מי שעומד מאחורי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי שעומד מאחורי
מכר
מאות
עותקים
מי שעומד מאחורי
מכר
מאות
עותקים

מי שעומד מאחורי

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

שרית מזרחי

שרית מרקוביץ-מזרחי, נשואה ואם לארבעה בנים ובת, היא עורכת דין העוסקת בתחום הפלילי. "אם מישהו ידע" הוא ספרה הראשון. "מי שעומד מאחורי" הוא ספרה השני. שניהם ראו אור בהוצאת ידיעות ספרים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בני זוג וילד נוסעים לטיול בגליל. הוא – סופר צעיר ומבטיח, היא – אשת כספים וגרושתו של מיליארדר מפורסם. אולם הטיול מסתיים בטרגדיה: גופותיהם של בני הזוג מתגלות בתוך רכבם השרוף – והילד בן השבע נעלם. כל מאמצי החיפושים אחריו עולים בתוהו ובסופו של דבר גוועים אט־אט.

                       

 שמונה־עשרה שנים לאחר מכן מופיע בחור צעיר במשרדה של חוקרת פרטית ומבקש ממנה לגלות אם הוא הילד הנעדר שכולם חיפשו בזמנו. החקירה מסתעפת ומציפה אל פני השטח שאלות ותהיות: מיהו הצעיר ומי היו הוריו? מי מעוניין לעורר את הדי העבר? מי מעדיף להיעלם ומדוע? איש אינו נקי מחשד. סודות שנקברו עמוק צצים אל פני השטח וחושפים אמת שאיש לא רצה לדעת על קיומה.

מי שעומד מאחורי הוא רומן מתח קצבי ומסחרר, המורכב מעוד ועוד ממדים ההולכים ומתגלים, עוד ועוד דמויות שהולכות ונקשרות בתעלומה שמסעירה את המדינה כולה. בכתיבה רגישה ומרשימה רוקמת שרית מזרחי סיפור מצמרר, שלא חדל להפתיע, על משפחה שנלכדת במעגל מעוות של אלימות, על ילד שאיש לא רצה בו ועל מסירות ואהבה עם ובלי תנאים.

שרית מרקוביץ'־מזרחי היא עורכת דין פלילית ואם לארבעה בנים ובת. בספר מי שעומד מאחורי היא חוזרת אל כמה מגיבורי ספרה הראשון, אם מישהו ידע, שגם הוא ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים.

פרק ראשון

פרק ראשון

 

 

"אני לא זוכרת שקיבלתי ממך מכתב התנצלות."

"לא הספקתי, הייתי עסוק."

הקול העסוק הופק מגוף עסוק ביותר, אשר היה שרוע על המיטה בפישוט איברים רחב בעוד עיניו בוהות בתקרה.

דילגתי מעל ערימת הבגדים שהיתה מפוזרת על הרצפה, תוך כדי שאני מנסה לאסוף כמה שיותר חולצות טריקו ומכנסי טרנינג בדרך. למרות אינספור נאומים שגררו אחריהם אינספור הבטחות שגררו אחריהן אינספור איומים, קידם את פני בכל בוקר אותו מראה מעורר פלצות.

"ניר, אתה מוכן לקום?" שאלתי את בני בן השתים־עשרה, "כבר שבע ורבע."

"אני עייף," פיהק משוש לבי, "לא ישנתי כל הלילה."

הנחירות שעלו מכיוון חדרו במשך הלילה לא בדיוק התיישבו עם הטענה הזו.

"תתגבר," ניסיתי להישמע אדישה ולהסתיר את הפגיעה שנותרה בי לאחר שיחת הטלפון עם מחנכת הכיתה. "אני בטוחה שתישן הרבה יותר טוב אחרי שתמצא זמן לכתוב לי את מכתב ההתנצלות."

בני השני, יואב בן השמונה, התגלגל במיטתו לכיווני. הוא לא טרח לפקוח את העיניים, אבל הקול שלו נשמע ערני למדי כששאל את השאלה הקבועה שלו מדי בוקר:

"מה, לא שבת היום?"

"לא," עניתי תוך שאני מסדרת את הבגדים ומניחה אותם בערימה סבירה על הכיסא. "היום יום ראשון, ואם לא תקומו תוך חמש דקות, תתחילו את השבוע באיחור גדול לבית הספר."

הילדים נראו מבועתים מהאיום. הם התהפכו במיטתם והתחפרו עמוק בתוך הכר.

פתחתי את ארון הבגדים, וערימה לא מזוהה של ביגוד והנעלה גלשה על ראשי. זה קורה בכל פעם שאני פותחת את הארון, אחרי שאחד הילדים הוציא מתוכו דבר־מה. אפשר היה לצפות שאלמד להיזהר, אבל תודות למנגנון הדחקה משוכלל, אני נופלת בפח בכל פעם מחדש.

מעבר לקיר נשמעה יללה חדה.

"מיכאל התעורר," הכריז ניר.

"טוב שמישהו טורח לקום בבית הזה," הערתי, בעוד באפי עולה ניחוח גרביים שנגרבו אתמול ובצבצו מתוך נעלי ההתעמלות שהיו זרוקות כל אחת בצד אחר של החדר. במאמץ מסוים הצמדתי אגודל לאצבע והוצאתי את הגרביים, שהיו תחובים עמוק בתוך הנעליים. אם מישהו יתעד את טקס ההתפשטות של הילדים שלי בערב, אני בטוחה שהוא ייראה כמו סצינה מסרט מצויר, כשהגיבורים משליכים מעליהם בזה אחר זה את כל מלבושיהם, בקצב מערבולת התופים שנשמעת ברקע. ומשום־מה, דווקא את הגרביים הישנים, חפצי הלבוש היחידים שיקירַי היו אמורים להשליך באמת, הם דואגים לדחוס היטב לתוך הנעליים.

לך תבין ילדים.

היללות מן החדר השני הלכו וגברו.

"לכי אליו, אמא," אמר יואב, "הוא מפריע לי לישון."

"מצוין, אולי זה יגרום לכם לקום סוף־סוף," יריתי לעבר הילדים ועזבתי את החדר לעבר זירת הקרב השנייה.

שם, בתוך מיטת תינוק חלומית, בין סדינים צחורים לשמיכת מלמלה, בין הדובון מצמר לארנב מקטיפה, מצאתי את המלאך שלי, האוצר הזהוב ותכול העיניים.

והוא היה כעוס.

מאוד.

הוא עמד והטביע את זעמו ביתדות המיטה אשר נעו וזעו לכל עבר, כאילו סופת ההוריקן שהותירה את חדרם של הגדולים במצב של תוהו ובוהו טוטאלי עברה כעת אל חדרו.

"מתוק שלי," חייכתי אליו, "מי יפה של אמא?"

הגמד הקטן הפסיק לצווח באחת, ובחן אותי במבט עקום. לאחר שניות אחדות של הגיגים, הוא חייך חיוך רחב והושיט לעברי זוג ידיים שמנמנות. אני נדהמת בכל פעם מחדש מהיכולת המיוחדת של תינוקות לעבור בן־רגע ממצב של צרחות היסטריות לאושר עילאי.

אספתי אותו אל בין זרועותי, שואפת את הריח הבלתי־ייאמן. מיכאל פלט עוד כמה קולות מחאה, ואחר חייך אלי שוב כאילו כלום לא קרה, ממיס אותי לכדי שלולית דביקה. העפתי מבט מעל לראשו המתולתל לעבר המיטה שלידו, שם היה אמור להימצא בני השלישי רן.

המיטה היתה ריקה.

אתם לא טועים בספירה, יש לי ארבעה בנים, נבחרת קטנה. מגירות הארון שלי מפוצצות בקלפים, בגולות, ברובוטים, בכל סוגי כלי הרכב ובארבעה מכלים של לגו. גם אם תשגרו אלי משלחת חיפוש, לא תמצאו אפילו בובת ברבי אחת, וגם לא גרב בצבע ורוד.

אני מאמינה שילדים לא צריכים להתגורר בחדרים נפרדים. אני חושבת שחדר נפרד לכל ילד משמש בית גידול ליצור אגואיסטי ומפונק שנוהג לנעול עצמו בין ארבעה קירות ולהסתגר מפני כל מגע עם העולם החיצון. יש איזו אפשרות רחוקה שהתיאוריה שלי קשורה למצב כלכלי שלא מאפשר לי מעבר לדירה גדולה יותר, אבל את זה אף אחד לא צריך לדעת.

"מה דעתך שנחפש את אחיך?" שאלתי את מיכאל.

הילד לא ענה. הוא בחן באצבעותיו את שרשרת הכסף בעלת התליון הכחול שענדתי לצווארי, ונראה חוכך בדעתו מה לעשות איתה. באורח פלא, שרשרת דקיקה זו הצליחה לשרוד את מבחני החוזק שנערכו עד כה ליתר השרשראות שלי. כל האחרות בלי יוצא מן הכלל אכזבו, ולאחר שנתלשו ממני הושלכו בזו אחר זו אל אותה מגירה בחדר השינה.

הלכתי אל הסלון כשמיכאל בידי, מבחינה מיד בדמות חשודה על אחת הספות.

"אן, אן," אמר מיכאל בשמחה כשהסטתי את שולי השמיכה התפוחה שהיתה מונחת על הספה.

"שוב ישנת בסלון?" שאלתי את רן בן החמש, אשר הציץ אלי מתוך השמיכה בפנים זעופות.

"מה, כבר בוקר?" שאל רן, ממצמץ בעיניו לנוכח האור הבוהק שחדר אל הסלון מבעד לווילונות. הוא מתעקש, משום־מה, לבלות כמעט מדי לילה על הספה בסלון, במקום במיטה הרחבה והנוחה שקנינו לו במחיר מופקע באחת מחנויות הרהיטים היוקרתיות בעיר.

"כן, כבר בוקר, וכדאי שתקום," אמרתי והלכתי להכין שלושה ספלים של שוקו חם במטבח.

המטבח, כהרגלו, לא הסביר לי פנים. ערימת כלים מארוחת הערב שלחה לי ברכת "בוקר טוב". יכולתי להישבע שאתמול בערב, אחרי שהחלטתי שלא להסתער על ערימות הכביסה שהמתינו לי שאקפל אותן, העדפתי להדיח את הכלים בכיור.

כנראה שלא.

עלה בי הבזק זיכרון מאמש. נזכרתי שבדיוק כשנכנסתי למיטה עם ספר חדש, נשמעה קריאת "אמא" רמה מכיוון חדר הילדים. מישהו אמר שהוא צמא וביקש כוס מים למיטה. נקטתי את הגישה החינוכית ופצחתי בנאום ה"אתה כבר ילד גדול, הגיע הזמן שתדאג לעצמך". שביל הנקודות האדומות והדביקות שהשתרך בעקביות של פקק באיילון מהמדף העליון בארון, דרך אריחי הקיר, עובר לשיש וכלה בשלולית קטנה על הרצפה, לימד אותי שלא רק בכביש עדיף להיות חכם.

הנחתי את מיכאל בכיסא התינוק ושמתי בידו בקבוק דייסה.

תוך כדי שאני מכינה את הכריכים לבית הספר, ומניחה על השולחן שלושה ספלי שוקו לצִדן של שלוש קעריות דגנים, נכנס ניר למטבח והושיט לי עמוד תלוש מתוך מחברת.

"קחי, הנה מכתב ההתנצלות," אמר לי ותחב את ידו לתוך קופסת עוגיות.

כמעט אמרתי, "אני לא יכולה עכשיו להתפנות לקרוא את כל מה שכתוב פה, זה נורא ארוך," אבל על הדף הצחור היתה כתובה רק מילה אחת - "סליחה".

"זה הכול?" שאלתי, "אני חושבת שמגיע לי יותר מזה."

"אני לא יודע מה לכתוב," אמר ניר בפה מלא עוגיות.

"מה דעתך על זה: 'בפעם הבאה שהמורה תשאל אותי למה אני לא מכין שיעורי בית, אני לא אגיד לה שזה בגלל שאמא שלי אף פעם לא נמצאת בבית ואני מחויב לעשות במקומה את כל עבודות הבית, לטפל באחים שלי ולבשל'."

"אבל אמרתי לך, זה לא מה שאמרתי לה."

"כן? אז כשהיא התקשרה אלי אתמול לשאול אותי איך זה שאני מטילה על ילד בן שתים־עשרה את כל עול משק הבית, כולל כביסה וגיהוץ, זה היה בגלל סקר טלפוני שהיא עורכת?"

"איך את תמיד אומרת?" חייך ניר חיוך ערמומי, "זה היה עניין של חוסר הבנה."

במשפחה שבה בעלי הוא היועץ המשפטי של ועדת התכנון והבנייה, אבא שלי הוא ראש לשכת עורכי הדין ואחי סנגור פלילי, אין ספק שזה מה שמגיע לי...

בן עורך דין.

הפרצוף המבודח של הבן הבכור שלי עצבן אותי. הסתובבתי לעבר הכיור בהפגנתיות והתחלתי להדיח את הכלים.

"אם זה עניין של חוסר הבנה, אז הגיע הזמן שתגלה קצת הבנה," הפטרתי מעבר לכתפי. "אם תפסיק לרבוץ כל אחר הצהריים והערב מול המחשב ומול הטלוויזיה, אני בטוחה שיתפנה לך קצת זמן להכין שיעורי בית ואולי אפילו תמצא קצת זמן פנוי לעזור בעבודות הבית."

חיכיתי לאיזה משפט מתחכם, אבל מאחורי גבי השתררה שתיקה. הבן שלי כנראה התחיל להפנים את המסרים.

"כשתגדל תבין עד כמה זה לא קל לגדל ארבעה ילדים ולעבוד במשרה מלאה כדי שיהיה מספיק כסף בבית לכל הרצונות שלכם. אני לא מבקשת מכם להודות לי על כך, מה שאני מבקשת זו טיפת התחשבות. אתם..."

קולו של בקבוק מוטח ברצפה הפסיק את שטף דברי. הסתובבתי לאחור וגיליתי שאני מדברת לתינוק בן שנה וחצי שסיים לשתות את הדייסה שלו.

מכיוון הסלון נשמע צלצול טלפון, ולאחריו שמעתי את רן צועק: "אמא, זה בשבילך, מהמשרד."

לא הגבתי.

"אמא," נשמע שוב קולו של רן, "זה מהעבודה. את עונה או לא?"

בגיל עשרים ושלוש, תוך כדי לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה, התגייסתי למשטרה. עבדתי שם כחוקרת נוער, וזה היה לא רע. בסך הכול המשימות היו מאתגרות ומספקות, הממונים עלי לא העיקו יותר מדי, וסביבת העבודה העניקה לי מרחב ושקט. יותר מדי שקט. לקח לי קצת יותר משנה להבין עד כמה שקט. מין שקט כזה שמשׂתרר כשכל מי שמוכנס להיות שותף שלך לחדר עוזב אחרי כמה ימים או לכל היותר כמה שבועות. שקט שנוצר כשאתה נכנס למקום מסוים או מתקרב לחבורת אנשים מתגודדת, והם מיד משתתקים.

בייאושי החלטתי להתביית על חוקר צעיר שהגיע למחלקת חקירות ונהג לנעוץ בי מבטי עגל של נער מאוהב. תפסתי את הבחור המסכן בצוואר, גררתי אותו לחדר חשוך ואיימתי עליו שאתלונן על הטרדה מינית, אם לא יספר לי מה יש לאנשים נגדי.

תוך כמה דקות הבנתי שהבעיה לא אישית, אלא קשורה באבא שלי, פרופ' גרשון סלע.

אבא הוא גרסה מתקדמת של דון קישוט, שהציב לעצמו כמטרה את המלחמה בעוולות של כל מיני גופים ציבוריים. הוא משמש פה לכל מיני חלכאים ונדכאים אשר נופלים בין הכיסאות, והתקשורת אוהבת אותו מאוד. המשרד לביטחון פנים, לעומת זאת, אוהב אותו קצת פחות. יש לו נטייה להניח כל מיני תקלות של המשטרה תחת הכוונת שלו.

בקיצור, הייתי עיוורת. לא הבנתי שכל מי שעבר אי־פעם לידי היה בטוח שאני סוכנת חשאית של משפחת סלע, ושהושתלתי במשטרה רק כדי לאסוף ראיות שישמשו אחר כך את אבא.

אז אפיתי עוגה (אני ממש גרועה בזה, אבל אחרי ההתנהגות שלהם כלפי, מגיע לחבר'ה לסבול קצת, לא?), ערכתי לעצמי מסיבת פרידה קצרה ויבשה מדמעות ועפתי מהמשטרה.

הניסיון שרכשתי היה יכול לשמש קרש קפיצה לא רע, אלא שכמה חודשים לאחר שהתפטרתי מצאתי את אהוב לבי. התחתנתי ודי מהר נכנסתי להיריון. ילדתי בן, ואחרי פחות מארבע שנים עוד בן ואחרי שלוש שנים נוספות - עוד בן. אז עשיתי הפסקה של שנתיים וחצי רק כדי שהרופא, שערך לי את סריקת המערכות המוקדמת, יאמר שהוא רואה בבירור סימנים המעידים על בן נוסף.

לפני חצי שנה החלטתי שנמאס לי להיקבר בתוך ערימה של כביסה וטיטולים, ופתחתי משרד חקירות עצמאי. חשבתי שלאור ניסיוני במשטרה, הלקוחות פשוט יעמדו בתור, אבל זה לא קרה. טיפלתי בתיק או שניים של בעלים חשדניים שלא בצדק, בעוד אחד שבו הפרנויה של הבעל התבררה כמציאותית מאוד, ובכמה תיקים מהסוג של "המדור לחיפוש קרובים". ניתן לומר עד כה שההכנסות שלי, בניכוי הוצאות משרד ומשכורת של מזכירה במשרה חלקית, הצדיקו בקושי את עלות המטפלת.

"בוקר טוב," התנשפתי לתוך המכשיר.

"סיון, זו פנינה," ענה לי קולה של המזכירה שלי, "את עוד בבית?"

"את עובדת במשרד חקירות, פנינה," נאנחתי, "הרגע התקשרת אלי הביתה ואנחנו משוחחות. אני באמת צריכה לענות על השאלה הזו?"

פנינה שתקה לרגע.

"לא הבנתי. אז את בבית או לא?"

"כן," נאנחתי שוב, "אני עדיין בבית."

"אז כדאי שתזיזי את הישבן שלך לפה כמה שיותר מהר."

אני צריכה לזכור לטפוח לעצמי על השכם. אין כמו הקפדה על יחסים קורקטיים בין עובד למעביד.

"מה כל כך דחוף? פרצה שריפה בבניין ואף אחד לא הודיע לי?"

"יותר מדהים מזה," ענתה לי פנינה. "לא תאמיני, אבל יש לנו לקוח אמיתי."

***

ברגע שפגשתי בעיניו אהבתי אותו.

היו כל כך הרבה אנשים מסביבנו, אבל הם הפכו לרקע בלבד, דמויות מטושטשות שנועדו להדגיש את הדבר העיקרי, אותנו.

היינו מרוחקים זה מזה. הוא בפינה אחת של החדר, ואני בפינה השנייה. העיניים שלנו היו נעוצות עמוק זה בעיניו של זה, וראיתי בו תהומות של עושר פנימי. רציתי מיד לחפור אל תוכו, למצוא את כל האוצרות הללו, לחמוד אותם אחד־אחד לעצמי ולא להותיר דבר לאיש מלבדי.

***

הוא ישב על כורסת העור מול המזכירה של החוקרת הפרטית, ושניהם הביטו זה בזה במבוכה.

היא היתה בת גילו, אולי קצת יותר מבוגרת. תסרוקת קארה שחורה, חיקוי מדויק של תספורתה של כוכבת הריאליטי התורנית, גופייה לבנה וחצאית קצרצרה צמודות לגוף דקיק, ציפורניים צבועות אדום עז, התואם את השפתון שמרחה בנדיבות.

היא היתה יפהפייה, אבל בה־במידה לא היתה הטעם שלו. הוא אף פעם לא מצא עניין בסוג הזה של יופי, וזה הביא אותו מיד לחשוב על מעיין.

מעיין אכן היתה הטעם שלו. הוא ידע את זה בשנייה שבה נתקלו עיניו בעיניה בתחנת הדלק שבה עבדה כקופאית. קומה בינונית, שיער חום חלק, עיניים חומות. שום דבר במראה שלה לא היה יוצא דופן, אבל החיוך שחייכה למכר שנקרה על דרכה היה החיוך הכי כובש שראה בחייו. וכשהצטלבו מבטיהם, היא חייכה גם אליו.

הם מצאו דירת חדר בדרום תל אביב. במקור זו היתה דירת חמישה חדרים, אך בעל הדירה, מתוך חשיבה כלכלית מתקדמת, החליט להפוך אותה לשלוש דירות נפרדות. חדר המדרגות היה מהמוזנחים שראה אי־פעם, הקירות נראו זוועה גם לאחר שליאור סייד אותם בשלוש שכבות של צבע, ואריחי הרצפה היו מיושנים ומוכתמים בכתמי צהוב, אפור וכתום.

ובכל זאת, הוא אהב כל מטר בדירה הזו, כי הכול בה הפיץ טעם, ריח ומציאות של חום, של אהבה ושל בית.

לפני כמה ימים אשתו פתחה בפניו את הדלת ודרשה שילך כבר, שיֵצא מהחיים שלה, ושלא יטרח לחזור.

הוא אמר לה שזו פרידה זמנית, שזה רק מפני שהוא חייב קודם להשלים כל מיני דברים לבד, לפני שיתפנה לזוגיות. כמו בפגישה הראשונה שלהם הצטלבו מבטיהם, אך הפעם היא לא חייכה. היא רצתה שהוא יקרא את הכאב בעיניה, שיֵדע שהיא מבינה שהוא משקר.

"אין דבר כזה," אמרה לו. "אם מצאת את בן הזוג הנכון, אז אין שום דבר שאתה צריך להשלים קודם לבד."

לך תסביר לה שזה לטובתה. לך תסביר לה שזה המזל המחורבן שלו לגלות את מה שהוא גילה דווקא עכשיו, כשהכול התחיל להסתדר לו בחיים. לך תסביר שעדיף לה שלא להיות חלק מכל המערבולת הזו, שזה לא בטוח לה. שהוא לא בטוח לה.

"זה כל כך כואב," אמרה באותן פשטות וכנות שהוא כל כך אהב בה. "חתיכת דביל שכמוך, זה כל כך כואב."

"אני לא יודע איך לגרום לך להאמין," הוא לחש, "שזה לא בגלל שאני לא אוהב אותך."

הוא אסף כמה בגדים וכלי רחצה, והכניס אותם לתוך תיק קטן. היא עמדה שם כל העת, נושכת את שפתיה. הוא ידע שהיא עומדת לבכות, אך בה־בעת ידע שלא תעשה זאת בטרם יעזוב.

"אין מישהי אחרת," הספיק לומר לפני שיצא מהדירה.

"לא צריכה להיות מישהי אחרת," שמע את קולה דוקר בגבו, "מספיק לדעת שזו לא אני."

 

המזכירה לעסה מסטיק וניפחה למולו בלון ורוד.

"אני מחכה שהיא תגיע," אמרה לאחר שמחתה את שאריות הבלון שהתפוצץ על שפתיה. "יש לה ארבעה ילדים. אל תשאל איזה בלגן יש אצלה בבית בבוקר."

***

ליזה עמדה ליד החלון וליוותה במבטה את מכוניתו הנוסעת של בעלה. מעל שלושים שנה הם נשואים, ועדיין היתה יכולה לשמוע את קולותיהם של הוריה המנוחים, כשהודיעה להם שהיא עומדת להתארס.

אז מה, עליזה, את סוף־סוף מביאה הביתה את הבחור שלך? הגיע הזמן באמת. אתם, הצעירים של היום, למה אתם מחכים? עוד קצת והיית מביאה אותו אל הקבר של אבא ואמא שמתו בשיבה טובה, מחכים לראות את הבחור של הבת שלהם. יופי של חתונה היית עושה לך שם בין כל המצבות משיש. הדודות שלך היו שרות ורוקדות עם מלאכי השרת.

איך קוראים לו, ליזה? מה למי? לבחור שלך. אלא למי, לאליהו הנביא? תגידי לאבא מה השם שלו.

יקי? איזה שם זה יקי? נשמע כמו משהו מקולקל שאמא שלך זורקת לפח האשפה.

טוב, אל תעשי כזה פרצוף כועס, צוחקים איתך, עליזה. איך קוראים להורים של הבחור, יקי הזה שלך?

אמירה ושאול ויינר?

שמעת, דבורה? הבת שלך מביאה לנו הביתה ווּזווּז...

ליזה עמדה להתפנות לענייני הבית כשהטלפון צלצל. היא קיוותה שמדובר באחד הילדים שמתעניין בשלומה או בְיָקי בעלה ששכח לקחת משהו.

תקוותה התבדתה עד מהרה.

"זה אני," אמר הקול הגברי מן העבר השני.

היא זיהתה אותו מיד. מה אתה רוצה ממני? רצתה לצעוק, חשבתי שהייתי ברורה בעשרים השיחות הקודמות.

"התקשרתי לראות אם שינית את דעתך."

"לא שיניתי את דעתי," אמרה ליזה. היא קיוותה שהיא נשמעת נחרצת. נחרצת יותר מהפעמים הקודמות שבהן הביעה את עמדתה וחשבה שהיא ברורה.

"אנחנו חייבים להיפגש," הוא אמר. "את יודעת משהו שחשוב לי לשמוע עליו. גם אני יודע כמה דברים, ואני חושב שנוכל לעזור אחד לשני."

"תראה, מר אבני..." היא ניסתה שוב.

"רם."

"רם," חזרה אחריו ליזה בשקט. "ניסיתי לגרום לך להבין שאני בכלל לא קשורה לכל העניין הזה. הם סתם התקשרו מערוץ עשר ורצו לראיין אותי בגלל שעבדתי אצלם..."

"את ידעת דברים, ליזה, שמעתי אותך מדברת על מה שראית בבית."

"אולי ראיתי, אולי לא. אני בכלל לא מבינה למה זה חשוב. אין לי שום קשר לאנשים האלה כבר כמעט עשרים שנה."

מהעבר השני השתרר שקט.

"זה הבן שלי, ליזה," אמר הגבר לאחר כמה שניות. "את לא חושבת שמגיע לי לשמוע כל פרט שיכול להציל אותי מהגיהינום הזה שאני נמצא בו מאז שהוא נעלם?"

היא חייבת להיות חזקה, להתעלם מרגשות החמלה שחשה כלפי האדם המבוגר שדיבר אליה, להתעלם מהמצוקה שלו. יש לה חיים, לליזה, והם לא קשורים לכל הרוע הזה.

"אני לא יודעת כלום," חזרה בעקשנות על דבריה.

זה לא היה נכון. היא ידעה דברים, היא היתה יכולה לספר עליהם כמה סיפורים שידהימו אותו. אחרי הרצח אף אחד לא דיבר על משפחת לוינסקי, לא באמת. אנשים אמרו שהם היו משפחה נפלאה, וליזה ידעה שהם לא אמרו את האמת. יש משהו בסיפור הזה. מין ענן שאופף את כל המשפחה הארורה הזו, ובגלל זה ליזה הבינה שהיא צריכה להתרחק מהם, לנתק כל מגע.

היא עשתה שטות כשהסכימה לדבר עליהם אחרי כל כך הרבה שנים, ועכשיו האיש הזה, האבא של דרור, לא מניח לה.

"אני מצטערת," לחשה בטרם הניחה את השפופרת על כנה, "אני באמת לא יכולה לעזור לך."

***

 

"בוקר טוב, גברת לוינסקי. טוב לראות אותך. זה הזמן למקלחת של בעלך. את רוצה אולי שאני אעשה את זה הפעם?"

ראשה של האחות הציץ דרך חרכי הווילון המוסט. היא נראתה עייפה וחסרת סבלנות כשהביטה בתמר ובבעלה.

לא. היא לא רצתה שהילדה הזו, בת השלושים לכל היותר, עם הבגדים הצחורים האלה שבהם היא נראית כמו נערה בתחפושת, תפשיט את אמנון בעלה מכל בגדיו ומשארית הכבוד העצמי שעוד נותר לו, ותכניס את גוש הבשר שנהיה ממנו לתוך סילון מים קרים מדי או חמים מדי.

תמר לוינסקי רצתה לעשות את זה בעצמה.

היא רצתה להסתכל היישר לתוך עיניו של בעלה כשתבקש ממנו לפשוט את החולצה והוא יעשה מאמץ גדול אך עקר להשתמש בידיו חסרות התוחלת. היא רצתה להיות זו שתשתמש בטון האדנותי, המתנשא וקצר הרוח של מי שחונן בבריאות, כנגד מי שלא שפר עליו מזלו והוא תלוי באחרים.

היא ידעה שהוא שונא אותה על כך. ככה זה כשהגלגל מתהפך. אתה לא הופך למלא הערכה ואהבה כלפי מי שגורלך בידיו, אתה שונא אותו עד מוות. וככל שהתלות שלך בו גוברת, ככל שהוא עושה יותר למענך, כך תשנא אותו יותר, כי לו יש מה שלך אין - יכולת להשפיע על החיים שלך.

היא כמעט צחקה כשחשבה על האירוניה. אין ספק, נסתרות הן דרכי הגורל.

"תמר," הוא היה אומר לה אז, לפעמים במילים, לרוב לא, "מתי תביני שאני עסוק, מתי תביני שאין לי פנאי בחיי העמוסים ומלאי הסיפוק לצרכים העלובים שלך? מתי תביני שאת הפער הזה שביני לבינך, הפער התרבותי, השכלי, האישיותי העצום הזה, שום גשר לא יוכל לבטל? מתי תביני עד כמה עמוק הבוז הזה שאני רוחש לך? עד כמה גדולה תחושת הקבס שעולה בי בכל פעם שאת מגישה לי את המאכלים העלובים שלך, בכלים העלובים שלך... בכל פעם שאת נוגעת בי בידיים העלובות האלו שלך?"

והיא תמיד הכירה בו, בפער הזה, אף פעם לא העזה לערער עליו. היא טיפלה בו, בביתו ובבן שלו בידיים העלובות שלה. היא המשיכה ללכת לרופא אחרי רופא, לעבור את כל הבדיקות וכל הטיפולים הכי כואבים והכי משפילים כדי ללדת לו עוד ילדים. היא לא התייאשה גם כשזה לא הצליח פעם אחר פעם, גם כשכמעט כל הרופאים אמרו לה שהבעיה קשה מדי. הוא היה תכלית הקיום שלה, הסיבה שהיתה לה לקום בבוקר אל יום חדש של שגרה.

גם עכשיו היא קמה לאותה שגרת יום, קמה כדי לטפל בו. היא מקפידה להגיע בכל יום למוסד. להאכיל אותו, לקחת אותו לשירותים, לרחוץ אותו. היא תעשה זאת עד טיפת הכוח האחרונה שלה, עד יום מותה או יום מותו...

כולם מברכים אותה על מסירותה. אין כמוה, הם אומרים, דמות מופת, בת זוג מושלמת.

רק היא יודעת. היא מראה לו עכשיו מיהו בעל הכוח. מי הוא זה שחייו עכשיו מלאים, עצמאיים, ומי לעומת זאת מוטל כל היום על המיטה או על כיסא הגלגלים ונזקק לשירות של החלפת חיתולים.

הפער ביניהם נשמר, רק שהפעם היא זו שמביטה ממעוף הציפור אל זה אשר נמצא עמוק מתחתיה.

 

***

דסי ישבה בחדר ההמתנה וחיכתה לתורה במשרד עורכי הדין "סמולנסקי את כהן ושות'". בתור סטודנטית שנה ב' למשפטים חשבה שזינקה גבוה מדי כשפנתה לריאיון עבודה באחד מהמשרדים הגדולים והיוקרתיים ביותר בתל אביב. העובדה שיחד איתה המתינו חמישה סטודנטים נוספים, חלקם אפילו באמצע שנה א' ללימודים, העידה אחרת.

מעברו השני של שולחן מהגוני ארוך ומפואר ישבו חמש מזכירות ועסקו כל אחת במלאכתה - שיחות טלפון ללקוחות, שליחת פקסים, הקלדה במחשב. מדי פעם שלחו ארבע מהן מבט מתנשא באנשים הצעירים והנרגשים שישבו מולן, ואחר חזרו לעבודתן. כעבור כמה דקות קמה ממקומה המזכירה החמישית, ניגשה לדסי ולאחרים ושאלה אותם אם ירצו לשתות משהו. היא היתה בשנות החמישים לחייה, מבוגרת בהרבה משאר המזכירות, ושערה היה צבוע בצבע שדסי לא היתה יכולה להגדירו אלא ככחול.

כל האחרים הניעו בראשם לשלילה, כאילו פחדו שצריכת מים על חשבון משרד עורכי הדין תפגע בסיכוייהם להתקבל לעבודה שם, אבל דסי ביקשה "קפה שחור חזק עם שתיים סוכר". המזכירה הלכה למטבח וחזרה משם עם ספל גדול, מלא בנוזל שחור מהביל. היא הניחה את הספל בידיה של דסי וקרצה לה בשובבות. דסי חייכה אליה בתודה.

הבחור שלצדה של דסי טופף ברגליו בעצבנות. הקצב היה: שתי טפיפות - הפסקה - טפיפה - הפסקה, וחוזר חלילה. היא ניסתה לדמיין אילו צלילים מתנגנים עכשיו בראשו.

אולי "אני אפס, כל אחד הוא קצת אפס..."

היא חייכה אליו בנימוס. הוא לא החזיר חיוך. דסי הפנתה את מבטה ממנו והביטה בבחורה שישבה מצִדה השני. הבחורה החזיקה בידה ספר חוקים ודפדפה בו במרץ, כאילו בדקות הספורות שנותרו עד לריאיון תספיק לשנן בעל־פה עוד כמה תקנות חדשות.

זה היה עלוב.

אחת הדלתות נפתחה, ומישהו שנראה כמו פליט מדארפור, או לפחות אומלל כמו פליט כזה, יצא החוצה בראש מושפל. גבר מבוגר, בעל כרס גדולה שחליפה יוקרתית לא הצליחה להסוות, יצא אחריו ובידו ערימת ניירות. הוא עיין בה, קרא בשמה של דסי, ובחן אותה בתשומת לב רבה כשמיהרה לקום ממקומה.

"היכנסי, בבקשה," אמר לה, בעודו שולח בה מבט שהעביר בגווה צמרמורת קלה. הדרך הטובה ביותר לבחון מועמדת לעבודה, חשבה בסלידה, היא לבדוק את תגובתה להטרדה מינית.

היא חלפה על פני האיש, לא לפני שהשתהתה לרגע והחזירה לו באותו מטבע בדיוק, והשתדלה להתעכב על החלקים הפחות אטרקטיביים בהופעתו. היא שמעה קול צחקוק חרישי מאחוריה, וכשהסבה את ראשה, ראתה את המזכירה עם הראש הכחול זוקפת בוהן לעומתה. שפתיה מלמלו "בהצלחה".

הדלת נסגרה מאחורי דסי, והיא מצאה עצמה בחדר שזעק פאר ויוקרה. אף על פי שהיה גדול ממדים, היא חשה שהמקום סוגר עליה.

המבוגר עמד מאחוריה והחווה על אחד הכיסאות.

"שבי בבקשה, הדס נמיר," ביקש ונגע בישבנה תוך כדי הדברים. זו היתה נגיעה קלה ביותר, אבל מבחינתה של דסי, הוא היה יכול באותה מידה להחזיק בשוט גדול.

"שמי עו"ד אהרון סמולנסקי, אני אחד השותפים במשרד, וזה -" הוא הצביע על עורך דין צעיר שישב לצדה של דסי, "עו"ד יובל סלע, אחד מעורכי הדין השכירים שלנו."

יובל סלע הביט לתוך עיניה של דסי והיא טבעה בתוך ים כחול אינסופי.

"שלום," אמר, והיא הנידה בראשה בתשובה.

"ספרי לנו קצת על עצמך," ביקש עו"ד סמולנסקי, כשמבטו נמוך בכעשרים סנטימטרים מהגובה שנדרש לו כדי להיתקל בפניה.

"אני סטודנטית שנה ב' למשפטים באוניברסיטת תל אביב. ממוצע הציונים שלי בשנה שעברה היה 87."

"יפה," אמר עו"ד סמולנסקי במבט תועה משהו, ודסי לא היתה בטוחה שהוא מתכוון להישגים שלה בלימודים.

"במסגרת התיכון השתתפתי בקבוצת מחקר שיזמה ד"ר לנדוי מהפקולטה למשפטים בבאר שבע. המחקר נגע להתנהגות עבריינית של קטינים. התפקיד שלנו היה לראיין כל מיני קטינים במוסדות לעבריינים צעירים. ד"ר לנדוי חשבה שהילדים האלה יגיבו ביתר פתיחות לנערים בני גילם. השתמשתי בממצאים לעבודת סמינריון..."

"נשואה, ילדים?"

"התשובה היא לא, לשתי השאלות," ענתה דסי בפיזור הדעת. "אז כמו שהתחלתי לומר, התבקשנו לערוך עבודת סמינריון בנושא זכויות עצורים. ערכתי השוואה..."

"יש לך חבר?"

דעתה של דסי הוסחה סופית מהעבודה שעליה רצתה לדבר.

"שאלתי אם יש לך חבר," חזר סמולנסקי על דבריו.

האשמאי הזקן...

דסי העבירה את מבטה לעו"ד סלע, שעד כה לא הוציא מילה מפיו. הוא נראה נבוך וגלגל את עיניו לתקרה.

"אני לא מבינה מה זה שייך," אמרה ביובש.

"זה שייך מאוד," ענה אהרון סמולנסקי בלי להסס. "אנחנו משרד רציני, בעל מוניטין. אפשר לומר שאנחנו אחד מחמשת המשרדים הפליליים המובילים בארץ. שעות העבודה אצלנו מאוד תובעניות."

"אני יודעת לאן הגעתי, ואני מוכנה להשקיע את הזמן הנדרש. אני עדיין לא מבינה מה זה קשור לשאלה אם יש לי חבר."

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל לעבודה מישהי שהראש שלה עסוק במחשבות רומנטיות," הסביר סמולנסקי, עיניו קבועות במקום שהעיד על מחשבות לא בהכרח רומנטיות. "אנחנו לא נקבל לעבודה מישהי שתצטרך לצאת לכל מיני פגישות באמצע העבודה או תקבל טלפונים שיוציאו אותה מריכוז."

"אתה מתכוון לומר שלעובדים שלכם אסור לקיים חיים פרטיים?" שאלה דסי.

סמולנסקי אפילו לא מצמץ. "מה שאני צריך זה לדעת שאת עומדת לרשותי בכל מאת האחוזים. אם אני זקוק לך, את צריכה להיות שם גם אם מדובר בשעת לילה מאוחרת ויש לך מישהו שמחכה לך במיטה."

דסי חשה משותקת ובה־בעת הרגישה שבעורקיה זורמת חֵמה רותחת. הזקן עבר משלב הרמיזות הבוטות לשלב האמירות הבוטות. מה יהיה השלב הבא: הוא יציע לה לעבור לגור יחד?

"היה פה מישהו לפני. שאלת גם אותו את השאלה הזו?"

שתיקה.

"אני תוהה אם גם גברים שמגיעים אליך לריאיון, מר סמולנסקי, נשאלים בערך חצי דקה אחרי שהם נכנסים לחדר, מה הם יעשו בשעת לילה מאוחרת ואם מישהו מחכה להם במיטה."

יובל סלע כחכח בגרונו.

"את צודקת, גברת נמיר," אמר במבוכה. "השאלה אולי נשמעה אישית מדי. נשמח אם תספרי לנו על סוגיה משפטית מעניינת שנתקלת בה."

ניסיון יפה, חשבה דסי, אבל לא תודה.

"אני אענה לך, מר סמולנסקי," אמרה כשמבטה לא מש מפניו של עורך הדין הקשיש. "אני מבינה שהזמן שלך קצר, ומחכים עוד מועמדים בחוץ. חבל, יכולתי לנצל את הזמן שלי טוב יותר. יכולתי לספר לך על דברים שאמרה עלי המרצה שלי לסדר דין פלילי, יכולתי למסור לך מכתב המלצה מהדיקן, או לספר לך איך התמודדתי עם משפט מבוים שערכנו בחודש שעבר, אבל אני אענה לך על השאלה שלך."

היא רכנה מעט קדימה, שמחה להיווכח כי בתגובה, הגבר שמולה נרתע לאחור ונשען על כיסאו הגבוה.

"אפשר לומר שהראש שלי פנוי ממחשבות רומנטיות, ואני יכולה לספר לך למה. החבר שלי לשעבר, זה שיצאתי איתו מאז הטירונות, שתה לילה אחד יותר מדי ואיבד את חוש השמיעה. אני אמרתי 'לא', והוא לא שמע. גם כשהגבהתי את הקול הוא לא שמע, גם כשצעקתי לעזרה ובכיתי. הוא לא שמע. הוא השאיר לי כמה מזכרות מאותו לילה."

דסי הפשילה את השרוול והצביעה על צלקת שהגלידה בזרועה הימנית.

מבטו של עו"ד סמולנסקי הונמך עוד יותר. הוא נראה כמו מי שמעדיף שהאדמה תבלע אותו.

"למקרה שגם אתה מאבד לפעמים את חוש השמיעה, עו"ד סמולנסקי, למקרה שיש כמה עובדות שלך שאתה חודר להן לתחומים שאתה לא אמור לחדור אליהם, תן לי לומר לך שעל כל שתיים-שלוש בנות שיספגו את הדמעות וימשיכו הלאה, תהיה אחת כמוני שתדאג שתשב בכלא."

בדרכה החוצה בירכה דסי לשלום את המזכירה הנחמדה עם התסרוקת הכחולה.

***

אבשלום ניגש אלי, אוחז בידו במשקה כלשהו. מישהי אחרת קרבה אליו וניסתה לפתוח עמו בשיחה, אך הוא פטר אותה בכמה מילים קצרות והמשיך בדרכו. ידעתי שרק צעדים ספורים מפרידים בינינו, ושעוד מעט יתחיל סיפור האהבה הגדול ביותר שהיה ושיהיה לי אי־פעם.

שרית מזרחי

שרית מרקוביץ-מזרחי, נשואה ואם לארבעה בנים ובת, היא עורכת דין העוסקת בתחום הפלילי. "אם מישהו ידע" הוא ספרה הראשון. "מי שעומד מאחורי" הוא ספרה השני. שניהם ראו אור בהוצאת ידיעות ספרים.

עוד על הספר

מי שעומד מאחורי שרית מזרחי

פרק ראשון

 

 

"אני לא זוכרת שקיבלתי ממך מכתב התנצלות."

"לא הספקתי, הייתי עסוק."

הקול העסוק הופק מגוף עסוק ביותר, אשר היה שרוע על המיטה בפישוט איברים רחב בעוד עיניו בוהות בתקרה.

דילגתי מעל ערימת הבגדים שהיתה מפוזרת על הרצפה, תוך כדי שאני מנסה לאסוף כמה שיותר חולצות טריקו ומכנסי טרנינג בדרך. למרות אינספור נאומים שגררו אחריהם אינספור הבטחות שגררו אחריהן אינספור איומים, קידם את פני בכל בוקר אותו מראה מעורר פלצות.

"ניר, אתה מוכן לקום?" שאלתי את בני בן השתים־עשרה, "כבר שבע ורבע."

"אני עייף," פיהק משוש לבי, "לא ישנתי כל הלילה."

הנחירות שעלו מכיוון חדרו במשך הלילה לא בדיוק התיישבו עם הטענה הזו.

"תתגבר," ניסיתי להישמע אדישה ולהסתיר את הפגיעה שנותרה בי לאחר שיחת הטלפון עם מחנכת הכיתה. "אני בטוחה שתישן הרבה יותר טוב אחרי שתמצא זמן לכתוב לי את מכתב ההתנצלות."

בני השני, יואב בן השמונה, התגלגל במיטתו לכיווני. הוא לא טרח לפקוח את העיניים, אבל הקול שלו נשמע ערני למדי כששאל את השאלה הקבועה שלו מדי בוקר:

"מה, לא שבת היום?"

"לא," עניתי תוך שאני מסדרת את הבגדים ומניחה אותם בערימה סבירה על הכיסא. "היום יום ראשון, ואם לא תקומו תוך חמש דקות, תתחילו את השבוע באיחור גדול לבית הספר."

הילדים נראו מבועתים מהאיום. הם התהפכו במיטתם והתחפרו עמוק בתוך הכר.

פתחתי את ארון הבגדים, וערימה לא מזוהה של ביגוד והנעלה גלשה על ראשי. זה קורה בכל פעם שאני פותחת את הארון, אחרי שאחד הילדים הוציא מתוכו דבר־מה. אפשר היה לצפות שאלמד להיזהר, אבל תודות למנגנון הדחקה משוכלל, אני נופלת בפח בכל פעם מחדש.

מעבר לקיר נשמעה יללה חדה.

"מיכאל התעורר," הכריז ניר.

"טוב שמישהו טורח לקום בבית הזה," הערתי, בעוד באפי עולה ניחוח גרביים שנגרבו אתמול ובצבצו מתוך נעלי ההתעמלות שהיו זרוקות כל אחת בצד אחר של החדר. במאמץ מסוים הצמדתי אגודל לאצבע והוצאתי את הגרביים, שהיו תחובים עמוק בתוך הנעליים. אם מישהו יתעד את טקס ההתפשטות של הילדים שלי בערב, אני בטוחה שהוא ייראה כמו סצינה מסרט מצויר, כשהגיבורים משליכים מעליהם בזה אחר זה את כל מלבושיהם, בקצב מערבולת התופים שנשמעת ברקע. ומשום־מה, דווקא את הגרביים הישנים, חפצי הלבוש היחידים שיקירַי היו אמורים להשליך באמת, הם דואגים לדחוס היטב לתוך הנעליים.

לך תבין ילדים.

היללות מן החדר השני הלכו וגברו.

"לכי אליו, אמא," אמר יואב, "הוא מפריע לי לישון."

"מצוין, אולי זה יגרום לכם לקום סוף־סוף," יריתי לעבר הילדים ועזבתי את החדר לעבר זירת הקרב השנייה.

שם, בתוך מיטת תינוק חלומית, בין סדינים צחורים לשמיכת מלמלה, בין הדובון מצמר לארנב מקטיפה, מצאתי את המלאך שלי, האוצר הזהוב ותכול העיניים.

והוא היה כעוס.

מאוד.

הוא עמד והטביע את זעמו ביתדות המיטה אשר נעו וזעו לכל עבר, כאילו סופת ההוריקן שהותירה את חדרם של הגדולים במצב של תוהו ובוהו טוטאלי עברה כעת אל חדרו.

"מתוק שלי," חייכתי אליו, "מי יפה של אמא?"

הגמד הקטן הפסיק לצווח באחת, ובחן אותי במבט עקום. לאחר שניות אחדות של הגיגים, הוא חייך חיוך רחב והושיט לעברי זוג ידיים שמנמנות. אני נדהמת בכל פעם מחדש מהיכולת המיוחדת של תינוקות לעבור בן־רגע ממצב של צרחות היסטריות לאושר עילאי.

אספתי אותו אל בין זרועותי, שואפת את הריח הבלתי־ייאמן. מיכאל פלט עוד כמה קולות מחאה, ואחר חייך אלי שוב כאילו כלום לא קרה, ממיס אותי לכדי שלולית דביקה. העפתי מבט מעל לראשו המתולתל לעבר המיטה שלידו, שם היה אמור להימצא בני השלישי רן.

המיטה היתה ריקה.

אתם לא טועים בספירה, יש לי ארבעה בנים, נבחרת קטנה. מגירות הארון שלי מפוצצות בקלפים, בגולות, ברובוטים, בכל סוגי כלי הרכב ובארבעה מכלים של לגו. גם אם תשגרו אלי משלחת חיפוש, לא תמצאו אפילו בובת ברבי אחת, וגם לא גרב בצבע ורוד.

אני מאמינה שילדים לא צריכים להתגורר בחדרים נפרדים. אני חושבת שחדר נפרד לכל ילד משמש בית גידול ליצור אגואיסטי ומפונק שנוהג לנעול עצמו בין ארבעה קירות ולהסתגר מפני כל מגע עם העולם החיצון. יש איזו אפשרות רחוקה שהתיאוריה שלי קשורה למצב כלכלי שלא מאפשר לי מעבר לדירה גדולה יותר, אבל את זה אף אחד לא צריך לדעת.

"מה דעתך שנחפש את אחיך?" שאלתי את מיכאל.

הילד לא ענה. הוא בחן באצבעותיו את שרשרת הכסף בעלת התליון הכחול שענדתי לצווארי, ונראה חוכך בדעתו מה לעשות איתה. באורח פלא, שרשרת דקיקה זו הצליחה לשרוד את מבחני החוזק שנערכו עד כה ליתר השרשראות שלי. כל האחרות בלי יוצא מן הכלל אכזבו, ולאחר שנתלשו ממני הושלכו בזו אחר זו אל אותה מגירה בחדר השינה.

הלכתי אל הסלון כשמיכאל בידי, מבחינה מיד בדמות חשודה על אחת הספות.

"אן, אן," אמר מיכאל בשמחה כשהסטתי את שולי השמיכה התפוחה שהיתה מונחת על הספה.

"שוב ישנת בסלון?" שאלתי את רן בן החמש, אשר הציץ אלי מתוך השמיכה בפנים זעופות.

"מה, כבר בוקר?" שאל רן, ממצמץ בעיניו לנוכח האור הבוהק שחדר אל הסלון מבעד לווילונות. הוא מתעקש, משום־מה, לבלות כמעט מדי לילה על הספה בסלון, במקום במיטה הרחבה והנוחה שקנינו לו במחיר מופקע באחת מחנויות הרהיטים היוקרתיות בעיר.

"כן, כבר בוקר, וכדאי שתקום," אמרתי והלכתי להכין שלושה ספלים של שוקו חם במטבח.

המטבח, כהרגלו, לא הסביר לי פנים. ערימת כלים מארוחת הערב שלחה לי ברכת "בוקר טוב". יכולתי להישבע שאתמול בערב, אחרי שהחלטתי שלא להסתער על ערימות הכביסה שהמתינו לי שאקפל אותן, העדפתי להדיח את הכלים בכיור.

כנראה שלא.

עלה בי הבזק זיכרון מאמש. נזכרתי שבדיוק כשנכנסתי למיטה עם ספר חדש, נשמעה קריאת "אמא" רמה מכיוון חדר הילדים. מישהו אמר שהוא צמא וביקש כוס מים למיטה. נקטתי את הגישה החינוכית ופצחתי בנאום ה"אתה כבר ילד גדול, הגיע הזמן שתדאג לעצמך". שביל הנקודות האדומות והדביקות שהשתרך בעקביות של פקק באיילון מהמדף העליון בארון, דרך אריחי הקיר, עובר לשיש וכלה בשלולית קטנה על הרצפה, לימד אותי שלא רק בכביש עדיף להיות חכם.

הנחתי את מיכאל בכיסא התינוק ושמתי בידו בקבוק דייסה.

תוך כדי שאני מכינה את הכריכים לבית הספר, ומניחה על השולחן שלושה ספלי שוקו לצִדן של שלוש קעריות דגנים, נכנס ניר למטבח והושיט לי עמוד תלוש מתוך מחברת.

"קחי, הנה מכתב ההתנצלות," אמר לי ותחב את ידו לתוך קופסת עוגיות.

כמעט אמרתי, "אני לא יכולה עכשיו להתפנות לקרוא את כל מה שכתוב פה, זה נורא ארוך," אבל על הדף הצחור היתה כתובה רק מילה אחת - "סליחה".

"זה הכול?" שאלתי, "אני חושבת שמגיע לי יותר מזה."

"אני לא יודע מה לכתוב," אמר ניר בפה מלא עוגיות.

"מה דעתך על זה: 'בפעם הבאה שהמורה תשאל אותי למה אני לא מכין שיעורי בית, אני לא אגיד לה שזה בגלל שאמא שלי אף פעם לא נמצאת בבית ואני מחויב לעשות במקומה את כל עבודות הבית, לטפל באחים שלי ולבשל'."

"אבל אמרתי לך, זה לא מה שאמרתי לה."

"כן? אז כשהיא התקשרה אלי אתמול לשאול אותי איך זה שאני מטילה על ילד בן שתים־עשרה את כל עול משק הבית, כולל כביסה וגיהוץ, זה היה בגלל סקר טלפוני שהיא עורכת?"

"איך את תמיד אומרת?" חייך ניר חיוך ערמומי, "זה היה עניין של חוסר הבנה."

במשפחה שבה בעלי הוא היועץ המשפטי של ועדת התכנון והבנייה, אבא שלי הוא ראש לשכת עורכי הדין ואחי סנגור פלילי, אין ספק שזה מה שמגיע לי...

בן עורך דין.

הפרצוף המבודח של הבן הבכור שלי עצבן אותי. הסתובבתי לעבר הכיור בהפגנתיות והתחלתי להדיח את הכלים.

"אם זה עניין של חוסר הבנה, אז הגיע הזמן שתגלה קצת הבנה," הפטרתי מעבר לכתפי. "אם תפסיק לרבוץ כל אחר הצהריים והערב מול המחשב ומול הטלוויזיה, אני בטוחה שיתפנה לך קצת זמן להכין שיעורי בית ואולי אפילו תמצא קצת זמן פנוי לעזור בעבודות הבית."

חיכיתי לאיזה משפט מתחכם, אבל מאחורי גבי השתררה שתיקה. הבן שלי כנראה התחיל להפנים את המסרים.

"כשתגדל תבין עד כמה זה לא קל לגדל ארבעה ילדים ולעבוד במשרה מלאה כדי שיהיה מספיק כסף בבית לכל הרצונות שלכם. אני לא מבקשת מכם להודות לי על כך, מה שאני מבקשת זו טיפת התחשבות. אתם..."

קולו של בקבוק מוטח ברצפה הפסיק את שטף דברי. הסתובבתי לאחור וגיליתי שאני מדברת לתינוק בן שנה וחצי שסיים לשתות את הדייסה שלו.

מכיוון הסלון נשמע צלצול טלפון, ולאחריו שמעתי את רן צועק: "אמא, זה בשבילך, מהמשרד."

לא הגבתי.

"אמא," נשמע שוב קולו של רן, "זה מהעבודה. את עונה או לא?"

בגיל עשרים ושלוש, תוך כדי לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה, התגייסתי למשטרה. עבדתי שם כחוקרת נוער, וזה היה לא רע. בסך הכול המשימות היו מאתגרות ומספקות, הממונים עלי לא העיקו יותר מדי, וסביבת העבודה העניקה לי מרחב ושקט. יותר מדי שקט. לקח לי קצת יותר משנה להבין עד כמה שקט. מין שקט כזה שמשׂתרר כשכל מי שמוכנס להיות שותף שלך לחדר עוזב אחרי כמה ימים או לכל היותר כמה שבועות. שקט שנוצר כשאתה נכנס למקום מסוים או מתקרב לחבורת אנשים מתגודדת, והם מיד משתתקים.

בייאושי החלטתי להתביית על חוקר צעיר שהגיע למחלקת חקירות ונהג לנעוץ בי מבטי עגל של נער מאוהב. תפסתי את הבחור המסכן בצוואר, גררתי אותו לחדר חשוך ואיימתי עליו שאתלונן על הטרדה מינית, אם לא יספר לי מה יש לאנשים נגדי.

תוך כמה דקות הבנתי שהבעיה לא אישית, אלא קשורה באבא שלי, פרופ' גרשון סלע.

אבא הוא גרסה מתקדמת של דון קישוט, שהציב לעצמו כמטרה את המלחמה בעוולות של כל מיני גופים ציבוריים. הוא משמש פה לכל מיני חלכאים ונדכאים אשר נופלים בין הכיסאות, והתקשורת אוהבת אותו מאוד. המשרד לביטחון פנים, לעומת זאת, אוהב אותו קצת פחות. יש לו נטייה להניח כל מיני תקלות של המשטרה תחת הכוונת שלו.

בקיצור, הייתי עיוורת. לא הבנתי שכל מי שעבר אי־פעם לידי היה בטוח שאני סוכנת חשאית של משפחת סלע, ושהושתלתי במשטרה רק כדי לאסוף ראיות שישמשו אחר כך את אבא.

אז אפיתי עוגה (אני ממש גרועה בזה, אבל אחרי ההתנהגות שלהם כלפי, מגיע לחבר'ה לסבול קצת, לא?), ערכתי לעצמי מסיבת פרידה קצרה ויבשה מדמעות ועפתי מהמשטרה.

הניסיון שרכשתי היה יכול לשמש קרש קפיצה לא רע, אלא שכמה חודשים לאחר שהתפטרתי מצאתי את אהוב לבי. התחתנתי ודי מהר נכנסתי להיריון. ילדתי בן, ואחרי פחות מארבע שנים עוד בן ואחרי שלוש שנים נוספות - עוד בן. אז עשיתי הפסקה של שנתיים וחצי רק כדי שהרופא, שערך לי את סריקת המערכות המוקדמת, יאמר שהוא רואה בבירור סימנים המעידים על בן נוסף.

לפני חצי שנה החלטתי שנמאס לי להיקבר בתוך ערימה של כביסה וטיטולים, ופתחתי משרד חקירות עצמאי. חשבתי שלאור ניסיוני במשטרה, הלקוחות פשוט יעמדו בתור, אבל זה לא קרה. טיפלתי בתיק או שניים של בעלים חשדניים שלא בצדק, בעוד אחד שבו הפרנויה של הבעל התבררה כמציאותית מאוד, ובכמה תיקים מהסוג של "המדור לחיפוש קרובים". ניתן לומר עד כה שההכנסות שלי, בניכוי הוצאות משרד ומשכורת של מזכירה במשרה חלקית, הצדיקו בקושי את עלות המטפלת.

"בוקר טוב," התנשפתי לתוך המכשיר.

"סיון, זו פנינה," ענה לי קולה של המזכירה שלי, "את עוד בבית?"

"את עובדת במשרד חקירות, פנינה," נאנחתי, "הרגע התקשרת אלי הביתה ואנחנו משוחחות. אני באמת צריכה לענות על השאלה הזו?"

פנינה שתקה לרגע.

"לא הבנתי. אז את בבית או לא?"

"כן," נאנחתי שוב, "אני עדיין בבית."

"אז כדאי שתזיזי את הישבן שלך לפה כמה שיותר מהר."

אני צריכה לזכור לטפוח לעצמי על השכם. אין כמו הקפדה על יחסים קורקטיים בין עובד למעביד.

"מה כל כך דחוף? פרצה שריפה בבניין ואף אחד לא הודיע לי?"

"יותר מדהים מזה," ענתה לי פנינה. "לא תאמיני, אבל יש לנו לקוח אמיתי."

***

ברגע שפגשתי בעיניו אהבתי אותו.

היו כל כך הרבה אנשים מסביבנו, אבל הם הפכו לרקע בלבד, דמויות מטושטשות שנועדו להדגיש את הדבר העיקרי, אותנו.

היינו מרוחקים זה מזה. הוא בפינה אחת של החדר, ואני בפינה השנייה. העיניים שלנו היו נעוצות עמוק זה בעיניו של זה, וראיתי בו תהומות של עושר פנימי. רציתי מיד לחפור אל תוכו, למצוא את כל האוצרות הללו, לחמוד אותם אחד־אחד לעצמי ולא להותיר דבר לאיש מלבדי.

***

הוא ישב על כורסת העור מול המזכירה של החוקרת הפרטית, ושניהם הביטו זה בזה במבוכה.

היא היתה בת גילו, אולי קצת יותר מבוגרת. תסרוקת קארה שחורה, חיקוי מדויק של תספורתה של כוכבת הריאליטי התורנית, גופייה לבנה וחצאית קצרצרה צמודות לגוף דקיק, ציפורניים צבועות אדום עז, התואם את השפתון שמרחה בנדיבות.

היא היתה יפהפייה, אבל בה־במידה לא היתה הטעם שלו. הוא אף פעם לא מצא עניין בסוג הזה של יופי, וזה הביא אותו מיד לחשוב על מעיין.

מעיין אכן היתה הטעם שלו. הוא ידע את זה בשנייה שבה נתקלו עיניו בעיניה בתחנת הדלק שבה עבדה כקופאית. קומה בינונית, שיער חום חלק, עיניים חומות. שום דבר במראה שלה לא היה יוצא דופן, אבל החיוך שחייכה למכר שנקרה על דרכה היה החיוך הכי כובש שראה בחייו. וכשהצטלבו מבטיהם, היא חייכה גם אליו.

הם מצאו דירת חדר בדרום תל אביב. במקור זו היתה דירת חמישה חדרים, אך בעל הדירה, מתוך חשיבה כלכלית מתקדמת, החליט להפוך אותה לשלוש דירות נפרדות. חדר המדרגות היה מהמוזנחים שראה אי־פעם, הקירות נראו זוועה גם לאחר שליאור סייד אותם בשלוש שכבות של צבע, ואריחי הרצפה היו מיושנים ומוכתמים בכתמי צהוב, אפור וכתום.

ובכל זאת, הוא אהב כל מטר בדירה הזו, כי הכול בה הפיץ טעם, ריח ומציאות של חום, של אהבה ושל בית.

לפני כמה ימים אשתו פתחה בפניו את הדלת ודרשה שילך כבר, שיֵצא מהחיים שלה, ושלא יטרח לחזור.

הוא אמר לה שזו פרידה זמנית, שזה רק מפני שהוא חייב קודם להשלים כל מיני דברים לבד, לפני שיתפנה לזוגיות. כמו בפגישה הראשונה שלהם הצטלבו מבטיהם, אך הפעם היא לא חייכה. היא רצתה שהוא יקרא את הכאב בעיניה, שיֵדע שהיא מבינה שהוא משקר.

"אין דבר כזה," אמרה לו. "אם מצאת את בן הזוג הנכון, אז אין שום דבר שאתה צריך להשלים קודם לבד."

לך תסביר לה שזה לטובתה. לך תסביר לה שזה המזל המחורבן שלו לגלות את מה שהוא גילה דווקא עכשיו, כשהכול התחיל להסתדר לו בחיים. לך תסביר שעדיף לה שלא להיות חלק מכל המערבולת הזו, שזה לא בטוח לה. שהוא לא בטוח לה.

"זה כל כך כואב," אמרה באותן פשטות וכנות שהוא כל כך אהב בה. "חתיכת דביל שכמוך, זה כל כך כואב."

"אני לא יודע איך לגרום לך להאמין," הוא לחש, "שזה לא בגלל שאני לא אוהב אותך."

הוא אסף כמה בגדים וכלי רחצה, והכניס אותם לתוך תיק קטן. היא עמדה שם כל העת, נושכת את שפתיה. הוא ידע שהיא עומדת לבכות, אך בה־בעת ידע שלא תעשה זאת בטרם יעזוב.

"אין מישהי אחרת," הספיק לומר לפני שיצא מהדירה.

"לא צריכה להיות מישהי אחרת," שמע את קולה דוקר בגבו, "מספיק לדעת שזו לא אני."

 

המזכירה לעסה מסטיק וניפחה למולו בלון ורוד.

"אני מחכה שהיא תגיע," אמרה לאחר שמחתה את שאריות הבלון שהתפוצץ על שפתיה. "יש לה ארבעה ילדים. אל תשאל איזה בלגן יש אצלה בבית בבוקר."

***

ליזה עמדה ליד החלון וליוותה במבטה את מכוניתו הנוסעת של בעלה. מעל שלושים שנה הם נשואים, ועדיין היתה יכולה לשמוע את קולותיהם של הוריה המנוחים, כשהודיעה להם שהיא עומדת להתארס.

אז מה, עליזה, את סוף־סוף מביאה הביתה את הבחור שלך? הגיע הזמן באמת. אתם, הצעירים של היום, למה אתם מחכים? עוד קצת והיית מביאה אותו אל הקבר של אבא ואמא שמתו בשיבה טובה, מחכים לראות את הבחור של הבת שלהם. יופי של חתונה היית עושה לך שם בין כל המצבות משיש. הדודות שלך היו שרות ורוקדות עם מלאכי השרת.

איך קוראים לו, ליזה? מה למי? לבחור שלך. אלא למי, לאליהו הנביא? תגידי לאבא מה השם שלו.

יקי? איזה שם זה יקי? נשמע כמו משהו מקולקל שאמא שלך זורקת לפח האשפה.

טוב, אל תעשי כזה פרצוף כועס, צוחקים איתך, עליזה. איך קוראים להורים של הבחור, יקי הזה שלך?

אמירה ושאול ויינר?

שמעת, דבורה? הבת שלך מביאה לנו הביתה ווּזווּז...

ליזה עמדה להתפנות לענייני הבית כשהטלפון צלצל. היא קיוותה שמדובר באחד הילדים שמתעניין בשלומה או בְיָקי בעלה ששכח לקחת משהו.

תקוותה התבדתה עד מהרה.

"זה אני," אמר הקול הגברי מן העבר השני.

היא זיהתה אותו מיד. מה אתה רוצה ממני? רצתה לצעוק, חשבתי שהייתי ברורה בעשרים השיחות הקודמות.

"התקשרתי לראות אם שינית את דעתך."

"לא שיניתי את דעתי," אמרה ליזה. היא קיוותה שהיא נשמעת נחרצת. נחרצת יותר מהפעמים הקודמות שבהן הביעה את עמדתה וחשבה שהיא ברורה.

"אנחנו חייבים להיפגש," הוא אמר. "את יודעת משהו שחשוב לי לשמוע עליו. גם אני יודע כמה דברים, ואני חושב שנוכל לעזור אחד לשני."

"תראה, מר אבני..." היא ניסתה שוב.

"רם."

"רם," חזרה אחריו ליזה בשקט. "ניסיתי לגרום לך להבין שאני בכלל לא קשורה לכל העניין הזה. הם סתם התקשרו מערוץ עשר ורצו לראיין אותי בגלל שעבדתי אצלם..."

"את ידעת דברים, ליזה, שמעתי אותך מדברת על מה שראית בבית."

"אולי ראיתי, אולי לא. אני בכלל לא מבינה למה זה חשוב. אין לי שום קשר לאנשים האלה כבר כמעט עשרים שנה."

מהעבר השני השתרר שקט.

"זה הבן שלי, ליזה," אמר הגבר לאחר כמה שניות. "את לא חושבת שמגיע לי לשמוע כל פרט שיכול להציל אותי מהגיהינום הזה שאני נמצא בו מאז שהוא נעלם?"

היא חייבת להיות חזקה, להתעלם מרגשות החמלה שחשה כלפי האדם המבוגר שדיבר אליה, להתעלם מהמצוקה שלו. יש לה חיים, לליזה, והם לא קשורים לכל הרוע הזה.

"אני לא יודעת כלום," חזרה בעקשנות על דבריה.

זה לא היה נכון. היא ידעה דברים, היא היתה יכולה לספר עליהם כמה סיפורים שידהימו אותו. אחרי הרצח אף אחד לא דיבר על משפחת לוינסקי, לא באמת. אנשים אמרו שהם היו משפחה נפלאה, וליזה ידעה שהם לא אמרו את האמת. יש משהו בסיפור הזה. מין ענן שאופף את כל המשפחה הארורה הזו, ובגלל זה ליזה הבינה שהיא צריכה להתרחק מהם, לנתק כל מגע.

היא עשתה שטות כשהסכימה לדבר עליהם אחרי כל כך הרבה שנים, ועכשיו האיש הזה, האבא של דרור, לא מניח לה.

"אני מצטערת," לחשה בטרם הניחה את השפופרת על כנה, "אני באמת לא יכולה לעזור לך."

***

 

"בוקר טוב, גברת לוינסקי. טוב לראות אותך. זה הזמן למקלחת של בעלך. את רוצה אולי שאני אעשה את זה הפעם?"

ראשה של האחות הציץ דרך חרכי הווילון המוסט. היא נראתה עייפה וחסרת סבלנות כשהביטה בתמר ובבעלה.

לא. היא לא רצתה שהילדה הזו, בת השלושים לכל היותר, עם הבגדים הצחורים האלה שבהם היא נראית כמו נערה בתחפושת, תפשיט את אמנון בעלה מכל בגדיו ומשארית הכבוד העצמי שעוד נותר לו, ותכניס את גוש הבשר שנהיה ממנו לתוך סילון מים קרים מדי או חמים מדי.

תמר לוינסקי רצתה לעשות את זה בעצמה.

היא רצתה להסתכל היישר לתוך עיניו של בעלה כשתבקש ממנו לפשוט את החולצה והוא יעשה מאמץ גדול אך עקר להשתמש בידיו חסרות התוחלת. היא רצתה להיות זו שתשתמש בטון האדנותי, המתנשא וקצר הרוח של מי שחונן בבריאות, כנגד מי שלא שפר עליו מזלו והוא תלוי באחרים.

היא ידעה שהוא שונא אותה על כך. ככה זה כשהגלגל מתהפך. אתה לא הופך למלא הערכה ואהבה כלפי מי שגורלך בידיו, אתה שונא אותו עד מוות. וככל שהתלות שלך בו גוברת, ככל שהוא עושה יותר למענך, כך תשנא אותו יותר, כי לו יש מה שלך אין - יכולת להשפיע על החיים שלך.

היא כמעט צחקה כשחשבה על האירוניה. אין ספק, נסתרות הן דרכי הגורל.

"תמר," הוא היה אומר לה אז, לפעמים במילים, לרוב לא, "מתי תביני שאני עסוק, מתי תביני שאין לי פנאי בחיי העמוסים ומלאי הסיפוק לצרכים העלובים שלך? מתי תביני שאת הפער הזה שביני לבינך, הפער התרבותי, השכלי, האישיותי העצום הזה, שום גשר לא יוכל לבטל? מתי תביני עד כמה עמוק הבוז הזה שאני רוחש לך? עד כמה גדולה תחושת הקבס שעולה בי בכל פעם שאת מגישה לי את המאכלים העלובים שלך, בכלים העלובים שלך... בכל פעם שאת נוגעת בי בידיים העלובות האלו שלך?"

והיא תמיד הכירה בו, בפער הזה, אף פעם לא העזה לערער עליו. היא טיפלה בו, בביתו ובבן שלו בידיים העלובות שלה. היא המשיכה ללכת לרופא אחרי רופא, לעבור את כל הבדיקות וכל הטיפולים הכי כואבים והכי משפילים כדי ללדת לו עוד ילדים. היא לא התייאשה גם כשזה לא הצליח פעם אחר פעם, גם כשכמעט כל הרופאים אמרו לה שהבעיה קשה מדי. הוא היה תכלית הקיום שלה, הסיבה שהיתה לה לקום בבוקר אל יום חדש של שגרה.

גם עכשיו היא קמה לאותה שגרת יום, קמה כדי לטפל בו. היא מקפידה להגיע בכל יום למוסד. להאכיל אותו, לקחת אותו לשירותים, לרחוץ אותו. היא תעשה זאת עד טיפת הכוח האחרונה שלה, עד יום מותה או יום מותו...

כולם מברכים אותה על מסירותה. אין כמוה, הם אומרים, דמות מופת, בת זוג מושלמת.

רק היא יודעת. היא מראה לו עכשיו מיהו בעל הכוח. מי הוא זה שחייו עכשיו מלאים, עצמאיים, ומי לעומת זאת מוטל כל היום על המיטה או על כיסא הגלגלים ונזקק לשירות של החלפת חיתולים.

הפער ביניהם נשמר, רק שהפעם היא זו שמביטה ממעוף הציפור אל זה אשר נמצא עמוק מתחתיה.

 

***

דסי ישבה בחדר ההמתנה וחיכתה לתורה במשרד עורכי הדין "סמולנסקי את כהן ושות'". בתור סטודנטית שנה ב' למשפטים חשבה שזינקה גבוה מדי כשפנתה לריאיון עבודה באחד מהמשרדים הגדולים והיוקרתיים ביותר בתל אביב. העובדה שיחד איתה המתינו חמישה סטודנטים נוספים, חלקם אפילו באמצע שנה א' ללימודים, העידה אחרת.

מעברו השני של שולחן מהגוני ארוך ומפואר ישבו חמש מזכירות ועסקו כל אחת במלאכתה - שיחות טלפון ללקוחות, שליחת פקסים, הקלדה במחשב. מדי פעם שלחו ארבע מהן מבט מתנשא באנשים הצעירים והנרגשים שישבו מולן, ואחר חזרו לעבודתן. כעבור כמה דקות קמה ממקומה המזכירה החמישית, ניגשה לדסי ולאחרים ושאלה אותם אם ירצו לשתות משהו. היא היתה בשנות החמישים לחייה, מבוגרת בהרבה משאר המזכירות, ושערה היה צבוע בצבע שדסי לא היתה יכולה להגדירו אלא ככחול.

כל האחרים הניעו בראשם לשלילה, כאילו פחדו שצריכת מים על חשבון משרד עורכי הדין תפגע בסיכוייהם להתקבל לעבודה שם, אבל דסי ביקשה "קפה שחור חזק עם שתיים סוכר". המזכירה הלכה למטבח וחזרה משם עם ספל גדול, מלא בנוזל שחור מהביל. היא הניחה את הספל בידיה של דסי וקרצה לה בשובבות. דסי חייכה אליה בתודה.

הבחור שלצדה של דסי טופף ברגליו בעצבנות. הקצב היה: שתי טפיפות - הפסקה - טפיפה - הפסקה, וחוזר חלילה. היא ניסתה לדמיין אילו צלילים מתנגנים עכשיו בראשו.

אולי "אני אפס, כל אחד הוא קצת אפס..."

היא חייכה אליו בנימוס. הוא לא החזיר חיוך. דסי הפנתה את מבטה ממנו והביטה בבחורה שישבה מצִדה השני. הבחורה החזיקה בידה ספר חוקים ודפדפה בו במרץ, כאילו בדקות הספורות שנותרו עד לריאיון תספיק לשנן בעל־פה עוד כמה תקנות חדשות.

זה היה עלוב.

אחת הדלתות נפתחה, ומישהו שנראה כמו פליט מדארפור, או לפחות אומלל כמו פליט כזה, יצא החוצה בראש מושפל. גבר מבוגר, בעל כרס גדולה שחליפה יוקרתית לא הצליחה להסוות, יצא אחריו ובידו ערימת ניירות. הוא עיין בה, קרא בשמה של דסי, ובחן אותה בתשומת לב רבה כשמיהרה לקום ממקומה.

"היכנסי, בבקשה," אמר לה, בעודו שולח בה מבט שהעביר בגווה צמרמורת קלה. הדרך הטובה ביותר לבחון מועמדת לעבודה, חשבה בסלידה, היא לבדוק את תגובתה להטרדה מינית.

היא חלפה על פני האיש, לא לפני שהשתהתה לרגע והחזירה לו באותו מטבע בדיוק, והשתדלה להתעכב על החלקים הפחות אטרקטיביים בהופעתו. היא שמעה קול צחקוק חרישי מאחוריה, וכשהסבה את ראשה, ראתה את המזכירה עם הראש הכחול זוקפת בוהן לעומתה. שפתיה מלמלו "בהצלחה".

הדלת נסגרה מאחורי דסי, והיא מצאה עצמה בחדר שזעק פאר ויוקרה. אף על פי שהיה גדול ממדים, היא חשה שהמקום סוגר עליה.

המבוגר עמד מאחוריה והחווה על אחד הכיסאות.

"שבי בבקשה, הדס נמיר," ביקש ונגע בישבנה תוך כדי הדברים. זו היתה נגיעה קלה ביותר, אבל מבחינתה של דסי, הוא היה יכול באותה מידה להחזיק בשוט גדול.

"שמי עו"ד אהרון סמולנסקי, אני אחד השותפים במשרד, וזה -" הוא הצביע על עורך דין צעיר שישב לצדה של דסי, "עו"ד יובל סלע, אחד מעורכי הדין השכירים שלנו."

יובל סלע הביט לתוך עיניה של דסי והיא טבעה בתוך ים כחול אינסופי.

"שלום," אמר, והיא הנידה בראשה בתשובה.

"ספרי לנו קצת על עצמך," ביקש עו"ד סמולנסקי, כשמבטו נמוך בכעשרים סנטימטרים מהגובה שנדרש לו כדי להיתקל בפניה.

"אני סטודנטית שנה ב' למשפטים באוניברסיטת תל אביב. ממוצע הציונים שלי בשנה שעברה היה 87."

"יפה," אמר עו"ד סמולנסקי במבט תועה משהו, ודסי לא היתה בטוחה שהוא מתכוון להישגים שלה בלימודים.

"במסגרת התיכון השתתפתי בקבוצת מחקר שיזמה ד"ר לנדוי מהפקולטה למשפטים בבאר שבע. המחקר נגע להתנהגות עבריינית של קטינים. התפקיד שלנו היה לראיין כל מיני קטינים במוסדות לעבריינים צעירים. ד"ר לנדוי חשבה שהילדים האלה יגיבו ביתר פתיחות לנערים בני גילם. השתמשתי בממצאים לעבודת סמינריון..."

"נשואה, ילדים?"

"התשובה היא לא, לשתי השאלות," ענתה דסי בפיזור הדעת. "אז כמו שהתחלתי לומר, התבקשנו לערוך עבודת סמינריון בנושא זכויות עצורים. ערכתי השוואה..."

"יש לך חבר?"

דעתה של דסי הוסחה סופית מהעבודה שעליה רצתה לדבר.

"שאלתי אם יש לך חבר," חזר סמולנסקי על דבריו.

האשמאי הזקן...

דסי העבירה את מבטה לעו"ד סלע, שעד כה לא הוציא מילה מפיו. הוא נראה נבוך וגלגל את עיניו לתקרה.

"אני לא מבינה מה זה שייך," אמרה ביובש.

"זה שייך מאוד," ענה אהרון סמולנסקי בלי להסס. "אנחנו משרד רציני, בעל מוניטין. אפשר לומר שאנחנו אחד מחמשת המשרדים הפליליים המובילים בארץ. שעות העבודה אצלנו מאוד תובעניות."

"אני יודעת לאן הגעתי, ואני מוכנה להשקיע את הזמן הנדרש. אני עדיין לא מבינה מה זה קשור לשאלה אם יש לי חבר."

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל לעבודה מישהי שהראש שלה עסוק במחשבות רומנטיות," הסביר סמולנסקי, עיניו קבועות במקום שהעיד על מחשבות לא בהכרח רומנטיות. "אנחנו לא נקבל לעבודה מישהי שתצטרך לצאת לכל מיני פגישות באמצע העבודה או תקבל טלפונים שיוציאו אותה מריכוז."

"אתה מתכוון לומר שלעובדים שלכם אסור לקיים חיים פרטיים?" שאלה דסי.

סמולנסקי אפילו לא מצמץ. "מה שאני צריך זה לדעת שאת עומדת לרשותי בכל מאת האחוזים. אם אני זקוק לך, את צריכה להיות שם גם אם מדובר בשעת לילה מאוחרת ויש לך מישהו שמחכה לך במיטה."

דסי חשה משותקת ובה־בעת הרגישה שבעורקיה זורמת חֵמה רותחת. הזקן עבר משלב הרמיזות הבוטות לשלב האמירות הבוטות. מה יהיה השלב הבא: הוא יציע לה לעבור לגור יחד?

"היה פה מישהו לפני. שאלת גם אותו את השאלה הזו?"

שתיקה.

"אני תוהה אם גם גברים שמגיעים אליך לריאיון, מר סמולנסקי, נשאלים בערך חצי דקה אחרי שהם נכנסים לחדר, מה הם יעשו בשעת לילה מאוחרת ואם מישהו מחכה להם במיטה."

יובל סלע כחכח בגרונו.

"את צודקת, גברת נמיר," אמר במבוכה. "השאלה אולי נשמעה אישית מדי. נשמח אם תספרי לנו על סוגיה משפטית מעניינת שנתקלת בה."

ניסיון יפה, חשבה דסי, אבל לא תודה.

"אני אענה לך, מר סמולנסקי," אמרה כשמבטה לא מש מפניו של עורך הדין הקשיש. "אני מבינה שהזמן שלך קצר, ומחכים עוד מועמדים בחוץ. חבל, יכולתי לנצל את הזמן שלי טוב יותר. יכולתי לספר לך על דברים שאמרה עלי המרצה שלי לסדר דין פלילי, יכולתי למסור לך מכתב המלצה מהדיקן, או לספר לך איך התמודדתי עם משפט מבוים שערכנו בחודש שעבר, אבל אני אענה לך על השאלה שלך."

היא רכנה מעט קדימה, שמחה להיווכח כי בתגובה, הגבר שמולה נרתע לאחור ונשען על כיסאו הגבוה.

"אפשר לומר שהראש שלי פנוי ממחשבות רומנטיות, ואני יכולה לספר לך למה. החבר שלי לשעבר, זה שיצאתי איתו מאז הטירונות, שתה לילה אחד יותר מדי ואיבד את חוש השמיעה. אני אמרתי 'לא', והוא לא שמע. גם כשהגבהתי את הקול הוא לא שמע, גם כשצעקתי לעזרה ובכיתי. הוא לא שמע. הוא השאיר לי כמה מזכרות מאותו לילה."

דסי הפשילה את השרוול והצביעה על צלקת שהגלידה בזרועה הימנית.

מבטו של עו"ד סמולנסקי הונמך עוד יותר. הוא נראה כמו מי שמעדיף שהאדמה תבלע אותו.

"למקרה שגם אתה מאבד לפעמים את חוש השמיעה, עו"ד סמולנסקי, למקרה שיש כמה עובדות שלך שאתה חודר להן לתחומים שאתה לא אמור לחדור אליהם, תן לי לומר לך שעל כל שתיים-שלוש בנות שיספגו את הדמעות וימשיכו הלאה, תהיה אחת כמוני שתדאג שתשב בכלא."

בדרכה החוצה בירכה דסי לשלום את המזכירה הנחמדה עם התסרוקת הכחולה.

***

אבשלום ניגש אלי, אוחז בידו במשקה כלשהו. מישהי אחרת קרבה אליו וניסתה לפתוח עמו בשיחה, אך הוא פטר אותה בכמה מילים קצרות והמשיך בדרכו. ידעתי שרק צעדים ספורים מפרידים בינינו, ושעוד מעט יתחיל סיפור האהבה הגדול ביותר שהיה ושיהיה לי אי־פעם.