יום הבוגרים, 29 בינואר 2011
זה הסוף שלנו.
הקול לוחש עמוק בראשי.
תקפצי.
אני שואפת שאיפה רדודה; החזה שלי מתרומם. סופת השלג הממשמשת ובאה מתחשרת מעלינו, האוויר מקפיא את עצמותינו. מתחתינו מים עומדים, שחורים, לוחשים את שמותינו, מחכים בציפייה לחלחל פנימה אל גופינו. אנחנו מתנשמים, נשימות כבדות וקצובות, והבל הפה החם שלנו פורח בעננים צפופים מעל ראשינו. גם אם נרצה לברוח, אנחנו לא יכולים.
קריאות העידוד הולכות ומתחזקות. כולנו, כל השישה, אוחזים ידיים, מגושמים ושיכורים, ומצמידים את גופינו העירומים למחצה כתף אל כתף. השערות הלבנות שעל זרועי סומרות, מזדקרות מעלה אל העננים. גֶ'מה וחאלֶד נושפים, שואפים — עצבניים, מודאגים.
תקפצי.
אני עוצמת עיניים, מרגישה את אצבעותיה העדינות של רובי נשזרות באצבעותי ומתהדקות סביבן. מקס, מצדי האחר, לוחץ על כף ידי בתנועה מרגיעה.
ג'ון, גבוה ויציב, מתחיל בספירה לאחור. מתעתע בנו כך שנחשוב שאיננו עומדים להתמסר לאגם הקפוא. הביטחון שלו מגבש את המומנטום שלנו, עכשיו כבר אין דרך חזרה.
"ארבע, שלוש..."
אני נשארת רגועה, והקול של אבי ממלא את מחשבותי. אני עוצמת עיניים. הרעש של העולם החיצוני מתעמעם, ואני רואה אותו רוכן אלי ולוחש משהו באוזני. הוא מביא אותי לאוניברסיטה ונפרד לשלום מבתו היחידה. הוא חייב להביא לידיעתה איזה דבר חוכמה, חייב לוודא שצעדיה הראשונים יהיו הצעדים הנכונים. אני רואה את אמי, מטושטשת, מאחוריו. היא נועצת מבט ממושך בסטודנטים של שנה א' הנכנסים פנימה, ושפתיה משוכות בזווית של עצב. אני יודעת שהיא תתמקד במיוחד בבנים, אלה עם הנמשים והבלוריות הבהירות. היא תחפש את פניו של אחי בין כולם, ואז תסתכל עלי וזווית העצב תישבר אט־אט ותתחלף בחיוך מאולץ. אבי רוכן קרוב יותר, כף ידו אוחזת בזרועי. כל תשומת לבי מופנית אליו עכשיו. האחיזה שלו חזקה, אבל זה לא מפריע לי. הוא אומר שתי מילים, ואז מתרחק וקורא את ההבעה שעל פני. אני יודעת שהוא מנסה לראות אם הותיר בי איזה רושם, אז אני מהנהנת. אני משתפת פעולה, ילדה צייתנית. בזמן שהורי הולכים אל מגרש החניה ונוסעים לנמל התעופה, בזמן שהם מגיעים אל החום והלחות של המקום שבו נולדתי ובזמן שהם נכנסים לביתם הריק, שתי המילים שהוא לחש באוזני מוסיפות להדהד במחשבותי. הן מלוות כל צעד שאני עושה בשנים הבאות, מכתיבות את קצב פעימות לבי.
"שתיים..."
תקפצי.
קולו של ג'ון נעשה רם ומצווה יותר. "אחת!" הגופים שלנו מזנקים קדימה ולמעלה.
לשנייה אחת קצרה אנחנו תלויים באוויר, ואני מתפללת שנוכל להישאר שם. חברי צווחים ומתפתלים. אני שומעת את החדווה שבצעקותיהם. הם חיכו זמן רב כל כך לתורם לקפוץ. אחרי ארבע שנים בשממה של מֵיין, סוף־סוף הגענו לכאן. זה מה שכל סטודנט בשנה א', ב' ו־ג' רואה את תלמידי שנה ד' עושים, חורף אחרי חורף.
לפני שלוש שנים היינו עדים לראשונה לקפיצה הגדולה, מחובקים יחד בקבוצה מגובשת, מעבירים בינינו פלאסק מלא בוודקה זולה. היא צרבה לנו את הגרון, אבל הבטן שלנו קיבלה את החום בשמחה. הקפיצה הגדולה אמרה שזמנך באוניברסיטת הותורן עומד להסתיים. החינוך המובחר שקיבלנו במקום הציורי הזה כמעט הושלם. החור שבקרח ייצג טקס מעבר, התחלת הסוף. לא היה אפשר להסביר זאת לזרים, לסטודנטים מאוניברסיטאות אחרות, לבני משפחה בבית. זה היה העניין שלנו, והגנּו ברכושנות על טיבו המוזר.
רעם של תרועות ומחיאות כפיים עוטף אותנו. חברינו למחזור צופים בנו. אני יודעת שהם בוחנים את פנינו, קוראים בהן את האימה והאושר שמתמזגים עם המים הקרים כקרח. אני מודעת ביותר לכך שהמסורת הזאת אמורה להיות מהנה, ואני צווחת בזמן שעקבי היחפים צוללים אל תוך החור השחור.
המים הקרים הם כמו פגיונות שדוקרים את עורי, ובזמן שאני שוקעת גופי נתקף הלם ונכנע. אני עוצמת עיניים במים העכורים, והקולות המקיפים אותי דוממים.
אני מרגישה תנועות סביבי, כשחברי בועטים במים כדי לחלץ את עצמם ממי האגם ולחזור אל שכבת הקרח, להוטים להתחמם. בדממה יש משהו מזמין. שקט, רגוע. לכאן אני שייכת.
אני שומעת את רובי קוראת בשמי. היא נשמעת רחוקה כל כך. אני רואה תנועה מעלי מבעד לפני המים. פניה של רובי מתפקסלים בעכירות המימית. זרועותיה צמודות אל חזה, ירכיה הדוקות זו אל זו בניסיון לאגור את החום בפנים.
"מֵיילין," היא קוראת, וקולה שונה מהרגיל ומשתרך בתוך בועות המים. אני מאלצת את זרועותי ואת רגלי להתנועע בתנועות אחידות ולהדוף אותי מעלה. אני בוקעת מעל פני המים ומתאמצת לשאוף אוויר. אני שוחה עד לקצה המשונן ומניחה את כף ידי על הקרח המסותת. החורף הזה היה קר במיוחד אבל כמעט לא ירד שלג, עדיין לא.
רובי שולפת אותי מתוך המים ושיניה הקפואות נוקשות. מקס משתופף מאחוריה, אחת מידיו מונחת ביציבות על גבה וידו האחרת נשלחת אל ידי החלקלקה. הוא תופס בה ומושך אותי מעלה מעל הקצה המשונן. אני רואה את האחרים, ג'ון, ג'מה, חאלד, מחליקים ומועדים לכיוון שפת האגם, מרימים מגבות ושוקו חם.
האוויר רווי ריח אלכוהול וגראס וההתרגשות שבקיום מסורת. אני שומעת אנשים צוחקים ואת רעם התרועות כשאנחנו משלימים את משימת הקפיצה. הדם זורם בעורקי בקצב מוגבר כדי לחמם את גופי, אצבעות רגלי הן בצבע כחול עמוק כעת, שערי הקלוע בצמות קפוא במקומו. אני רוצה את הגרביים והמגפיים שלי, ואני סורקת את קו החוף בחיפוש אחר קבוצת הקנים שבה השארתי אותם עם שאר בגדי. כולם מדברים וצוחקים מבעד לשיניים נוקשות ושפתיים סגולות. רובי מחבקת אותי, וגופינו המכוסים עור ברווז נצמדים זה אל זה. אני מחייכת אליה ואל השאר בזמן שאנחנו מתרחקים יחד מהמים ומשאירים מאחורינו את החור בקרח. רובי אומרת לי משהו, אבל קולה מתפוגג כשאני מתעטפת במגבת והולכת בראש החבורה לכיוון המדורה. אני מקפידה להיראות קשובה. מרוב קור אני לא מסוגלת לדבר, אבל אני מחייכת אליה כמו תמיד.
משהו רוחש מסביבנו, ואין לנו מושג על קיומו. מחר בבוקר נשב לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל, כמו תמיד, ונבין שאחד מאיתנו חסר.
המשטרה תגיע לקמפוס. פנסי אמבולנס יהבהבו על פני החורשות המכוסות בשלג. נעמוד ונסתכל בזמן שהגופה תילקח על אלונקה והשוטרים יגידו לנו לשמור מרחק.
הם ישאלו אותנו שאלות, יעברו איתנו על כל מה שקרה במהלך הערב. זיכרונותינו יהיו מטושטשים. שתינו, שתינו כמו מטורפים, כמו סטודנטים. הם יסתכלו עלינו וינסו להחליט אם להאמין לנו או לא.
ובצדק הם יחקרו אותנו.
לכולנו יש סודות שקשורים ליום ההוא, והקבוצה שלנו תתפזר עוד לפני יום סיום הלימודים. בלי פיסה אחת מהפאזל שלנו, נתפרק לגמרי.
רובי מדברת על הקור, על הקפיצה, על האדרנלין, אבל אני שומעת רק את שתי המילים שאבי לחש לי, והן הולמות בתוך ראשי.
תעמידי פנים.
