1
מה שרואים משם לא רואים מכאן. אוף! כמה שזה נכון!
בתור ילדה, לא הבנתי למה אימי שנאה את השלג ואת תקופת החגים. היום בתור בוגרת, אני מבינה שהיא פשוט שנאה את הצביעות הנלווית. שלא תבינו לא נכון, היא לא הייתה הגרינץ' שכל שמחה לידה, כאילו העליבה אותה אישית. ממש לא! היא פשוט האמינה שאי אפשר להגיד למישהו איך הוא צריך להרגיש. היא טענה שכל החגיגיות והשמחה המאולצת, הפחיתו מהערך של שמחה אמיתית.
היא תמיד אמרה לי שרגש אמיתי בא מהלב ולא כי מישהו אחר קבע. זאת אולי הסיבה שהיא גם אף פעם לא שפטה את אלה שלא בכו בהלוויות או את אלה שצחקו בצפירה של יום הזיכרון.
פעם, כשהיינו קטנים, הורינו קבעו טיסה לישראל במיוחד לתקופה שלפני יום השואה ואחרי יום העצמאות, כי אף על פי שהסבירו לנו את ההבדלים בין האופן שבו מצוינים האירועים בישראל לעומת ארצות הברית, הם היו אומרים "הסברים זה יפה וחשוב, אבל יש חוויות שאי אפשר להסביר ושטוב מראה עיניים ממשמע אוזניים."
אני זוכרת את יראת הכבוד שחשתי כשכל המדינה עמדה מלכת. פתאום ילד קטן בן ארבע או חמש התחיל לצחוק והסבא שעמד לידו הצטרף אליו, אני זוכרת שהזדעזעתי "ממרום גילי" כילדה בת עשר. חשבתי שזאת הייתה הפגנת חוסר כבוד. אפילו אדם, אחי הקטן, לא בוכה והוא רק בן שנה!
"בתי, מי שמבין באמת את גודל האובדן, לא צריך יום בשביל לזכור כי הוא לא יכול לשכוח. אז בדיוק כשחולפת לה עוד שנה, וכל המדינה עוצרת את נשימתה, הוא פורץ בצחוק גדול, להוכיח לעולם שהוא עוד כאן! שהוא חי, נושם וצוחק על אפם ועל חמתם של כל אלה שרצו שיחדל." היא אמרה כשכולם צקצקו בלשונם, ולא. היא לא הייתה "משם", אבל היא ידעה להרגיש מהלב.
ובנוגע לשלג? היא העדיפה את השלג על מרקע הטלוויזיה על פני הדבר האמיתי.
"שוכחים שלשלג נלווה גם כפור חודר עצמות, שקשה ללכת ברחובות." ככה היא. תמיד חווה את הכול עד הסוף, ולא נותנת לאחרים שיכתיבו לה את הדרך.
"איזודורה לאונורה אהובה," היא אמרה לי פעם, כשהתעמתי איתה שהיא צבועה בעצמה כי היא לא צוחקת בצפירה ומשתפת פעולה עם שמחת החגים המאולצת, "לא תמיד צריך לשבור את הקירות כדי לפלס לעצמך דרך. לפעמים מספיק ליצור דלת."
פעם אחרת, כשחזרתי בוכה מבית הספר ושאלתי למה לא יכלו לתת לי שם נורמלי ועוד הגדילו לעשות ונתנו לי שני שמות משונים, היא צחקה ואמרה שגם היא וגם אבא כל אחד מהם רצה שאהיה "מיוחדת" והם לא רצו להתפשר על "מיוחדת בדרכו" או "מיוחדת בדרכה" אז הם התפשרו על "מיוחדת בדרכם" עד שאהיה "מיוחדת בדרכי."
למה אני מספרת לכם את זה? כי שוב הגיעה תקופת החגים וכאילו שהחג הוא לא מספיק סיבה לחגיגה, בעבודה מונהגת מסורת של משחק 'גמד־ענק'.
אם תשאלו אותי, זו המכה ה־11!
אפשר לומר המון דברים על המשחק הארור הזה. יש טענה שהוא עוזר לגיבוש הקבוצתי ומעורר את חדוות הנתינה, יש גם שאומרים כי אם קובעים גבולות מראש, הוא יכול להיות פשוט נהדר. אני אגיד לכם, שאלה שטויות במיץ!
אם אתם צריכים פעולה לגיבוש, אז פנו עשר דקות ושבו יחד לארוחת צהריים משותפת. זה יגבש אתכם הרבה יותר, מאשר איזה ניסיון נואש להתמודד בתחרות סמויה, על ידי מתנה מושקעת למישהו שאתה בקושי מכיר או מחליף איתו מילה, רק כי שניכם עובדים באותה חברה.
ובאשר לחדוות הנתינה? במקרה הטוב, נתת מה שהיית רוצה לקבל וקיבלת מה שמישהו אחר היה רוצה לקבל. במקרה הרע, נתקעת עם מישהו שלא מכיר אותך ופשוט חיפש הזדמנות להעביר הלאה את המתנה שמעולם לא רצה לקבל. מעטות הפעמים בהן הגמד נותן לך משהו שאתה באמת צריך ובינינו, בשביל חדוות נתינה אמיתית, כזו שבאמת מכל הלב, אתה לא צריך סיבה או הזדמנות מיוחדת. זה פשוט קורה, אבל מאחר שאף אחד לא שאל לדעתי בנושא, כמו כולם, אני תקועה בלהיות גמד למשך שבוע. "כדי להיכנס לאווירת החג" כדברי העוזרת האישית של ה.ד. פרסקוט, שלקחה על עצמה את תפקיד הרכזת החברתית.
***
"קדימה אלינור! תשלפי שם!" זה איזודורה לאונורה, אני צועקת בראשי, אבל כלפי חוץ אני עוטה חיוך ומכניסה את היד לגוב אריות בצורת כובע.
ואיזה כייף! הגרלתי את האדם היחיד שאף אחד לא רצה לקבל.
הבוס – ה.ד. פרסקוט.
מה לעזאזל נותנים למי שכבר יש לו הכול???
***
"אמא את מבינה שנדפקתי? שנה שעברה הגמד קנה לו מכונית רולס רויס! איך לעזאזל אני אמורה להתחרות בזה?"
"איזודורה לאונורה! איך את מדברת? משחק 'גמד־ענק'? זה מה שישבור אותך? באמת? והוא באמת נתן לו מכונית? מה אין לבוס שלך איך להגיע לעבודה?"
"את צודקת. אולי קצת נסחפתי, אבל, כן. הוא באמת נתן לו מכונית. לא שהוא צריך אותה, יש לו כמה ונהג צמוד ומה לעזאזל אני אמורה לעשות? אם היה לי כסף לקנות וילה, לא הייתי גרה בשכירות."
"איזי שלי, את שוכחת את המטרה האמיתית של המשחק הזה, ולא, המטרה היא לא להפציץ את הבוס במתנות שופוני. לזה הוא יכול לדאוג בעצמו. אני סומכת על הראש המבריק שלך שתמצאי דרך לתת מהלב בלי להיכנס לחובות מיותרים! כמה זמן יש לך עד שאת צריכה להתארגן על מתנה?"
"נתנו לנו חודש. בכל זאת כדי לתת מתנות יוקרה צריך זמן," אני עונה בתסכול.
"מעולה! איזי את לא מבינה? אם זמן שווה כסף ואין לך כסף אבל יש לך זמן, אז תשקיעי זמן! תנצלי את החודש הזה כדי להכיר את הבוס שלך ולגלות מה ישמח אותו באמת, מה חסר לו."
"ואיך בדיוק אני אמורה לעשות את זה?"
"את כבר תמצאי דרך, אחרי הכול יש לך זמן!" היא צוחקת מכל הלב ומנתקת לפני שאני מספיקה לפרוק את תסכולי.
מעניין אם כל האימהות בעולם כל כך מתסכלות או רק אמא שלי. הבת שלה אומללה והיא צוחקת!
אני מניחה שהגיע הזמן לגלות מי אתה, ה.ד. פרסקוט.
