו שכיום הוא אדם שונה לגמרי. לא ידעתי מדוע היא אומרת זאת בנימה של התפעלות.

זה לה זמן מה שהיא מנסה להפגיש בינינו. היא הציעה שאקפוץ לבקר אותו כשישלחו אותי ממקום העבודה שלי אל העיר שבה הוא גר. אבל למען האמת, אם אין לי זמן לאנישה או לאדם, למה שאֲפַנה יום שלם כדי להיות בחברתו של אדם שאני בקושי מכיר? חוץ מזה, לו היה ג'וליאן עדיין עורך דין מצליח ובעל־שם, המנהל אורח חיים זוהר ובעל מכונית ספורט נוצצת, אולי הייתי רואה טעם לכך. אבל למה עלי לבלות בחברתו של קשיש מובטל, שאין לו שום פרארי? אני יכול למצוא לא מעט טיפוסים מסוג זה בבַּר המקומי.

"אימא," אמרתי, "על מה את מדברת? למה ג'וליאן צריך לפגוש אותי?"

אימא לא ידעה למסור פרטים. היא אמרה שג'וליאן אמר לה שהוא צריך לדבר אתי. הוא זקוק לעזרתי במשהו.

"זה מטורף לגמרי," אמרתי. "לא ראיתי את ג'וליאן המון שנים. אני לא מכיר את האיש. ודאי יש מישהו אחר שיוכל לעזור לו."

אימא לא אמרה דבר, אבל נדמה היה לי ששמעתי אותה בוכה בקול חרישי. השנים האחרונות מאז שאבי מת היו לה שנים קשות מאוד. "אימא," אמרתי. "את בסדר?"

היא משכה מעט באפה, אבל אז התחילה לדבר בנימה חמורה ורצינית שכמעט לא הכרתי אצלה.

"ג'ונתן, אם אתה אוהב אותי, תעשה את זה. תעשה מה שג'וליאן מבקש."

"אבל מה..." לא הספקתי להשלים את השאלה.

"כרטיס טיסה יחכה לך כשתגיע הערב הביתה." היא התחילה עוד משפט, אך קולה החל להיסדק. "ג'ונתן, אני צריכה לסיים," אמרה וניתקה.

קשה היה לי להתרכז בשעות שנותרו עד הערב. שיחת הטלפון הייתה כל כך לא מתאימה לאימא שלי. דריכותה הנואשת הפרה את שלוות רוחי. וכל המסתורין הזה! מה בשם אלוהים ג'וליאן רוצה שאעשה? תהיתי על השינוי שהתחולל בחייו. האם השתבשה עליו דעתו? האם אני עומד לפגוש קשיש מטורלל, שמדבר על קנוניות שנרקמו בממשלה ודברים מסוג זה? טיפוס תימהוני פרוע־שיער, שמדשדש ברחוב בנעלי בית וחלוק מהוה? (ידעתי שלא לזה התכוונה אימא כשדיברה על "גלימת ארגמן", אך לא יכולתי לסלק את הדימוי מראשי.) הייתי שקוע כל כך במחשבות האלה, עד שבצאתי מהמשרד בסוף היום חלפתי בלי משים על פני משרדו של חואן. רק כשנכנסתי למבואה קלטתי מה עשיתי. זה נראה לי סימן מבשר רע.

כשהגעתי חזרה לדירתי, כמעט שכחתי לבדוק את תיבת הדואר שלי שבחדר המדרגות. נאבקתי כמה דקות עם המפתח המעוקם עד שנפתחה דלת המתכת הקטנה, ופלטה אל הרצפה פרסומות לפיצה והצעות מטעם חברות ביטוח. כשגרפתי את כל הניירות המיותרים, מצאתי ביניהם מעטפה עבה. זה היה מאמי. נאנחתי, תחבתי אותה לכיסי ועליתי במדרגות לדירתי.

פתחתי את המעטפה בזמן שהלזניה הקפואה שלי חגה סביב עצמה במיקרוגל כמו כלב הרודף אחר זנבו. בפנים היה פתק קצר מאמי, שבו הסבירה שג'וליאן מתגורר זמנית בארגנטינה, ולצדו כרטיס טיסה לבואנוס איירס. אלוהים שבשמים, חשבתי. הם רוצים שאצא לטיסה בת שתים־עשרה שעות כדי להיפגש עם דודן רחוק למשך שעה או שתיים! ועוד בסוף השבוע! יוצא מן הכלל. אצטרך לבלות את כל סוף השבוע בקופסת סרדינים מעופפת ולאכזב שוב את בני. או לצער את אמי עוד יותר מכפי שהיא מצטערת כיום.

אכלתי את הלזניה הפושרת מול הטלוויזיה, בתקווה שכוסית גדולה של ויסקי תסווה את דליחות הארוחה ואת עכירות מצב רוחי.

דחיתי את שיחת הטלפון לאנישה עד שהייתי בטוח שאדם נכנס כבר למיטה ועוד מעט יירדם. אנישה מקפידה במיוחד על שגרת יומה ויומו של אדם, ולכן לא היה עלי להתייסר בניחושים מסובכים. כשהשיבה לטלפון היא נשמעה עייפה, אך לא בלתי מרוצה. חיזקתי את רוחי לקראת השינוי בהרגשתה כשאספר לה על תוכניותי לסוף השבוע. אבל אנישה כבר ידעה על כך.

"דיברתי עם אימא שלך, ג'ונתן," אמרה. "עליך לעשות את זה. אדם יבין."

ובכך זה נסגר.