בין התחומים

פתח דבר. תחום המושב
 

ההיסטוריה היהודית מורכבת ממקטעים, הקשורים בכעין חבל טבור סכמטי דיו. השרשרת המקוטעת הזאת מושכת אחריה את החוקר ומובילה אותו אל עומק זמנים בל יתואר: לעת שבה נוודים עברים קדמונים, שנבדלו אך במעט משכניהם הפראים במקצת, רעו כבשים ותיישים על גבעות שומרון הירוקות ועל אדמת הטרשים של יהודה... אפשר שזהו מקורם של המשיכה הלאומית שלנו לנדודים ושל ההרגל לשינויי מקום: תכונה שתרמה ללא ספק להישרדות העם בנסיבות קיצוניות. מקום הולדתם וארץ מגוריהם של היהודים שימשו להם מולדת, אך מולדת־ביניים בלבד, שכמותן הזדמנו לא מעט בדרכנו ההיסטורית והיה אפשר להמירן זו בזו. ואילו מולדת אמיתית, לשם אף לא קיווינו לחזור עד בוא העת, היתה ירושלים, כמעט מיתית ובה בעת קיימת במציאות, בהרי יהודה: "אם אשכחך ירושלים תִשׁכַּח ימיני". השבועה הזאת, המלאה דרמטיות, היתה מוכרת לכל יהודי משנות ילדותו, ולא היה בהם אחד שלא ידע אותה ולא חזר עליה. נדר זה קשר בין הדורות ובין האתנוסים היהודיים שידעו זה על זה, במקרה הטוב, רק מפי השמועה: בין הפלאשים האתיופים לבין ה"לחלוחים" הכורדים, בין האשכנזים המזרח אירופים לבין הספרדים הצפון אפריקאים, בין בני מנשה שבהודו לבין "אֶבְרָאֵלי" הגיאורגים.¹ שעה שנשבעו אמונים לירושלים, הרגישו כולם כאיש אחד בניהם של אברהם, יצחק ויעקב.

כעבור זמן מה היה שוכך הדחף הרוחני, כדרכו של כל דחף, וכולם המשיכו לחיות חיים שגורים ומשעממים, על פי חוקים שהכתיבו השכל הישר והסביבה.

נעים להיזכר בעצבות חמימה ב"זמנים הטובים הישנים" – בין אם זו הדאגה הפסטורלית לכבשים ולתיישים במולדת ההיסטורית או החיים הכמו־כפריים בעיירות של תחום המושב, לצד עז לבנה שציירו יפה כל כך מארק שאגאל ואל ליסיצקי. זיכרונות נוסטלגיים מעין אלה מעלים את ערכנו בעיני עצמנו.

כולנו יצאנו מתחום המושב, כשם שהספרות הרוסית יצאה משולי האדרת של גוגול. כל שנותר מתחום המושב הוא שמות העיירות ובתי העלמין העתיקים שמצבות מעוקמות הצטמחו אל תוך אדמתם עד מותניהן, והן מכוסות חזזית צהבהבה־אפורה וכתובות עבריות מחוקות למחצה.

שיירות נודדות מזרחה,

שיירות של בתי עלמין יהודיים...²

בתי העלמין נשארו, אך בני האדם עזבו את המחוזות שתחום המושב תחם אותם. מחוזות אלה, מוזרים ויחידים במינם, כונו "יידישלנד", אף כי שם זה מעולם לא סומן על המפות הגיאוגרפיות. יהודים שדיברו בשפת היידיש חיו כאן מאות בשנים. במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיע מספרם לחמישה מיליונים. שטח "מחייתם הצָמוּם (הקומפקטי)", כפי שמקובל לומר היום, השתרע בהרחבה: הוא כלל חלקים מפולין, אוקראינה, ביילורוסיה, ליטא, לטביה ובֵּסָרַבּיָה של היום. המדינות האירופיות רבו והתקוטטו ביניהן, הרוח הפוליטית הבוגדנית שוטטה אנה ואנה ושינתה את כיווניה. גבולות מדיניים החליפו את מִתאריהם, אדמות עברו מידיו של שליט אחד למשנהו, ויחד עם האדמות – בני האדם שאכלסו אותן. היחסים בין פולין לרוסיה היו תמיד רחוקים מאידיליה, והיידישלנד התלויה על בלימה בין שתי המדינות נגזרה מחדש שוב ושוב, כמו גזיר בד על שולחנו של חייט. תושביה מצאו עצמם פעם תחת שלטון הפולנים, ופעם תחת שלטון ה"מוֹסקָלים",³ והשלימו עם גורלם. הם התייחסו לחילופי השלטון באדישות רבה. יחסי הכוחות הפוליטיים היו הדבר האחרון שהטריד אותם: ברובם המכריע שקועים היו ב"יידישקייט"⁴ ואף הסתפקו בו, התבדלו מה"גויים" וניהלו אורח חיים מסוגר. לא נחטא לאמת אם נאמר שהיידישלנד היתה גטו ענקי בעל מאפיינים ייחודיים.

היו שם, כנהוג בעולמנו, אנשים חסרי כול עד להדהים וגם גבירים עשירים. שלום עליכם תיאר בעטו חסר הרחמים את טיבו של מיליונר העיירה, שניהל יחד עם הרב את חייה: זה יהודי שיש לו מאה אלף רובלים. תפישה כל כך נוגעת ללב היתה עשויה להתגבש רק בסביבתם של "סוחרי אוויר" קלי דעת וקלי משקל.

היהודים, שסיגלו עצמם להישרדות תחת דיכוי, פיתחו במהלך מאות רבות של נדודים בעולם הגדול תכונות תחרותיות חריפות, והשכילו להשתמש בהן במגעיהם הבלתי נמנעים עם בני העמים הילידיים, שהזדמן להם להתיישב ולחיות בקרבם. כך קרה גם ברוסיה, אחרי שלוש החלוקות של פולין בשנים 1772, 1793 ו-1795, כששטחי פולין המזרחית המאוכלסים בצפיפות ביהודים הועברו לידי האימפריה הרוסית.

בעצם, זה קרה עוד קודם לכן – בשנת 1654, אחרי שהצאר אָלֶכּסֵיי הראשון, אביו של פיוטר הגדול, כבש את סמוֹלֶנסק. בתוספת לנתח פולין הנגוס קיבל אלכסיי, על פי נתונים שונים, בין עשרת אלפים לחמישה עשר אלף יהודים, שרוסיה מעולם לא פגשה אותם קודם "פנים אל פנים" במספר רב כל כך. איש לא ידע מה לעשות בנתינים החדשים בעלי הלבוש המוזר, שדיברו בשפה לא מובנת והיו מסוגרים בקליפתם הדתית־לאומית. לכן הוחלט שלא להחליט דבר בקשר אליהם ולזנוח אותם ללא השגחה, כאילו לא נמנו כלל עם "שלל המלחמה" לסוגיו. אחרי שיחידים בעלי היוזמה שבהם מצאו את עצמם תחת שלטון הרוסים, הם למדו את המצב לאשורו ושמו פעמיהם מסמולנסק למוסקבה, בחיפוש אחר ההצלחה והכסף. עם "יחידים" אלה נמנו אנשי סגולה: פָּבֶל שָׁפירוֹב, אביו של סגן הקנצלר לעתיד, הברון פּיוֹטר שפירוב,5 משפחת וֵסֵלוֹבסקי,6 משפחת יֶבריֵאינוֹב.7 מובן מאליו שכולם התנצרו, קיבלו עליהם את האמונה הפרובסלבית ושמות חדשים, רוסיים. דבר זה היה חיוני, בלעדיו לא היה מה לחשוב על התקבלות לשירותו של הצאר ועל עלייה בסולם הקריירה. אביו הלא מומר של הברון שפירוב – שעיה שמו – לא יעלה על הדעת במִנהלת השגרירים8 של הצאר, שהוא התקבל אליה כמתרגם בזכות שליטתו בשפות אחדות, כשם שלא היה אפשר להעלות על הדעת אדם שאינו חבר מפלגה במיניסטריון החוץ שבכיכר סמוֹלֶנסק בזמנים הסובייטיים. רוצה להתקבל למיניסטריון החוץ – הצטרף למפלגה, רוצה לעשות קריירה במנהלת השגרירים – התנצר. ובכן, שעיה התנצר, והסתמך בשעת מעשה על טהרת השיקולים המעשיים. בל נפקפק ש"פבל" זה שמקרוב בא נשאר יהודי נלהב בנפשו פנימה, ובנו, סגן הקנצלר והברון, לא הכניס לפיו בשר חזיר עד סוף ימיו, וזאת כלל לא משיקולים גסטרונומיים.

הצארים הרוסים – יש לחלוק להם את הכבוד הראוי – לא ראו כלל בעין יפה את הופעתם של היהודים ברוסיה, להוציא מספרם המוגבל בשורת המומחים הזרים שהתקבלו על פי חוזים לשירות המדינה. כשיקתרינה השנייה (הגדולה) חתמה ב-23 בדצמבר 1791 על צו להנהגת "תחום המושב היהודי הקבוע", יש להניח שהיא פלטה אנחת רווחה: מעתה הוטל על היהודים הרוסים איסור חמור לחצות את הגבול המשורטט בבירור של השטח שהוקצה למגוריהם. יוצא אפוא שיקתרינה השנייה התייחסה במלוא הרצינות לאזהרות שהשמיעו קודמיה על כס המלוכה. עתה נחסמה דרכם של היהודים לערי הבירה ולערים שבתוככי רוסיה, כדי שלא יבלבלו את דעתו של האדם הרוסי התם באמונתם המפוקפקת ולא יתחרו בו ביכולת לשטות בעובר האורח הראשון שמזדמן כדי לזכות ברווח.

חבר הסנאט המיוחס גַברילָה דֶרזָ'ווין, זה ששמו יצא לתהילה בזכות הברכה שהעניק לפושקין הנער,9 אף נתן את ידו ליצירת מסמך היסוד "תקנת היהודים משנת 1804". מסיבה כלשהי העסיקה "השאלה היהודית" את המשורר וחבר הסנאט עד מאוד. הוא למד אותה לעומק והגיע למסקנות המעניינות הבאות: "הז'ידים החוכרים את בתי המרזח מוכרים בהם משקאות חריפים יומם ולילה... בתי מרזח אלה מדיחים את העם, האיכרים משחיתים שם את מידותיהם..." ועוד: "עם קצור היבול [האיכרים] אינם שומרים על המתינות ואינם זהירים בהוצאות: הם אוכלים, שותים וחוגגים, ונותנים לז'ידים בעבור החובות הישנים והסביאה כל מה שאלה דורשים מהם; משום כך בחורף בדרך כלל מתגלה אצלם מחסור... כך גוזלים מהם הז'ידים בפיתוי ובמרמה לא רק את לחם חוקם, אלא גם את תבואת האדמה, את הכלים החקלאיים, את רכושם, את זמנם, את בריאותם ואת עצם חייהם... מרמים את השיכורים בחשבון, גוזלים מהם הכול ומשאירים אותם עירום ועריה, ובכך משקעים את הכפריים בעוני ובדלות גמורים". ועוד: "קשה להאשים מי מהצדדים במלוא החומרה והצדק. האיכרים מפסידים את לחמם לז'ידים בעבור השתייה, ומשום כך סובלים ממחסור בו. הבעלים של בתי המרזח אינם יכולים לאסור על הסביאה משום שכמעט כל הכנסתם מתקבלת ממכירת המשקאות החריפים. וגם על הז'ידים אי־אפשר להטיל את מלוא האשמה על שלמען פרנסתם הם גוזלים מהאיכרים את פת לחמם האחרונה".

ובכן, תודה לחבר הסנאט על שאינו מטיל על היהודים שבתחום המושב את מלוא האשמה, אלא רק את חלקה, אף כי את חלקה הניכר... אך אין הדברים מסתכמים בזאת. ככל שחבר הסנאט בעל ההשפעה, שנהנה מאמונו של הצאר אלכסנדר הראשון והביע את רצונו להיעשות "מפקח" על כל יהדות רוסיה, התעמק במושא חקירותיו, הוא גיבש עלינו דעה הרחוקה מלהיות מחמיאה: "אוכלי לחם חסד, הם נהנו מחיי שפע על חשבון מכניסי האורחים בתכסיסי מרמה ממולחים, ולא עסקו במלאכות ובעבודת האדמה". וזה רק הולך ומחריף: "הז'ידים הם פיקחים, חדי שכל, מהירי תפישה, זריזים, אדיבים, נכונים לשרת, מתנזרים משתייה, מאופקים, צנועים, אינם נוהים אחר הנאות הגוף, ועם זאת לוקים בניקיונם, מסריחים, בטלנים, עצלנים, ערמומיים, רעי לב וכד'... אינם מסירים בפני איש את הכיפות שלראשיהם... היהודים נעדרים כל חוש מוסרי. אין להם מושג בנוגע לאהבת האדם, למניעים טהורים ולשאר מידות טובות". והנה המסקנה: "לפיכך, היהודים הם שבט סורר וקנאי, אויבי הנוצרים, ואף כי מכוח גזירתו של גורל נצחי יישארו בהכרח מפוזרים בין העמים כל עוד זה רצונו של אדון עולם, סופם שיזכו גם במצבם העגום לצורה כלשהי של חיים מוסדרים".10

בעטיין של תכונות וכוונות זדון איומות כל כך השתמשו, כמובן, באמצעי דיכוי ועונשים כנגד היהודים: נוסף להגבלה חמורה של חופש התנועה, אף בגבולות תחום המושב עצמו הותר להם להתיישב ולגור רק בערים ובעיירות מסוימות, ובשום פנים ואופן לא בשטח כפרי – בכפרים וביישובים. מדוע? כדי שלא ייתנו דוגמה רעה לאיכרים הרוסים ולא ישחיתו את מידותיהם, ובפרט לא ירגילו אותם לשתייה חריפה. כמובן, בלא ההשפעה היהודית לא טעמו האיכרים הרוסים את טעמו של משקה חריף, ואינם טועמים עד היום...

בהכרתם של דוברי רוסית המושג "עיירתיות" קשור קשר הדוק לתפישת עולם צרת אופקים, לחשיבה מוגבלת ולפרובינציאליות גמורה. הערכה זו איננה נטולה יסוד, אך יש בה משום הגזמה. יהודי העיירה – יושבי העיירות בעלות השמות המגוחכים או המצחיקים נוסח שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים: כתריאלבקה, בטלון – הצטיירו בעיניהם של תושבי הערים הרוסיות המרוחקות מתחום המושב כיצורים עלובים למראה, ואף פראים במקצת. למה לנו להרחיק לכת בחיפוש אחר הדוגמאות! די לפתוח את הנובלה של אנטון צ'כוב ערבה ובה דיוקנאות משורטטים ביד אמן של יהודים מהסוג הזה, שהגיחו אל דפי הספרות הרוסית היישר ממקומם הפראי והנידח.

ובכן, הגיעה העת ללבן את השאלה איזו מין חיה היא, "העיירה". צורת שם העצם "עיירה" (מֶסטֶצ'קוֹ) נשמעת לאוזן הרוסית כהקטנה של "מקום" (מֶסטוֹ). התוצאה היא, לפיכך, "מקום קטן", מילה שהסופית שלה משווה לה בעיקר גון משמעות של חיבה, לא של זלזול. מתקבלת סתירה לוגית: מקום שופע חיבה, אולי אפילו פסטורלי, שמתגוררים בו יהודים קהי תפישה ובלתי מהוקצעים, שאינם מצטיינים בניקיון כפיים... אך הדברים פשוטים יותר מכפי שהם נראים.

"מֶסטוֹ" (פולנית: "מְיאַסטוֹ") פירושו "עיר". יוצא אפוא ש"מֶסטֶצ'קוֹ", העיירה שהיהודים חיו בה לצד בני הלאום השורשי, היא "עיר קטנה". ההגדרה המדויקת של עיירה בשפה הביורוקרטית הרשמית היא "יישוב בעל אופי עירוני", אך בשום אופן לא "כפר" או "יישוב כפרי", מקומות שעל יהודי תחום המושב נאסר להתיישב בהם.

תחום המושב ניצב בליבה של מזרח אירופה כסלע מבוצר שגלי ההשכלה היהודית המערב אירופית, אשר התהוותה בברלין ובפריס, התנפצו כנגדו. כיוון שאיני שם לי למטרה את חקר התופעה הזאת, שיש לה חשיבות עליונה בהיסטוריה היהודית, רק אגע בה באגביות לצורך הנהרת התמונה הארכאית של החיים בתחום המושב.

תנועת ההשכלה הופיעה באמצע המאה ה-18 בברלין, בסביבה שחיו בה יהודים משכילים ובלתי תלויים מבחינה חומרית, אשר עברו תהליך של אירופיזציה. הם שמו להם למטרה להקל על התערות ההמונים היהודיים בחברה האירופית, באמצעות הפצתה של מערכת השכלה חילונית חדשה, הכוללת את לימוד היסודות של הערכים האירופיים. להשקפתם של יהודי תחום המושב המזרח אירופים, חידוש שכזה היה עלול להוביל להרס עצם המושג "חיים יהודיים" ("יידישקייט"), ולהתבוללות כתוצאתו הבלתי נמנעת. ההערכה הזאת לא היתה רחוקה מן האמת. בשדה ההשכלה היה די והותר ליושבי העיירות שבתחום המושב ב"חדר" לילדיהם ובישיבה לכל השאר. מפיצי ההשכלה היהודית היו רבנים מפורסמים, וגם בזה היה די והותר. על השכלה חילונית לא היה אפשר לדבר שם כלל: היו מפנים לה עורף כמו למגפה. ובכל זאת זרעי ההשכלה, שהיו רדומים במשך כמעט מאה שנה, נבטו בקרקע הפורייה של תחום המושב: במחצית השנייה של המאה ה-19 נסחפו בני תחום המושב שחוננו בשכל חקרני, לתנועות פוליטיות, מקבילותיהן של המפלגות האירופיות, והתמסרו לתחביביהם המסוכנים במלוא הלהט שהצטבר במהלך מאות שנות שתיקה. בד בבד עם התופעה הדרמטית הזאת, קרוב יותר לשלהי המאה, התרחשה גם תופעה אחרת: יהודים צעירים חסרי מנוח שנגהּ עליהם אורה של מתת היצירה, זנחו את המצוות והאיסורים הקדמוניים ועזבו לצמיתות את העיירות בתחום המושב. כעבור שנים דרך כוכבם באמנות העולמית. אם נקדים את המאוחר, נוכל לנקוב בכמה שמות: מארק שאגאל, חיים סוטין, אוֹסיפּ צַדקין, אל ליסיצקי, ובספרות חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון, פרץ מרקיש, דוד ברגלסון.

כל זה קרה על סף מלחמת העולם הראשונה, אשר הביאה לחורבן האימפריה הרוסית שתחום המושב המרושש סופית, המבוזה והחבוט, נכלל בה. כל עת קיומו, מתחילתו ועד סופו, הוא סבל מדיכוי, מבזיזה ומעשיית שפטים מלווה בשפיכות דמים. ההתחלה לא היתה טובה יותר: "יש לשלח מרוסיה לחוץ לארץ ללא דיחוי את הז'ידים, הן ממין זכר והן ממין נקבה, הדרים באוקראינה ובערי רוסיה האחרות, ולא להכניסם לרוסיה להבא בשום אמתלה" ו"בעת שילוחם להשגיח היטב, לבל יוציאו מרוסיה לחוץ לארץ שום מטבעות זהב ומטבעות כסף רוסיים וטאלֵרים".11 הצרה הזאת התרגשה על היהודים שנתיים לאחר מותו של פיוטר הגדול. ההמשך בא בימי שלטונה של יֵליזָבֵטה פֶּטרוֹבנָה.12 לגולים הותר לחזור בתנאי אחד בל יעבור: "אלא אם ירצה מי מהם להיות בן האמונה הנוצרית היוונית־אורתודוקסית; לאלה שיוטבלו לנצרות באימפריה שלנו יש להתיר לגור בה, אולם לא להניח להם עוד לצאת מן המדינה". ובכן, בעל הבית הוא האדון: ירצה להטביל לנצרות – יטביל, ירצה לא להניח לצאת – לא יניח. וזאת היתה רק ההתחלה. בימי יקתרינה השנייה הוחל בעקירת היהודים מהכפרים וביישובם מחדש בעיירות; המתמהמהים גורשו. הסחיטות והאיומים של השלטונות רוששו סופית את המגורשים והמיושבים מחדש, שמספרם לא היה מועט כלל.

אחר כך התחוללו פרעות, ואי־התערבות השלטונות שלהבה את הפורעים. בעיירות של תחום המושב הלכה והשתרשה מחשבה עיקשת, שהגיעה העת להיפרד מ"מולדת ביניים" אחת ולעבור ל"מולדת ביניים" אחרת – אמריקה. והם יצאו לדרך, בלי להזיל דמעות. בינתיים גאה גל היודופוביה והגיע עד מוסקבה: בשנת 1891 התקבל צו קיסרי בדבר גירוש היהודים ממוסקבה ומפלך מוסקבה. האמירה לוותה במעשה: גורשו כעשרים אלף בעלי מלאכה יהודים, שהתגוררו במקום על בסיס חוקי. כל יוזמות השלטונות החדורים רוח קרב עלו ליהודים בהתרוששות, בעוני מחפיר וברעב. סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה סמר תחום המושב הסחוף והמדולדל, והכניס את הראש אל בין כתפיו – כמו דרור תחת גשם. ליבם וראשם של יושביו לא היו פנויים להשכלה... על רקע החורבן והדכדוך ההמוניים כמעט לא היה אפשר להבחין ב"משכילים" הנדירים היחידים. אולם הם היו, והרעיונות האירופיים שוחרי החירות שטיפחו מצאו נמענים בקרב המורדים שבין תושבי העיירות. ערב המלחמה הלכה הפעילות הפוליטית בתחום המושב ותפחה כמו על שמרים.

אעז להניח שהחסידות היתה כעין מחסום שניצב בדרכה של ההשכלה בתחום המושב.

תנועת החסידות הופיעה באמצע המאה ה-18, בלב ליבו של תחום המושב לעתיד לבוא. מייסדה, הבעל שם טוב, ובקיצור הבעש"ט, היה אדם חכם מאוד שהציע לראות בדכדוך ובעצבות ביטוי לחטא כנגד אלוהים: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד ולהתגבר להרחיק העצבות". ליהודים היו די והותר סיבות להתעצב: זה עתה שטף את היידישלנד גל של פרעות דמים מעשה ידי הקוזאקים של בּוֹגדָן חמֶלניצקי, וגם אלה שניצלו בנס היו קרובים לטירוף הדעת. כנגד העצבות ישנה תרופה אחת ויחידה – שמחה, היא תרפא את הנפש ותציל ממוות. השמחה התגלמה באהבת השם הטוב והמיטיב, שהקשר הרוחני איתו "עובד" רק בשעת גילוי התלהבות המשולהבת על ידי שירים וריקודים. במקום לבכות ולקמול מצער, שרו היהודים ורקדו בחיפוש אחר נתיב לאל עליון. רקדו יפה והנעימו זמירות. גם הלחן המפורסם של השיר "הבה נגילה" הוא מתוך הרפרטואר שלהם.

לא השכלה אקדמית, אלא החסידות – להט רגשי ביחסים שבין אדם לאלוהים – היא שחילצה את יהודי מזרח אירופה מעמק הבכא. לא לימוד מצוות קפדני, אלא רגש דתי נלהב הוא שעומד ביסוד האמת האלוהית. החסידים היו משוכנעים בכך. הבעש"ט הורה ש"אדם מן הרחוב", "יהודי פשוט" ("א פראסטע ייד", ביידיש מדוברת) חביב בעיני ה' מאלף פרשנים מלומדים.

יש לציין, שבסבך נסיבות החיים הקשות נחמה שכזאת היתה הרבה יותר לרוחם של "היהודים הפשוטים" מאשר נהייה אחר ה"השכלה". היא חיממה את ליבם של המון בני אדם מרוששים שחיו בעליבות ובדוחק בעיירותיהם, ועזרה להם להחזיק את הראש מעל למים.

כפי שמעידים עדי הראייה והמומחים, ההתרוששות של יהודי תחום המושב הגיעה לשיאה בשני העשורים שעל תפר המאה ה-19 והמאה העשרים. החוקרים טוענים שהסיבה לכך היתה התפתחות מואצת של יחסים קפיטליסטיים ברוסיה, שהקיפה את היידישלנד: יחסים הזרים לאורח החיים העיירתי הפיאודלי, המסורתי והקופא על שמריו. אגב התעלמות עיקשת מגורמים חיצוניים מובהקים דיים, המשיכו היהודים מכוחו של הרגל להתקבץ סביב "חצרות" המנהיגים הדתיים – ה"צדיקים". מאורעות העולם הגדול שהקיף את תחום המושב, לא עוררו בהם עניין. אולי פרט ליוצא מן הכלל אחד: בעיית ההגירה.

"באמריקה החיים טובים יותר מאשר בתחום המושב: אין שם פרעות וכל אחד יכול להרוויח מאה אלף ולהיעשות מיליונר" – מנטרה נעימה לאוזן זו כבשה את דמיונם של רבים, רבים מאוד. במהלך שני עשורים וחצי שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרו כשני מיליוני יהודים מזרח אירופים לארצות הברית, לאירופה ולארץ ישראל. כך אנשים אלה, ילדיהם ונכדיהם ניצלו בדרך בלתי נתפשת מהשמדה בתאי הגזים בידי הנאצים בתקופת השואה. כדי שיהודי מן העיירה ייסע לחו"ל על מנת להשתקע שם נדרשה לו, כמובן, ברכת הרב. אביו של הצייר המפורסם אל ליסיצקי קיבל ברכה כזאת והפליג בלי להתמהמה מחופה של אירופה בדרכו לניו יורק. כעבור שנתיים התאקלם בעולם החדש, פתח עסק זעיר והחל להרוויח בצורה מתקבלת על הדעת. אחרי שהסתדר, הזמין אליו מפּוֹצ'ינוֹק, עיירת הולדתו, את משפחתו: את האישה והילדים. אולם הפעם דבק הרב בסירובו מסיבה כלשהי ולא נתן את ברכתו למשפחת ליסיצקי, שאלי הקטן נמנה עם בניה. האם ליסיצקיה יראת השמים לא העזה להמרות את פי הרב וּויתרה על ההגירה, וראש המשפחה נאלץ לחזור מאמריקה הדשנה לתחום המושב הכחוש. אך כעבור שני עשורים שמו של אל ליסיצקי – שותפו לדרך של יוצר "ריבוע שחור" קזימיר מלביץ', יוצרם של הפְּרוֹאוּנים (ראשי תיבות ברוסית: "פרויקטים לאישור החדש") המפורסמים והתוכניות האדריכליות המפוארות ל"גורדי שחקים אופקיים" – יצא לתהילה בעולם הגדול, והוא תפס מקום גבוה בתולדות האמנות.

הגורל מכוון את מהלך האירועים בגחמנות רבה מאוד, לפעמים בליווי חיוך. אם הגורל הוא אלוהים, הרי גם אלוהים מרשה לעצמו לחייך מעת לעת. משפחתו של יוּדה אוֹזימוֹב מן העיירה בעלת השם הנפלא פֶּטרוֹביצ'י, השוכנת לא רחוק מפוצ'ינוק, היגרה לבלי שוב אל מעבר לאוקיאנוס בחיפוש אחר גורל טוב יותר, ולקחה איתה את הצאצא הרך בשנים, איסאק. איסאק זה צמח בשדותיה החופשיים של ארצות הברית והיה לסופר האמריקאי הנודע אייזק אסימוב – אמן גדול של סוגת המדע הבדיוני.

היהודים קלחו בזרם דק אל מעבר לגבולות היידישלנד, אך תחום המושב לא הידלדל כמדומה: לא בצבצו קרחות באוכלוסיית העיירות, החיים התנהלו כסדרם, סדר מורגל עד כדי גוש בגרון. ההרגל נאחז ולא הרפה, ופרח התקווה המאובן שהכול עוד יסתדר מיאן להתפורר ולהפוך לחול שחור. והרי היתה אפשרות לעזוב: בין אם לניו יורק, ובין אם לאדמות ארגנטינה של הברון הירש שפרות רעו בהן, ובין אם למקום אחר, יהיה אשר יהיה... או אז היו ניצלים היהודים המזרח אירופים, אותם ששת המיליונים, מן האבדון ההולך וקרב בידי הנאצים, אולי היו ניצלים... "כשקמים לצאת לדרך ארוכה/ כבדה האמתחת, אך העם כבד פי כמה..."13 לא קמו, לא נסעו. המשיכו לחיות: התעשרו, ועל פי רוב התרוששו, סחרו בחנויות בשוק באריגים ובמוצרי סדקית, חכרו טחנות מים, החזיקו בתי מרזח, עבדו כספקים של בעלי האחוזות בסביבה, מכרו לאיכרים סחורה נחוצה למיניה. אלה היו ממולחים יותר, וגם הלוו כסף לעת מצוא: סוחרים, ובעיקר סוחרים זעירים, יודעים לרתום את הנסיבות לטובתם בכל מקום ובכל עת. גם תזונתם היתה טובה יותר: בימי חול הם אכלו אפונים ולא תפוחי אדמה בקליפתם, כמו כל השאר, ובשבתות עלו דגים על שולחנם. ו"כל השאר" לעסו לחם שיפון יבש לצד תפוחי אדמה, מתוך גישה מעשית: ככל שהלחם יבש יותר, כן תאכל ממנו פחות. לעניים המרודים ביותר, שאין לך דלים מהם, נחשבו בעיירה, ובזכות, בעלי המלאכה והמלמדים – מורים ב"חדרים". מורים אלה לא קיבלו שכר, אלא ניזונו מתשורותיהם של הורי התלמידים: זה מביא שלושה ביצים, וזה מביא לחם, וזה פרוסה מעוגת שבת מתוקה. סבי, רבּ דוּויד, היה מלמד מכובד אך עני בעיירה פּוֹלוֹנוֹיֶה. הוא לימד ילדים בני שלוש ומעלה קרוא וכתוב. במשפחתו של סבי היו שישה ילדים: ארבע בנות ושני בנים. בחודשי החורף היה הבכור, מאיר, נושא ל"חדר" על שכמו את בן הזקונים, פרץ. רק הבכור היה יכול להשוויץ בנעליים, לבן הזקונים לא הספיק הכסף, ומנין היה יכול לצוץ? לכן מאיר עשה את דרכו ללימודיו בריצה, בעודו נושא את אחיו על גבו ומדשדש בנעליו בבוץ קפוא ובשלג.

דרי העיירות היו מורגלים למראה זה, שעשוי להיראות אקזוטי כל כך בעיני בורגני בן זמננו. הוא לא עורר פליאה באיש: שלג צונח מן השמים, לא כן הכסף... אך הילדים גדלו, נערכו חתונות, בצבצו ענפים רכים חדשים. המורגלוּת לחיי העיירה השתרגה סביב בני האדם כמו קיסוס, כבלה את דחפי הנפש החיים. יהודי שלא עזב את העיירה, לא נחלץ ממנה בעודו נער מתבגר, נשאר שם לצמיתות. בסוף המאה ה-19 – תחילת המאה העשרים, בעלי תעוזה מן הסוג הזה, שקראו תיגר על חיי העיירה המעופשים ועל שומרי סִפּם הבאים בימים, נעשו רבים יותר מאשר שניים או שלושה עשורים לפני כן. זה היה תסמין מעורר דאגה ודוגמה מידבקת, אך גם היגרעות היחידים הזאת, עם ההגירה בצוותא, לא הביאה לדילול אוכלוסייתו של תחום המושב. הירידה ברמת החיים חפפה, כדרך העולם, את פעלתנותם הדמוגרפית היוצאת מגדר הרגיל של דרי היידישלנד. בהינתן גיל הנישואים המוקדם – חתנים בני שבע עשרה, כלות בנות חמש עשרה – תשעה או עשרה ילדים במשפחה לא היו דבר נדיר אלא כלל, אפשר לומר, ועם הופעתם של שירות רפואי מסוג כלשהו ותרופות גם תמותת הילדים היתה במגמת ירידה.

ההשכלה פסחה על תחום המושב, המסורת גברה על החידושים. אך אף שההשכלה דילגה על פניו, היא בכל זאת השאירה את עקבותיה: כבר באמצע המאה ה-19 הכתה השפה הרוסית שורש ונבטה בערים ובעיירות. לפי עדותו של מתעד ההווי של חיי העיירה יחזקאל קוֹטיק, ששלום עליכם התפעל מספרו מה שראיתי (זיכרונות) והציג את עצמו במכתב למחברו כ"ידידך ותלמידך" – לדברי קוטיק זה, יהודים שביקשו בשעות הפנאי (והיו להם שעות פנאי למכביר) לפטפט על דא ועל הא ולהחליף ביניהם דברי סרק, התאספו באחד מבתי הכנסת המקומיים ובשעת משחק דמקה דנו בלהט בחיי הצאר, בנסיבות המשפחתיות של רוטשילד, בפוליטיקה, במחירי קמח שיפון ושיבולת שועל, ואחד המשכילים היה קורא בקול עיתון רוסי.14 זה באמת היה חידוש בתחום המושב! החדשות הגיעו לא רק מן העיירה הסמוכה, אלא גם מדפי העיתון הרוסי. העיתון שהתבלה מרוב קריאה נתן מזון למחשבה לצעירים המרדנים, שמיאנו לקבל בהכנעה את כללי החיים בעיירה. לאותם צעירים, בחורים ובחורות שזמן מועט אחר כך היו לבשר מבשרן של התנועות המהפכניות הרוסיות של שנות השישים והשבעים של המאה ה-19: תועמלנים אך גם מניחי פצצות, תלמידים מסורים אך גם טרוריסטים. בין כולם קשרה אי־שביעות רצון מרדנית מהסדר החברתי והפוליטי הקיים ונכונות חסרת היסוס לפעולות קיצוניות, האופיינית לגיל הנעורים. המחתרת המהפכנית המתהווה נעשתה מקלט ליחידים עזי נפש מקרב הצעירים בני העיירות, שעוד אתמול חיו חיים עלובים תחת עוּלם של סדרי החיים השבטיים והמוסריים בתחום המושב, שנדמו בלתי מעורערים.

כשלוחמים צעירים אלה מצאו עצמם בעולם הרוסי הזר להם, הם שמרו על השיגעון לדבר היהודי הלאומי הגובל בקנאות: הגנו על הרעיון האוטופי של שוויון וצדק לכול – כעין "סוציאליזם תנ"כי", פופוליסטי דיו. למען רעיון נאצל זה הם היו מוכנים לסכן את חייהם ולעלות אל הגרדום, ואכן עשו זאת, למעשה.

הרעיון היה יפה אך עקר כמו התאנה מן הברית החדשה, וגם אם פרי אחד או שניים בצבץ מתוך התפרחת, התברר שהוא רעיל. כנשק להחרבת "העולם הישן" נבחר טרור אישי, שהפיל על הציבור בהלה ופחד – בדיוק כמו היום. השלטונות הבחינו, כמובן, בהשתתפות יהודים מן העיירה בתנועת המחאה הרוסית ורשמו זאת לפניהם, אך הדבר לא הביא לפעולות ענישה בתחום המושב. מִבצעי הדמים של הצעירים בני העיירות במחתרת המהפכנית לא מצאו הד בקרב היהודים בתחום המושב: לשבת בשקט, להכניס את הראש אל בין הכתפיים ולצבור את הפחד כמעשה שבהרגל – זה קו ההתנהגות המיטבי ביידישלנד. כמאמר החוכמה העממית, "יהודי צריך להתכונן תמיד לגרוע מכול". והם התכוננו, ואף נהגו כך. מה גם שהטרוריסטים המהפכנים היו כמו איבר קטוע: הם עזבו את תחום המושב ולא תכננו לשוב אליו כדי לירות ברבנים ובגבירים ולהשליך עליהם פצצות. לא מאהבת תחום המושב וחמלה כלפיו, אלא מפני שהוא היה זניח מדי וחסר חשיבות בעיניהם. הם חלמו בקנאות על ארגונו הצודק מחדש של העולם השבע, ולא של העיירה מְזַת הרעב. הם הניחו שאחרי בריחתם מתחום המושב ינתקו איתו את הקשר אחת ולתמיד, אך הביטחון העצמי העודף הטעה אותם: בעודך מחסל את העבר במהלומות חרב, אתה מסתכן להידבק בארס המופרש מגופתו הנרקבת.

מובן מאליו שאלמלא חברו היהודים למחתרת הרוסית המהפכנית, היא היתה ממשיכה בהצלחה בפעילותה ההרסנית, המכוונת להפלת המשטר, גם בלעדיהם. אלמלא נקלעה גֶסיָה גֶלפמן15 בזמן הנכון למקום הנכון, היה נקלע אדם אחר במקומה, יהא זה קווקזי או רוסי. אך דווקא היהודים – יוצאי תחום המושב – שימשו כעין "קישוט אקזוטי" מתסיס לתנועה המהפכנית־הטרוריסטית: את מקום "העצב היהודי" עתיק היומין שבעיניהם תפסה אש הקנאות החורכת, שהבזיקה באפלולית המחתרתית. האש המסוכנת לא ירדה עליהם ממרומים, הם הביאו אותה מעולמה המסוגר של היידישלנד שלהם, שרוסיה הנוכרית בלעה אותה ואשר נתקעה בקרביה. הסתגרות וקנאות – שני מרכיבים אלה תרמו מאין כמוהם לשימורה של שלמות האומה, ויהא זה בתחום המושב, במגרב או בפרס.

לא כן הנוער, ששוט היצירה השמשי האיץ בו ודרבן אותו לעזוב את תחום המושב. הלכי הרוח בקרב צעירים אלה – ציירים, סופרים – היו הלכי רוח של מחאה, בדיוק כמו בקרב בני גילם בעלי הנטייה המהפכנית. אלה ואלה נמלטו מלאי מרץ מן העיירות הקופאות על שמריהן והכבולות בכבלי המסורת וכללי ההתנהגות, כדי לחולל מרד מזכך בעולם הגדול והפתוח. אולם הראשונים כיוונו אל עולם האמנות הבדולחי, וחבריהם – אל עולם הפוליטיקה, שכולו ברזל יציקה. כמו בני גילם צמאי הדם מן המחתרת הפוליטית, צמחו הסופרים והציירים לעתיד מתוך הקרקע התרבותית העבשה של היידישלנד. הם היו תוצר של בית הספר העממי הדתי ויידיש היתה שפת אמם, אך בראש ובראשונה הם ניזונו מן התנ"ך, על קוד ההתנהגות שלו, ומהתלמוד, על הלקחים המוסריים המעניינים שאפשר להפיק ממנו לחיי היום־יום. ניסיון ייחודי זה השתמר לתמיד בקרבם של יוצאי תחום המושב, לא היה אפשר להשתחרר ממנו בשום דרך: לא בשטיפה ולא בקטיעה. ככל שהדחף של הנמלט לקטוע כל קשר עם מורשתו העיירתית היה עז יותר, כן גברו ביטוייה בקרבו, כאילו נכנס לפעולה חוק הכלים השלובים. היידישלנד היתה אי של ציוויליזציה אחרת, מיוחדת במינה, שלא השתלבה בעולם הסובב, ובני הדור הראשון שיצאו מתוכה נשארו, למרות התחבולות הרבות שנקטו, אנשי העיירה. בראש ובראשונה נקטו תחבולות כאלה, שמטרתן התבוללות, אלה שחיפשו את מקומם במחתרת הטרוריסטית: הם ביקשו להידמות לכל שאר הדמויות בה.

כאמור, פוליטיקה לא משכה את אנשי האמנות. תחילה בשדות הקטל של בית המטבחיים העולמי הראשון, ואחר כך גם במערבולת חסרת הרחמים של מלחמת האזרחים הרוסית, שהביאה על היהודים מאות על מאות של פרעות – הם לא מחקו את עברם, שהזין את יצירתם באורח טבעי.

אֶכָּנֵס כַּמֵּת

אֶל זֶה יוֹם הַדָּם וְהַדְּבַשׁ;

מְרַגְּלַי הַמֵּתִים בְּאֶרֶץ זוֹ,

יוֹנוֹתַי, יוֹנִים – עֲלוּ הָהָרָה!..

תָּלוּי גוֹרָלִי

עַל הַלְּבָנָה מְלֵאת הַדָּם,

הַמְּנַצְנֶצֶת פֹּה וָשָׁם:

'הִתְאַבְּקוּ, בְּטָנִים, בַּאֲבַק הַמֵּתִים,

שֵׁנָה לָכֶם נָכוֹנָה עַד אוֹרָה...'

עַל לִבִּי גוֹסֶסֶת עִיר טְרוּפָה,

מִכְּתֵפַי זוֹחֲלוֹת קַרְנוֹת רְחוֹב;

הוֹ, אַתָּה, גְּדִי שֶׁל זְרִיחָה,

שְׁנֵי זוּזִים שָׁוֶה אַתָּה,

שׁוּב אֲנִי נוֹכֵחַ בִּבְרִיתְךָ.16

לא רק פרץ מרקיש שימר בליבו את העיירה המרצדת שלו שהוא עזב אותה ב-1905, בהיותו נער בן עשר, בחיפושיו אחר גורל חדש, גורלו של בן חורין. הוא ובני גילו, ועמיתיו לעתיד לגילדת הספרות היהודית, לא עשו ולו שמץ של אידיאליזציה לעיירה, אלא רק חלקו לה את הכבוד המגיע לה בתולדות העם שנדד בעולם הגדול. הם הקצו לה מקום בבאר הזיכרון האפלה, מפני שאדם המחסל את עברו שולל מעצמו את הנכס היחיד שאין עליו עוררין, נכס שאיש מלבדו אינו יכול לטעון לבעלות עליו. בלא זיכרון העבר שנשאר מאחורי הגב החל מהיום הזה, החל מהרגע הקצר החולף, אדם הופך לצל של עצמו.

עם תום הקרבות של מלחמת העולם הראשונה סופרים צעירים, שהיו העידית של הספרות היהודית החדשה בתנאי עולם השרוי במצוקה ובאי־סדר, נזכרו בעברם העיירתי מתוך כורח היצירה. אך העתיד המשתקף באספקלריית האמנות עורר בהם רגשות עזים פי כמה מתחום המושב, שהם ראו בו כעין ארטיפקט.

המימרה "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" מצטיירת בעיניי כשנויה במחלוקת. לא המוזות הן ששותקות, שותקים המו"לים והסוחרים. מספר הספרים המתפרסם בזמן מלחמה אינו רב, ליבם וראשם של אלה הקונים את תוצרתה של מכונת הדפוס ושל הקוראים הפוטנציאליים הנרקבים בשוחות בחזית, אינם פנויים לקריאה. אך למוח חד ויצירתי תורמת המלחמה לא מעט...

חשוב לציין, שעד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה וכניסתה של רוסיה אליה באוגוסט 1914 היתה הספרות היהודית בשפת היידיש שרויה במצב של תרדמה. היא חוותה את התקופה הפסטורלית, ה"צמחית" שלה, ורק כמה דמויות סופרים איתנות זרו אור על השדה הספרותי הרפה: חיים נחמן ביאליק, שלום עליכם, שלום אש. שניים מן הסופרים הידועים, אש ושלום עליכם, היגרו מרוסיה זמן קצר אחרי פרעות קישינב שהתחוללו ב-1903, וחיסולי חשבונות נוספים עם האוכלוסייה היהודית של תחום המושב, שבאו בעקבותיהם. ואילו ביאליק, מחבר הפואמה הקלאסית "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" שזאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי תרגם לרוסית בצורה מזהירה, הסתלק מן ההשתתפות בתהליך הספרותי, חי בפריפריה ועזב את רוסיה ב-1921 על פי הרשאתו האישית של לנין. שלושתם היו יוצאי תחום המושב, שלושתם נשאו איתם לארצות רחוקות הן את רוחן והן את שפתן של העיירות היהודיות ביידישלנד. שלושתם יצרו באותה קלילות מזהירה בשלוש שפות: יידיש, עברית ורוסית. זה הבדיל אותם מבני הדור הצעיר, שלחמו במלחמת העולם הראשונה או פשוט חוו אותה על בשרם, והתגלו לאחריה כסופרי הגל החדש הכותבים בשפת היידיש, ואך ורק בה.

מלחמת העולם הראשונה שאבה אליה כמו משפך את תחום המושב, שהשתרע בקו ההשקה של המעצמות הנלחמות אשר נגחו זו בזו במצחי האבן, והטילה מום ביידישלנד – לא קטלני אך חשׂוך מרפא. הרשויות הצבאיות הרוסיות האשימו את יהודי תחום המושב, שהתגוררו בפלכים הסמוכים לקו החזית – כדי לעגל את המספר, את כולם כאחד – בריגול לטובת גרמניה, והגלו אותם במסגרת מבצע בזק איש־איש למקומו, לרוב למעמקי רוסיה, רחוק ככל האפשר משדה "פעילות הריגול". באנדרלמוסיה ששררה ביישובים בקו החזית, באווירת התבוסות הצבאיות, איש לא ניהל חשבונות, אך לפי חישוב גס, הוגלו מן העיירות בין שלוש מאות לחמש מאות אלף נפש – בלי שייערכו בירורים ובלי שיוצגו האשמות. היהודים, שהאיצו בהם בבעיטות, גררו רגליהם מזרחה, ללא מיטלטלין וללא תקווה לשוב. הם אלה שאשמים בכישלונות הצבא הרוסי! "גיס חמישי"! "בוגדים באומה"! כמה כל זה מוכּר מתקופת מלחמת העולם השנייה בברית המועצות, כשעמים שלמים גורשו מבתיהם ויושבו מחדש בטייגה ובמדבריות, ובני "הגיס החמישי" המיתי הוכנסו בזריזות לבתי כלא ולמחנות. אי־אפשר שלא למחזר תכסיס מועיל שכזה. זמננו העשוי ללא חת ממחיש זאת בצורה די נהירה... נחוץ כאן – היו מסבירים לנו כיום – מנהל בכיר קשוח: הוא יתגבר על המשימה. ב-1915 התגלה הנסיך הגדול ניקולאי ניקולייביץ'17 כמנהל בכיר שכזה: בחסות הוד מעלתו הושלכו היהודים שלאורך קו החזית ממקומות קינונם העיירתיים. אך השלטונות לא הספיקו אז לעקור ממקומם את כל יושבי "ז'ידוֹסטן" (וכמה רצו, הרי "השאלה היהודית" היתה נפתרת מאליה!). הליברלים המערבים הארורים, בצוותא עם מלחכי הפנכה הרוסים, לא היו נותנים להביא את העניין לסיומו... גם זוהי תמונה מוכּרת מעל ומעבר.

כך או אחרת, כבר במאי 1915 הושהתה עקירת היהודים ממקומות יישובם. לעריצות הזאת שהדעת איננה סובלת קרא ז'בוטינסקי "אסון שכמדומה לא היה כדוגמתו מאז ימי פרדיננד ואיזבלה", ששלטו בספרד במאה ה-15. תחום המושב שהחריבה המלחמה התערער אך לא אבד; מלחמת העולם השנייה עתידה לחסלו סופית.

היכולת להתפלא מעידה על חיוניות הטבע האנושי, אבל פליאה כנה מסיחה את הדעת מעצם העניין, ולפעמים אף מכשילה את הבנת הנושא. השפטים שעשה ניקולאי ניקולייביץ' בדריו החפים מכל פשע של תחום המושב לא היו מעוררים בנו השתאות עזה כל כך או לא היו מעוררים השתאות כלל, אילו זכרנו את ההתבטאות של פּיוֹטר סְטוֹליפּין,18 גיבורם של הפטריוטים הרוסים של ימינו, התומכים בשלטון הקיים: "חייבים להבין שמאפייני הגזע הייחודיים גידרו את העם היהודי מהאנושות כולה עד כדי כך, שהם עשו אותם ליצורים מיוחדים במינם אשר אינם יכולים להיכלל במושגינו על אודות הטבע האנושי.

"אנחנו יכולים לבחון אותם כשם שאנחנו בוחנים וחוקרים חיות, אנחנו יכולים לחוש כלפיהם תיעוב ועוינות מהסוג שאנו חשים כלפי צבוע, תן או עכביש, אך לדבר על שנאה כלפיהם פירושו לרומם אותם למדרגה שלנו. האנגלים דאגו שבאיים הבריטיים לא יישאר ולו זאב אחד, ושום אנגלי לא ידבר ואפילו לא יחשוב על שנאתו לחיה המזיקה והנתעבת הזאת...

רק נטיעת התפישה בהכרת העם, שיצור מגזע יהודי אינו זהה לבני אדם אחרים, שאינו אלא דמוי־אדם שאַל לנו לקשור איתו שום יחסים – דבר זה בלבד עשוי להבריא בהדרגה את גופו של העם ולהחליש את העם היהודי עד כדי כך, שלא יוכל להזיק עוד או יאבד לגמרי. מקרים של שבטים נכחדים ידועים בהיסטוריה. ראוי שהמדע יציב לא את הגזע היהודי, אלא את אופייה של היהדות בתנאים שיבטיחו את אובדנה"19 (חוקרים אחדים מניחים שמחברו של הקטע המובא לעיל הוא אחיו של פיוטר סטוליפין – פובליציסט ידוע באותה עת, אלכסנדר סטוליפין).

אבקש סליחה על המובאה הארוכה, אבל כמו שאומרים, לא תגרע מילה משיר! מה גם שכל פרשנות כאן מיותרת, בלאו הכי הכול ברור לחלוטין.

ייתכן בהחלט שחוות דעתו של פיוטר סטוליפין הובאה לידיעתו של ניקולאי ניקולייביץ'. ואולם, גם בלי הרפורמטור הגדול הוא כנראה התמצא לא רע ב"שאלת הלאום" – בכל מקרה, טוב יותר מאשר בניהול מלחמה. ההגליה הכפויה של חלקה הניכר של אוכלוסיית העיירות התבצעה, וההאשמה הגורפת של היהודים בריגול – סופה היה לעודד את השתוללות הפרעות הממשמשות ובאות.

והמלחמה נמשכה. פרץ מרקיש, שגויס ונשלח לחזית ב-1916, נפצע בקרב. בעיתון יהודי שראה אור באזור הסמוך לקו האש והדפיס ידיעות מן החזית, פורסמה הודעה על נפילתו. אולם מרקיש שרד, פונה לבית חולים צבאי ואחרי שחרורו מבית החולים ומהצבא בשל פציעתו, שׂם פעמיו ליֵקָטֵרינוֹסלָב (כיום דניֶיפּרוֹפֶּטרוֹבסק), שהוריו עברו אליה בינתיים מהעיירה פולונויה. שם, ביקטרינוסלב, קיבל פרץ מרקיש את פניה של שנת 1917, שהביאה איתה את מהפכת פברואר, את ההפיכה הבולשביקית ואת מלחמת האזרחים שהתחילה לבעבע. תחום המושב לא היה קיים עוד דֶה יוּרֶה: הממשלה הזמנית החליטה לחסלו כבר ב-3 במרס, למחרת ויתורו של הצאר ניקולאי השני על כס המלכות, ולהעניק ליהודים את כל הזכויות כאזרחי רוסיה החדשה, הדמוקרטית. תושבי היידישלנד זכו סוף כל סוף לחופש התנועה והשיטוט... אין ספק שמרקיש הצעיר, יחד עם כל אוכלוסייתו של תחום המושב, קידם בברכה את חורבן המשטר הצארי ואת עלייתו של השלטון החדש, שפדה את היהודים משביים. באותה שנה הוא פרסם לראשונה משיריו ומחיבוריו בפרוזה בעיתונות המקומית היקטרינוסלבית ביידיש. בשנה שלאחריה, 1918, אנו מוצאים אותו בשורות ההגנה העצמית היהודית, שעם המשתתפים בה נמנו עוד שני יהודים אשר הותירו את חותמם בהיסטוריה: מיכאיל שיינקמן – המשורר הרוסי המפורסם לעתיד לבוא מיכאיל סְוֶוטלוֹב,20 ומנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ' לעתיד לבוא, מנהיג התנועה החסידית החזקה ובעלת ההשפעה הרבה ביותר בעולם היהודי – חב"ד.

בינתיים סימן חוזה השלום בּרֶסט־ליטוֹבסק, שנחתם ב-3 במרס 1918, את סופה של מלחמת העולם הראשונה מבחינתה של רוסיה. הרפובליקה העממית האוקראינית נחלצה מן המלחמה חודש לפני כן. שלום בא על רגליים כחושות וכושלות.

התקוות שלאחר המלחמה הן תמיד עזות וססגוניות. בית המטבחיים של המלחמה, בית קברות למיליונים... "כשמבית העלמין הביתה אנו שבים/ החיים נראים לנו כפליים רצויים".21 אשרי השורדים והניצולים.

אחרי האירועים של שנת 1915 – הגלייתם הנזכרת לעיל של כחצי מיליון יהודים מהפלכים הסמוכים לקו החזית – מעולם לא חזר תחום המושב לקדמותו. כמעט שליש מהעם צלח עוד לפני פרוץ המלחמה את האוקיאנוס והשתקע על חופה של אמריקה, ארץ החופש. מספר רב כל כך של קרובים בחו"ל הציב את דרי תחום המושב במצב מיוחד, מיוחס במידת מה, בעיני הסובבים. ואולם המזל לא האיר להם פנים זמן רב: אחרי עליית הבולשביקים לשלטון קרובים בחו"ל היו לעובדה מסוכנת בקורות החיים, שניסו לטשטש ולהסתיר אותה בכל דרך. בעוון "קשרים עם חו"ל" היו עלולים לכלוא אותך במחנה.

ואולם תרחיש זה עוד לא היה קרוב: ב-1918 ברוב שטחה של האימפריה הרוסית לשעבר צברה כוח מלחמת האזרחים, ולנין עם הבולשביקים שלו בקושי הצליח לשמור על השלטון. אך כשנס נמשך יותר משבוע ימים מתרגלים אליו, והוא נעשה עובדה שאין עליה עוררין...

ליהודי תחום המושב שהממשלה הזמנית שחררה אותם, הביאה מלחמת האזרחים לא פחות, אם לא יותר צרות ממלחמת העולם הראשונה. המבנה הפטריארכלי של החברה התערער, ועל אף כוח ההישרדות היהודי הדמיוני שחושל על ידי מאות שנים של רדיפות, הפעם התגבש המצב על פי כללים שונים: תחת השלטון הבולשביקי נפתח לפני היהודים הצעירים שהשתחררו מכבלי הנחיתות האזרחית, עתיד שעד עתה לא נודע כמותו. רגש הנקם כלפי אלה שהחזיקו אותם נעולים על סורג ובריח בתחום המושב, הביטו בהם במיאוס מתנשא ובדומה לסטוליפין, ראו בהם "תת־אדם" שיש להשמידו – הרגש הנפיץ הזה הוביל אותם ישירות לגופי הענישה של השלטון החדש, שם קיבלו אותם בזרועות פתוחות ושם התאפשר להם להכריע מי מנוגשיהם לשעבר יחיה ומי ימות. אופוריה אחזה ביהודי עיירה אלה, שלעתים לא קיבלו שום השכלה מלבד ה"חדר", והאמינו בצדקת הבולשביזם ש"רומם" אותם.

פרט ליוצאים מן הכלל נדירים, אנשים יוצרים מבין יוצאי תחום המושב חוו אופוריה מסוג שונה: אף שקיבלו בכל מאודם וקידמו בברכה את האירועים שהביאו לנפילת המשטר הצארי, הם ראו את ייעודם בשינוי מהפכני של האמנות הישנה. זה היה שדה הפעילות שלהם, זה היה לפי כוחם. הוכחה לכך שימשה הופעתה בשנים 1921-1918 של שורה שלמה של ספרים מאת משוררי יידיש בקייב וביקטרינוסלב, שגם עוצבו ואוירו בידי ציירי אוונגרד יהודים. אחדים מאלה ואלה גם יחד זכו ברבות הימים להכרה עולמית. משוררים, סופרים וציירים שעזבו את העיירות עוד לפני 1917, שנת הסער והפרץ, התאחדו והקימו בקייב בינואר 1918 את אגודת היוצרים "קולטור־ליגע",22 שבלעדיה אין לתאר את התרבות היהודית בת זמננו. יש לציין, שאיחוד זה לא היה פרי השינויים הפוליטיים: אזכור ראשון של ה"קולטור־ליגע" הופיע בקייב עוד ב-1916. פירושו של דבר שהיוצרים הצעירים מן העיירות, בלא קשר לתנאים הפוליטיים, שאפו לאיחוד ואולי גם להפצת השקפותיהם ביחס לאמנות בת זמנם.

הזמן חלף, ושלום ושלווה עדיין לא באו. כנופיות פורעים, גדודי הרפתקנים ויחידות של צבאות סדירים למיניהם שוטטו בחופשיות ברחבי אוקראינה. תחום המושב לשעבר, על האוכלוסייה שנשארה בו, היטלטל כאחוז קדחת. המצב המתועב של שפיכות דמים הלך ונמשך, וסופו לא נראה באופק: חודשים עברו, חלפה שנת 1919 על הפרעות שלה ועל ערימות הגופות בעשרות רבות של עיירות, אחר כך שנת 1920, שהביאה איתה את הייסורים שידעו היהודים מידי הערב־רב של הקוזקים האדומים בדרכם לוורשה, שהאסטרטגים המוסקבאים הקומוניסטים ראו בה משום מה כר נוח "להמשך המהפכה העולמית". ב-1921 סבלנותם של סופרי ה"קולטור־ליגע", ששאפו אל נחיריהם את רוח החופש המדממת, החלה להתפוגג: לא, לא כך ראו הם את העולם החופשי החדש שנשא את פניו אל האמנות החופשית החדשה. לקראת סוף השנה פקעה סבלנותם, והם עברו לוורשה, מקום שעולם התרבות היהודי נשם בו נשימה חופשית ויידיש שפת אמם פרחה ולבלבה. על הזוועות של מלחמת האזרחים ידעו יהודי פולין רק מפי השמועה.

מה שמאפיין את המלחמה, לצד נסיבות אחרות, הוא שבמרחק עשרה קילומטרים מזירת התנגשות הצבאות איום המוות אינו נתפש כמציאות הכרחית, הגלומה בקליע או ברסס רימון. לא כן במלחמת האזרחים: אנשי תחום המושב לשעבר חשו במועקת האיום והסכנה יומם וליל ובכל מקום: מידי ה"לבנים" וה"אדומים", מידי ה"שחורים" וה"ירוקים".23 ועם זאת כאן בקרבת מקום, במרחק יד מושטת – חירות מוכרזת, סיסמאות מטריפות את הדעת ומטרות מסנוורות עיניים! לא כל נפש מסוגלת לשאת תערובת קטלנית שכזאת: אווירה של בית משוגעים או של יער לילי שורץ בנדיטים אינה הולמת הכרה יצירתית. סופר רוצה לכתוב סיפור ולשבת בבית קפה, ולא להסתתר מפני החיים במרתפים ובין עיי החרבות. ומן המוות בין כה וכה לא תסתתר ולא תברח רחוק...

גם לאחר שניטלה מהם היידישלנד, נשארו היהודים "בניו של תחום המושב", וזה קבע את מקומם תחת השמש, יהיה אשר יהיה האתר שינחתו בו בעזרת מצנחיהם המחוררים. "אזרחי העולם" שזה מקרוב נולדו או מתבוללים מדעת (לא היתה כל השקה בין אנשים יוצרים לקטגוריות אלה; לא עלה על דעתם לבחון מחדש את ישותם הלאומית) לא יכלו לבער מקרבם את עברם העיירתי הלא רחוק. תחום המושב ליווה אותם כמו צל, וככל שגבר הזעם שבו הם רמסו אותו ברגליהם, כן הוא הרבה לדבוק בהם ולהצטמח אל קרבם. על אף כל מאמציהם והתפקידים שניסו לגלם, במרחב החדש להם עשו אנשי תחום המושב רושם של יצורים מעולם אחר, ששקע בתהום הנשייה אך השאיר אחריו זיכרון בל־יימחה.

סופרי וציירי ה"קולטור־ליגע", שמשב התהילה הראשון כבר נגע בשפתיהם, היו דם מדמו ובשר מבשרו של תחום המושב. עם זאת, הם שאפו למימוש עצמי יצירתי במרחב תרבותי שאין עליו עוררין, ושלא היה אפשר למנות איתו מכול וכול את אוקראינה, שמלחמת האזרחים קרעה אותה לגזרים, ובוודאי לא את רוסיה, שנאנסה בפרהסיה בידי הקומוניזם הצבאי.

יש מלוא היסוד להניח שהמזרח האסיאתי ה"מסתורי" לא עורר בהם עניין מיוחד, להבדיל מאירופה. אילו ביטא מישהו בנוכחותם את המושג "אֵירַסְיָה", הוא היה נשמע באוזניהם מגוחך כמו "נמרציפור" או "זאבתיקן". הנוסח הפואטי של קיפלינג – הוא טמן בחובו דיוק ומוגמרוּת: "מִזְרָח הוּא מִזְרָח, וּמַעֲרָב הוּא מַעֲרָב, וְזֶה אֶל זֶה לֹא יִקְרַב".24 ורשה שימשה להם שער למערב, לאירופה. כשעזבו את רוסיה – כהתגלמות הספרות היהודית הצעירה ועזת המצח, שבצבצה מבעד לאפר המלחמה – לא היה סיכוי שיתקבלו במערב כ"בשר מבשרו": זועק מדי היה ההבדל בין המהגרים מן המזרח, שכתבו באותיות אקזוטיות סתומות ובשפה לא מובנת, לבין הסופרים הגרמנים או הצרפתים המכובדים. הם היו ציריה המוזרים במקצת של היידישלנד מנוחתה עדן, ולא דובר כלל על כך שייעשו חלק מהעולם הספרותי המקומי. בתוככי פריס, לונדון או ברלין הם לא חרגו מחוגם הלאומי הצר, שכך או אחרת, חומותיו הזכירו לחדי הראייה את חומות הגטו.

חלקם הניכר מתושביו של תחום המושב לשעבר חשו את קסמי הקיום החופשי ופרקו כל עול: יהודים לחמו לצד ה"אדומים" ולצד ה"לבנים" כאחד. מנגנון התעמולה של האנרכיסט נֶסטוֹר מאכנוֹ25 היה מורכב ברובו מיהודים, שאחדים מהם הגיעו מעבר לאוקיאנוס כדי להתוודע אל האנרכיזם הלכה למעשה. יהודים איישו גם את אחת מיחידות התותחנים הלוחמות שלו. שלא לדבר על כך שחלקם האחר של היהודים – פחות לוחמניים מאלה מבני שבטם שזינקו אל תוככי הסכסוך העקוב מדם, אך קרובים במוצאם החברתי לשלטון החדש (עניים לתפארת, בלא קשרי משפחה עם בני אצולה או עם אנשי כמורה) – הלכו ברצון לשרת אותו, בדומה לשעיה שפירוב הנכבד עד מאוד ורעיו, שמיהרו מאתיים וחמישים שנה לפני כן מסמולנסק למוסקבה, לשרת את הצאר.

כל ההמון היהודי הזה שיצא לחופשי, ואף פרק עול, לא סבל מהיעדרה מחייו של ספרות גבוהה בלשונו. כעבור חמש או שש שנים יופיעו במרחב הרוסי הבתר־מלחמתי, כתוצאה מתהליכים חברתיים־פוליטיים מורכבים, ניצנים עמידים של אינטליגנציה יהודית לאומית הזקוקה לספרות משלה בשפת היידיש. אמני הספרות הזאת, שניהלו מלחמת הישרדות בארצות ההגירה, יחזרו בשנת 1926 לברית המועצות, אל קוראיהם.

תולדותיו של תחום המושב אינן הפרק השחור ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. בהשראת החסידים שסברו שחטא הוא להיות שרוי בדכדוך, הרשיתי לעצמי לתאר את היידישלנד לא בצבעים הקודרים ביותר.

ועתה הגיע הזמן לומר שהנאשמים במשפט החשאי בפרשת הוועד היהודי האנטי־פשיסטי (שרובם נידונו מראש להוצאה להורג בירייה) אשר נערך במוסקבה בקיץ 1952, כולם עד אחד, היו יוצאי תחום המושב.