אפשר לסמוך על הגזע האנושי שיפיק אנשי זדון שיזרעו חורבן,
יגררו עלטה ויישאו את בשורת האיוולת הרחק ככל שיוכלו.
השאלה היחידה היא מה אתם תעשו כנגדם.
(המחבר)
אילו היה לדני רמז על הממתין לו מעבר לעיקול, הוא היה מבצע אחורה פנה ומסתלק משם כל עוד נפשו בו, אולם לא היה לו מושג.
דני בן השמונה־עשרה עשה את דרכו הביתה בצעדים מהירים. מעטה עננים סמיך רבץ על העיר, ריח צמיגים שרופים נישא באוויר, ומי גשמים נקוו בתוך המהמורות הרבות שנבקעו בכבישי השכונה. המדרכות הצרות והמתפוררות הפרידו בין הכביש לבין בנייני רכבת, מוסכים וחנויות זעירות. על קירות רבים היו מרוססים קשקושים, ציורים ופניני לשון בסגנון עובדים כמו חמורים עד שמתפגרים, החיים הללו שווים לתחת, שיישרף כבר העולם, ועוד. ברגע שדני פנה שמאלה מרחוב האושר לרחוב התקווה, היא נגלתה בפניו במלוא הדרה — הכנופיה.
ארבעה נערים בני גילו, כולם נשרו מבית הספר, מחוסרי תעסוקה שנהגו להשקיע את מעט המזומנים שצברו בשני אפיקים מבטיחים: אלכוהול וכרטיסי לוטו.
ל"הכנסתם" נהגו חברי הכנופיה לעסוק בכייסות ובשוד. הם מיקדו את פעילותם בשכונות העניות של העיר מהן לרוב הדירה המשטרה את רגליה, כדוגמת זו שבה הוא התגורר. הסיכוי של כוחות החוק לסכל פשע במקום כזה היה רק במעט גבוה מן הסיכוי של השמש לזרוח במערב.
מוריו קליגריאן, מנהיג הכנופיה, היה היחיד שדני הכיר בשמו. הבריון היה גלוח ראש והיתמר לגובה שני מטרים, בעל פרצוף סמוק ומחוצ'קן, צוואר קצר, וכרס שהשתפלה מתחת לחולצת הטריקו השחורה והמתוחה מעליה. הוא ישב על גדר חלודה אשר חצצה בין המדרכה לבין הכביש, ולידו עמדו שלושה מחבריו. האחד לבוש בחולצה אדומה, האחר בחולצה ירוקה והשלישי בחולצת פסים רוחביים בשחור־לבן, שהזכירו לדני מדי אסיר. כולם עישנו, ועל פי הריח זה היה חשיש. דני השפיל את מבטו והמשיך להתקדם, מנסה לחלוף על פניהם מבלי ליצור מגע.
"היי, בן אדם! לאן אתה חושב שאתה הולך?" קרא אחריו מוריו.
דני נעצר. הוא ידע כי בריחה עלולה להתפרש כנפנוף סדין אדום אל מול שור, והדבר האחרון בו רצה היה להוציא את השור הזה מגדרו.
"הביתה, מרחק דקה אחת מכאן." דני התאמץ מאוד לשוות לקולו נימה רגועה. "אין לי שום בעיה איתכם, חבר'ה. הכול בסדר."
"אתה לא תקבע אם יש לך בעיה איתנו, רק אני אקבע את זה," הבהיר מוריו.
מוריו החליק מן הברזלים וניגש לעבר דני, בעוד זה האחרון נסוג באטיות לאחור, כשגבו מופנה לכיוון הבית הסמוך. יתר חברי הכנופיה הקיפו את דני בחצי גורן.
"מה אתה רוצה ממני?"
"את הארנק שלך בתור התחלה."
"אין בעיה." דני שלף מכיס המכנס את הארנק והושיט אותו לעבר הבחור המגודל.
מוריו חטף את הפריט והחל לפשפש בו.
"אתה עושה ממני צחוק?!" התרתח מוריו והשליך את הארנק ארצה. "נתת לי ארנק עם כמה מטבעות עלובים? איפה אתה מחביא את הכסף, יא אפס?"
"ביקשת את הארנק ונתתי לך. זה כל מה שיש לי."
"יש לנו עסק עם חכמולוג, אה?" מוריו קרץ לעבר חבריו.
בעל החולצה הירוקה ובעל חולצת הפסים גיחכו בקול.
"באמת שאין עלי אפילו אגורה אחת נוספת. מבטיח לך."
הבריונים סגרו יותר על דני, שמצא את עצמו נסוג עוד ועוד.
"מוריו," הציע הבריון האדום, "אולי נפשיט אותו כדי לבדוק אם הוא אומר אמת?"
"רעיון טוב!" אישר מנהיג הכנופיה. "אינטליגנט כמוך בטח מסתיר אוצרות בכל מיני חורים, לא ככה?"
עצם הרעיון להניח להם לערוך חיפוש על גופו נשמע לדני אטרקטיבי בערך כמו צלילה בנהר שורץ תנינים. נתיב המילוט היחיד שלו היה הסמטה האפלולית מאחוריו, והוא החל לצעוד בה, כשפניו לעבר חברי הכנופיה וגבו לכיוון ההתקדמות. עד מהרה נפתחה הסמטה אל תוך חצר מרובעת שאורך כל אחת מצלעותיה כעשרים מטרים, שהיתה תחומה בין ארבעה בתים בני שש קומות, ללא חלונות וללא דלתות. בחצר היו פזורים שלדי אופניים, חביות, לבנים לבנייה, פחיות צבע, מוטות מתכת, עשבים שוטים ואשפה.
כעת, גם ארבעת חברי הכנופיה הגיעו אחריו, והחלו להתפזר בחצר ולסגור עליו.
דני ביצע הערכת סיכונים חפוזה. ראשית, הוא היה בנחיתות מספרית מובהקת מול יריביו; שנית, כולם היו גבוהים ממנו בחצי ראש לכל הפחות; שלישית, נתיב המילוט היחיד מן החצר, הסמטה דרכה הוא הגיע, נחסם על ידי החבר האדום; ורביעית, האלות שהירוק והמפוספס שלפו מאי־שם לא ממש הותירו אופציה לדבר אל לבם. לבו הלם ופיו היה יבש.
הירוק היה הראשון שהסתער לעבר דני כשהוא מנופף באלתו. דני מיהר לעבר ערמת שלדי אופניים מחלידים, כדי שתחצוץ בינו לבין תוקפיו. הירוק החל לעקוף את הערמה עם כיוון השעון ודני עשה את אותו הדבר בדיוק, דואג לכך שגוויות המתכת המרקיבות יפרידו ביניהם. לאחר מספר סיבובים של חתול ועכבר, הירוק עצר ושינה את כיוון האיגוף כנגד כיוון השעון, אלא שדני סנכרן את כיוון התנועה לזה של יריבו, כך ששוב הם מצאו את עצמם משני צדיה המנוגדים של הערמה.
בשלב מסוים קלט הבריון הירוק שריצה סביב ערמת האופניים אינה מביאה אותו ליעד, ולכן החליט לחתוך דרכה כדי להגיע אל דני. כשהוא הגיע בערך למרכז הערמה, דני התרחק משם. היה ברור לו כי יידרשו לירוק כמה רגעים טובים כדי לחלץ את עצמו מתוך החישורים אכולי הריקבון, ובינתיים נותרו לו שלושה יריבים אחרים להתמודד כנגדם.
הבא בתור, בעל חולצת האסיר, הסתער על דני בשאגה, כשהוא מנופף באלה ימינה ושמאלה. דני אסף לבֵנה מן הארץ, מתח את הזרוע האוחזת בה לאחור לצורך צבירת תנופה מרבית, והטיל אותה במלוא הכוח קדימה כשהוא מכַוון למרכז גופו של היריב. הלבנה פגעה היישר במפשעתו של בעל חולצת האסיר שהתקפל לשניים, האלה נשמטה מידיו והוא צנח ארצה, נוהם בכאב אינסופי.
"אתה הולך למות, יא כלב!" צרח מוריו, שלף סכין מחגורתו והסתער לעבר דני.
לא היתה לדני כל כוונה לבחון את כישורי הסכינאות של מנהיג הכנופיה. הוא חתך ימינה והחל לרוץ לכיוון פתח המילוט מן החצר, המוביל לסמטה, כשמוריו רודף אחריו בסכין שלופה. הפתח נשמר בידי בעל החולצה האדומה, שלא נראה חמוש. התוכנית של דני היתה לבצע עליו תרגיל הטעיה ולהימלט לחופשי. במרחק מטרים אחדים מן השומר הוא העיף מבט חפוז לאחור, כדי לוודא שמוריו אינו מדביק אותו. הסטת המבט גרמה לו להחמיץ מוט מתכת שהיה קבור בבוץ והזדקר רק בחלקו הקטן כלפי מעלה. כף רגלו נתקלה במוט, וטרם עלה בידו לקלוט את המתרחש, הוא מצא את עצמו משתטח על הארץ במלוא הדרו.
כשפקח את עיניו, הוא מצא את עצמו עדיין שרוע על הארץ, אלא שמעליו ניצבו מוריו, וכן הטיפוס האדום והטיפוס הירוק. בעל מדי האסיר עדיין שכב מקופל במקום שבו אירע המפגש בין הלבנה לבין אשכיו.
"קדימה, תצמידו אותו לקיר!" הורה מנהיג הכנופיה לאנשיו.
שני האחרים אחזו בזרועותיו של דני וגררו אותו לעבר הקיר הסמוך. לאחר מכן הם משכו אותו למצב עמידה, סובבו בכוח את ידיו מאחורי גבו וריתקו אותו אל הקיר. מוריו התקרב ונעמד במרחק שלושה מטרים ממנו. לחייו היו סמוקות וכתמי זיעה ענקיים התפשטו מתחת לבתי שחיו.
"חשבת שאתה חכם גדול, אה? שתצליח להתעסק עם הארגון שלנו?!"
הוא פרץ בצחוק בלתי נשלט ושני האחרים הצטרפו אליו. באוזני דני הם נשמעו כמקהלת צבועים; לדעתו, זו היתה הפרזה מוחלטת לכנות חבורה בת ארבעה פּוּשטקים בשם ארגון, אך הוא לא היה בעמדה הולמת כדי למתוח ביקורת על יריביו, בעת ששניים מהם מרתקים אותו לקיר והמנהיג שלהם מנופף בסכין ענקית בעלת להב משונן.
"מה אתה רוצה ממני?" דני התקשה מאוד להסוות את נימת הפחד בקולו.
"אתה הולך למות," הכריז מוריו.
דני ניסה בכל כוחו להשתחרר מאחיזת הבריונים, אך הללו לפתו אותו כצבתות אימתניות והצמידו אותו בעוצמה לקיר, מנטרלים את פלג גופו העליון. הוא שקל לבעוט במוריו, אך זה הקפיד לשמור על מרחק.
"איש לא חייב למות," סינן דני מבעד לשיניו.
"ועוד איך, חכמולוג! אחרת, מי עוד יפחד מארגון שדפוק כמוך עשה ממנו צחוק, אה?!"
דני ניסה לבלוע רוק. גרונו היה יבש כנייר זכוכית.
"אתה לא באמת רוצה להיות מואשם ברצח, נכון?" הוא הטיח במוריו.
"מי דיבר על רצח?! אחרי שנגמור איתך, זה ייראה כמו התאבדות מושלמת. רק אדם אחד יוכל להעיד אחרת, אבל נחש מה? האדם הזה יהיה מת!"
הוא פרץ שוב בצחוק הצבועים שלו, יחד עם שני עוזריו. מוחו של דני שקד בקדחתנות על תרגיל מילוט. הבריון האדום לפת את ידו כצבת פלדה, עד שהיא החלה לאבד תחושה.
זה עכשיו או לעולם לא.
דני הטיח את גולגולתו בכל כוחו לעבר פרצופו של החבר הירוק. צליל הפצפוץ שנשמע בישר כי אפו של היריב נשבר. הבחור השמיע צווחה איומה ותוך כדי כך שחרר את דני לאלתר, כשהוא מליט בידיו את פרצופו הכואב.
זה היה בדיוק הרגע לו המתין דני. ביד משוחררת הוא חבט בבריון האדום, אלא שזה האחרון נע כהרף עין מאחורי דני וכרך את שמאלו סביב צווארו של דני בתנועת חנק. דני ניער את עצמו לכל הכיוונים בניסיונות התחמקות, אלא שתנועותיו היו יעילות כעוויתות קרפיון מחוץ למים. הבריון רק הגביר את עוצמת הלפיתה ודני כבר חש מסוחרר...
מוריו סגר את המרחק ביניהם והניף את הסכין.
"לא!" צרח דני, מבועת כולו, ממתין לנעיצת הסכין בחזהו.
אך מוריו קפא במקומו. הסכין שלו לא הגיעה ליעדה.
לחמיות עיניו של מוריו האדימו, ופרצופו המכחיל של הענק עטה הפתעה מהולה בזעם אינסופי. זוג ידיים שהגיחו מאחוריו ננעלו על צווארו עד שתנועת האוויר בקנה הנשימה שלו וזרימת הדם בעורקי הצוואר הראשיים פסקו בו זמנית. הוא חרחר ובבת אחת קרס תחתיו כשק תפוחי אדמה, כשסכינו נשמטת ארצה.
האדום שחרר את אחיזתו בדני, התכופף ארצה ותפס את הסכין, במטרה לנסות להשלים את מה שהבוס שלו ניסה לבצע. ואולם בעיטה אדירה שהגיעה מרגלו של האיש שחנק את מוריו, פגשה את פרצופו של הבריון, וזה הוטח לאחור בעוצמה אדירה, כשהוא יוצא סופית מכלל פעולה. דני והמחלץ בעל השיער המאפיר, שהיה לבוש בגופייה ולרגליו סנדלים, נפלו זה על כתפי האחר, כשדמעות מציפות את עיניהם.
"איך ידעת שאני כאן, אבא?"
1
ההדרה
"תגיד, אבא, הצלת פעם מישהו?"
דני, שעמד בסלון וצפה החוצה מבעד לחלון, הסתובב לאחור.
בנו אריאל נגע בעדינות בידו. לילד היה שיער חום וסמיך, עיניים כהות אשר הקנו לו מבט בוגר מתשע שנותיו ושתי גומות חן שהעמיקו כאשר חייך. דני היה מסוגל להתבונן בבנו במשך שעה תמימה מבלי להתעייף.
"למה אתה שואל, בן?"
"אני מסתכל בסדרת טלוויזיה על גיבורים אנושיים, אנשים שמצילים חיים של זרים."
"באמת? כמו מי למשל?"
הילד משך את אביו לעבר הספה. "קודם הם הראו איש שהלך ברחוב וראה אש פורצת מהחלונות. גם עשן. היו צעקות. הזמינו מכבי אש, אבל לקח להם המון זמן להגיע. האיש טיפס על המרזב, לאט לאט. אתה יודע מה זה מרזב, אבא?"
דני ליטף את לחיו של בנו. "כן, אני יודע."
"טוב, אבא. אז האיש הזה טיפס על המרזב עד שהגיע לקומה הרביעית. הוא נכנס דרך החלון לדירה שנשרפה. בינתיים היו צעקות ואנשים צעקו הצילו הצילו וברגע האחרון האיש יצא דרך החלון החוצה עם שני ילדים קטנים. ילד אחד היה תלוי לו על הגב והחזיק בידיים סביב הצוואר שלו. את הילד השני הוא החזיק בידיים. הוא היה צריך את שתי הידיים להחזיק את המרזב בדרך למטה, אז הוא תפס בשיניים את צווארון החולצה של הילד הקטן."
"אז אחד בפה ואחד על הגב?"
"כן. הוא ירד מקומה רביעית ועד לאדמה ואז איבד את ההכרה. בינתיים הגיעו מכבי אש שהתחילו לכבות את השרפה. הגיע גם אמבולנס ופינה את הילדים ואת האיש לבית החולים. הילדים קיבלו טיפול והחלימו."
"ומה עם האיש שהציל אותם?"
אריאל נענע בראשו לשלילה.
דני חיבק את בנו וזה נשען כנגדו.
"אז מה אתה אומר, אבא? אתה היית פעם גיבור?"
"אתה יודע מהי העבודה שלי, נכון?"
"כן, אתה עיתונאי."
"נכון. מכבי אש מחלצים לכודים מבתים, שוטרים עוצרים פושעים, רופאים מטפלים בחולים ובפצועים, ועיתונאים כותבים כתבות. אבל האמת היא שהיה משהו קטן לפני כמה שנים, כמובן לא ברמה של מה שראית בטלוויזיה, אבל בכל זאת..."
"אני מוכנה!" נשמע קול ושניהם הפנו מבט לאחור.
ניקול היתה מוכנה ליציאה. שערה הכהה היה נתון בקשת וגלש על כתפיה הדקות. היו לה עיני אזמרגד עם ריסים ארוכים, אף קטן ולחיים עם גומות חן, חזה מלא, מותניים צרים ורגליים בלתי נגמרות, וכל אלו היו כעת ארוזים בשמלה לבנה וצמודה בעלת מחשוף נדיב ובנעלי עקב.
"וואו!" פלט דני בהשתאות. "את נראית כמו אלת היופי בכבודה ובעצמה, שככה יהיה לי טוב!"
ניקול חייכה וליטפה את ראשו של בנה. "תודה על המחמאה. דרך אגב, אנו מאחרים."
דני הציץ בשעון הקיר. "צודקת, אבל זו בסך הכול פגישה חברית עם מקס וגלוריה. הם יקבלו אותנו גם אם נאחר."
"אל תשכח שהוא הבוס שלך."
"בוס סופר־נחמד. אין סיכוי שהוא יכעס, במיוחד אם נסביר לו שהבייביסיטר שלנו איחר מעט."
"יש, אמא! סבא מגיע לשמור עלי!" קפץ אריאל. "אנחנו תמיד עושים כיף ביחד!"
"אביך מאחר וגם לא זמין בטלפון," אמרה ניקול לדני בטון נוזפני. "ניסיתי לתפוס אותו כבר ארבע פעמים בחצי השעה האחרונה."
היא הרימה מן הרצפה כרית שנפלה מהספה, והשיבה אותה למקומה. לאחר מכן היא קיבצה גיליונות עיתון שהיו פזורים על השולחן לכדי ערמה אחת, והזיזה את אחד הכיסאות כך שיעמוד בקו אחיד עם הרהיטים האחרים.
"אוף," פלטה. "עד שסוף־סוף יוצא לשנינו לצאת לבילוי, הוא לא יכול לגלות קצת התחשבות?"
"ניקול, אבא שלי לא מאחר בלי סיבה. בזה אני בטוח."
"אבא..." שאל אריאל, "מתי סבתא מתה? אף פעם לא ראיתי אותה."
"גם אני לא ראיתי אותה כי סבתך נפטרה כאשר ילדה אותי." דני ליטף את לחיו של בנו. "סבא גידל אותי. הוא היה עבורי אבא ואמא גם יחד."
"ואמא, למה ההורים שלך מתו?"
ניקול ודני החליפו מבטים. דני הרכין את עיניו, כחכח, סב לאחור וניגש למטבח.
ניקול תפסה את מקומו על הספה.
"תראה, חמוד שלי." היא הרכינה את ראשה, "ההורים שלי..."
צלצול בדלת הכניסה קטע את דבריה.
דני ניגש אל הדלת ופתח אותה.
אביו, ליאו גארד, צעד פנימה. דני מיהר לחבק אותו. גם אריאל עט על סבו, אשר הניף אותו למעלה, הצמיד לו נשיקה מצלצלת על המצח ורק לאחר מכן הוריד אותו ארצה. ניקול נותרה לעמוד מאחור.
"סבא, סבא!" צהל אריאל. "אבא ואמא דאגו שלא תגיע, אבל אני ידעתי שתבוא..."
ליאו הוריד את כובע המצחייה שלו, פתח את רוכסן הז'קט הספורטיבי שלו והסיר גם אותו, ואז הטיל את שני הפריטים הללו על קולב הבגדים שהותקן ליד דלת הכניסה.
"מתנצל על האיחור. עברתי חוויה בלתי נעימה."
מצחו של דני התקדר. "מה קרה, אבא? אני יכול להציע לך כוס קפה?"
"ליאו מכיר מצוין את הבית שלנו ויודע היכן נמצא הקפה. יש גם מלא אוכל במקרר, והוא יכול לחמם לעצמו," פסקה ניקול. "אנחנו פשוט מאחרים בטירוף, אז אני מציעה שפשוט נצא."
דני נעץ מבט זועף ברעייתו.
"אין שום בעיה," חייך ליאו. "אני כאן לשירותכם. פשוט צאו, תיהנו ואל תדאגו, כי אריאל ואני נשמור לכם על הבית."
דני נראה כמתקשה למצוא את מקומו, אך ניקול משכה אותו בשרוול והם מיהרו החוצה.
כשהדלת נטרקה, חיוך מאוזן לאוזן נמתח על פניהם של ליאו ואריאל במקביל. הנכד ניגש שוב אל סבו וחיבק אותו, וזה האחרון ליטף את בלוריתו של הילד. לאחר מכן הוא התיישב על הספה ואריאל התיישב לידו, כשהוא משעין את ראשו כנגד גופו של סבו, בעוד ליאו כורך בעדינות את זרועו סביב נכדו.
"קרה משהו, סבא?"
ליאו הנהן בראשו. "יודע מיהו דיראק סורדר?"
"כן. זה ראש הממשלה."
"בדיוק. ראש הממשלה החדש. הוא נבחר לאחרונה, כי הוא הצליח לשכנע את האנשים שהוא מצא את הסיבה לכל הבעיות במדינה שלנו."
"באמת?" עיניו של אריאל נפערו. "מה הסיבה?"
"אני."
פיו של הנכד נפער. "אתה הבעיה, סבא?!"
ליאו צחקק. "בערך. למעשה, הבעיה היא כל האנשים מגיל שבעים ומעלה. לדברי דיראק, הזקנים מרוקנים את קופת המדינה ולא נשאר מספיק לכל האחרים."
"וזה נכון?" השתומם אריאל.
"זה שקר וכזב, אך מרבית האנשים מאמינים לו."
"וזה רע?"
"אני אסביר לך. כשאנשים עובדים, הם מקבלים שכר בתמורה לעבודתם. אבל לא כל השכר מועבר לכיסם. מתוך כל חמש אגורות שהאנשים אמורים לקבל — אגורה אחת מושקעת בקופה קטנה."
"כמו קופת החיסכון האדומה שלי?"
"בדיוק, חמוד." ליאו צבט בחיבה את לחיו של נכדו. "כשמגיעים לגיל מסוים, מפסיקים לעבוד, ואז מתחילים לקבל בחזרה את כל האגורות שהונחו באותה הקופה במשך כל השנים הללו, אך לא במכה אחת אלא בתשלומים חודשיים. זוהי קצבת זקנה, ומדובר בכסף שהעובדים עצמם חסכו מתוך המשכורות שלהם במשך שנים רבות. ברור, אריאל?"
אריאל הנהן.
"ועכשיו, אנחנו מגיעים לבעיה. דיראק מנסה לשכנע את הציבור שהזקנים שודדים את כספי המדינה, אך הסתבר שהוא זה ששדד את הזקנים! הוא לקח מאיתנו מחצית מהכסף בקופה הקטנה הזו, שנקראת, דרך אגב, קרן פנסיה."
"הוא לא נחמד!"
"לצערי, זה עוד לא הכול. הוא גם דחה את גיל הפרישה מגיל שישים וחמש לשבעים, כדי שאנשים לא יוכלו ליהנות מקצבת הזקנה מוקדם מדי. חוץ מזה, הוא ביטל את כל ההנחות שהיו לאנשים מבוגרים ברכישת תרופות, בתחבורה הציבורית, בכניסה למוזיאונים ובבתי קולנוע."
"אוי..." אריאל טפח על מצחו. "הוא ממש פויה!"
"ועוד משהו. זוכר את האוטו שלי?"
"בטח. שחור וגדול."
"אהה. דיראק חוקק לאחרונה חוק לפיו כל מי שמגיע לגיל שבעים ושלוש, אינו רשאי יותר לנהוג ברכב. הוא חייב לוותר על רישיון הנהיגה שלו, וכך פחות זקנים ינהגו בכבישים ויהיה מקום רב יותר לצעירים. יודע איזה יום הולדת חגגתי לפני שבוע ימים?"
"שבעים ושלוש..."
"בול פגיעה!"
"אז הוא איש רע מאוד, סבא..." פסק אריאל בעודו אוחז את ראשו בין כפות ידיו ומטלטל אותו מצד לצד. "אבל איך מרשים לו לעשות כל מה שהוא רוצה? אין חוק נגד זה?"
"אתה ממש ילד פיקח!" ליאו ליטף קלות את שערו של נכדו. "בתור ראש ממשלה הוא פשוט משנה את החוק."
"אבל אם אסור לך לנהוג במכונית שלך, איך הצלחת להגיע אלינו היום?"
"נסעתי באוטובוס, אשר היה מלא עד אפס מקום. בשלב מסוים הנהג עצר בתחנה והכריז כי בהתאם להחלטת הממשלה מלפני ימים ספורים, הוא דורש מנוסעים שגילם שבעים ומעלה לרדת מן האוטובוס ולפנות מקום לצעירים שהמתינו בתחנה."
פיו של אריאל נותר פעור. "אב... אבל בבית הספר לימדו אותנו לכבד את הזקנים, כי קשה להם לעמוד וללכת, אז למה הם צריכים לוותר לצעירים שיש להם הרבה יותר כוח?"
ליאו משך בכתפיו. שניהם ישבו ושתקו במשך דקה תמימה. אריאל הביט בליאו ואילו זה התרומם מן הספה וניגש אל החלון. ציוצי הציפורים שנשמעו שעה קלה קודם לכן פסקו.
"אז מה עשית בסוף, סבא?"
"בלב כבד ירדתי מן האוטובוס וצעדתי ברגל את כל הדרך הנה. לכן איחרתי."
"סבא, אתה חזק מאוד. לא כמו הסבאים של החברים שלי. מאיפה יש לך כוח?"
ליאו משך בכתפיו וחייך. "אולי כי שירתי בצבא בתפקידים שדרשו הרבה כוח."
הנכד שקל את העניין בכובד ראש. "אז מה אתה הולך לעשות עכשיו, סבא?"
