לאור קדושת לוי - על התורה והמועדים

פתח דבר - זווית הראייה של סנגור

״אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, להגיד לאדם יושרו, ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר״ (איוב ל״ג, כ״ג־כ״ד)

כלומר, גם אם 999 איש רואים מצב כשחור משחור, ורק סנגור ״משוגע״ אחד מני אלף רואה בה היבט צחור - האיש עשוי לצאת זכאי (יעקב וינרוט ז״ל)

המשנה במסכת אבות (פרק א’ משנה ו’) אומרת ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״.

ובכן, האם מִצווה לדון לזכות גם כשהדבר מאולץ ולא הגיוני? האם מצווה עליו להיות נאיבי, תמים ופתי ולהאמין לכל אדם ואף לרשע בכלל זה? ברור שלא. מהם אפוא גדרי החיוב לדון אדם לכף זכות?

הרמב״ם בפירוש המשנה מבאר, כי החובה לדון לכף זכות שונה מאדם לאדם. אם בפנינו אדם שאיננו יודעים את טיבו ומעשהו גבולי שניתן לפרשו לכאן או לכאן, הרי שחובה עלינו לדונו לכף זכות. אולם, ביחס לאדם הידוע כצדיק יש לדון לכף זכות גם מעשה הנראה כמעשה רע, וזאת אף כשהדבר מתאפשר רק בדוחק רב מאוד וכאפשרות רחוקה. לעומת זאת, ביחס לאדם רשע העומד ברשעתו מצווה עלינו לדונו לכף חובה אף במעשה הנראה על פניו כמעשה טוב וזאת גם כאשר פרשנות זו מתאפשרת רק בדוחק וכאפשרות רחוקה.

בדרך פרשנית זו הלך גם רבי עובדיה מברטנורא ופירש כי יש לדון לכף זכות: ״כשהדבר שקול בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן. כגון, אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק הוא או רשע, ועשה מעשה שאפשר לדון אותו לזכות ואפשר לדון אותו לחובה, מדת חסידות היא לדונו לכף זכות. אבל אדם שהוחזק רשע, מותר לדון אותו לחובה, שלא אמרו אלא ״החושד בכשרים לוקה בגופו״ [שבת דף צ״ז עמ’ א’], מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה״.

ברם, הסבר זה מותיר קשיים רבים:

א. הסברם של הרמב״ם ורבי עובדיה מברטנורא אינו מתיישב לכאורה עם לשון המשנה, שהרי נאמר בה ״הוי דן את כל האדם״ - לא רק אדם בינוני או צדיק, אלא כל אדם. מצד שני, כיצד ניתן לדון כל אדם לכף זכות, הן יש אנשים רעים ומעשים רעים בהחלט?

ב. במשנה נאמר ״הוי דן״. וכי כל אדם שופט הוא? האם יש בכלל חובה על האדם להיות שיפוטי ולדון את זולתו? והרי נאמר בהמשך המסכת [פ״ב מ״ד] ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו״!

ג. מקור החיוב לדון אדם לכף זכות מבואר בגמרא במסכת שבועות (דף ל’ עמ’ א’) מן הפסוק (ויקרא י״ט, ט״ו) ״בצדק תשפוט עמיתך״. חיוב זה הוא מצוות עשה מדאורייתא לפי שיטת ראשונים רבים. כך למשל הרמב״ם בספר המצוות מצוות עשה קע״ז כתב כי האדם חייב לדון את חברו לכף זכות, ״לא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב, ועל כל פנים לכולי עלמא חיוב גמור הוא ולא מידה בעלמא״. ברם, נשאלת השאלה, כיון שהפסוק מצווה לשפוט את חברו ‘בצדק’, מניין ההיסק לפיו מחייבת מידת הצדק לדון את האדם לכף זכות? שמא נכון יותר לומר כי על האדם לשפוט בצדק - קרי לפי האמת באופן בלתי מוטה כלל.

ד. כיצד מתיישב הציווי לדון כל אדם לכף זכות עם החיוב שנקבע בתורה (שמות כ״ג, ז’) ״מדבר שקר תרחק״? הן מידת האמת היא ערך נעלה ונשגב, ונאמר על הקב״ה בתהילים (קי״ט, ק״ס) ״ראש דברך אמת״. במשנה באבות (פרק א’ משנה י״ח) מצינו את דברי רבי שמעון בן גמליאל כי ״על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת, ועל השלום״. לכאורה, מידת האמת מחייבת כי לא נדון לכף זכות, אלא נדון דברים כהווייתם בלא נטייה כלשהי בשיפוטו של האדם.

ה. השאלה מתחזקת בעיון בסוגיה במסכת שבת דף קכ״ז עמ’ ב’ בה מובא יישום של החובה לדון אדם לכף זכות, וניכר כי בפנינו הטיה ברורה של העובדות מן ההיגיון הרגיל והקבוע של האירועים, באופן המהווה לכאורה חריגה משיפוט צודק ואובייקטיבי. כך מצינו שם:

מעשה באדם אחד שירד מהגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום במשך שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר העובד למעביד: ״אנא תן לי את שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ובני״. אמר לו המעביד: ״אין לי מעות״.

אמר לו העובד: ״תן לי פירות״. אמר לו המעביד: ״אין לי״.

אמר לו העובד: ״תן לי בהמה״. אמר לו המעביד: ״אין לי״.

אמר לו העובד: ״תן לי כרים וכסתות״. אמר לו המעביד: ״אין לי״.

[כאשר מדובר בפועל המכיר את בעל הבית כבר שלוש שנים ויודע שיש לו את כל אלו].

הפשיל העובד את כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש.

לאחר חג הסוכות נטל בעל הבית את שכרו של העובד בידו והביאו אליו (לגליל העליון) ואף נשא עמו עבורו משא כבד של מאכל, משתה ומיני מגדים. לאחר שאכלו ונתן לו שכרו, אמר המעביד לעובד:

״בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני?״

השיב לו העובד: ״חשבתי שמא השקעת את כספך בסחורה שרכשת בזול ולא נותרו בידיך מזומנים״.

״ובשעה שאמרתי אין לי בהמה, במה חשדתני?״

ענה לו העובד: ״שמא מושכרת היא הבהמה לאחרים ונמצאת בידם״.

״ובשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני?״

ענה העובד: ״אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא״.

״ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני?״

ענה העובד: ״שמא לא הפרישו תרומות ומעשרות מהפירות ולכן אסור ליתנם כשאינם מתוקנים״.

״ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני?״

ענה העובד: ״חשבתי שמא הקדשת את כל נכסיך ואינך יכול להשתמש בהם עכשיו״.

אמר לו המעביד: ״בשבועה, כך היה! וכשם שדנת אותי לכף זכות, כך ידון אותך הקב״ה לזכות״.

לכאורה, זה אינו מקרה גבולי, אלא מקרה שבו העובדות הפשוטות שבפנינו נוטות בבירור לכף חובה. הכיצד ייתכן שמידת הצדק תחייב לדון לכף זכות בנסיבות שכאלו, שבהם מעביד לא משלם לעובד את שכרו, וטוען ״אין לי״ כאשר ממונו ידוע ומפורסם? האם זו מידת הצדק?

ו. בסוגיה האמורה במסכת שבת (דף קכ״ז עמ’ ב’) נאמר כי ״כל הדן חברו לכף זכות - דנים אותו מן השמיים לכף זכות״. ברם, איזו השוואה היא זו? הן האדם הדן את חברו לכף זכות עושה כן בתנאים של ספק ואי ידיעה של העובדות, ואילו אצל הקב״ה איך הוא ״דן לכף זכות״ ומטה את הדין? הלא הוא עושה זאת במצב שבו העובדות ידועות לו היטב, שהרי אצל הקב״ה אין ספק כלשהו ביחס למציאות.

ביאורו של ה״שפת אמת״

להבנת הדברים נפנה לביאורו של ה״שפת אמת״ המדייק בלשון המשנה. לא נאמר ״הוי דן כל אדם״, אלא ״הוי דן את כל האדם״. אם תדון את האדם אפשר שתמצא בו הרבה חובה, אך אם תדון את כל האדם ודאי תמצא בו גם זכות. הווי אומר, כי כשאדם נתקל במעשה שלילי, עליו לדון את האדם כמכלול ולראות לנגד עיניו את מי שעשה את המעשה מזווית ראייה של ‘כל האדם’ על כל מעלותיו וחסרונותיו, בשים לב לרקע שבו גדל והתחנך ולמציאות שבה הוא פעל.

אבל הרבה יותר מזה. נראה כי בדברי ה״שפת אמת״ טמון רעיון מאוד עמוק שמבאר סנגוריה מהי. סנגוריה איננה זווית ראייה המתעלמת מן הידוע, אלא אדרבה, סנגוריה נובעת מראייה יסודית של מכלול שלם, ורבדים עמוקים שאינם נראים על פני השטח בראייה ראשונה ושטחית. כאשר בוחנים את הנסיבות כולן, מגלים גם צדדי זכות. ראייה כוללת זו, היא זו העושה צדק עם האדם (״בצדק תשפוט עמיתך״) שכן היא מביאה במשפט את כל ההיבטים של העניין - ויש בה כדי להביא ללימוד זכות. לימוד הזכות על האדם, אינו הטיה מדרך האמת. לימוד זכות הוא האופן שבו יש לראות את האדם — ‘בצדק’.

גם הכלל שאמרו ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״, הוא חלק מן הציווי לבחון כל דבר על כל היבטיו, שהרי כל מעשה צריך כאמור, להיבחן לפי מכלול תכונותיו ונסיבותיו של העושה. עלינו לבחון את מצבו של האדם באותו מקום ובאותו זמן. התנא מדגיש על כן, שאדם אינו יכול לחוש את עוצמת רגשותיו של חברו בשעת עשיית המעשה אלא אם כן עמד באותו מצב וחש זאת בעצמו.

ראיית כל צדדי העניין היא החושפת את האמת, ועל כן עומד העולם על הדין, השלום — והאמת, הכוללת הכרעת הדין רק אחרי שמיעת סנגוריה ראויה. כמו כן, יובן שהחיוב לדון אדם (לכף זכות) — אינו חיוב להיות שיפוטי, אלא חיוב לתור אחר כל נקודת זכות אפשרית ולהפוך כל אבן כדי למצוא נקודת זכות. ואין אדם יכול לעשות זאת אלא לאחר שיגיע למקומו של הנידון, שכן רק אז מועשרת ראיית המכלול שלו והחשיבה מופרית באמצעות מרחב חווייתי שגורם לאדם לעשות כל מאמץ כדי לחשוב על כל ההיבטים האפשריים. כך מצינו בסוגיה במסכת שבת דף קכ״ז עמ’ ב’ אודות העובד שמעבידו לא נתן לו את שכרו כי חשיבה כוללת ויצירתית הצליחה לאתר היבטים שאין חושבים עליהם במחשבה שטחית, ומובן כי מי שעושה כך גם הקב״ה דן אותו לכף זכות.

חידושו של השפת אמת הוא אפוא שסנגוריה היא ראיית מכלול וכוללת היבטים שאינם נחזים בראייה מרפרפת שמתמקדת רק בפני הדברים. בניגוד לראייה שטחית ורדודה, הסנגור בוחן היבטים שאחרים לא ראו, כי הראייה שלו יסודית יותר, עמוקה יותר, מקורית יותר, מקיפה יותר. היסודיות מולידה את צדדי הזכות!

סנגוריה כפעולה מכוננת

ראיית כל היבטי העניין, לרבות החיוביות שבהן, חיונית למשפט צדק, שבו יש הכרח לדון ולשמוע את כל הצדדים. אבל, הרבה מעבר לכך. לעיתים כאשר דנים אדם לכף זכות, ולו מחמת נקודה אחת חיובית שנמצאה בדוחק, יש בכך כדי לשנות את האדם הנידון. ולהיפך, אם מרשיעים אדם ומתייגים אותו כרע, מעלים אותו על מסלול שבו הוא יצדיק את הציפיות. אולם כאשר מזכים אותו ומתייגים אותו כטוב ומצפים ממנו לטוב, הרי שהוא מקבל הזדמנות להגשים ציפיות חיוביות אלו.

רבי נחמן מברסלב ביאר דברים אלו באופן מרהיב (ליקוטי מוהר״ן תורה רפ״ב הידועה כ״אזמרה״) בה הבהיר כי בכל אדם מטבעו יש טוב, ואף רצון להיטיב לזולת. הרוע שבאדם הוא במידה רבה חיצוני, בבחינת (שיר השירים א’, ה’) ״שחורה אני - ונאוה״. האדם יכול להיות יפה בתוכו פנימה אף בעת שהוא מלוכלך ומזוהם, וזאת אם הלכלוך הוא חיצוני ולא משקף את המהות. לפעמים אדם טוב טועה, אבל המעשה לא עושה אותו פחות טוב.

הרבה תלוי בנסיבות שבהן הוא נתון ובתדמית שלו בעיני אחרים ואף בעיני עצמו. אם מלבים את הלהבה הפנימית היא יכולה להאיר גם את חיצוניותו של האדם. על כן, חשוב לבנות תדמית חיובית לאדם לחשוף את נקודות הזכות שבו, (וכמובן, לומר לו את הדברים) כדי לחזק בו את נקודת הטוב שמשקפת את ה״אני״ הפנימי העמוק והאמיתי שבו.

לימוד הזכות על החייב וגילוי נקודת הטוב שבו, יוצר ובונה בחייב אישיות חיובית. על כן, גם אם רוב היבטי האישיות הם שליליים, מוטל עלינו ליטול נקודת זכות אחת, שבוודאי תימצא אם רק נביט בעיון במכלול כולו, להתמקד בה וללמד עליו זכות.

כך נאמר (תהילים ל״ז, י’) ״ועוד מעט ואין רשע״. צריך אדם לבקש בו ״עוד מעט״ טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, ולדון אותו לכף זכות.

הדגשת נקודת הזכות שלו תבנה את התדמית החיובית שבו ואז יחדל אכן להיות רשע וישתנה מהיסוד. המשך הפסוק האמור הוא ״והתבוננת על מקומו ואיננו״. מבאר רבי נחמן ״על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה, וזהו ‘ועוד מעט - ואין רשע’. על ידי שמוצא ברשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה ‘והתבוננת על מקומו ואיננו’, היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו - שם על מקומו הראשון״.

לדון את עצמו לכף זכות

לא רק בדיון על הזולת מוטל חיוב זה, על האדם מוטל לדון אף את עצמו לכף זכות. אמנם, עליו להיות אמיתי ונוקב עם עצמו בחשבון נפשו, בלי הנחות. אך אל לו ליפול לתהומות של ייאוש ודיכאון גם אם התוצאה לא מרנינה. אדרבה, עליו למצוא בעצמו את אותה נקודה חיובית, המכונה ״עוד״ בפסוק ״ועוד מעט ואין רשע״, ואז יתקיים בו הפסוק (תהילים קמ״ו, ב’) ״אזמרה לאלוהי בעודי״ (בנקודת החיוב, ה״עוד״ שלי), כי האדם יכול להושיע את עצמו, אם יאחז בנקודה החיובית שבו, ויבנה באמצעותה את תדמיתו החיובית בעיני עצמו. תדמית חיובית זו של האדם בעיני עצמו תשתקף במציאות ותשנה אותו לטובה. לימוד הזכות עושה אפוא צדק עם האדם, ומשקף מציאות אמיתית, באשר יש בו כדי לשנות אותו לטובה.

סנגוריה כראיית מכלול - דוגמאות

לדון לכף חובה קל ופשוט. כדי להסיק מסקנה לחובת אדם אין צורך להתעמק ודי בראיית הדברים בשטחיות, כפי שהם נראים על פניהם. לשרבט משוב שלילי יכול בנקל כל אדם שאינו חושב. להפליל ולהקלין יכול כל אדם שטחי. אבל כלשון הגמרא במסכת ביצה (דף ב’ עמ’ ב’) ״כוח דהתירא עדיף״, קל להחמיר ולאסור, אך כדי להתיר צריך חשיבה מעמיקה וידיעת המכלול. בדומה לכך, הסנגור אינו מסתפק בראייה רדודה ושטחית, אלא מעמיק ובוחן היבטים נוספים הטמונים באותה התנהגות עצמה, ואשר אינם גלויים במבט שטחי ראשוני.

המבקש ללמד זכות צריך לעמול ולאתר זווית ראייה המסתתרת בשפריר חביון של האירוע.

לימוד זכות נובע מעיון שיטתי, שבו האדם בוחן את כל צדדי העניין, באופן מעמיק ומקיף.

מכוח יכולות עיוניות אלו צומחת יכולתו של הסנגור הגדול ללמד זכות.

ראיית עומק זו היא המאפשרת לגלות את כל נבכי העניין, ולמצוא בו צדדים שונים, שיש בהם כדי ללמד זכות. זו יכולתו של סנגור גדול.

נמשיל את הדברים בשלושה משלים:

א. סנגוריה של משה רבינו - בפרשת ״כי תישא״ משה מתייצב ללמד זכות על עם ישראל אחרי חטא העגל. הכיצד ניתן לסנגר על העם בעקבות מעשה נורא שכזה? הקב״ה קרע עבורם את הים, שידד מערכות טבע בעשרת המכות, הוציאם ממצרים, נגלה אליהם בכבודו ונתן להם תורה בסיני. ובעוד שהלוחות נכתבות בכתב אלוקי, העם בוגד בה’, עובד עבודה זרה, מחליף הנהגה אלוקית בעגל, ואף שמח בחטאו זה ופורץ במחולות סביב העגל. מה יעשה סנגור שמטילים עליו לסנגר על מקרה ״אבוד״ שכזה?

משה התייצב לפני ה’ (שמות ל״ב, י״א־י״ב) ״ויחל משה את פני ה’ אלוהיו ויאמר: למה ה’ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמור, ברעה הוציאם להרוג אתם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה. שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך״. כלומר, אם ה’ ימצה את הדין עם עמו, יתחלל שם ה’ ומצרים יאמרו כי אין בכוח ה’ להושיעם. טיעון זה פעל. על אף חומרת החטא, טענה זו מתקבלת על ידי הקב״ה ונאמר (שמות ל״ב, י״ד) ״וינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו״.

ובכן, מה חידש משה בטיעונו? האם טיעון זה לא היה ידוע מראש לקב״ה היודע כול?

מאידך גיסא, הרי אם הטיעון היה ידוע מראש בעת שה’ חפץ למצות את הדין, כיצד הביא טיעון זה לשינוי בעמדת הקב״ה?

נראה אפוא כי ראיית הסנגור שאפיינה את משה, הייתה להרים אבן ולמצוא תחתיה מרגלית שהייתה שם - מאז ומעולם, אלא שהוא מיקד זרקור לנקודה זו.

ההטיה לכף זכות מגיעה על ידי הדגשה של נקודה אחת מתוך המכלול הקיים שההתייחסות אליה נותנת משקל אחר לעניין הנדון. אכן העובדות היו קיימות גם קודם ואין בהן חידוש. אבל, החידוש הוא בזווית הראייה הנובעת מראיית מכלול.

משה, כגדול הסנגורים של עם ישראל, הפנה את המבט האלוקי להחלטת ה’ להוציאם ממצרים, שסיבתה בוודאי טמונה באותה נקודה טובה הקיימת במהות עם ישראל. נקודה שהצדיקה את העדפתם על המצרים ובחירתם ל’גוי מקרב גוי’ לשם יצירת עם קדוש. בראיית המכלול יש להתחשב לא רק במעשי ישראל כרגע, אלא גם בהיבט שהקב״ה לא החשיבו בתחילה והוא האינטרס של ה’ עצמו בבחירת עם ישראל.

קידוש השם שהתרחש בהעדפת בני ישראל היוצאים ממצרים, לעומת חילול שמו הגדול שיתרחש אם חלילה יתברר שהוצאתם הייתה כדי ‘להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה’. הנה כי כן, כשמעיינים בדברים בראיית מכלול, מוצאים בהם צד זכות המאיר את הכול באור אחר.

ב. סנגוריה בדור השואה - הרב אליעזר סילבר מארה״ב, פגש אחר השואה, אדם שסרב להתפלל. אדם זה טען כי אינו מעוניין להתפלל לאחר שראה במחנה הריכוז מישהו שהצליח להביא עמו סידור אך דרש מאנשים חצי ממנת הלחם היומית שלהם בעד תפילה אחת.

שאל אותו הרב סילבר: ״מדוע מביט אתה רק על חמדנותו של בעל הסידור ואינך רואה, באותו מקרה עצמו, את העובדה שיהודים ויתרו על מאווייהם הגשמיים ונתנו מפיתם, במסירות נפש ממש, כדי שיזכו להתפלל?״

״בצדק תשפוט עמיתך״ - צדק מחייב לראות את כל הזוויות של העניין, ולא להיות חד ממדי. באותו סיפור עצמו יש צד זכות, חיובי, כה מודגש וברור, שכל המביט על העניין כמכלול - רואה אותו.

סנגוריה של רבי לוי יצחק מברדיטשב, המכונה ״סנגורם של ישראל״. רבי לוי יצחק ניתח את הדברים לעומקם, ראה מכלול ומצא - סנגוריה. פעם אחת ראה רבי לוי יצחק אדם המושח את גלגלי העגלה בזמן תפילתו. לכאורה, היה זה מעשה שלא ייעשה, שהרי מי שמתייצב בפני מלך מלכי המלכים אינו יכול להמשיך לעסוק בעיסוקיו. אולם, רבי לוי יצחק לא התייחס לאותו אדם כמי שעוסק במלאכתו תוך כדי תפילה. להיפך, הוא ראה בו אדם שתוך כדי עיסוקיו השוטפים מוצא לנכון לפנות את ליבו לתפילה, ואינו שוכח גם בעת עבודתו השוטפת כי יש ריבונו של עולם, שמידו הכול ואליו יש להתפלל.

פתח דבר - פירושו של רבי לוי יצחק מברדיטשב לתורה ולמועדים

רבי משה חיים לוצאטו (הרמח״ל) בספרו ״מסילת ישרים״ פרק י״ט מציין כי מוטל על הצדיקים ״ללמד סנגוריה על הדור כולו״. וכבר אמרו חז״ל (יומא דף ע״ז) כי אף המלאך גבריאל הוזמן לשוב ולהיכנס לפנים מן הפרגוד רק כאשר מצא נקודת זכות ייחודית ולימד סנגוריה על ישראל. גם לגדעון (שופטים ו’, י״ד) נאמר: ״לך בכוחך זה והושעת את ישראל״. מה פשר המונח ״כוחך זה״? מבאר הרמח״ל ״לפי שלמד סנגוריה על ישראל, כי אין הקב״ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב״ה מגדיל את אהבתו אליו, כשם שהאב אוהב את מי שמלמד סנגוריה על בניו״.

רבי לוי יצחק מברדיטשב היה סנגור גדול לעם ישראל. אהוב לשמיים ואהוב לבריות.

ראייתו של רבי לוי יצחק מברדיטשב היא ראיית מכלול, ראיית עומק, המאפשרת לגלות את כל נבכי העניין, ולהאיר צדדים שונים, חדשים, מקוריים.

אכן, כאמור, זו יכולתו של סנגור גדול.

יכולת כבירה זו ניכרת בפרשנותו של רבי לוי יצחק לתורה ולמועדים.

בספרו ״קדושת לוי״ על פרשות השבוע והמועדים, מעניק לנו רב לוי יצחק מברדיטשב זוויות ראייה ייחודיות - ראִיית סנגור, המלומד בלימוד זכות, מכוח עומק מחשבתי והארת זוויות מחודשות של הדברים. ואכן, הדברים מרהיבים. מקוריים. מאירי עיניים ושובי לב. הפרשה נראית כה שונה לאחר שמעיינים בספר ״קדושת לוי״. החידושים שמחים כבעת נתינתם בסיני, ומהווים צוהר לעולמה של החסידות בכלל, על עומק המחשבה הטמון בה, על הארת הפנים שבה ניחנו פירושיה, ועל כוחה להאיר את נקודות הטוב שבכל יהודי.

עיינתי בספר ״קדושת לוי״ מידי שבת והדברים היו מקור קדושה ואורה לכבוד ולעונג שבת.

ניסיתי להעביר את התלהבותי לבני המשפחה בשולחנות השבת, אך לעיתים נתקלתי בקושי. פניתי על כן לבאר את הדברים בלשון ימינו, באופן שיהיו בהירים, ברורים, שווים לכל נפש ומובאים בראיית מכלול. אכן, הסבר הדברים בספר דנא אינו כתוב במקור והוא נובע מניסיון שלי, לדלות רעיונות נשגבים הנכללים בדבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשב ולעיין בהם בראיית מכלול. לשם הבנת הדברים גם הבאתי מדברי גדולי מחשבה רבים ושונים במרוצת הדורות. הספר הקדוש ״קדושת לוי״ ראוי לעיון רב, הרעיונות בו שגיאים ונשגבים. אינני מרהיב עוז ״לעלות בהר ה’״ ומקל וחומר שלא ״לנגוע בקצהו״. אולם, תורה היא וללמוד אנו צריכים. דברים קדושים ומרוממים אלו חשתי צורך להבהיר, ללמוד ולבאר, ובטוחני כי אם חלילה לא כיוונתי בדבר מה באופן מלא לדעתו של רבי לוי יצחק, הרי שהוא יסנגר וילמד עליי זכות, שכן כוונתי בדברים לפתוח צוהר לדבריו ולרעיונות יסוד בחסידות.

ביאוּר זה רשמתי לעצמי, מידי מוצאי שבת, אף הרחבתי והקדמתי הבהרה של יסודות בחסידות והגוּת, כדי שיהיה בפנינו דבר סדור ומבט כולל, על מה שנכתב בקצירת האומר.

ניתן לומר על כך, כפי שכתב הרמח״ל בסוף ספרו ״מסילת ישרים״, כי ספר זה ״להתלמד בו חיברתיו, ולהועיל לאנשים שכמותי ברבים נתתיו. אולי אזכה שיזכו אחרים על ידי וייטב להם בעבורי, ואעשה נחת רוח ליוצרי״, ושמא אף נחת רוח למחבר הגדול והקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשב.

דבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשב הם זרקור ומאור גדול, אשר לאורו התבארו רעיונות נפלאים ומושגי יסוד בחסידות. בחרתי ליטול בכל פרשה ופרשה אבן טובה אחת מן הספר ״קדושת לוי״ של רבי לוי יצחק, ללטשה ולהציגה בסגנון שווה לכל נפש, למען ייחשפו הרבים לדבריו של הסנגור בפירושו לפרשה.

מי ייתן ויהיו הדברים לרצון, ובמרום ילמדו עליי ועלינו זכות, שתהא למשמרת שלום.

אברהם וינרוט