בוגדים

פתח דבר

בתחילת דרכי המקצועית (1992) פנה אליי עורך מקומון פרטי המופץ באזור המרכז וביקש ממני להעלות על הכתב מקרים של חקירות שטיפלתי בהן בשגרה. "העבודה שלך מרתקת, ללא ספק," אמר לי, "נסה לכתוב זאת בכל דרך שתרצה, אני אערוך את מה שכתבת, אסדר זאת לטור בעיתון שלי וניתן לקוראים הצצה לעולם שלך כחוקר פרטי. מה דעתך?" שאל אותי.

נעניתי להצעתו. כבר לאחר הסיפור הראשון ששלחתי לו, התקשר אליי אחוז התרגשות, "אתה כותב נהדר," החמיא לי, "לא נגעתי באף מילה שכתבת. הטור שלך יפורסם ביום חמישי הקרוב כמות שהוא, אני בטוח שיאהבו אותו מאוד." הוא לא טעה!

הטור שלי הלך וצבר קוראים רבים, אלו נעשו מעריצים קבועים ששלחו לי תגובות ורשמים. למקומון הזה קראו "צהוב", לעורך הזה קראו עמית גורביץ' ועד היום אני בהחלט מכיר תודה לשניהם.

"צהוב" התאחד עם מקומון אחר מכובד וגדול מאוד, "גל גפן", וזה אימץ את הטור שלי באהבה גדולה.

לא אשכח את עורכת ומייסדת המקומון, הגב' מירה גל ז"ל, שהגיעה לפגישת היכרות במשרדי. "אני חייבת לראות מי האיש הזה שכותב כל כך יפה ומרתק אלפים רבים של קוראים לעיתון שלי, שבוע אחר שבוע."

"גל גפן" הופץ באזורים רבים, למעשה כמעט בכל גוש־דן, וכך נוספו לטור שלי קוראים רבים. עורכי מקומונים מתחרים ביקשו לפרסם אותו וכל עוד הדבר לא פגע במקומון קיים - עניתי בחיוב. לאט לאט הטור שלי החל להתפרסם באזורים רבים בישראל, והגיע אף לארה"ב, שם פורסם לפרקים במקומונים המיועדים לקהילת הישראלים/יהודים בניכר. לוס אנג'לס הייתה הראשונה, אחריה גם מיאמי.

מדי שבוע סיפרתי בטור הזה על תיק חקירה שהונח על שולחני. כמובן ששיניתי את שמות האנשים, צפון הפך דרום ומזרח הפך מערב. לקוח נהיה לקוחה ולקוחה נהייתה לקוח ובכך למעשה שיניתי לגמרי את זהות לקוחותיי, במטרה לשמור על פרטיותם שכל כך חשובה לי. מצחיקים במיוחד היו אלו שהתיישבו מולי במשרדי ופתחו את הפגישה שלנו במשפט - "אני מבקשת שתכתוב את הסיפור שלי". מצחיקים יותר היו אלו שביססתי סיפור בטור השבועי על המקרה שלהם וכשקראו אותו, בדרך כלל חודשים אחרי שטיפלתי בו, התקשרו לומר לי כי הסיפור השבועי "ממש ממש דומה" לסיפור האישי שלהם והם ישמחו להכיר את הדמות "הנבגדת" כדי לחלוק כאב ואולי גם קשר. תמיד לאחר שהנחתי את השפופרת צחקתי לעצמי, אילו ידעו שהם עצמם כוכבי הסיפור שלי... שעליהם כתבתי אותו, היו צוחקים צחוק גדול מהשיחה הזו.

מצחיקים פחות היו אלו שפרסמו תחת שמם סיפורים שלי. כן, היו כאלו, חלקם היו כל כך לא מצחיקים שבניגוד לאחרים לא טרחו אפילו לשנות את המלל של הסיפור שלי שפורסם במקומון כלשהו. אחרי חודשים, לעיתים שנים, גיליתי כי זה פורסם במקומון או באתר אינטרנט של חוקר לא מוכר, ממש כפי שאני פרסמתי אותו, אפילו... את הכותרת לא טרחו לשנות. כמובן שאת החוצפנים שבהם פגשתי בבית המשפט ובסופו של הליך הם חויבו לשלם לי סכומים לא מבוטלים. רק מי שכתיבה היא לחם חוקו, יבין עד כמה פגיעתו של אדם עמוקה כשנגנבת ממנו יצירתו.

היו כאלו שפרסמו את הטורים שלי בשמי, ללא אישורי. עם אלו יישרתי את ההדורים תמיד בשיחת טלפון. אם המקומון היה ראוי בעיניי, לא הייתה סיבה לסרב לפרסום הטור. היו גם כאלו ששללתי מסיבות אחרות ושונות.

היו גם קהלים שהכתיבה שלי לא מצאה חן בעיניהם. לא תאמינו אבל היו אלו חוקרים פרטיים כמוני. "זה לא בסדר שאתה כותב על העבודה שלנו, אתה מגלה סודות חקירה. אנשים לומדים איך אנחנו עובדים ואתה כורת את הענף שאנחנו יושבים עליו," טענו במיילים ושיחות טלפון הזויות. הסברתי להם שאנחנו חוקרים פרטיים ולא "סוכני מוסד" ובזאת הסתכם הדיאלוג שלי איתם. צחוק הגורל שכעבור שנים גיליתי כי אותם קולגות מבוהלים נהיו בעצמם... כותבי טורים, חלקם ממש העתק שלי. עד היום אני שומר את המיילים שלהם על החרדות ל"כריתת הענף".

השנים עברו, הטורים פורסמו מדי שבוע, ושאלה אחת חזרה על עצמה, למה אתה לא כותב ספר? הבקשה חלחלה אל תודעתי והספר הראשון שלי, "משולחנו של חוקר פרטי", ראה אור בשנת 2003 והיה לספר מוצלח שהודפס בשתי מהדורות. המחמאות היו גדולות, נהניתי מאהדת הציבור ויותר מהכול, נהניתי להקדיש אישית לקהל המבקשים .

הספר השני שכתבתי, "סודות של חוקר פרטי", יצא בשנת 2008 וגם הוא התקבל באהבה גדולה. הבעלים של רשת "צומת ספרים" ואני הפכנו חברים טובים, ובזכותם הופץ הספר שלי בחנויות הרשת ואף זכה להיות מוצג בחלונות הראווה של הרשת. הפכתי רשמית ל"חוקר־סופר", כבוד בהחלט לא מבוטל. הדבר חזר על עצמו גם בשנת 2010 כשיצא הספר השלישי שלי, "זבוב על הקיר". בחנויות הרשת ספריי קישטו את חלון הראווה, התגובות היו נפלאות וחשתי גאווה גדולה. על כך תודתי לאבי שומר, ערן זמורה ויורם רוז.

על אף ההצלחה לה זכה "זבוב על הקיר", ספר זה נושא עימו כאב גדול.

כל אחד מספריי הוקדש למישהו יקר לי. הראשון הוקדש לבני רז, השני לבתי אור, השלישי הוקדש להוריי. אבי, אותו הערצתי וממנו ירשתי את כישרון הכתיבה (בין יתר עיסוקיו היה כתב ספורט בידיעות אחרונות), שאל אותי לאחר פרסום הספר השני, "מתי בכוונתך להקדיש גם להורייך ספר?" הבטחתי לו מייד שהבא יוקדש להם.

במהלך כתיבת הספר חלה אבא שלי במחלת הסרטן הארורה. זה קרה במהלך לימודי המשפטים שלי וחוויתי משבר גדול. למרות הקושי שבשילוב לימודים בגיל מאוחר וניהול משרד חקירות, הגברתי את קצב כתיבת הספר ובסיומו הפקתי את טקס השקת הספר באחד מימי שישי בצוהריים בגינת ביתי, כמובן לכבוד אבי ואמי. לצערי, ערב ההשקה אושפז אבי במצב קשה. לבקשתו קיימתי את השקת הספר במועדה והוא צפה בה ממיטת בית החולים בשידור וידאו. זמן קצר לאחר מכן, הלך לעולמו מי שהיה הזרקור הגדול בחיי והותיר חלל גדול בליבי. ההקדשה שכתבתי לכבודו בתחילת הספר השלישי קיימת כעדות עד היום ואני בטוח שממקום מנוחתו הוא מביט בי גאה, כתמיד.

מי שמכיר אותי, ולו מקריאת הסיפורים שלי, יודע כי המשפחה ממלאת חלק גדול בחיי. גדלתי בסמטאות העיר לוד, בן בכור ואח לשבעה אחים ואחיות. הוריי, יוצאי צפון אפריקה (טוניס ומצרים), נלחמו על גידול ראוי לילדיהם בקושי ועמל רב והם מקור גאווה עבורי בכל יום ויום בחיי. ילדיי ורעייתי הם חלק נכבד מחיי ומהווייתי. הם, כולם, שותפים לדרך שעשיתי ולהצלחתי באשר היא.

את הספר הזה אני בוחר להקדיש לזו שמלווה אותי שלושים שנים (ואני מקווה לעוד שלושים לפחות), חנית רעייתי. היכרנו ילדים ממש, היא תלמידת תיכון צעירה ואני חייל בסוף שירותי הצבאי. הפכנו הורים לרז ואור וצירפנו את דור למשפחתנו כשהיה בן שש בלבד והיום, לאחר עשרים שנים, הוא בהחלט חלק בלתי נפרד מאיתנו. יחדיו גידלנו את הילדים, יחדיו צברנו חוויות רבות ויחדיו אנחנו לעולם.

אישה ערכית, צנועה וטובת לב חנית. שותפה לדרך שלי מיומה הראשון, שותפה להתלבטויות המקצועיות הרבות בהן נתקלתי בעבודתי וכאלו היו לא מעטות. כחוקר פרטי שמחויב בדיסקרטיות מלאה ללקוחותיו, האדם היחיד בחיי אותו שיתפתי היה חנית. לא אחת קיבלתי ממנה עצה שהוכיחה עצמה זמן רב מאוחר יותר אני חב לה על כך. הספר הזה, הוא האחרון בסדרת הספרים שכתבתי כחוקר פרטי המספר על עבודתו. אוסף הסיפורים הקצרים שהפך ל"קאלט" מבחינתי, ופורסם עד כה בשלושה ספרים, מפורסם בפעם האחרונה בספר זה. לכן היה חשוב לי להקדיש אותו לדמות המשמעותית בחיי לאחר הוריי וזו בהחלט רעייתי חנית.

אני מקווה שתיהנו מקריאת הספר כפי שנהניתם מקריאת הטור שלי שבוע אחר שבוע, בעיתונים הרבים בהם כתבתי ועדיין כותב. הסיפורים שלי מגלמים את החיים של כולנו, הבעיות בחיי לקוחותיי בהן אני משתלב בעבודתי, בהחלט יכולות להיות ואולי היו הבעיות שלכם. אני בטוח שכל אחת ואחד מכם ימצא את עצמו/חייו/קרוביו בסיפור אחד לפחות בספר הזה.

"בוגדים" הוא הספר הרביעי שלי. תיהנו ממנו כפי שאני נהניתי בעבודתו.