הגניזה מקהיר

מבוא
 

ספרים בנושאים למדניים נכתבים במענה למגוון של צרכים. מלומד יכול פשוט להתפקע מרוב רצון לשתף בממצאיו את עמיתיו המומחים. מארגני סמינר או ועידה סבורים ששומה עליהם לשַׁמֵּר בעבור הדורות הבאים את מה שעלול לשקוע בתהום הנשייה. מרצים וחוקרים שאפתניים רוצים להעלות את סיכויי הקידום שלהם ומרבים לפרסם. עורך סדרה מבקש להזמין כרך בנושא מסוים ממומחה בתחום. בדוגמאות האלה, הרצונות והאינטרסים של קהל הקוראים הרחב כמעט שאינם משפיעים על שיקולי העורכים. ואם לא די בכך, מזה זמן רב פרופסורים צרי מוחין נוטים להעריך פרסום אקדמי ביחס הפוך למספר קוראיו הנלהבים. ספרי מחקר, שיועדו מראש להיות רלבנטיים למחקר של מאה חוקרים עמיתים בלבד, להימכר במאתיים או בשלוש מאות עותקים נוספים בעיקר לספריות אקדמיות, ולשעמם עד מוות כל קורא אחר שיציץ בהם באקראי, דווקא יצירות כאלה תיחשבנה למוצלחות בקרב מי שרוצים להשאיר את ההשכלה הגבוהה כמועדון סגור, שזר לא יבוא בשעריו.

כדי להמשיך ולהתקיים שומה, כמובן, על המו"לים לפרסם גם תכנים שיש להם ביקוש רב יותר, ולכן החלו לעודד סופרים ברוכי כישרון לכתוב על נושאים מעניינים בלשון שווה לכל נפש. נוסף על כך, יותר ויותר מלומדים ומוסדות אקדמיים נוכחו לדעת שאפשר ואפילו חובה להנגיש לציבור את ממצאיהם של המחקרים המתמחים ביותר. את הסגנון יש להתאים לקורא, למאזין או לצופה, אבל אין צורך להתפשר על המהימנות המדעית של מסירת הדברים מתוך הרצון להחיות את הנושא ולגרות את סקרנותו של מי שלגביו הנושא הוא בבחינת ארץ לא נודעת. מי שבזים להצלחה הבלתי המעורערת של יוזמות אלה, לעיתים פשוט מנסים לחפות על הֵעדר היצירתיות שלהם עצמם בתחום הזה. הציבור שוחר הדעת מיהר לאמץ אל לבו התפתחויות חיוביות אלה והבהיר לאנשי המדע מה הוא מבקש מהם. יתר על כן, יש סיכוי שתימשך תמיכתו ותמיכת ראשיו במחקר מתקדם אם יזהו יתרונות ציבוריים שישביעו את רצונם. אחד האתגרים היותר גדולים של ההשכלה הגבוהה היא למצוא ערוצים לספק תועלת זו בלי לנטוש את המחויבות למחקר מהימן.

חלפו יותר משלושים שנה מאז מוניתי לאחראי על האוצרות בספריית אוניברסיטת קמברידג', ולשמחתי אני יכול לומר כי בזכות מאמציהם של עמיתים רבים ותומכים, הגשמתי בהצלחה רבות מהמטרות שהצבתי לעצמי בהגיעי לשם. אחת המטרות האלה הייתה להרחיב את פעילות יחידת המחקר של הגניזה מעבר לשימור טכני, חקר כתבי־יד ופרסום ביבליוגרפי, כך שיהיה רב ערך (ואולי אפילו ללא ערוך) לחוקרי גניזה אחרים בקהילת המלומדים הבינלאומית, ולשתף בהתפעמות מהממצאים המסקרנים את מי שאין להם עניין רב במה שהתרחש לפני אלף שנים סביב הים התיכון ובספרות התקופה. לתכלית זו יוצאים פרסומים רבים, המיועדים לקהל הרחב ואחרים, המתאימים לקהל אקדמי, ובמיוחד עלון היחידה Genizah Fragments; כתבי־יד מהגניזה מוצגים בתערוכות בקמברידג' ובמקומות אחרים; מתקיים שיח שוטף עם התקשורת, ולרשת האינטרנט הועלה מידע ואפילו תצלומים ניסיוניים של כתבי־יד. התקיימו כשלוש מאות הרצאות על היבטים שונים של אוספי הגניזה. כך התוודעו לפחות חמישה עשר אלף בני אדם לנושא, שהותיר אך מעטים מהם באדישותם, לאחר שלמדו להכיר את חייהם ואהבותיהם של בני אדם בחוצות קהיר של ימי הביניים, בכלל זה דוגמאות של השפות שדיברו ושל הספרות שכתבו.

הגירוי הרגשי עורר באורח בלתי נמנע את הסקרנות האינטלקטואלית. לאחר ההרצאות הגיע מטר של שאלות אודות היבטים רבים של המידע המפתיע שנחשף בגניזה וכיצד יש לפרש את ממצאיה המדהימים. השומעים הוקסמו מסיפוריהם של מגלי האוצרות הספרותיים במאה התשע־עשרה, ומן הקשר הבלתי צפוי שנוצר בין קהיר לקמברידג'. אחרים התעניינו באירועים חשובים ובאנשים המפורסמים בימי הביניים, והיו מי שששו לנבור בחיי היום יום של האנשים הפשוטים, שנחשפו במסמכים ובאגרות של הגניזה. שומרי המצוות שואלים על המשכיות ושינוי, ההיסטוריונים החובבים מבקשים לדעת על התפתחויות רבות משמעות, ושוחרי הספרות רוצים לקבל מידע על היצירות שנתגלו ועל מחבריהן. רבים בקרב קהל זה היו שותפים לרצון להסתייע במדריך לעולמה המופלא של הגניזה על כל היבטיה. משנאמר להם כי אין חיבור כזה, התאכזבו והדגישו כי מחובתי לכתוב ספר כזה. מעניין לציין, שהרבה מלומדים התבטאו ברוח דומה. כמה מהם מיטיבים לדעת כי תלמידיהם זקוקים לעצה בסיסית שכזו, ואילו אחרים, שהתמחו בענף אחד של ממצאי הגניזה, חשים כי עליהם להתעדכן בנעשה ביתר תחומיה. לאחר הפצרות רבות של תומכים נלהבים להתקין מבוא בהיר ממצה לנושא הגניזה מצאתי, סוף סוף, את הזמן להעלותו על הכתב, והרי הוא לפניכם.

בפרק הראשון התמקדתי במקומה הגיאוגרפי של הגניזה, בבית הכנסת בן־עזרא בקהיר, וניסיתי להסביר את הרקע ההיסטורי ואת החשיבות של המרכז הרוחני הזה בעבור יהודים שהתפללו שם במשך הדורות. כמו כן זריתי אור על הסיבות ליצירתן של גניזות בכלל ועל ייחודה של הגניזה הקהירית בפרט. בדיקתי העלתה כיצד הצטברו הפריטים בארכיון מרתק זה, איך התעשרה תכולתו, ומדוע תקופות מסוימות הותירו בו את חותמן יותר מאחרות. ביקוריהם של אנשי שם יהודים בבן־עזרא בדורות הקודמים מתועדים בקצרה בתור רקע להתרחשויות הדרמטיות במאה התשע־עשרה. להתפתחויות אלה הביא שילוב של גורמים מספר: תאוות בצע, עניין כפייתי בכתבי־יד, חסות אימפריאלית וסקרנות אינטלקטואלית; כל אלה הביאו להפצה ולניצול מחקרי של קטעי גניזה במרכזים רבים, המרוחקים ושונים זה מזה, כמו וושינגטון ומוסקבה.

לעיתים קרובות נשאלתי כיצד החלה אוניברסיטת קמברידג' להתעניין בלימודי העברית, ולכן ייחדתי את הפרק השני לנושא זה. יחסי הגומלין בין יהודים, לשון עברית וספרים יהודיים ובין אוניברסיטת קמברידג' במשך שבע מאות שנה והאישים שבמרכז התמונה מרכיבים פסיפס מרהיב. מידת העניין האקדמי בלימודי יהדות ועברית ידעה עליות ומורדות בהתאם לשינויים הפוליטיים, החברתיים והתיאולוגיים, אבל בלא ספק היו זמנים שהתמחו בנושאים אלה ובהגדלת האוסף ברכישות מוצלחות. יהודים מונו לא פעם להורות את מקצועות היסוד, אבל רק נוצרים פרוטסטנטים יכולים היו לכהן במשרות של קבע באוניברסיטה עד השנים המאוחרות של המאה התשע־עשרה. לאחר מכן החלו יהודים להתמנות לתפקיד מרצה לספרות רבנית ותלמוד, משרה שנוצרה באותה עת, ואף על פי שהייתה מוגבלת באופנים שונים, עתידה היתה להיות לה השפעה גדולה על השתלשלות האירועים.

בפרק השלישי הפניתי את הזרקור אל האישים והדמויות שמילאו תפקיד מרכזי בסיפור הגניזה לפני מאה ועשרים שנה. תיארתי את הרקע החברתי, הדתי וההשכלתי של שניאור זלמן שכטר, פרופסור חבר בספרות תלמודית ורבנית; של פרנסיס ג'נקינסון, ספרן האוניברסיטה (=מנהל הספרייה); ושל צ'רלס טיילור, מנהל הקולג' על שם יוחנן השליח בקמברידג', והסברתי כיצד תכונותיהם והישגיהם סייעו ברכישת אוסף הגניזה ובמחקר המוקדם. באופן דומה התייחסתי גם לפועלן של התאומות הסקוטיות, הגב' אגנס לואיס והגב' מרגרט גיבסון, ותיארתי כיצד אפליה על רקע דת ומגדר מנעה מהן מלאייש משרות באוניברסיטה, ואף על פי כן הן השתתפו באופן פעיל בחשיפת כתבי־היד השמִיים ובחקירתם. כן עסקתי בפרק זה בתרומתם של מומר, מרצה בג'וס קולג', מוכר ספרים צעיר שנעשה מומחה לגניזה וכומר צעיר מגרמניה.

הפרק הרביעי מתאר כיצד רכשו ספריית אוניברסיטת קמברידג' והספרייה הבודליאנית באוקספורד קטעי גניזה עוד טרם זמנו של שכטר באמצעות גרוויל צ'סטר ושלמה ורטהיימר, וכיצד הביאו האחיות לואיס וגיבסון שני קטעים לשכטר בקמברידג' ב-1896. אני טוען, שזיהויו של אחד מהם כנוסח העברי של בן סירא ומחלוקתו של שכטר עם דוד מרגליות בעניין ההיסטוריה הספרותית של החיבור, הם שהניעו אותו לנסוע לקהיר. כן הרחבתי בעניין הישגיו של שכטר בנסיעה זו: הוא שכנע את רבה הראשי של קהיר להעניק את הגניזה במתנה לחוקרי אוניברסיטת קמברידג', ובמאמציהן של גב' לואיס וגב' גיבסון לנקות ולייבש את קטעי הגניזה בחדר במלון! יומנים ותכתובת אישית בספריית אוניברסיטת קמברידג' זרו אור על עבודתם של שכטר ועמיתיו, שנעשתה בדרך כלל, אם כי לא תמיד, באווירה נעימה וידידותית. לא פסחתי אף על ראיית הנולד המלומדת והפנטסטית של שכטר, ופרטתי כיצד מסרו טיילור ושכטר את האוסף לידי האוניברסיטה, וכיצד הודתה האוניברסיטה להם ולקהילת קהיר.

המקרא הוא נושאו של הפרק החמישי. מממצאי הגניזה עולה שאין הבדלים משמעותיים בטקסט העיצורי בכתבי־יד שונים מלפני אלף שנים, אבל יש שיטות ניקוד שונות; ההבדלים בהגייה ובניגוני הטעמים בין קהילות יהודיות שונות היה רב והניע פיתוח דקדוק עברי שיטתי. טקסטים שנכתבו על גבי טקסט קיים הסתירו תרגומים יוונים וסוריים של המקרא. כמה מהם נכתבו כבר במאה השישית לספירה. נתגלו גם מחזורים לא מוכרים של קריאת התורה. נחשף מגוון עשיר של פרשנות המקרא בעברית, ארמית וערבית, והתברר תפקידו של המקרא בחיי היום־יום. השתדלתי להסביר כיצד גילוי הנוסח העברי של בן סירא ומגילת ברית דמשק (שמאוחר יותר נתגלתה עם מגילות מדבר יהודה) מוסיף עדות חשובה על התפתחות ספרות הקודש בתקופה שלפני ימי הביניים. כן הבאתי דוגמאות לתפילות נוצריות, ולתיאורים של יהודים על חיי ישו, שנמצאו בגניזה.

המסורות התלמודיות, לב ליבה של הספרות הרבנית, נוצרו במאות הראשונות לספירה, אך התפתחויות חשובות, שהשפיעו על אופי הספרות הזאת, אירעו בתקופה שלפני עידן הגניזה הקלסית ובמהלכה, והן נדונות בפרק השישי. המסורות התלמודיות, שעברו בעיקר בעל־פה, החלו יותר ויותר ללבוש צורה ספרותית. ניסיתי לבאר את ההשפעה שהייתה להתפתחות זו ואת החדשנות וההרחבה הטקסטואלית שנבעו ממנה, כפי שמעידים ממצאי הגניזה. שרידי הגניזה מלמדים אותנו רבות על התפתחות לשון התלמוד, הטקסט והמבנה, אך היו גם גילויים שזרו אור על היווצרות סוגות חדשות של ספרות רבנית. לתפילות נוצק מבנה פורמאלי יותר, וכך בא לעולם הסידור, שרומם עד מאוד את מעמד הליטורגיה. הפיוט, שבעבר רק עיטר את התפילות, שגשג בשלל צורות עד שכמעט העמיד את התפילות בצל. פירושים על התלמוד חוברו ונמסרו, ואילו פסקי הלכה תועדו תחילה כספרות שאלות ותשובות, ואחר־כך התפתחו לחיבורים שעסקו בנושאים מסוימים ובקודיפיקציה. התגלו חיבורים שחשפו עד כמה חיי הרוח של קבוצות מסוימות היו עזים בתקופה שבה הועלו מסמכי הגניזה על הכתב.

הפרק השביעי נוגע בהיבטים השונים של היחסים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. אני מייחד מידה של תשומת לב לקראים, שבחרו ביהדות על פי המקרא ולא ביהדות על פי חז"ל, ולסיפורי הכוזרים, "השבט היהודי השלושה עשר" על פי ארתור קסטלר. גילויי הגניזה הסירו באחת את הלוט מעל חייהם של יהודי ארץ־ישראל לפני אלף שנה, ואפשרו לנו לתאר חלק גדול מהתפתחותם התרבותית והדתית בהשוואה עם מרכזי יהודים אחרים. כן הזכרתי עלייה לרגל לארץ הקודש והתיישבות יהודית בה במאה השש־עשרה. תרומתה העצומה של הגניזה להארת חייהן של דמויות יהודיות מרכזיות בולטת במיוחד בכל האמור ברב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי ור' משה בן מימון. עמדתי על ההיקף הגדול של מידע חדש, הזָמין לנו עכשיו על חייהם של אישים יוצאי דופן אלה.

אין ספק, שהחומר הנחשב מרתק ביותר נוגע לחייהם של פשוטי העם. בפרק השמיני ניסיתי לסכם את אוסף המסמכים העוסקים בנושא זה, שפיענחו ותיארו שלמה דב גויטיין וחבר עמיתיו ההיסטוריונים בפרסומים רבים המיועדים לציבור הרחב. הבאתי כמה מהעדויות העוסקות בנישואין, והסברתי כיצד הוסדרו השידוכים ומדוע לא תמיד עלו יפה. מפתיעה במידת מה היא יכולתן של הנשים להפעיל את השפעתן וסמכותן בענייני שידוכין. יש לא מעט דוגמאות של נשים, שפעלו גם מחוץ למשק ביתן. סופרוּ סיפורים על מסעות, מסחר וחינוך, ובהם הוזכרו ונדונו עבד הודי שהיה לבן בית במשפחת אדוניו היהודים; פדיון שבויות שנאנסו בידי שוביהן הלא־יהודיים; תלונות על אי היכולת לצפות מראש תנודות מחירים; ילדים שכמה מהם הכעיסו את מוריהם באיחוריהם ובהזנחת שיעורי בית, ובני גילם שקוממו עליהם את חבריהם בשל שקדנותם היתירה. הוקדשה תשומת לב גם למס גולגולת, לקטטות בבית הכנסת, לאמנות ולמוסיקה. ציינתי כיצד סייעו הרפואה, ובמיוחד הרפואה המשלימה, לבני אדם להתמודד עם תחלואיהם.

נושא הלשון נדון בפרק התשיעי. ציינתי שהטקסטים של הגניזה מעידים על גידול חד בידיעת קרוא וכתוב אצל היהודים מהמאה התשיעית עד למאה השתים־עשרה, וטענתי כי המעבר לשימוש בקודקס, או המִצְחָף, הוא שהִרבה אוריינות. חיבור ספרים, שיטות של סופרים וספריות, היו למאפיין של הקהילה ואפילו של חיי היחיד, והצדיקו את התואר "עם הספר", שהעניקו להם המוסלמים. נמצא כי עברית, ערבית וארמית מילאו תפקיד מרכזי בחיי התרבות היהודית, אך הניבים היהודיים של היוונית, הערבית, הספרדית והגרמנית ביטאו את שאיפתם של היהודים ליהנות מכל העולמות: לשמור אמונים לשפת אמם, לשון הקודש, בשימוש באותיות עבריות לכתיבה בשפות אלה, ובה בעת להזדהות עם התרבות השלטת מסביבם ולאמץ את שפתה במסגרות שונות של חיי היום־יום. הפרק מכיל פרטים גם על רמות שונות של השכלה לגברים ולנשים, ומובאות דוגמאות להערכה שרחשה החברה ללימוד ולידע.

הפרק האחרון מעביר אותנו ממצרים של ימי הביניים לקמברידג' המודרנית. עכשיו, משחלפו מאה ועשרים שנה מאז הביא שניאור זלמן שכטר את "אוצר כתבי־יד העבריים" המפורסם שלו לשם, העולם היהודי האקדמי אינו מפסיק לחגוג אירוע זה בדרכים רבות ושונות, והגיעה העת לבצע ספירת מלאי של הישגיהם של דורות של ספרנים ומלומדים שטרחו במיון, בתחזוקה ובחקר האוסף. חילקתי אפוא את המאה לחמש התקופות המתבקשות, והערכתי ותיארתי כל אחת מהן בנפרד. בראשונה פעלו שכטר ובני זמנו, והיא אוּפיינה ללא ספק במרץ ובהתלהבות ראשוניים והונחו בה היסודות לחלק נכבד של המחקר שלאחריה. אחר כך התמעט העניין המוסדי באוסף, ועבר בהדרגה לחוקרים יחידים. כאשר מיקדה אוניברסיטת קמברידג' את תשומת לבה במקומות ובמחקרים אחרים, בהישרדות במלחמת העולם הראשונה ובתקופת השפל הכלכלי הגדול, עבר מרכז הכובד של מחקר הגניזה למקומות אחרים, ופעם אפילו נלקחו ממנה באופן זמני מאתיים שרידים לצורך המחקר! בשנים הקודמות למלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה, מצב הצוות שעסק בחקר המזרח השתפר, ועקב כך רבתה ההתעניינות בחומר הגניזה. בשיאה חלה ההתקדמות הגדולה במחקר בשנות החמישים של המאה הקודמת, בהשראת גויטיין ומלומדים אחרים, במיוחד מישראל. התקופה של עשרים וחמש האחרונות ראתה התפתחויות ייחודיות משלה, ואני מסכמן בסוף הפרק.

כמה מילים על הסגנון ועל דרך הצגת הדברים: השתדלתי מאוד להגיע לקורא הנבון והמתעניין, שאיננו מומחה בנושא. מטעם זה השמטתי פרטי־פרטים טכניים של כל אחד מהנושאים שנדונו כאן. בחרתי גם בסגנון פשוט ופחות אקדמי, והשתדלתי לא לסמוך על בקיאות של הקורא בתחום. כדי לגרות את דמיונו של מי שמתקשה להתמודד עם טקסט, הוספתי תמונות. מאחר שהתמחיתי והתנסיתי בעיקר בחומר הגניזה שבקמברידג' ולא בממצאים דומים ממקומות אחרים, ספר זה מתמקד בעיקר באוסף שהופקדתי עליו. עם זאת, לא נמנעתי מלהוסיף מידע אודות אוספים אחרים אלה ולהתייחס לעיתים לפריטים מסוימים הכלולים בהם. אני סבור, שרוב מה שאמרתי לגבי חשיבות כתבי־היד שבגניזה לתחום הרחב של מדעי היהדות אמור גם בחומר דומה, שמצא את דרכו למקומות אחרים.

עם זאת, אני מקווה שאוכל לטעון בפה מלא, כי הספר מהימן לחלוטין, נכון בכל פרטיו, ומבוסס על קטעי הגניזה עצמם או על פירושם בידי דורות של חוקרים. בהיותי מודע לצורך של הקורא באימות ובמידע נוסף, צירפתי בסוף כל פרק מדריך מקיף ומוער לקריאה נוספת ובו ציטטות וסקירות של שרידי הגניזה עצמם ושל ספרים ומאמרים שנכתבו עליהם. ההערות מלומדות בתוכנן לא פחות מהערות שוליים רגילות, אך אין הן פוגעות ברצף הטקסט, ואפשר למי שמעוניין רק בתמונה הכוללת להתעלם מהן. אני מקווה שסגנונן יסייע לקורא, ושאינו לוקה ביובשנות יתר. כדי לחסוך מהקורא את הטורח הכרוך בהפניות למקומות אחרים בטקסט, וכדי שכל פרק יעמוד בפני עצמו, חזרתי לפעמים בשנית על פריטי מידע שוליים, שכבר הופיעו בפרקים קודמים ובמדריכים קודמים לקריאה נוספת. אני חסיד נלהב של מפתח טוב. הרבה פעמים הזדעזעתי מעריכה מרושלת, המשמיטה תוספת חשובה זו מהספר, או שאינה מקפידה בעריכתו. כמו בחיבורים קודמים אחרים, רעייתי המנוחה, שולי, ואני, מִפתחנו חיבור זה ביחד, וכולי תקווה כי הקוראים יפיקו ממנו את מלוא התועלת.

במשך השנים פרסמתי, כמובן, הרבה מאמרים על חומרי הגניזה שבקמברידג', ומקצת הנתונים והממצאים שבהם שולבו בכרך זה בדרך כלל לאחר שעודכנו והורחבו. הפרק השני, החמישי והעשירי מבוססים כמעט במישרין על מאמרים קודמים, שהם, בהתאמה: "Hebrew and Hebraists at Cambridge: An Historical Introduction", בתוך ספרי, Hebrew Manuscripts at Cambridge University Library: A Description and Introduction, Cambridge: Cambridge University Press, 1997, pp. 1-35; ״The Cairo Genizah and its Treasures, with Special Reference to Biblical Studies", D. R. G. Beattie and M. J. McNamara (eds.), The Aramaic Bible: Targums in their Historical Context, Sheffield: Sheffield Academic Press, 1994, pp. 30-50; and "One Hundred Years of Genizah Research at Cambridge", Jewish Book Annual 53 (1995-1996), pp. 7-28.

שום ספר אינו רואה אור בלי שיתוף וסיוע של כמה אנשים, ואני שמח תמיד להביע תודה על הטובה שגמלוני. מוניתי לעמית במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית בירושלים לשנת הלימודים 1997-1996 וברשותם האדיבה של המועצה המנהלת של הספרייה, ספרן האוניברסיטה והמועצה הכללית של כל הפקולטות באוניברסיטת קמברידג', יכולתי לקבל עליי מיזם זה. המחקר והכתיבה שעסקתי בהם בשנה ההיא כללו כמה פרקים של חיבור זה, ואני אסיר תודה למנהל המכון, פרופסור דוד שולמן, ולסגל הנהדר של המכון על עזרתם היוצאת מן הכלל. עמיתיי למחקר הגניזה ביחידה לחקר הגניזה, ובמיוחד ד"ר אביחי שבטיאל ומר אליס ויינברגר, נענו במהירות וביעילות לכל בקשותי המרובות והמגוונות לסיוע, וכמוהם גם עמיתים אחרים בספרייה. עמיתיי למחקר הגניזה בכל רחבי העולם חלקו עמי בנדיבות את הידע שברשותם בכל עת שפניתי אליהם, ורבים, שנקבתי בשמם בפרק האחרון, נמנים עם קבוצה זו, והם זוכים לתודתי הכּנה. אני חב תודה עמוקה גם לידידי, מר יוסף דואק, CBE, שעודד ולעיתים שידל אותי להשלים את הכתיבה. הוא תמך בי גם בעצה ובתמיכה כספית באמצעות קרן הצדקה של משפחת דואק. רעייתי המנוחה שולי הייתה מאז ומתמיד מקור השראה לעבודתי, ועמדה על כך שלא אסיח דעתי מהיעד שביקשתי להגיע אליו, להפיק תוצר ספרותי שיהיה לו ביקוש בקרב ציבור קוראים רחב. זכינו ואנחנו זוכים לשאוב רוב השראה ונחת גם מנכדינו המקסימים, ואנו נהנים תדיר מהתפתחותם, מקרבתם ומחיבתם. אני מקווה, כי יום יבוא והם יתעניינו בנושא כדי ליהנות לקרוא ספר זה.

ואחרון אחרון חביב, בהכנת הנוסח העברי הזה, ברצוני להודות למתרגמת, הגב' מיכל לוין; לעורך הלשון, ד"ר עודד פורת; ולמלווה מטעם המערכת המדעית של ספריית הילל בן־חיים, פרופ' נחם אילן, על עבודתם המקצועית.

פרק ראשון: אתר יהודי מופלא
 

לפני יותר משבע מאות שנה, כשנשאו כמה אמיצי רוח באנגליה את לפיד ההשכלה לקמברידג' המרוחקת והערפילית, וכמעט ארבע מאות שנה לפני שנלמדה עברית באוניברסיטה המפורסמת של העיר ההיא, כבר שכנה במשך מאתיים וחמישים שנה קהילה יהודית משגשגת על נהר הנילוס. היתה זו קהילת פוסטאט, שנודעה בכל רחבי האימפריה המוסלמית ביציבותה החברתית והפוליטית וגם בהישגיה הכלכליים והתרבותיים. כמעט מבלי משים החלו פרנסיה לבנות ארכיון, שעתיד היה להבטיח חיי נצח לתועלת המדע לתרבות שלמה של ימי הביניים. זוהי גניזת קהיר.

תולדותיה של פוסטאט

מרכזים יהודיים, כגון זה שבאלכסנדריה, פרחו בתקופה ההלניסטית והרומית. השילוב הייחודי של התרבות העברית והיוונית תרם תרומה משמעותית לפריחת החיים, התרבות והספרות, הן של הנוצרים הן של היהודים. אבל אין ספק שבגבור העוינות כלפי היהודים במאות הראשונות לספירה, הלכו המרכזים הללו והתדלדלו. התהליך ההרסני לא נעצר גם תחת השלטון הביזנטי. מתקבל על הדעת, שהתושבים היהודים המעטים שנותרו וחזו בכיבוש המוסלמי בשנים 641-639 לספירה, קיבלו את הכובשים בהתלהבות מה, בתקווה שירווח להם מעט. יהודים מאזורים אחרים, שציפו לעתיד טוב יותר תחת השלטון המוסלמי, הצטרפו לכוח הפולש והתיישבו במקומות שאך עברו לשלטון מוסלמי. עם הקהילות שכוננו הפולשים נמנית פוסטאט, העיר הראשונה שייסדו המוסלמים במצרים, ומקום מושבם הראשון של המושלים הערבים.

המקום שבחרו הכובשים המוסלמים, שכן על גדות הנילוס בראש הדלתא, ושלט על דרכי הגישה למצרים התחתונה. זה מכבר נחשב המקום כבעל חשיבות אסטרטגית. בתקופה הטרום־נוצרית התקיים שם יישוב חשוב ליד הנהר המפורסם, ושמו היה "בבל", אם על שם חבורה של בבלים שנאחזו במקום, אם היה זה שיבוש של שם מצרי קדום. במאה השלישית או הרביעית נבנה שם מבצר רומי מוקף בחומה גבוהה ובו מגדלים וצריחים מרשימים (שרידיהם עדיין גלויים לעין). באתר זה נכנעו הנוצרים הביזנטיים לפולשים הערבים ביום שני של חג הפסחא, בשנת 641 לספירה.

האימפריה המוסלמית החדשה הלכה בעקבות קודמיה, והבירה שהקימה במקום שנקרא פוסטאט - מִצְר - ב-643 לספירה, צמחה והיתה למרכז הבלתי־מעורער של החיים הכלכליים והפוליטיים במצרים למשך כשלוש מאות שנה. לאחר מכן החלה לאבד את בכורתה לטובת פרברה לשעבר, במרחק של כשלושה וחצי קילומטר לצפון מזרח, ושמו קהיר (אלְקָאהִרַה). השושלת הפאטמית הרחיבה אותו וקבעה בו את בירתה המנהלית החדשה. תהליך השקיעה של פוסטאט היה הדרגתי, והסתיים רק במאה החמש־עשרה, ובתקופת הביניים עדיין נותר המרכז הדתי והמסחרי בעיר הישנה. בשנות השיא של שגשוגה היתה פוסטאט אחת הערים העשירות בעולם המוסלמי: מטרופולין שוקק, שנודע בבנייניו הגבוהים, ובשני מגזרי מיעוטים אמידים - יהודים ונוצרים.

באופן פרדוקסלי, המידע על יהודי פוסטאט מצוי רק מתחילת תקופת הפאטימים ב-969 לספירה, כלומר בדיוק כשהחלה שקיעתה של העיר העתיקה יותר. ואולם, איזכורים ספורים מאפשרים שחזור של היסטוריה קדומה יותר. הקהילה היתה החשובה שביישובי היהודים במצרים, וניצלה את מערכת התקשורת של האימפריה האסלאמית כדי לשמור על קשר עם מקבילותיה בצפון אפריקה, בבבל ובארץ־ישראל. הישגיהם הלמדניים של יהודי מצרים היו ראויים לציון. מעיד עליהם רב סעדיה גאון. חכם ענקי זה, שהיה לראש ישיבת סורא בדרום בבל, נולד בפיום, כ-88 ק"מ דרומית מערבית לקהיר. אין להניח, כי קהילה זו היתה בית הגידול היחיד לגדולי תורה במצרים של אותה תקופה.

כך או כך, יהודים היגרו לפוסטאט מבבל ומארץ־ישראל בשל שגשוגה הכלכלי, לא כדי לגדול בתורה ובחכמה (מקומות אחרים עלו עליה בתחום זה). כצפוי, הם הקימו בתי כנסת, שהתפללו בהם לפי מנהגיהם ולפי הנוסח המקובל עליהם. בנוסף לקהילות בבל ולקהילות ארץ־ישראל, שהיו רבניות ונאמנות להלכה התלמודית, היה גם ציבור גדול של קראים, שפירשו את מסורות היהדות ומצוותיה על פי המקרא. הם התפללו בבית כנסת משלהם. לפי עדות מוסלמית, אחד מבתי תפילה אלה נרכש ב-882 לספירה בדרך לא מקובלת למדי: הפטריארך הקופטי נדרש להרים תרומה ניכרת למאמץ המלחמתי של שליט מצרים, אחמד אבן טולון, ונאלץ למכור נכסים כנסייתיים. באחת מהעסקות האלה קנו יהודים את מבנה הכנסייה על־שם מיכאל הקדוש כדי להופכו לבית הכנסת. אפילו אם נשתכנע באמיתות הסיפור, לא ברור כלל וכלל כי בבית הכנסת האמור נאגרו מסמכי הגניזה, כפי שטוענים חוקרים אחדים. ממצאי המחקרים ההיסטוריים והארכיאולוגיים האחרונים אינם מאששים טענה זו.

פוסטאט בשיאה

בתקופה הפאטימית (1171-969 לסה"נ), שפוסטאט הגיעה בה לשיא פריחתה הכלכלית, התהווה, ולא במקרה, המקור העשיר ביותר לתולדות עם ישראל. את הקהילה היהודית חיזק זרם גדול של מהגרים מארץ הקודש ומצפון אפריקה (במיוחד מתוניסיה) והיא מנתה כמה מאות משפחות. אלה השכילו לנצל את המִנהל היעיל ללא תקדים, את ההתפתחות הכלכלית ואת הסובלנות הדתית, ששררו בדרך כלל תחת השושלת הפאטימית, וכך בנו וביססו את מוסדותיהם הקהילתיים והדתיים. התואר הנכבד "נגיד" ניתן לראש קהילות היהודים במצרים. עליו הוטל לייצג את היהודים בפני השלטונות, ועל פי רוב היה בעל מעמד רם בחצר המלוכה. במאה הראשונה לממשל הפאטימים, גאוני ארץ־ישראל פסקו בשאלות שהפנו אליהם יהודי מצרים בשאלות דת ומנהג, ואולם כבר במאה השתים־עשרה השתנה המצב. מרכז הסמכות הדתית על כל מצרים, ארץ־ישראל וסוריה עבר לאזור פוסטאט־קהיר. התפתחויות אלה ודומות להן העצימו בדרך טבעית את חשיבות המילה הכתובה, הן הספרותית הן המנהלית. בשל צירוף נסיבות משמח נשמר הרבה מן החומר העצום שהפיקה הקהילה היהודית או שעבר תחת ידיה, וכך התאפשר לנו לשחזר את חיי היהודים בימי הביניים באיזור הים התיכון המזרחי.

גם את הצלחתם חבו הח'ליפים הפאטימים במצרים במידת מה למצב הפוליטי ששרר באגן הים התיכון, ולא להנהגתם שהיתה חסרה השראה וחדשנות מדינית. התמוטטות תוניסיה, מרכז הסחר הים תיכוני, ההיחלשות ההדרגתית של ההגמוניה הביזנטית בסחר הימי בחופים הצפוניים של הים התיכון ועלייתן ההדרגתית של הרפובליקות האיטלקיות, העניקו למצרים את השליטה בסחר של מזרח הים התיכון. סוחריה קשרו קשרי מסחר ענפים עם הודו ועם מזרח אסיה, ויצרו, למעשה, נס כלכלי. מבחינה צבאית, לא היה האזור נתון למרותה של מצרים הפאטימית, אבל שום כוח אחר לא היה חזק דיו לסלקה. איזון כלשהו נוצר בין התורכים הסלווקים, שכוחם החל לעלות, ובין הצלבנים, שהתחזקו ונחלשו חליפות, ובין הפאטימים עצמם, וכך נוצר מצב נוח ומקובל ביותר מבחינת השלטון המרכזי בקהיר. בחזית הפנימית התבססו הישגי הפאטימים לא על תכתיבי השלטון אלא על חירות מסוימת שהעניקו לנתיניהם לממש יוזמות פרטיות. התוניסאים, הנוצרים והמצרים הורשו לממש את כישוריהם, יכולותיהם המנהליות ואת היצירתיות הכלכלית שלהם. המדינה הפיקה מכך תועלת רבה. בה בעת, גישתם הליברלית יחסית של השליטים והשימוש המושכל בתעמולה הבטיחו את השקט בתוך המדינה, ולא ניתנה שום עילה להמונים למחות.

אבל גם באווירה סובלנית ככל שתהיה, בחברה המוסלמית לא התאפשר ליהודים להתעלות מעל מעמדם כאזרחים סוג ב'. רדיפות אכזריות היו מנת חלקם עת נתפסו ראשי המשטר לקנאות דתית. גם בימיה השלווים ביותר של ההגמוניה הפאטימית היו עשויות להתחולל פרעות. יש עדויות, שמשתמע מהן שהכת השיעית האסמאעילית, שהפאטימים השתייכו אליה, היתה בין הקבוצות שנטו ביותר לחולל מהומות. תקריות השנאה האלימות ביותר התרחשו בסוף ימי שלטונו של הח'ליף אלחאכם (1021-996 לסה"נ) שבניגוד לאחרים בשושלת לא נודע בשפיות יתירה או בשיקול דעת מרשים. על היהודים והנוצרים הוא ציווה לענוד סימני זיהוי ושלל מהם את הזכות לרכוב על סוסים או לקנות עבדים. לאחר מכן ב-1012 אילץ אותם להמיר את דתם והורה להרוס את בתי הכנסת והכנסיות. אירוע זה, שהיה יוצא דופן בתולדות השושלת הפאטימית, היה לדבר שבשגרה בימי שושלות מאוחרות. אז התדרדר מצבם של העיר פוסטאט ושל תושביה היהודים.

שקיעתה של העיר

סימן מוקדם להתנוונות זו אפשר למצוא בתקופה הפאטימית עצמה. כבר באמצע המאה האחת־עשרה, בפרק האחרון המוצלח פחות של מלכות הח'ליף אלמוסתנצר, סבלו תושבי פוסטאט חרפת רעב במשך שנים. מגיפות שפרצו החמירו עוד יותר את הסבל. נראה שהעיר התגברה על האסונות האלה, כפי שעתידה היתה לעשות כמחצית המאה לאחר מכן, כשהחלו בניינים להתמוטט עקב אחזקה לקויה. המאמצים לבנות מחדש ולהשתקם עלו יפה במשך רוב תקופת הפאטימים, והעיר המשיכה להתפתח, אבל בשנותיה האחרונות של השושלת הורע המצב. בסביבות 1168 פונתה העיר ונשרפה לאחר נסיון כושל לסכל את התקדמות הצבא הצלבני. אף על פי שהיא נבנתה שוב מאוחר יותר, כבר לא יכולה היתה העיר לעמוד ברעב ובמגפות, שפקדו אותה כמה עשורים לאחר כן. ואכן, מעמדה המרכזי של פוסטאט התערער לחלוטין בזמנה של השושלת האיובית (1250-1171 לסה"נ), שנוסדה בידי צאלח אלדין. אישיות זו, אימת הצלבנים המפורסמת, תפסה את השלטון לאחר שמתו אדונו, נור אלדין והח'ליף הפאטימי, בעיתוי נוח להפליא מבחינתו. כשהתמעט הכוח הימי המצרי ויתרו השליטים על חלומות להתפשט מעבר לים והתרכזו בענייני פנים. פוסטאט, שהיתה בעבר מרכז מסחר גדול, נאלצה להודות בעליונותה של קהיר, פרברה לשעבר. נכדו של הרמב"ם עדיין המשיך במסורת אבותיו והתגורר בפוסטאט, אבל הדורות הבאים במשפחה, שנשאו בתואר "נגיד", עברו צפונה והצטרפו לרוב האוכלוסיה בקהיר. בסוף המאה הארבע־עשרה היו ארבעה בתי כנסת ביישוב החדש לעומת שלושה בתי תפילה יהודיים במרכז הישן.

בצדק נחשבת התקופה הממלוכּית (המאות ה-16-13 לסה"נ) לאפלה ביותר בתולדות יהודי מצרים. המִנהל אורגן מחדש, ומשרות הממשל נִתנו בידי מוסלמים אדוקים בלבד, שדבקו רק בחוקי השריעה. צו השעה היה רדיפת מיעוטים בכל עת ובכל מקום. השליטים המוסלמים לא הסתפקו בחקיקת חוקים מפלים נגד היהודים. הם נקטו גם אלימות פיזית חמורה, ובשלב מסוים הורו לסגור את בתי הכנסת. בנסיבות אלה אין פלא שהקהילה היהודית התרוששה והתמעטה. מן הצד התרבותי, מעיד גם המיעוט היחסי של מקורות יהודים מקומיים כתובים מתקופת הממלוכּים על מצוקתה הקשה של הקהילה. בסופו של דבר, השתפר המצב בראשית המאה השש־עשרה כאשר עבר השלטון לידי התורכים העות'ומאנים, יחד עם בואם של המוני מגורשים יהודים אל חופי מצרים. הם הביאו עמם משב רוח מרענן, שאושש את הציבור היהודי הדואב במצרים. מבנה הקהילה כבר השתנה שינוי ניכר במאות הקודמות, כשהשתלבו מהגרים מבבל ומארץ־ישראל בהדרגה בתוך הגרעין התוניסאי הדומיננטי, עד להעלמם כקבוצות נפרדות. זרם מגורשי ספרד המשיך תהליך זה, וגרם לקהילה הרבנית להתפצל לשלוש קהילות: מוסתערבים - ילידי מצרים דוברי הערבית, מגרבים - מי שבאו ממערב צפון אפריקה, והספרדים - פליטי רדיפות ספרד ופורטוגל.

ספרדים ועות'ומאנים

כל אחת מהקבוצות לעיל חתרה להגיע למוקדי הכוח וההשפעה בקהילה. בתחרות זו ניצחו הספרדים, האחרונים להימנות ולהגיע, הודות למורשתם התרבותית, ביטחונם העצמי וזהותם הברורה. המנהיגים הדתיים ופרנסי הקהילה היו ברובם יוצאי ספרד, ומנהגי הקהילה שונו בהדרגה כך שיתאימו לטקסים הדתיים של המגורשים. הקהילה, שנבנתה מחדש, השכילה לנצל את ההזדמנויות הכלכליות שסיפקו העות'ומאנים בתחילת שלטונם, ונשאה באחריות כבדה בכל הנוגע לניהול הפיננסי של המדינה. היא השכילה לשפר את מעמדה ותנאיה וכן את רמת לימוד התורה. ואולם הכיבוש העות'ומאני לא עצר את ההתדרדרות הפוליטית והכלכלית של מצרים אלא באופן זמני. את המשטר החלו לאפיין סחטנות כספית, קנוניות בחצר המלוכה, שחיתות פוליטית והוצאות שרירותיות להורג. מצב היהודים שב להיות כמעט בלתי נסבל. במחצית השנייה של המאה השש־עשרה ביטלה הממשלה את משרת הנגיד, ופקידים יהודים באוצר המדינה קיבלו עליהם לייצג את חבריהם בפני השלטונות, ולעיתים במחיר חייהם. הרבה יהודים סבלו מעוני מחפיר ומבערות. התמעטו לומדי התורה, ויהודים היו קורבן לתקיפות אכזריות. בתקופה זו של ראשית השלטון העות'ומאני, יהודים שהלכו לבית הקברות בבסאתין במרחק מה מחוץ לעיר, חששו מתקיפה ונאלצו לשכור שומרים מוסלמיים, לארגן לוויות בחשאי ולזנוח כמה ממנהגי הקבורה שלהם.

מצב מדכא זה שרר עד המאה התשע־עשרה. בעקבות מסעו של נפוליאון בונפרטה למזרח, ההתעוררות הלאומית במצרים והרפורמות של מוחמד עלי, החלו מעצמות אירופה לגלות פתאום עניין רב בממלכה, שזה עתה השיגה את עצמאותה באלימות מידי תורכיה. ההשפעה האירופית החלה להיות מורגשת, ושיאה היה בבניית תעלת סואץ ב-1869. הצעדים שנקטו בריטניה וצרפת להגן על השקעותיהם במדינה עד לכיבושה בידי הצבא הבריטי ב-1882 הביאו את המאה התשע־עשרה למצרים ואת מצרים למאה התשע־עשרה. עם הצמיחה הכלכלית שנתלוותה לכך, הפכה קהיר לבירה מודרנית חשובה, ואוכלוסייתה סיגלה לעצמה אורחות קוסמופוליטיות ושילשה את מספרה. מספר התושבים היהודים שעמד קודם לכן על ארבעת אלפים עלה בשיעור דומה, אם כי בזמן ההוא לא נותרו בקהיר הישנה, או כפי שנקראה אז, "מַצְר אלקדימה" או "מַצר אלעתיקה", יותר מקומץ משפחות יהודיות. חוץ מהתפרצויות בודדות של אנטישמיות, ועלילת הדם המוכרת והמרושעת בכלל זה, השתפר מצב היהודים פלאים הואיל והם יכולים היו לבקש מידה של חסות וסיוע אצל מעצמות המערב. וכך יכולה היתה מנהיגות של קהילה תוססת ובוטחת בעצמה לקדם בברכה את שניאור זלמן שכטר, כשהגיע לעירה ב-1896 לחפש אוצרות ספרותיים. מאמציו הוכתרו לבסוף בהצלחה מסחררת.

בית הכנסת בן־עזרא
 

תולדות הצבירה המוצלחת של האוסף בבית הכנסת בן־עזרא בקהיר העתיקה וקורותיו של המוסד הם חומר קריאה מרתק. על פי מסורת יהודי המקום, שם העתיר משה לפני אלהים לחדול ממכת הברד, ויש גם מי שיודעים להצביע בפני תיירים על המקום שהונחה בו תיבת משה בין קני הסוף. נטען, כי באתר זה קונן ירמיהו הנביא על חורבן ירושלים ובית המקדש. יש הסבורים כי בבית הכנסת קבור אחד הנביאים. מסופר כי עזרא הסופר שכנע את יהודי מצרים הספקניים ביכולותיו ובכוחותיו בכתיבת ספר תורה, שיוחסו לו סגולות ריפוי, והפקדתו בארכיון הקהילה. על פי המסורת, תשמישי קדושה שונים בבית הכנסת נקראו על שמו. ייתכן כי זו הסיבה, שמתחילת המאה התשע־עשרה החל בית הכנסת להיות נודע בשם "בן־עזרא". במסמכי הגניזה שמלפני אלף שנה נקרא בית הכנסת "כנסת הירושלמים" או "כניסת אלשאמיין" על שם יהודי ארץ־ישראלי שיסדו אותו והיו מתפלליו הראשונים. מהמאה החמש־עשרה ואילך נקרא "כניסת אליהו", על־שם אליהו הנביא. בתחומו של בית הכנסת נמצאת מצבת זיכרון ששמה יצא כמרפאת חולים. לפי מסורת אחת, אליהו הנביא עצמו הופיע פעם אחת באזור. היו שהאמינו כי סביב אוצרות כתבי־היד היה כרוך פעם נחש בריח.

המאמינים נישבו בקסם האגדות שסופרו על בית הכנסת. את חובבי ההיסטוריה ריתקו לא פחות קורותיו המתועדים. בניגוד לדעה הרווחת, במבנה לא שכנה תחילה כנסיה. מתחילתו באמצע המאה העשירית נבנה בית הכנסת בשביל הקהילה היהודית ההולכת וגדלה. מסורת בידי הקראים היא שתחילה שימש הבניין את קהילתם דווקא ולא את הרבניים, ועדות לכך היא החומר הקראי שנמצא בגניזה. ואולם לאור היחסים הקרובים ששררו בין שתי הקהילות בזמן כינון בית הכנסת, אין בפרט זה כדי להכריע בשאלה. ברם אין ספק, שבית הכנסת עמד על תילו במשך אלף שנה. שום בית תפילה יהודי אחר לא האריך ימים כל כך במקומו. בית הכנסת "בן־עזרא" נבנה בתקופה של סובלנות ושגשוג יחסיים והיה מוקד משיכה לרבים, לצידם של בתי כנסת של קהילת יהודי בבל (עיראק) ושל הקראים. בראשית המאה האחת־עשרה נהרס בית הכנסת בפקודתו של הח'ליף הקנאי אלחאכם, אבל לאחר ששוחזר באופן זהיר וקפדני בסביבות 1040, עדיין הרשים בחזיתו ובתפקידו. מעידים על כך אותם חלקים שנותרו מדלתות העץ המקושטות והוצגו במוזיאונים ברחבי העולם. בבית הכנסת המשיכו לנהוג הרבה מנהגים שהביאו איתם יהודים מארץ־ישראל (בכלל זה מחזור הקריאה בתורה, שאורכו יותר משלוש שנים במקום שנה אחת). במקום זה שכנה מנהיגות הקהילה גם לאחר שרוב היהודים עברו לקהיר החדשה המודרנית יותר. במבנה היתה גם ספרייה עשירה. ריהוטו ואביזריו הרהיבו את העין. אלה נודעו על כל פרטיהם על פי התיאורים שנמצאו בכמה מכתבי־היד של הגניזה. מובן, שאת עיקר פרסומו קנה בית הכנסת בזכות אוסף הגניזה, שנשמרו בו כתבי־יד כאלה, ונותר לנו אפוא להציע הסברים כיצד הגיע אוסף ימי־ביניימי זה שאין ערוך לו לבית הכנסת בן־עזרא, ועתה ממתין להמון סקרנים תאבי ידע ולבדיקתם של החוקרים בני ימינו.

צבירת הגניזה
 

השורש גנ"ז, שממנו נגזרה המילה "גניזה", מופיע לראשונה בספרי הכתובים. המשמעות היא אחסון פריטים יקרים. הדוגמאות שהוזכרו כוללות יסודות מן הלשון הפרסית, ומאפיינים של טקסטים אלה משקפים אולי את מקורם באימפריה הפרסית, ולכן אפשר ששורש זה נכנס לעברית מן הפרסית. עם זאת, יש ראיות להימצאותו לא רק בעברית ובארמית אלא גם בערבית, בלשון האתיופית ובלשון הבבלית המאוחרת במשמעות של "הסתרה", "כיסוי" ו"קבורה", ולא מן הנמנע שמקורו הוא שֵׁמי. בספרות הרבנית של המאות הראשונות לספירה הוא משמש במובנים דומים לתאר אוצרות מיוחדים, כגון התורה ונשמות הצדיקים, שהאלהים מניח למשמרת בבית גנזיו. ואולם בספרות ההלכה משמע המילה הוא טכני: הוצאה של תשמיש קדושה שהיה בשימוש, בסמכות או בלעדיה, לאחר שנפסק שאינו ראוי לשימוש דתי. פריטים אלה עשויים לכלול ספרי קודש, שרבניים וקראים חלוקים ביניהם באשר לקדושתם וסמכותם הדתית, תשמישי מצווה, העתקות של השם המפורש שלא לצורך וסת"ם, שקדושתם הוטלה בספק.

עם התפתחות ההלכה ומיסוד מנהגי בית הכנסת, החלו הקהילות להקצות בית גניזה, או ביתר פשטות גניזה, להטמין בה ספרי תורה, שבלו או ניזוקו, וגם טקסטים עבריים נוספים, ובכלל זה מה שנחשבו דברי כפירה, שכללו פסוקים או שמות. הטעם לכך הוא הדיבר השלישי, שאסר את מחיקת שם האל ("לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא", שמ' כ 7). נראה שקהילות ישראל רבות הרחיבו את האיסור מתוך רצון לגונן על מגוון רב של חיבורים יהודים ועבריים, שאולי נמצאה בהם שמץ של קדושה. אם, כפי שטענתי, הזניק השימוש בקודקס את הפעילות הספרותית בקרב היהודים, החל במאה השמינית, הרי שהחמירה הבעיה כיצד להיפטר מפריטים שעבר זמנם, והתקבע יותר ויותר הנוהג להטמינם בגניזה.

בהנחה שקהילות ישראל במזרח בתקופה הבתר־תלמודית ובתחילת ימי הביניים התאפיינו ביישום מקיף של האיסור ההלכתי, אפשר להניח כי גניזות, או מה שנחשב היום אוספים ארכיוניים יקרי ערך, יצטברו במקומות רבים שחיים בהם יהודים. ואכן יש ראיות שמספר קהילות נקטו בשיטת "אך בטחון על בטחוני אוסיפה", וקברו טקסטים לא רצויים באדמה כדי שיתפוררו וייעלמו. אחרות, לעומתן, העבירום למערות או לקברים. לעיתים הניחו אותם תחילה בכלים מתאימים. מתקבל על הדעת, שמגילות קומראן הם סוג כזה של גניזה, אם כי ראוי לברר מדוע פתאום הוצאו משימוש. למרבה הצער, רבות מגניזות אלה לא שרדו. פגעי הזמן והאקלים מצד אחד, ותהפוכות הגורל היהודי מצד אחר, גרמו שהחומר שהוטמן יתפרק ויהפוך לעפר, ושללו מהדורות הבאים אפילו את המידע היכן להתחיל לחפשו. למרבה המזל, במקרה שלפנינו נראה שבעקבות הפקדה בגניזה לא הועבר החומר למערה או למקום קבורה, וכך התעשר מאוד מחקר הספרות היהודית והעברית.

ההישרדות הארוכה של קהילת פוסטאט, אקלימה היבש של מצרים והחשיבות המרכזית של העיר למוסלמים ולתולדות היהודים במשך מאות שנים, יחד עם אי רצונם של פרנסי הקהילה לנקוט פעולה כלשהי בנוגע לתהליך גניזה חוץ מלהמשיך לאחסן בה כל סוגי המסמכים - כל אלה תרמו להישרדותו של אוסף זה של טקסטים יהודיים. אלה נחשבים לא פחות ממגילות קומראן, וייתכן שבחשיבותם ההיסטורית מאפילים על האוסף ממדבר יהודה. נראה שלאורך הדורות נהגו לאסוף מסמכים, שלא נדרשו עוד, מבתים וממוסדות בקהיר ובסביבתה, ואלפים מהם נשלחו לגניזה בבית הכנסת בן־עזרא. למזלו של ההיסטוריון, זכה האיסור למחוק שמות לפירוש מרחיב מצד רשויות בית הכנסת, וחומר רב, לא רק ספרי קודש, נטמן בגניזה.

קהילת פוסטאט בחרה לשַׁמר הרבה מהחומר הכתוב שעבר תחת ידיה, וכך העניקה לאוסף שלה מעמד ייחודי בתרבות העולמית, בלי קשר לקדושתו. כך נאספו כל סוגי המסמכים והתעודות, המשמשים אזרחים מן השורה ביום־יום, שיש להם קשר מועט, אם בכלל, לתורה וללומדיה. בעידן בו איש לא העלה בדעתו לשמֵר ארכיונים, החלו לאסוף טקסטים רק משום שנכתבו באותיות עבריות, משום שנכתבו בידי יהודים או על יהודים, או שהוזכרו בהם בתכיפות אלהים, המקרא ונושאים דתיים. שיא הפעילות הארכיונית - אם אפשר לתארה כך באופן אנכרוניסטי - היה בתקופה הפאטימית, בדיוק כשהגיעה הקהילה לפסגת הישגיה הכלכליים, התרבותיים והחברתיים.

מבקרים ואספנים
 

למרות מוצאו הנשגב ועברו המפואר של בית הכנסת בן־עזרא בימי הביניים, מהמאה החמש־עשרה ועד המאה התשע־עשרה הוא נודע בעיקר כמוקד עלייה לרגל לצליינים ותיירים ולא כמרכזה של קהילה חיה ותוססת, ונראה שנגזר היה עליו לצלול בתהום הנשייה. ב-1442 האשימו השלטונות המוסלמים את היהודים בפגיעה בקודשי האסלאם בתוך בית הכנסת. עקב כך נהרסה הבימה, כמה מחברי הקהילה עונו, אחרים התאסלמו וקנס גבוה במיוחד הוטל על הציבור היהודי. תשלומו רוקן את קופת הקהילה, ועקב כך לא תוחזק הבניין כראוי. שריפה שפרצה ב-1473 עוד החמירה את המצב, ופגעה גם בבית הכנסת הסמוך של עדת הבבלים. ב-1481 הזכיר הסוחר הנוסע משולם מוולטרה במפורש את "כנסת אליהו הנביא ז"ל", וציין שקהיר עצמה "היא חריבה כלה, ומעט אנשים דרים בתוכה". פרנסי הקהילה, שהיו מודעים לחשיבות המסורתית של האתר ולמקומו בלבות יהודי קהיר, פנו לשלטונות המוסלמים בבקשה שיתירו להם לבנות מחדש את בית הכנסת, ואף הצליחו לגייס את המימון הנדרש. כך עולה בבירור מתיאור מסע של החכם הדגול, רבי עובדיה מברטנורא, שנכתב ב-1488. אחרי שהזכיר את ספר התורה של עזרא הסופר, תיאר את הדר בית הכנסת ואת עתיקותו, ומסר כי "הוא מיוחס גם לאליהו הנביא ז״ל, כי אומרים שנגלה בו אליהו לחסידים בקרן דרומית מזרחית שבו, ושם מדליקים נר תמיד". עוד הוסיף וסיפר כי עמודיו היו נאים כל כך, עד שהיה צורך לפדותם בכסף מהח'ליף, שחמד אותם וביקש להעבירם לארמונו. אבל הוא ציין גם כי בזמן ההוא התפללו בבית כנסת רק בשבתות. חמישים שנה לאחר מכן האמידים שבקהילת קהיר לא רק שהסדירו את שהייתם של כמה מחבריהם שם בשבת, אלא גם החזיקו עשרה "בטלנים" במקום כדי להבטיח מניין לתפילות.

במאה השמונה־עשרה, בית כנסת בן־עזרא, ספר התורה של עזרא, שלפי השמועה שכן בו, והכתובות הישנות מסביב לבית הכנסת, עדיין ריתקו תיירים יהודים ושאינם יהודים ממצרים, מרוקו, איטליה ואנגליה. ועם זאת הם נאלצו להודות, שהמקום שימש בעיקר כמרכז מבקרים, ויהודי קהיר לא באו להתפלל בו אלא בראש חודש. ההרפתקן היהודי־גרמני שמעון גלדר (דוד רבא של היינריך היינה) היה מעין פורץ דרך בחקר כתבי־יד, ובשנים 1753-1752 חיפש "ספרים עבריים וכתבים שיצאו משימוש". מתקבל על הדעת, כי הסיפורים אודות ספר התורה של עזרא הביאו אותו לפוסטאט בתקווה למצוא ולרכוש שם ספרים נדירים בעברית. ייתכן שביקש לממן במכירתם את הימוריו. ואם משחק היה לו מזלו, אפשר שהוא היה הראשון שיצא מבית הכנסת הארץ־ישראלי עם שלל ספרותי.

ביקורי המלומדים בבן־עזרא במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה הבטיחו כי הוא יזכה למקום ראוי של כבוד בתולדות עם ישראל. עולה כי בשנים 1872-1859, כשנעשו שיפוצים נוספים בבית הכנסת, הפנו הבאים את תשמות לב השמשים לרווח שיפיקו אם יסכימו למכור כמה מאלפי המסמכים העבריים, שהצטברו בגניזה במשך הדורות. החכם התלמודי האשכנזי והנוסע יעקב ספיר מירושלים, תיאר את מצב בית הכנסת והקהילה כפי שראה אותם בעת ביקוריו ב-1859 וב-1864. בפעם הראשונה הצליח להציץ בספר התורה הישן, המיוחס לעזרא, והטיל ספק באותנטיות שלו. כשפקד את המקום שנית, עלה בידו לשכנע שניים מבעלי הסמכות להראות לו את הגניזה, למרות האזהרות שנחש רובץ עליה. מאוחר יותר העלה את רשמיו על הכתב:

אחרי [ש]עמלתי שני ימים, ונמלאתי אבק ועפר, בררתי והעליתי כמה דפים מספרים שונים, ישנים וכ"י, ולא מצאתי בם תועלת וידיעות. ומי יודע, מה יש עוד למטה, כי נלאתי לחפש. אבל גם נחש, שרף ועקרב לא מצאתי, ואסון לא נגע בי. ברוך המציל!" [הפיסוק משלי]

ב-1865-1864 הצטרף לציידי האוצרות החכם הקראי אברהם פירקוביץ', שהיה אספן נלהב של כתבי־יד, ואין ספק כי בית הכנסת הקראי בקהיר הוא מקור של חלק נכבד מהאוסף הנרחב שלו, השוכן עתה בסט. פטרסבורג. פירקוביץ' לא פירש מאין הביא את ממצאיו ולא נרתע מלזייף את ממצאיו כדי לתמוך בטענתו כי הקראות הופיעה מוקדם יותר משסברו רבים. אך גם אחרי בדיקות רבות ומעמיקות, שנעשו בימינו, ברור שמקצת הפריטים בשללוֹ - בכלל זה הרבה פריטים היסטוריים מובחרים - אכן קובצו מבית הכנסת בן־עזרא. ברור כי הוא הבין את חשיבות הגניזה, ואילו היו לו המשאבים הנדרשים היה שוהה בקהיר זמן רב יותר היה מקדים את תגליותיו של שכטר בשלושים שנה.

הכנסייה הרוסית־אורתודוכסית בנתה מרכז גדול ופעיל בירושלים במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, ושרידיו עדיין קיימים היום במרכז העיר החדשה. הארכימנדריט אנטונין (אנדרי איבנוביץ') קפוסטין התגורר שם מ-1865 עד מותו ב-1894. באחד ממסעותיו לקהיר רכש גם הוא אלף קטעי גניזה. בדומה לאוסף פירקוביץ', גם הם הובאו לסט. פטרסבורג.

את הכומר האנגלי גרוויל צ'סטר משכו הכנסיות העתיקות בקהיר. ב-1872 פרסם תיאור מלא שלהן. כן מסר פרטים על בית הכנסת בן־עזרא. בשים לב למסורת, שלפיה היה שם פעם בית תפילה קופטי, הוא הביע את התקווה "שאפשר יהיה לחלצו ממצבו המחולל הנוכחי ולחדש בו את הפולחן הנוצרי". מתברר, שצ'סטר שהה בקהיר גם כשנהרס הבניין הישן ב-1889, וכך עלה בידו להשיג כמה קטעים יקרי ערך ולהביאם עמו לאוקספורד ולקמברידג'.

בעשרים השנים הבאות, ובמיוחד בזמן שנבנה בית הכנסת מחדש מ-1889 עד 1892, מצאו קטעים מלהיבים של ספרות יהודית מימי־הביניים את דרכם לכמה מוסדות לימוד במערב. בתהליך זה מילאו תפקיד חשוב אלקן נתן אדלר, אחיו של הרב הראשי לבריטניה, הרב הרמן אדלר, והרב הירושלמי חובב הספר שלמה אהרן ורטהיימר. אכן, שמם של שני תלמידי חכמים אלה יצא לתהילה לאחר שפרסמו טקסטים יהודיים שכמעט לא היו מוכרים לפני כן. בשובם ממסע הפשיטה על השרידים בפוסטאט, נמכרו הקטעים שהביא הרב ורטהיימר למוסדות שונים, ובייחוד לספרייה הבודליאנית באוקספורד (שגם רכשה כמה פריטי גניזה מהאשורולוג והנוסע ארצ'יבלד הנרי סייס), וכן לספריית אוניברסיטת קמברידג'. אדלר מכר את כתבי־היד שברשותו לסמינר התיאולוגי היהודי ב-1922. המזרחן היהודי־אמריקאי, סיירוס (כורש) אדלר, שהיה לנשיא דרופסי קולג' בפילדלפיה ונשיא הסמינר התיאולוגי היהודי בניו־יורק, רכש בתחילת 1891 חמישים שרידים מסוחר עתיקות בקהיר, והראה אותם לאברהם נויבאואר באוקספורד ולשניאור זלמן שכטר בקמברידג' כמה חודשים לאחר מכן. האוסף שלו הופקד לבסוף בספרית דרופסי קולג' בפילדלפיה (שהפך מאוחר יותר למרכז ללימודי יהדות מתקדמים באוניברסיטת פנסילבניה).

ואולם השלל הספרותי הגדול ביותר נפל בחלקו של שניאור זלמן שכטר, המרצה לספרות תלמודית ורבנית באוניברסיטת קמברידג'. הוא הלך בעקבות ידידותיו הפרסביטריאניות אגנס לואיס ומרגרט גיבסון, הסקוטיות החסודות והמשכילות, ובעזרתו ובהדרכתו של צ'רלס טיילור, מנהל הקולג' על שם יוחנן השליח בקמברידג', הביא כמעט 200,000 קטעי גניזה לספריית אוניברסיטת קמברידג'. כך נחנך עידן של לימוד, שהאיר באור יקרות את חיי היהודים בימי הביניים באגן הים התיכון. למסע הגילוי שלו יצא שניאור זלמן שכטר בסוף 1896. את ממצאיו הביא לקמברידג' ב-1897, וב-1898 הוא וצ'רלס טיילור מסרו את האוסף לאוניברסיטת קמברידג'.

ובימינו
 

שלא כפי שנטען לעיתים, שניאור זלמן שכטר לא רוקן את קהיר וסביבתה מכל חומרי הגניזה. מלומדים אמריקאים, הונגרים וצרפתים הצליחו אף הם לשים את ידם על האוצר; בנוסף לשרידים שעשו את דרכם למוסדות אחרים באנגליה, כגון למוזיאון הבריטי (כעת הספרייה הבריטית) ולספרייה על שם ג'ון ריילנדס (ששמה כעת הוא ספריית אוניברסיטת מנצ'סטר על־שם ג'ון ריילנדס) באמצעות הספרייה הפרטית של משה גסטר וקולג'ים של סילי אוקס בברמינגהם. נרכשו אף אוספים גדולים בידי צר'לס פריר מדטרויט ב-1908 (עכשיו במוסד הסמיתסוניאן בוושינגטון) ובידי ז'אק מוסרי, בן למשפחה יהודית מקהיר. כך הוא הודיע ב-1913. למרות שאוסף מוסרי עדיין נשאר חוקית בבעלותם של בני משפחתו, הוא נמצא כעת בהשאלה בספריית האוניברסיטה בקמברידג'. שם משמרים, מצלמים ומתארים את 7,000 קטעיו. יש עדיין קטעי גניזה בספרית אגודת "כל ישראל חברים" בפריס וכן בשטרסבורג, בודפשט ווינה. הסחר בפריטים אלה לא הסתיים בראשית המאה הקודמת, ועדיין במשך עשרות שנים יכולים היו יחידים לרכוש פריטים יהודיים מימי הביניים.

בין בנייתו המחודשת של בית הכנסת בן־עזרא ב-1892 ומלחמת העולם השנייה ידעה קהילת קהיר ימים של שגשוג. משפחות יהודיות עשירות, כגון מוסרי, קטאוי ורומנו, ששיקמו את מבנה בית הכנסת, בנו גם בתי מחסה קהילתיים לעניים ואירחו בבתיהם מבקרים רבים מרחבי העולם ובייחוד נציגים של מעצמות אירופה. המלומד היהודי מקמברידג', הרברט לאווי, שביקר בבית הכנסת ב-1906, תיאר בדו"ח שלו באופן חי את חגיגות הקהילה בהשתתפות המונים. מאמרו התפרסם ב"ג'ואיש כרוניקל" ב-20 ביולי 1906. את בית כנסת תיאר כ"אוצר בלום של אגדה ודמיון". עוד הוסיף בבדיחות הדעת: "מדהים ומפליא כמה נסים הם הצליחו לדחוס לתוך הבניין הקטן הזה". בעת שתי מלחמות העולם אירחו משפחות יהודיות יהודים ששירתו שירות פעיל במצרים. מספר היהודים במצרים הגיע ל-75,000. ב-1930 מונה רלף גרין לאמרכל של בן־עזרא, ולזכותו נזקפות יוזמות רבות בתחום הבנייה והרווחה. ואולם הקמת מדינת ישראל ומלחמות ישראל־ערב צמצמו את מספר יהודי מצרים לכמה מאות, ובשנות השבעים שב מצבו של בית הכנסת והיה בכי רע. ניכרו בו נזקי טחב, הזנחה ופגיעה מחפירה עד שדמה לחורבה. תיירים, שהכירו את סיפור הגניזה והשתדלו להגיע לבית הכנסת, הזדעזעו למראהו העלוב.

כאן הגיע סיפור בית הכנסת או לפחות סיפור מבנהו אל סופו הטוב בזכות הסיוע הנדיב של אדגר ברונפמן, הנדבן הקנדי ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, ובזכות ומאמציה המסורים של אחותו, פיליס למברט, אדריכלית השימור הנודעת ומייסדת המרכז הקנדי לאדריכלות במונטריאול. הבניין שוקם ברוב הוד והדר, ותפארתו הקודמת הושבה לו בשיתוף פעולה נדיר של פוליטיקאים, מנהיגי הקהילה, אדריכלים, ארכיאולוגים, מומחים לשימור, היסטוריונים וצלמים. לאחר כמה תקלות החלו השיפוצים לפי תוכנית מסודרת ב-1981 והסתיימו בהצלחה לאחר כעשור. ב-1994 יצא בלונדון לאור אלבום מפואר, Fortifications and the Cairo Synagogue: The Fortress of Babylon and the Ben Ezra Synagogue, בעריכתה של גברת למברט. עשרת פרקי הספר, ובהם שבעה תיאורים טכניים מאלפים, סוקרים בהרחבה את תולדות בית הכנסת ואת תולדות מבנהו. נספח מעניין במיוחד מאפשר לקורא לעיין בהערות ובהארות המחכימות של מבקרים במאות התשע־עשרה והעשרים. אלה מספקים חומר רקע מצוין למתעניינים בסיפור הגניזה הבלתי רגיל.

לקריאה נוספת
 

בספרה של למברט אפשר למצוא שפע של פרטים על תולדות קהיר העתיקה בכלל ועל בית הכנסת בן־עזרא בפרט. את הממצאים הארכיאולוגים מהתקופה העתיקה מסקר פטר שיהאן (Peter Sheehan) ואילו צ'רלס לה־קן (Charles Le Quesne) עוסק בעדויות ארכיאולוגיות מהזמן הקרוב יותר, ומביא מידע על אגדות, היסטוריה מודרנית ומחקר הגניזה. מאמרו של מנחם בן־ששון סוקר את הממצאים מהמאה העשירית עד המאה הארבע־עשרה, ומצטט טקסטים רבים מן הגניזה, ועמיתו מהאוניברסיטה העברית, יוסף הקר (Joseph Hacker), מומחה לתקופה העות'ומאנית, עוסק בארבע מאות השנים שלאחר מכן. את הצד היהודי של סיפור קהיר, המתואר בספר הזה, מאזנים שני ערכים מאלפים בנושאים קרובים, שפרסם ג' ג'ומיאר במהדורה החדשה של האנציקלופדיה של האסלאם על אלקאהרה ועל אלפוסטאט: J. Jomier, "Al-Kahira", The Encyclopaedia of Islam, IV, Leiden 1978, cols. 424-44; idem, "Al-Fustat", ibid., II, Leiden and London 1965, cols. 957-959. שני הערכים מסבירים את הרקע הפוליטי, החברתי והכלכלי של ההתפתחויות בשתי הערים. באותה מהדורה התפרסמה רשימה קצרה של שלמה דב גויטיין על "הגניזה" באופן כללי, והיא בבחינת מעט המחזיק את המרובה: Goitein…, Genizah…, ibid., II, Leiden and London 1965, cols. 987-989.

פאול קאהלה (Paul Kahle) נמנה עם הקבוצה הקטנה של לא־יהודים שהתמסרו לחקר הגניזה, והפרק הראשון בספרו, The Cairo Geniza, 2nd ed., Oxford 1959, דן בתולדות הגניזה, גילוייה ותכניה. הוא ממשיך בהסבר שייכותה למגילות מדבר יהודה, לקָרָאוּת, לכוזרים ולהתפתחות הפיוטים. במשך כמה שנים שימש חיבורו של קאהלה ספר הייעוץ המקובל לנושא באנגלית, אבל עתה יש להתייחס אליו בזהירות, מאחר שרוב המידע ורבות מהתיאוריות שבו התיישנו. נתונים על אספני הגניזה, האוספים שהותירו ברחבי העולם, מיקומיהם, הדרך שבה הגיעו למקומם הנוכחי, מספר הקטעים, מצבם ונושאיהם - את כל אלה יש לחפש תחילה במדריך שכתב בנימין רי'צלר: Guide to Hebrew Manuscript Collections, Jerusalem 1994 (2nd ed., 2014). ריצ'לר היה מנהל המכון לתצלומי כתבי־יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים, והוא מעודכן בכל ההתפתחויות האחרונות בתחום מחקר כתבי־היד העבריים. במדריך שלו מופיעים שמותיהם של כל היחידים והמוסדות שברשותם כתבי־יד, מסודרים לפי האלפבית, וכן נספחים רבים, המפרטים את מקום הימצאם של אוספים מיוחדים.

הסדרה הקלסית של שלמה דב גויטיין, A Mediterranean Society, 5 vols., index vol. prepared by Paula Sanders, Berkeley, Los Angeles, London, 1967-1993, שתצוטט כאן פעמים רבות, כוללת חמישה כרכים ובנוסף כרך המפתחות, שהכינה פאולה סנדרס. המבוא הכללי לנושא הגניזה שכתב גויטיין, מצוי בעמודים 74-1. מבואות קצרים אחרים לגניזה הם מסותיו של נורמן גולב: Norman Golb, "Sixty Years of Genizah Research", Judaism 6 (1957), pp. 3-16; idem, "The Contents of the Genizah", M. Harris (ed.), Perspectives in Jewish Learning, Chicago 1965; הוא חיבר גם את הערך הנוסף ב-Encyclopaedia Judaica 16, Jerusalem, 1972, cols. 1333-1342, שהוא רחב ומקיף בהשוואה למקבילו דל היריעה, ibid. 7, cols. 404-407. ראה גם S., C. Reif, A Guide to the Taylor-Schechter Genizah Collection, 2nd ed., Cambridge 1979.

מאמרו של סימון הופקינס, Simon Hopkins, "The Discovery of the Cairo Geniza", שאב את השראתו מעבודתו כעוזר מחקר ביחידה לחקר הגניזה בספריית אוניברסיטת קמברידג' (1978-1975), וראה אור בכתב־עת דרום אפריקני בלתי ידוע: Bibliophilia Africana 4 (1981), pp. 137-178. ראו גם מחקרו ההשוואתי של יוסף סדן: Joseph Sadan, "Genizah and Genizah-like Practices in Islamic and Jewish Traditions", Bibliotheca Orientalis 43 (1986), pp. 36-58.

חקר הגניזה בארצות־הברית החל עם רכישותיו של כורש אדלר (Cyrus Adler) ב-1891, והוא מסוכם באופן בהיר במאמרו של מנחם שמלצר: Menahem Schmelzer, One Hundred Years of Genizah Discovery and Research: The American Share, National Foundation for Jewish Culture Lecture Series, 2, New York 1998.

במאמרו של ויקטור (לבדב) בוכמן, Victor (Lebedev) Bochman, "Hidden Treasures: 100 Years since the Discovery of the Cairo Genizah", Ariel 106 (1998), pp. 7-14, קיים מידע מועיל על חומר ערבי וקראי, אבל הוא סובל מכמה אי דיוקים.

למידע נוסף על התפתחויות ספציפיות יותר בתולדות הקהילות יהודיות במצרים בתקופות השונות יש לעיין, למשל, בשלושה ספרים שכתבו תלמידיו של גויטיין. ספרו של משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, תל אביב תשמ"ג, יצא לאור בשלושה כרכים מגובים בתעודות ובמסמכים רבים. הראשון מביניהם יצא גם במהדורה אנגלית מעודכנת בשם A History of Palestine 634-1099, Cambridge 1992.

הספר של גיל מביא מקורות מוסלמיים ונוצרים וכן טקסטים יהודיים בעיקר מהגניזה. היחסים ההדוקים לעיתים קרובות בין ארץ־הקודש ומצרים, שבהם עסק גיל, מעשירים את הקורא בידיעות רבות אודות שני המרכזים. לעיתים היתה מצרים הצד החזק ביחסים אלה ולעיתים ארץ־ישראל, ומרק כהן מסביר כיצד חל מפנה דרמטי במאה האחת־עשרה בספרו: Mark Cohen, Jewish Self-Government in Medieval Egypt, Princeton 1980. הוא עוקב אחר התפתחות הקהילה היהודית והשתלטותה על יהודי האזור כולו. נועם סטילמן מצייר בספרו תמונה רחבה ומדויקת של יחסי היהודים עם הערבים: Norman Stillman, The Jews of Arab Lands, Philadelphia 1979. בחיבורו נסקרת התקופה שמתחילת האסלאם עד לעידן המודרני, ומלווים אותה מקורות מתורגמים. הטקסטים מהגניזה ומן המרכז היהודי במצרים זוכים בספרו לייצוג נכבד. יש אף כרך רביעי, העוסק באופיו של המרכז הקהירי, שמשך את תשומת לבן של המעצמות הקולוניאליות בתקופה המודרנית, ויש להביאו בהקשר כאן,

דהיינו חיבורו של יעקב לנדאו, Jacob Landau, Jews in Nineteenth-Century Egypt, New York 1969, תורגם מהמקור העברי: היהודים במצרים במאה התשע־עשרה, ירושלים תשכ"ז. מחקרו של לנדאו מבוסס מבחינה אקדמית, אבל אינו קשה לקריאה והוא עורך לקוראים היכרות עם האנשים, האתרים והמגמות של אותה תקופה, שהסתיימה בגילוי הגניזה ובשימוש במקורותיה.

בנוסף לספריהם של משה גיל ויעקב לנדאו קיימים מאמרים וספרים נוספים בעברית. ישנו מאמר ייחודי של נחמיה אלוני, "גניזה וכתבי־יד עבריים בספריות קמברידג'", ארשת ג (תשכ"א), עמ' 210-193. ומאותו מחבר גם: "גניזה אצל היהודים", סיני עט, ה/ו (תשל"ו), עמ' 425-395.

אברהם מאיר הברמן לא משך ידו כמעט משום נושא הקשור לביבליוגרפיה העברית. לנושא הגניזה הקדיש את החוברת הגניזה והגניזות: מהותן, עניינן והתפתחותן, ירושלים תשל"א. להיבטים ההלכתיים מתייחס הערך באנציקלופדיה התלמודית, ו, ירושלים תשי"ד, טורים רלב־רלט. על סקר בית הכנסת בן־עזרא מדווח מאיר בן דב במאמרו "בית הכנסת על־שם עזרא הסופר במצרים", קדמוניות טו (תשמ"ב), עמ' 39-33. מרק כהן, במאמרו "גניזת קאהיר ומנהגי גניזה של יהודי־המזרח: עיון היסטורי ואתנוגראפי", פעמים 24 (תשמ"ה), עמ' 35-3, משחזר בפירוט את הבנייה בבן־עזרא, שהביאה לפיזור האוסף בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. את מקורותיו של אוסף פירקוביץ' ויחסו לאוספי הגניזה בכלל מנתח מנחם בן־ששון במאמר ששמו ״Firkovich's Second Collection: Remarks on Historical and Halakhic Material", Jewish Studies 31 (1991), pp. 47-67, ועדכון למאמר בא בהרצאה שהכינו בן ששון וזאב אלקין עבור מכון בן־צבי בפברואר 1997, ושמו - "אברהם פירקוביץ' וגניזות קהיר: בעקבות עיון בארכיונו האישי", פעמים 90 (תשס"ב), עמ' 95-51. המבוא לספרו החשוב של נחמן דנציג, קטלוג של שרידי הלכה ומדרש מגניזת קאהיר באוסף א"נ אדלר שבספריית בית המדרש לרבנים באמריקה, ירושלים תשנ"ח, מכיל גם הוא מידע חשוב על גניזת קהיר בכלל ועל הקטעים של אלקן נתן אדלר בפרט.