יומן נדידה

שֶרְפְּץ, פולין, נובמבר 2013

רטט עצבני הרעיד בעפעף העליון שבעינו הימנית ושוב הזכיר לדודק ששום דבר אינו בשליטתו. לא באמת. לרגע עמד שם ליד חלון המטבח, רק כיור החרס העמוק עליו נשען קלות עצר אותו מלהצמיד את אפו אל הזגוגית, ובהה במבטו אל החצר הקדמית.
הוא התעכב לרגע על העלים המרפדים את הגינה הקטנה בצהוב, אשר כמו להקת דגיגים התנועעו קלות. העלים זרחו באותו בוקר והנה ביניהם ראה את הנחליאלי הקטן. בין השלוליות ניתר לו אחד הפריטים האחרונים של זן זה. רבים כמותו כבר יצאו לדרכם ואולי כבר מעופפים מעל ארצות אגן הים התיכון שממזרח, מחפשים את סימני הדרך המוכרים להם מימי קדם. וגם זה כאן, שמקורו וזנבו מרפרפים מעל מימי השלולית כנדנדה עלֹה עולה וירוד יורדת, בתאיו הקטנטנים מוטבעת תמונתו של האגם הכחלחל המתגלה אחרי הרי הלבנון. בסינרו הצחור משתקף עוד הקטן בשלולית הפולנית, טבילה אחרונה לפני המסע לאפריקה. דודק עצם את עיניו ונשם עמוקות.
יוסטינה הביטה בו בשקט מן הצד. היא ידעה שזהו אחד מאותם רגעים שעליה לכבד, ובלבה האמינה כי הוא שרוי בהוויה לה היא זוכה כאשר אצבעותיה העדינות מגששות אל הצלב שעל צווארה וזהבו כמו עוטף אותה קדוּשה. היא היתה אישה מאמינה.
המטבח הקטן הבהיק בניקיונו. האור מן החלונות הרחבים הוסיף לתחושת הרעננות, גם ברק מסגרות החלונות הצבועים לבן. על שולחן פינתי קטן מכוסה מפה צהובה בהירה רקומה בלבן, עמדה סלסילת הלחם מארוחת הבוקר. אף פירור לא תעה אל השולחן.
המפה היתה מגוהצת, מוקפדת. כאן נהגו דודק ויוסטינה להסב יחדיו מאז עזבו ילדיהם את הבית. השולחן הגדול שבסלון הבית שימש רק לאירוח.
דודק פקח את עיניו ומבטו רך בזכות השקט שהעניקו לו הרגעים הללו עם עצמו. כך אהב לעשות מאז ילדותו, כבר לא זכר מדוע.
בכל פעם שהיה עוצם את העיניים ונושם עד הבטן, היה כל תא מתאי גופו מתמלא בתחושה נשכחת ובבושם אחר. "אהיה תמיד איתך," היה מדמה לשמוע קול עמום בתוכו, ועם הזמן האמין כי היה זה משהו שאמרה לו אמו עוד בטרם הופקד בידיהם הטובות של אביו ואמו המאמצים שגידלוהו באהבה. את אמו הביולוגית לא זכר, גם לא זכר בדיוק מתי נודע לו על קיומה. ולא שאל.
גם לגבי עובדת היותו מאומץ עד היום הוא לא זוכר מהיכן נודע לו. לא נשתמרה בלבו זיכרונה של איזו שיחה עם הוריו בה
גילו לו זאת. הוא אף נרתע במהלך השנים מלשאול על שורשיו האמיתיים. ילדותו היתה עטופה באהבתם ואולי בשל כך חשש לסדוק בשאלותיו את השלמות, שבתוך תוכו ידע כי היתה שבירה עד מאוד.
הוא ידע, פעמים אף חש כי בדה זאת מלבו, שהופקד אצלם למשמרת בתקופת המלחמה. פירורי הזיכרונות העמומים שלו
מאמו יולדתו הם ככל הנראה תוצר פרי דמיונו, אך דודק בחר שלא לוותר עליהם ולא לבטלם.
הוא נולד בזמן המלחמה, בשנת 1941 , וזה הספיק כדי שירקום במוחו סיפורים כאלו ואחרים. רק בימי נעוריו, בתוך סערות הנפש שליוו את התבגרותו, עלה בו מדי פעם הדחף לשאול, אולם אז היה זה מבטה החרד של אמו שמנע זאת ממנו. ברגישותו הבין שהידיעה הברורה עלולה לפגוע בה וזה היה מחיר שהוא בשום אופן לא היה מוכן לשלם. הוא העדיף את העמימות. רק מדי פעם נשם עמוק אל תוכו כדי לחוש את שלא ידע, ולהתמלא.
את הרהוריו קטע צלצולו המכני של הסלולרי החדש שהיה מונח על השולחן הקטן. המכשיר הקומפקטי נע קלות ואף הבהב כאילו היו לו חיים משל עצמו.
"בשם אלוהים, דודק, בקש מבסיה לשנות לך את הצלצול כשתבוא," קראה אליו יוסטינה, "בסיה שלנו כבר תדע מה
לעשות."
בסיה, שמה של נכדתם בהירת העור והשיער, אשר עיניה הפתיעו בברק חום עמוק, היה עבורם שם נרדף לאהבה ולשמחת חיים.
בסיה התגוררה עם בתם רוזה במרחק כמה רחובות בלבד, ונהגה להגיע לביתם מדי יום לאחר בית הספר או החוג לבלט. רוזה, בתם הבכורה, גידלה אותה לבדה ועבדה עד שעות מאוחרות. נכדתם בת השתים־עשרה מילאה את חייהם בעשייה מכוונת, והם שמחו לפנק אותה. לבם הִתחיָה מכך בכל יום מחדש.
כאשר נודע להם לפני שנים, באותו ערב חג מולד שהתחיל כמו כל אלו שקדמו לו, כי רוזה עומדת להפוך לאם חד־הורית,
בתחילה נבהלו מאוד. תחושת אשם צורבת הצטרפה אל חייהם ודרה עמם, מכבידה על נפשם ומכתימה את ימיהם. במיוחד חש דודק כי משהו שהוא מסתיר אפילו מעצמו, מתגלה דווקא בילדיו, בקיומם מלא התהפוכות. כל מאמציו להיות ולהתקיים במה שצייר לעצמו כהרמוניה נורמטיבית, התערער ונסדק בחייהם של בנו טאנק ובתו רוזה. אמנם לנכדיו שאהב בכל לבו כבר היו ספרי ילדים שבהם מיוצגות משפחות מגוונות, חד־הוריות, חד־מיניות, אך הוא חש תמיד געגוע וכמיהה למשהו שלם, כזה שלא צריך לכתוב עליו ספרי ילדים מתוחכמים וחדשניים ומאוירים בעליזות כדי להצדיקו.
יוסטינה התיישבה בכורסת הנצרים שליד החלון הפונה אל הגינה האחורית ומבטה הכחול העמוק סקר את כותרותיו של
עיתון הבוקר מבעד למשקפיה המלבניים, מבלי שנתנה דעתה על שקראה. מחשבותיה נדדו לימים רחוקים.
לאחרונה, מאז פרשו שניהם לגמלאות, לקחו אותה הרהוריה יותר ויותר רחוק, יותר ויותר מוקדם. ככל שעברו השנים כמו
התרחב טווח ראייתה, והיא התבוננה על חייה ועל השנים שחלפו במבט שהכיל כל כך הרבה. נזכרה איך היה מרכיב אותה דודק על כידון אופניו בפארק ואיך עצר בוקר אחד, אחז בשתי כפות ידיה הקרות בתוך שלו וסיפר לה על כך שאומץ על ידי הוריו כשהיה אך פעוט קטן. ולאחר שראה כי דבריו נספגו בה ומצאו מקום בלבה, הצהיר על אהבתו וביקש ממנה להינשא לו.
כבר אז ידעה בחוכמה, ומתוקף חושיה הבריאים, שהדברים קשורים אלה באלה. משחשף בפניה את המקום המעורער שבתוכו, החליטה כי תעניק לו את היציבות ותהיה אחת ויחידה, צלולה וברורה, והוא ייאחז בה. היא אמרה לו זאת ואימצה אותו אל לבה ואל חייה. באותו הלילה שבו ראתה אותו לראשונה במערומיו כרכה סביבו את רגליה ללא מילים, וקיבלה אותו אל תוכה כאומרת לו שאין זה משנה כלל מוצאו ואין צורך להם במילים או הסברים.
שוב צלצל הטלפון והפעם הספיק לענות, כבר זכר כי הצלצול הצורמני בוקע מן המכשיר החדש שלו ונחפז אליו. "מי?" שאל
והרים את קולו. "אה, טאנק, כן... כן... לא הספקתי קודם, יש לי טלפון חדש ואני עוד לא מסתדר איתו כל כך. כשתבוא תוכל לעזור לי..." חזר לקולו הרגיל, מלא ועמוק ורך.
"מתי? ... אה, נהדר. יופי! ... יוסטינה," קרא לה, מרים שוב את קולו לכדי צעקה צרודה, "טאנק ואנטול מגיעים לסוף שבוע."
הוא ידע כמה תשמח. "יופי, טאנק, כמו שאני מכיר את אמא, היא תיכנס בעוד כמה דקות למטבח ותתחיל לבשל את כל מה שאתה אוהב... לא, אני לא צריך כלום, גם כאן כבר אפשר לקנות הכול.
תביאו את עצמכם וזה מספיק... ביי, טאנק, תמסור שלום לאנטול ונשיקה לפיוטר."
כמה שמח עתה לקראתם. הוא יצא מיד לחצר לגרוף את העלים היבשים שהצטברו ביומיים האחרונים על המדשאה הקטנה בחזית הבית. שוב נזכר באותה פעם ראשונה שטאנק הגיע אליהם עם חבר והסביר להם שהוא בן זוגו. כמה כעס אז, כמה התערערה דעתו לנוכח המילים, כמה חסר אונים היה אל מול ההודעה המבזה. וכעת אין טבעי לו מלארח אותם בביתו, את טאנק ואנטול, כאילו היו שני בניו. אהבת נפש אהב אותם. הם מילאו את הבית מחשבות חדשות, הומור רענן ואהבה רחבה. בכל פעם התפלא על כך מחדש, ובעיקר התפלא מיכולתו שלו להשתנות ואף התגאה בכך.
רוח עזה הכתה בו לפתע והרימה בתנועה עגולה את ערמת העלים שאסף, והוא עמד בתוך ענן זה של שלכת מתעופפת
ולרגע נראה כדמות בחלום. אז השעין את המגרפה על קיר הבית ונכנס. "סגור את הדלת," הזדעקה יוסטינה, "איזו רוח!" והוא סגרהּ.
"עוד מעט תגיע בסיה, והיא מגיעה תמיד רעבה. שאערוך את השולחן?" שאל ולא מפני שלא ידע את התשובה, הרי תוך כדי ששאל כבר עשה, מתענג על השיח היומיומי, על הדיבור הזה על בסיה, על העמלנות הזו של שניהם שממלאה כל חשש לריקנות בחמימות, בתחושת הידיעה הפשוטה של המשמעות הנבנית ממעשים קטנים וברורים. כל חייו הרי נבנו משרשרת הרגעים שתפר זה לזה בידיעת הדבר הבא, במין חריצות משפחתית שלא יודעת שובע.
"כן, דודק, ותכין את המיץ שהיא אוהבת, אני כבר קמה לחמם את האוכל," נשמע קולה לאה מעט מהסלון. עדיין היתה מעלעלת בעיתון, משתהה עוד מעט במנוחתה.
ושוב עמד אל מול חלון המטבח הצופה אל החצר הקדמית ושער הכניסה וחיכה לבואה. וכשחזה בשתי צמותיה הזהובות מיטלטלות במרוצתה כשתיק בית הספר מתדפק על גבה הצנום, פסע אל הדלת נרגש כאילו לא בכל יום פסעה כך מבעדה. והיא היודעת את הטקס ומשתתפת בו בעונג, נפלה אל תוך זרועותיו המושטות אליה, "זַ'דק, ז'דק."* היא חיבקה אותו, הסירה את הילקוט בכניסה ורצה אל הסלון, שם ישבה יוסטינה, חיוכה המשוח בפוקסיה כהה חורץ קמטים עגולים סביב לחייה. "בַּבְּצ'ה,** את עייפה היום?" קראה.
"לא, בסיה, רק נחתי קצת ועכשיו אחמם את האוכל ונשב. איך היה בבית הספר?"
"בסדר, בבצ'ה. מה כבר יכול להיות! מה זה, ז'דק? טלפון חדש?"
"כן, כן, הטלפון החדש שלי, אבל אני עוד לא כל כך שלו." הוא נשמע כמעט מתנצל, נבוך. "אני לא ממש מבין אותו ולא יודע מה זה כל הדברים. את בטח יכולה ללמד אותי, נכון, מתוקה? אתם הצעירים מבינים את המכשירים האלו... כן, כן. אני כבר לא יכול לתפוס את זה, כל פעם יש עוד דברים חדשים, איך אתם קוראים לזה הצעירים? אופרציות? אפליקציות?"
"באמת, ז'דק, זה לא כזה מסובך, אני אלמד אותך. זה אייפון מעולה. בוא אני אסדר לך את הצלצול, את המסך. לא העברת את המספרים שלך?" וכבר אצבעותיה ריחפו בביטחון מלא, המסכים התחלפו ביעף, ועיניה היו ממוקדות לחלוטין בעשייתה הזריזה. כפלא היתה בעיניו נכדתו.
"מה אתה שותק היום, ז'דק? אין לך מה להגיד? אתה אף פעם לא שותק ככה," צחקה. אבל הוא דווקא הִרבה לשתוק, כך לפחות חש, ולא ידע מה לומר.
"לא רציתי להפריע לך כשאת מתרכזת באייפון."
"אני לא צריכה להתרכז," צחקה. "ספר לי משהו!" היא הרימה אליו לרגע את עיניה החומות ומיד השפילה אותן שוב והמשיכה.
"איזה צלצול אתה רוצה? ואיזו התראה להודעה? ואתה לא רוצה תמונה שלי?" וכהרף עין צילמה את עצמה צוחקת והמשיכה בעבודת העריכה.
"לא אכפת לי הצלצול, משהו שנשמע נחמד. תבחרי את. טאנק מגיע בסוף השבוע, שמעת?"
"דוד טאנק?" שאלה בציפייה. "רק הוא?"
"גם אנטול."
"ופיוטר?"
"מה נראה לך, בסינקה, שישאירו אותו לבדו בבית? הוא הרי יאכל את כל הממתקים אם ישאירו אותו ללא השגחה!" הוא
נעמד מאחוריה וליטף את ראשה, מציץ מעבר לכתפה באצבעותיה המפזזות על מסך האייפון החדש. "ודאי שפיוטר מגיע. מה את דואגת! כמה זמן כבר לא התראיתם, את ופיוטר?"
"הם היו כאן בקיץ. אתה לא זוכר? לפני שלושה חודשים בערך. אבל אז באו לשבוע שלם."
פיוטר, בן דודה שתמיד חשה בחסרונו, היה צעיר ממנה בשנה.
תמיד היתה בציפייה לביקוריו. חייו בוורשה היו שונים מאוד משלה, אך ביתם של ז'דק ובבצ'ה היה להם משותף ובמיוחד אהבו לשהות אצלם ביחד. שניהם היוו זה עבור זה איזו השלמה של חלק חסר. היא קינאה בו על שני האבות שהיו לו כשהיא אפילו אחד לא הכירה בשם. לה לעומת זאת היתה אמא והיא גרה קרוב כל כך לז'דק ובבצ'ה, ולמעשה יכלה לבלות בביתם כמעט מדי יום. אך לא הקנאה על היש של האחר קשרה בין בני הדודים, אלא אהבתם העטופה תמיד געגוע. פיוטר אוּמַץ כשהיה בן שלוש ובפעם הראשונה היה לה קרוב משפחה בן גילה. ולו, בפעם הראשונה היתה משפחה בכלל ובני משפחה מפה ומשם. שניהם היו ילדים יחידים, כמהים למשחק משותף או אפילו למריבה ילדותית שביום־יום. וכיוון שהמרחק לוורשה היה כשעתיים נסיעה ברכבת, למדו להתגעגע זה לזה ובכך לטפח את הקשר המיוחד שנוצר ביניהם.
"בואו לשולחן," קראה להם יוסטינה מן המטבח ושניהם, דודק ובסיה, כמו מתואמים ביניהם, חייכו זה לזה. בסיה קמה מבלי להסיר עיניה ממסך האייפון, וגם את צעדיה לעבר שולחן האוכל עשתה כשעיניה מופנות אל המסכים המתחלפים במהירות תחת אצבעותיה המיומנות. שניהם הצטרפו אל בבצ'ה שכבר חיכתה להם יושבת במקומה הקבוע, מגישה אל צלחותיהם קציצות ברוטב ואורז עם צימוקים.
"הניחי את המכשיר המטופש הזה על המדף. לא בזמן האוכל בבקשה," נזפה יוסטינה כמעט בחומרה.
"החכם!" ענתה בסיה.
"מי חכם?" שאל דודק, מביט ביוסטינה הנָדה בראשה בניסיונה לשמור על סבר פנים רציני אל מול נכדתה. בהיעדר אב, חשבה יוסטינה, עליהם להציב לפעמים גם גבולות.
"הטלפון חכם, ז'דק. אתם לא יודעים שקוראים לזה טלפון חכם?"
דודק הביט בנכדתו האוכלת, ועם כל מזלג הנכנס לפיה הרגיש את מעיו שלו מתמלאים חמימות שקטה, וכמעט ששבע ממראה זה בלבד ולא נצרך לאוכל בעצמו. ובכל זאת אכל. יוסטינה היטיבה לתבל את תבשיליה בדיוק כפי שאהב וארוחות אלו כמו מילאו בכל פעם מחדש את החלל שבלבו, אותה ריקנות של שִכחה שכיסתה על הלא־ידוע שבחר לא לחקור. הכאב היה עמום מספיק כדי לחיות עמו והיומיום שרכש בעזרת יוסטינה הרגיע וניחם ובכך הסתפק, יודע כי רבים היו מתקנאים בו.
"הבטחת לי ולפיוטר שתוריד את האלבומים הישנים מעליית הגג ותראה לנו תמונות מהילדות שלך," הזכירה פתאום בסיה,
מרימה עיניה מהצלחת שכבר כמעט התרוקנה, ומסיבה שלא הבין חש שוב באותה צמרמורת. מדוע התחמק בקיץ האחרון שוב ושוב מבקשתם זו? הרי כל הילדים אוהבים להסתכל באלבומים ישנים ולשמוע סיפורים על ימים רחוקים שלא הכירו. בקשתם של שני נכדיו היתה פשוטה ובאה מחדווה עמוקה לחיים ומאהבתם אליו, מדוע טרדה אותו?
"לא הספקתי," ענה מהורהר. "אוריד את האלבומים עוד לפני סוף השבוע וכך נוכל להסתכל בתמונות ביחד כשפיוטר יהיה פה, מה את אומרת? אחרת אצטרך לספר כל סיפור פעמיים ואני כבר זקן מדי בשביל זה ואין לי כוח..." צחק אליה.
"אוף! טוב..." אמרה, מאוכזבת מעט מכך שלא שמעה בדבריו הבטחה של ממש, "אבל אל תשכח."
בערב, לאחר שבסיה כבר עזבה עם רוזה ששבה עייפה וקצרת רוח מעבודתה, ביקש דודק מיוסטינה שתחזיק עבורו את הסולם.
בזהירות עלה שלב אחר שלב, אצבעותיו האוחזות בסולם רועדות מעט, ונעלם בעליית הגג החשוכה. תחילה עמד שם, מייצב את רגליו ואת נשימתו, הביט סביבו וכשהתרגלו עיניו לצללים, החל לראות בהם צורות בעלות משמעות. ארגזים ישנים עמדו שם, ערמות ספרים, תיקיות קרטון שניירת ישנה מבצבצת מהן, כוננית ועליה מגובבים כלים, צעצועים ומכונת כתיבה ישנה. בתחתית אותה כוננית היתה מגירה עמוקה, בה קיווה למצוא אותם אלבומים שבסיה התאוותה כל כך לגלות. ושם גם מצאם. דודק חש מסוחרר מעט מהחשכה, מענני האבק ומריחות העבר שאפפוהו, כמו היה במסע חלומי ומעורפל למחוזות רחוקים שאיימו להופכו למישהו אחר. כל העניין לא נמשך יותר מדקות ספורות וכבר ירד שוב בסולם, לאחר שהעביר בעד הפתח שלושה אלבומים מאובקים לידיה של יוסטינה שחיכתה לו שם כל העת, מביטה למעלה
ובעיקר מתאווה שכל המבצע כבר יסתיים. טוב שחיכתה, חשב דודק, ועד מהרה הסדיר את נשימתו.
היא השתעלה קלות, נושמת בלית ברירה אבק של שנים שעלה מן האלבומים, וצעדה לעבר המטבח. שם הניחה אותם בזהירות על השיש והחלה לנגבם אחד אחד, נוגעת לא נוגעת, חוששת שמה יתפוררו לאבק דק, אך ללא הועיל. חששה היה מוצדק, שכן האלבום הקטן, אלבום הילדות של דודק שהיה עטוף בנייר חום של פעם, השיל עורו זה כשהחליקה את המטלית ברפרוף מעליו.
הנייר החום התגלה כמראית עין של שנים עברו, כאילו התפוגג כבר מזמן והפך לאבק שעדיין עמד סביב האלבום, משמר את צורתו. אבק זה התפורר ונשר, ולתדהמתה של יוסטינה התגלתה מתחתיו עטיפת האלבום המקורית ועליה מונחת היתה מעטפה ובה שלוש תמונות מצהיבות. על גב המעטפה היה כתוב בכתב יד דהוי מאוד: לדודק.
יוסטינה הוציאה בזהירות את התמונות מן המעטפה. מעולם לא ראתה תמונות אלו קודם לכן וגם לא ידעה על קיומן. האם
ידע עליהן דודק? מי החביאן בעטיפה? מדוע היו מוחבאות ולא צורפו לתמונות האחרות שבאלבום? היא רצתה לקרוא לדודק, אך קולה לא נשמע לה. היא עמדה במטבח, הורידה משקפיה מראשה אל עיניה, הסיטה קבוצת שיער אפורה ורכה ממצחה והביטה בתמונה הראשונה. כשהתחדדה זו אל מול מבטה, ידעה. דודק לא הכיר תמונה זו. היא הפכה אותה וקראה את הכתוב בדיו מעונן ומצהיב על גבה: רוזה ושמואל לטוביצקי — 1940 . יוסטינה הפכה בחזרה את התמונה שבידה וקֵרבה אותה אל עיניה. רוזה ושמואל לטוביצקי, מי אלו? מעולם לא שמעה את שמותיהם קודם לכן.
ידיה רעדו. כמו ברק חצתה את מוחה המחשבה כי ייתכן שאלו הוריו של דודק, אך הרעד שאחז בה עמעם את מחשבותיה. צעירים מאוד נראו השניים שבתמונה הראשונה, אולי ביום חתונתם, היא אוחזת בזר פרחים, הוא עומד לצדה, כמעט נוגע בכתפה, אבל איזו נוקשות או אולי חגיגיות מותירה אותו זקוף ומוכל בתוך עצמו.
בתמונה השנייה נראו שתי נערות. האחת, אותה רוזה מהתמונה הראשונה ולידה, מחייכת אל המצלמה בשתי צמות בהירות, נערה נוספת, מוכרת לה כל כך. הייתכן שזוהי לוצ'יה, אמו של דודק בצעירותה? היא הפכה את התמונה, אך מלבד התאריך, אוקטובר 1939 , לא צוין שום שם.
התמונה השלישית, הגדולה מבין התמונות הנשכחות שבמעטפה, הראתה מספר רב יותר של אנשים. מי הם? היא הפכה את הצילום הישן:

משפחת לטוביצקי — 1935 

היא הניחה את התמונות בכיס סינרה, אחזה בשלושת האלבומים המנוגבים ונכנסה אל הסלון הקטן, מתבוננת חרש בדודק הצופה בטלוויזיה. כמעט חמישים שנה היא איתו ולא הכול ידוע לה.
מדוע הרעידו תמונות אלו את נשמתה? מדוע היו מוסתרות כל השנים? האם שמר מפניה סוד? המחשבה זעזעה אותה, אך עוד יותר נרעדה למחשבה שלא ידע בעצמו על קיומן. וכשחלפה בה, ידעה כי אמת היא. דודק לא הכיר את התמונות המוצפנות.
לרגע עלה בדעתה כי עליה להשמיד אותן. הם ימשיכו בחייהם.
ואולם מיד הבינה כי איננה יכולה להתערב בגורל בצורה גסה כל כך. פחד מילא אותה, אפילו לא ידעה למה, ופתאום רצתה לסיים עם העניין כמה שיותר מהר, לא יכלה עוד לשאת את אי־ידיעת תגובתו. האם ישמח? האם יתערער? ואולי לא יגלה עניין? האם יתחיל לחקור את התמונות ומשמעותן, האם ירצה לחפש אחר אותה משפחת לטוביצקי? האם יישאר שלה? משום מה האמינה תמיד כי החיבור ביניהם קשור ואף תלוי בכך שהוא חסר שורשים ברורים. היא היתה עבורו קרקע מוצקה. היא בחרה בתפקיד זה, הכירה ואהבה אותו. כעת עליה לבשר ולערער. היא חשה את הדופק המאיץ והמתגבר, את הכאב החד בברך ימין שכמעט גרם לה לקרוס תחת רגליה ואת החום הזה מעל הגבות. כמו צריבה פתאומית.
ידה נשלחה מבלי משים אל הצלב שעל צווארה. היא מיששה אותו ארוכות, ממצמצת בעיניה, ואז התיישבה בכורסה שליד דודק והניחה את האלבומים המנוגבים על השולחן ביניהם.
הוא לא הרים את ראשו, הוא לא שיער כלל כי זהו רגע מכונן בחייו. יוסטינה החרישה לצדו, מתבוננת בו בפליאה. כך ישבה
דקות מספר עד ששם לבו אליה והרים ראשו.
"הכול בסדר?" שאל. כבר מזמן לא נתנה דעתה על גבותיו המיוחדות, האחת לבנה לחלוטין והשנייה כמו נאחזת בזמנים
אחרים, עדיין משמרת את הפיגמנט החום, כמעט אדמדם, של נעוריו.
"כן," ענתה ובהיסוס מה המשיכה, "כמה זמן כבר לא הסתכלת באלבומים האלו?"
"לא יודע. הרבה שנים כנראה, שכחתי מהם." ושוב חש את אותה תחושה עמומה של שקר שמאז ומתמיד פשוט נכחה בנפשו.
"הורדתי אותם בשביל בסיה ופיוטר. פיוטר תמיד מבקש שאספר לו על ימים עברו ושביחד נסתכל בתמונות. אז בסוף השבוע נוכל להיות נוסטלגיים ביחד. מקווה שאצליח לעניין אותם בסיפורי."
"ילדים תמיד אוהבים לשמוע סיפורים על פעם, אפילו הדברים הכי פשוטים מעניינים אותם. הרי זה מופלא בעיניהם לחשוב
שפעם היינו ילדים."
הם שתקו. דודק שוב הביט בחוסר עניין בטלוויזיה. היא כמעט התפתתה ללכת לישון, אבל ידעה שלא תוכל להתחמק. הרי לא תוכל באמת להסתיר ממנו את שגילתה.
"ניקיתי את האלבומים."
"תודה, יוסטינה. באמת תודה. והאבק הזה לא טוב לך."
"אין דבר, דודק, זה לא היה נורא כל כך... אבל מצאתי משהו במעטפה שהתפרקה. מצאתי בתוכה שלוש תמונות שלא זכרתי, אולי בכלל לא הכרתי אותן קודם. אני חושבת שהן חשובות מאוד.
תראה את זה," הצביעה כעת על המעטפה שהפכה בידיה, "כתוב על המעטפה, לדודק."
"תמונות? של מי?" שאל כאילו בהיסח הדעת, מבלי להסיר את מבטו ממסך הטלוויזיה.
יוסטינה שלחה את ידה אל כיס סינרה ושלפה משם את שלוש התמונות הקטנות והמצהיבות משנים. ידה רעדה כשנתנה
לו אותן. ואז השפילה מבטה, לא מעזה לחזות בתגובתו. אפילו הדקות הספורות בהן ידעה אולי משהו על עברו שהוא לא ידע, העיקו עליה ומילאו אותה אשמה. והוא, שבזווית עינו הבוהה במסך קלט את הרעד הזר בידה, נשם עמוקות, אך בזו הפעם לא באה משאיפה זו פנימה כל נחמה. להפך, דומה היה כי זרם האוויר לא זורם פנימה אלא עולה במדרגות תלולות, נתקע ועולה במאמץ בהול שוב, נתקע ומתייסר הלאה.
דודק אחז בתמונות, אך במקום לסקור אותן, הסתכל בתדהמה על רעייתו. מה היה לה ליוסטינה? מעולם לא ראה אותה כה אפופת בהלה או חשש, אולי רק אז כשחלה טאנק והוא בן חודשיים בלבד והרופא שהובהל אל ביתם בלילה אמר בענייניות: "אם נעבור בשלום את הלילה הזה, ייתכן שיוכל להתגבר." רק בלילה ההוא הרגיש כי יוסטינה, הסלע של חייו, מאבדת מיציבותה. ומה היה לה בערב הזה? משהו בו מיאן להבין. ואז נרעד והוריד את עיניו אל התמונות שבידו.
הזוג הצעיר שניבט אליו מהתמונה הראשונה לא נראה לו מוכר כלל. מעולם לא ראה אותם. מה לו ולהם? מדוע הושמה תמונה זו במעטפה עבורו? התשובה המתבקשת לשאלתו הנוקבת ריחפה מעל לראשו והוא כמו סירב להיאחז בה. מה לו ולהם? "תראה מה כתוב מאחור."
הוא קרא את הכיתוב. הסתכל שוב, נשימותיו הולכות ומתקצרות, ולפתע שמט את התמונה מידיו ונשם נשימה עמוקה
בחטף, נשען לאחור ועצם את עיניו. יוסטינה מיהרה למטבח והביאה כוס מים.
"שתה, דודק. אתה בסדר?"
"אני..."
"לא ידעת? לא הכרת את התמונות?"
"לא. מעולם לא..." אמר ונחנק. הוא רצה להתבונן שוב בפניהם של רוזה ושמואל לטוביצקי אך לא העז. לטוביצקי, חשב,
שם לא מוכר כאן בעיירה. נשמע שם יהודי. אמו הטובה לוצ'יה ודאי שמה את התמונות שם כדי שימצאן, חשב. אך מדוע לא הראתה לו אותן בעצמה? ומיד הבין. היא הרי גידלה אותו כאילו היה בנה לכל דבר. ודאי לא רצתה לערער או לפגוע בשלמות שיצרה עבורו, ואולי גם עבורה. אולי לא העזה לבלבלו. מעולם לא הסתירה ממנו את עובדת היותו מאומץ, אך מעבר לזה לא דובר בכך. השתיקה בעניין זה היתה מוסכמת והוא אפילו לא ידע כיצד ידע וממתי שכך הוא ושאין הדבר נושא לדון בו.
בשתי התמונות הנוספות הביט בחטף, לא מצא כוחות. אתבונן בהן מחר, החליט.
ההבנה כי זו תמונת הוריו שהונחה עבורו במעטפה הכתה בו. מה עשו? מה קרה להם? מה עלה בגורלם? לישון לא ישן
באותו הלילה. הוא ניסה להרגיע את עצמו בנשימות עמוקות כפי שנהג לעשות, אך דווקא כעת, משקיבלו פני אמו שילדה אותו ושלא הכיר תווים בהירים ואף שֵם, שוב לא מצא שלווה. דמותה המעורפלת שבדמיונו עטפה אותו מאז ומתמיד בחום ובביטחון, אך היא לא נראתה כמו רוזה זו שחורת השיער.
ורק אז, לפנות בוקר, עברה בו המחשבה המצמררת והמופלאה כי לבתו קרא רוזה, אף כי לא ידע כי על שם אמו קרא אותה.
בבוקר היתה כל כמיהתו של דודק לשגרה. למעשים שביום־ יום. הוא יצא לגרוף את העלים בגינה, בכל דרך ניסה להעסיק את עצמו, אך גם כאשר מצא דבר מה לעשות נדדו מחשבותיו. הוא חש מבולבל וטרוד. אילו רק ידע מה עליו לעשות, מה הוא בעצם רוצה? כל חייו חי עם אי־ידיעה, ומשניתנה לו עתה תחילתה של התשובה, לא שמח. רוזה ושמואל לטוביצקי, הוריו שוודאי שלא זכר. זוג נאה זה, האיש והאישה שבתמונה, שניים אלו שקרוב לוודאי כבר אינם בין החיים. האם יוכל למצוא בלבו מקום לאהוב אותם פתאום? להתגעגע? הוא פחד לדעת יותר. אילו היה צריך הוא למסור מי מילדיו, לא היה יכול, חלפה בו מחשבה. הוא רצה לצעוק, אך נחנק ושוב חש את פעימות לבו וסחרחורת תקפה אותו.