שיקגו קרית גת

 

הִנֵּה אֲנִי מַתְחִיל בִּפְעֻלּוֹת הַחְסָרָה

הָאָפְיָנִיּוֹת לִי בְּמַצַּב חֵרוּם.

 

רֵאשִׁית, מֵסִיר יְמֵי עֲבוֹדָה, לְאַחַר מִכֵּן הֶרְגֵּלִים,

אֲנִי אוֹסֵף אֶת הַשִּׂיחוֹת שֶׁלֹּא נַעֲנוּ

וּמְפַזֵּר בָּאֲוִיר, מִתְקַשֵּׁר אֶל זִכָּרוֹן

לֹא נָכוֹן. הַמָּנוּי שֶׁחִיַּגְתָּ אֵלָיו

עָמוּס כָּעֵת. תּוֹדָה.

בַּיָּמִים אֲנִי יָשֵׁן לֹא רַע וּבַלֵּילוֹת

מִתְעוֹרֵר כְּדֵי לִכְתֹּב.

 

הָיֹה הָיְתָה לִי

אַהֲבָה שֶׁלֹּא הִצְלִיחָה לְהִנָּעֵץ בַּבָּשָׂר.

 

הָיֹה הָיָה לָהּ גּוּף

שֶׁהָפַךְ לְזִכָּרוֹן שֵׁנִי.

 

נופל ובוער את דרכו החוצה, עולה על עץ ולא מוכן לרדת, הולך לאיבוד ומחכה ליד עמדת השומר, בשער פריז. המשורר מפתח מערכת יחסים מורכבת וסבוכה בין שיקגו לקרית-גת, בין אם לבנה, בין משבר למשבר, בין זיכרון שני לשכחה קיומית. השירים מסמנים את אי הדרך אל הבית הלא מוגן, בו חשבון החשמל שולם אך חשבון הנפש עוד צובר פעימות. המילים גולשות כמו מסרט: "בנים דומים יש לכולם/ אבל הכתם/ כמו בן יחיד"

(לורן מילק עורכת הספר)

 

שיקגו – קריית־גת", ספר השירה השני של אלון בר, שקיעת האי טובאלו (אי באוקיינוס השקט המאוים מעליית מפלס הים). הוא מבקש מדמות משמעותית, שתיקח אותו לראות את הקטסטרופה. ובתוך כך, ספר השירה עושה את הבלתי אפשרי, הוא גם מתריע באופן אקולוגי נגד האובדן של האי, ובו בזמן מבקש לשקוע עימו במבט פואטי. שיריו העקורים ממקום, מבקשים לסמן מפה של המתח הגזעי, הפוליטי והאתני שבין שיקגו וקריית גת; תוך כדי מצב חרום שמטשטש את הגבולות בין החושים לבין הסביבה. הספר חוזר לימי הילדוּת, בהשגת גבולות בין עבר להווה, בכדי להריח ולו פעם אחת את בקבוקי הבושם של הזמן (הנצחי). הוא מבקש את ההשלמה הבלתי אפשרית עם האובדן של העורלה, ההסללה של בתי הספר, הרגע הראשון של אהבת הגברים ועוד. הוא ער למרחב האורבני היהודי המופקר סביבו ובתוכו. ולמרות שהוא נותר מחוץ לביתו, מחוץ לשפה שלו, הוא מבטיח לשלם את חשבונות הנפש, שיחזירו את האנושיות, למי שאין לו יכולת לשלם חשבונות חשמל במשא הממית של העברית. המהלך כולו מאוד חתרני, ודיאלוגי, סיכוי אחרון לכתוב שירה, לפני שתקום על שמו אנדרטה של ייאוש. על אף פי כן, זאת אינה שירה של הארה, זאת שפה נדירה שמחשיכה את החשיכה הבוערת, בשמות הנוראיים שנתנו לעצמנו.

(מתי שמאלוף)