זמלווייס: האיש שזעק אמת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זמלווייס: האיש שזעק אמת
מכר
מאות
עותקים
זמלווייס: האיש שזעק אמת
מכר
מאות
עותקים

זמלווייס: האיש שזעק אמת

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

לואי-פרדינן סלין

לואי-פרדינן סֶלין, דטוּש על פי שמו מלידה, נולד ב-1894 בעיר הקטנה קורבואה, שמצפון לפאריס. הוא היה רופא במקצועו וישב רוב ימיו בפאריס או בסביבותיה. 'מסע אל קצה הלילה' הופיע ב-1932 והוציא מיד למחברו מוניטין. ב-1936 הופיע עוד רומן חשוב פרי עטו, 'מוות באשראי'. אחר כך פירסם סלין שורה של קונטרסים פסיבדו-פוליטיים, שניים מהם אנטישמיים, שהדהימו וקוממו רבים ממעריציו. סמוך לפרוץ מלחמת-העולם השניה צידד סלין בברית בין צרפת לגרמניה הנאצית ואחרי המלחמה הועמד למשפט באשמת בגידה, נידון לשנת מאסר ולקנס, ולבסוף קיבל חנינה. בשנת 1961 מת במֶדוֹן שעל יד פאריס. בשנות המלחמה ואחריה כתב סלין עוד כמה רומנים חדשנייים, שהם ממיטב הספרות הצרפתית במאה העשרים. הקושי ליישב בין גדולתו כסופר ובין עמדותיו הציבוריות הנתעבות מוסיף להטריד עד היום את קהילת התרבות ולהיות נושא למחקרים ולפולמוסים ערים. 

תקציר

זהו סיפורו של איגנץ פיליפ זמלווייס (1865-1818), הרופא ההונגרי בעל המזג הסוער, שדמותו הייתה לסמל של אדם הזועק אמת מצילת חיים אך נבלם בחומת הקונפורמיזם של הקהילייה המדעית.
בעזרת שמירה על כללי היגיינה קפדניים, כך גילה, ניתן למגר את "קדחת הלידה" הקטלנית ששטפה אז את אירופה ושבבתי חולים מסוימים גבתה את חייהן של כשליש מן היולדות. חיטוי ידיים יציל חיים, כך טען בלהט שוב ושוב, אך על אף ההוכחות הברורות שהציג – ירידה דרסטית בשיעור תמותת הנשים – תגליתו המשונה התקבלה בזלזול ובלעג. הוא הוקע מהקהילייה הרפואית וצעד יחידי־כמעט בנתיב האמת עד לסופו הטרגי. ההכרה בתגליתו מצילת החיים הגיעה באיחור של 40 שנה, מאוחר מדי בשבילו ובשביל רבבות נשים שקיפחו את חייהן.

מי שמגולל את הדרמה האנושית הזאת הוא לא אחר מאשר אחד מגדולי הסופרים של המאה ה־20, לואי־פרדינן סלין (1961-1894) הצרפתי, שהגיש חיבור זה כעבודת דוקטורט בסיום לימודי הרפואה שלו בשנת 1924. אין זו תזה מדעית ואף לא ביוגרפיה במובנה השגור, אלא יצירת ביכורים בעלת תנופה ספרותית אדירה, המבשרת את הפואטיקה של יצירתו המונומנטלית מסע אל קצה הלילה. בסגנונו השוצף שמישיר מבט אל הסבל והכיעור שבקיום האנושי, מתחקה סלין אחר אחד הפרקים האפלים בתולדות הרפואה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת רמה איילון, מתרגמת הספר.

פרק ראשון

מיראבו2* צעק חזק כל כך, שוורסאי נמלאה פחד. מאז נפילת האימפריה הרומית לא ניחתה על ראשי האנשים סערה כזאת, התשוקות היתמרו לשמיים בנחשולים מטילי אימה. כוחם והתלהבותם של עשרים עמים פשטו על פני אירופה וביתרו את מעיה. בכל מקום החי והדומם היו בערבוביה גמורה. מכאן געש של אינטרסים, חרפה ויוהרה; משם סכסוכים במסתרים; רחוק יותר, מעשי גבורה נשגבים. כל האפשרויות האנושיות התערבבו יחדיו, משולחות רסן, משתוללות, תאבות אל הלא־מושג, משוטטות בדרכים ובמדמנות העולם. המוות שאג בקצף המדמם של לגיונותיו המוטלאים; מהנילוס ועד שטוקהולם ומוונדה ועד רוסיה, מאה צבאות זעקו פה אחד מאה סיבות לפראותם. בגבולות פרוצים, שביססו מלכות אחת אדירה של שיגעון, שיחרו בני אדם לקִדמה והקִדמה שיחרה לבני אדם: כזו הייתה ברית הכלולות הכבירה. האנושות השתעממה, שרפה כמה אלים, החליפה תלבושת ופיצתה את ההיסטוריה באי אלו תהילות חדשות.
ואז, עם שוך הסערה, התקוות הגדולות נקברו למשך כמה מאות שנים, כל אחת מאלות הנקם שיצאה אל הבסטיליה כ"נתינה", חזרה ממנה "אזרחית" ושבה אל תפלות חיי היומיום שלה, בולשת אחר שכנהּ, משקה את סוסהּ, מתסיסה את מידותיה הרעות והטובות בנאד העור החיוור שהאל הטוב נתן לנו.
ב-1793 הם הפסיקו לשאת בעולו של מלך.
כיאה וכיאות, הוא הוקרב בפְּלאס דֶה גְרֶב.3* כשהם ערפו את ראשו, ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויון.
כולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה.
החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח.
והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל־כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה.
לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים. על כן מעתה והלאה פטרו את עצמם מחיפוש אחר תירוצים עבור הגיליוטינה. באופן אוטומטי, כת שלמה נבחרה, הומתה, ובותרה כמו בשר, לרבות רוחה.
עידן מלבלב נכתש לאבק. זה הסב נחת רגעית. זה היה יכול להספיק, אלמלא בלילה אחד של מיאוס, מאה תשוקות שפיהקו משעמום נוכח אִטיותה של נוקדנות זו, הפילו את הגרדום.
וכך הסתחררו עשרים גזעים בשצף בלהות, עשרים עמים יחדיו, מעורבבים, עוינים, שחורים או לבנים, בלונדינים וכהים, הסתערו על כיבוש האידאל.
נדחקים, חבולים, נישאים על־ידי סיסמאות, מונחים על־ידי הרעב, רדופים על־ידי המוות, הם פלשו, בזזו וכבשו מדי יום עוד ממלכה מיותרת שאחרים יאבדו למחרת. ראו אותם חולפים תחת כל קשתות העולם, בזה אחר זה, במעגל מגוחך ומתנוצץ בשמש, מתפרצים כאן, מובסים שם, מרוּמים בכל אשר יפנו, משוגרים ללא הרף מהלא־ידוע אל האַין, שׂשׂים למות כמו לִחיות.
במרוצת שנות הזוועה ההן כשהדם נשפך, כשהחיים ניתזו מתוך אלף חזוֹת בו־זמנית והתנדפו, כשכליות נקצרו ונמחצו במלחמה כמו ענבים בגת, היה צורך בזכר אלפא.
עם חזיזיה הראשונים של אותה סערה אדירה כבש נפוליאון את אירופה, ולטוב או לרע, החזיק בה במשך חמש־עשרה שנה.
במהלך שנות גאונותו דומה כי חמתם של העמים נקראה לסדר, הסופה עצמה נשמעה לפקודותיו.
לאט־לאט החלו הבריות לשקם את אמונתם בזמנים יפים, בשלום.
ואז החלו לחשוק בו, לאהבו, ולבסוף סגדו לו, בדיוק כפי שחמש־עשרה שנה לפני כן סגדו למוות. עד מהרה החלו לקונן על מר גורלן של צוצלות בדמעות שהיו ממשיות וכנות לא פחות מהגידופים שהמטירו, יום קודם, על עגלות הנידונים למוות. כולם ביקשו מעתה רק מתיקות ורוך. הם תבעו את קדושתם של בעל ואישה רכי לבב ושל אימהות מסורות באותן מליצות ששימשו אותם כדי לערוף את ראש המלכה. העולם רצה לשכוח. הוא שכח. ונפוליאון, שהתעקש לחיות, נכלא על אי עם סרטן.
המשוררים ארגנו מחדש את גדודיהם המבוהלים, מאה מילות תפנוקים נאמרו ביום אביבי אחד כדי לערוב לאוזניהן של הנשמות הרגישות. אנשים יצרו באותה הפרזה שבה קודם הרסו. משב של רוך ליטף את הקברים הרבים מספור. הפעמונים לא הוסרו עוד מצוואר הטליים. טורי שיר נלחשו מעל כל פלג מים. לא נדרשה אלא מרגנית בפריחתה כדי שעלמה סנטימנטלית כדבעי תפרוץ בבכי. ולא יותר מזה בשביל שבן־חיל יתאהב לעולמים.
בערך באותה תקופת הבראה, באחת הערים הססגוניות ביותר בעולם, נולד איגנץ פיליפ זמלווייס, בנו הרביעי של חנווני, בבודפשט שעל גדות הדנובה, בקרבת בזיליקת אישטוון הקדוש, בעיצומו של הקיץ, ב-18 ביולי 1818.

2* אונורה גבריאל ריקטי דה מיראבו (Mirabeau, 1791-1749) - סופר, עיתונאי ומדינאי, ממנהיגי המהפכה הצרפתית.
3* "כיכר השביתה", כיכר העירייה (פלאס דה ל'הוטל דה ויל) בפריז של היום.

לואי-פרדינן סלין

לואי-פרדינן סֶלין, דטוּש על פי שמו מלידה, נולד ב-1894 בעיר הקטנה קורבואה, שמצפון לפאריס. הוא היה רופא במקצועו וישב רוב ימיו בפאריס או בסביבותיה. 'מסע אל קצה הלילה' הופיע ב-1932 והוציא מיד למחברו מוניטין. ב-1936 הופיע עוד רומן חשוב פרי עטו, 'מוות באשראי'. אחר כך פירסם סלין שורה של קונטרסים פסיבדו-פוליטיים, שניים מהם אנטישמיים, שהדהימו וקוממו רבים ממעריציו. סמוך לפרוץ מלחמת-העולם השניה צידד סלין בברית בין צרפת לגרמניה הנאצית ואחרי המלחמה הועמד למשפט באשמת בגידה, נידון לשנת מאסר ולקנס, ולבסוף קיבל חנינה. בשנת 1961 מת במֶדוֹן שעל יד פאריס. בשנות המלחמה ואחריה כתב סלין עוד כמה רומנים חדשנייים, שהם ממיטב הספרות הצרפתית במאה העשרים. הקושי ליישב בין גדולתו כסופר ובין עמדותיו הציבוריות הנתעבות מוסיף להטריד עד היום את קהילת התרבות ולהיות נושא למחקרים ולפולמוסים ערים. 

סקירות וביקורות

רפואה אלטרנטיבית הביוגרפיה של סלין על הרופא-מהפכן, איגנץ זמלווייס, אינה משתווה לרומנים הגדולים שלו. אך היא מאפשרת הצצה מעניינת לניצני הפשיזם החבויים ביצירתו המוקדמת של הסופר הצרפתי הנודע

הסופר הצרפתי לואי-פרדינן סלין (‭1961-1894‬) הוא מגדולי הסופרים של המאה ה-‭.20‬ בצרפת רבים רואים בו שני רק לפרוסט באותה מאה. דא עקא, שסלין מציב אתגר בפני אוהבי יצירתו. במלחמת העולם השנייה ומעט לפניה הוא תמך בנאצים וכתב פמפלטים אנטישמיים ארסיים. הוא הועמד למשפט לאחר המלחמה אך לבסוף זכה בחנינה. זו אחת הסיבות לכך שרק ב-‭1994‬ תורגמה לעברית יצירתו הגדולה מ‭1932-‬ "מסע אל קצה הלילה" (בידי אילנה המרמן). גם הרומן השני שלו שקראתי באנגלית, "מוות באשראי", נתפס בעיניי כרומן גדול.

הכתיבה של סלין "המוקדם" רוויה בפסימיזם ובמיזנתרופיות, והיא זעקת כאב וזעם נגד גורלו של האדם בעולם הזה; בעיקר גורלם של בני המעמדות הנמוכים. הפנייה שלו לתמיכה בנאצים אינה מפתיעה כל כך כשזוכרים את מקורותיו של הפשיזם בתנועות שאיחדו בין הסוציאליזם השמאלי לימין אנטי-ליברלי ואת הקשר בין האידיאולוגיה הפשיסטית לתפיסות עולם פסימיסטיות. כעת תירגמה רמה איילון יצירה יוצאת דופן. מתברר שסלין, שהיה רופא, הגיש ב-‭1924‬ כעבודת דוקטורט ברפואה, ביוגרפיה של הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זמלווייס (עבודת דוקטורט כזו הייתה קבילה אז). זמלווייס היה האיש שגילה את חשיבות ההיגיינה בטיפול בחולים, בעיקר יולדות. אך הממסד המדעי של זמנו דחה באטימות מעוררת השתאות את המלצותיו.

זה ספר מעניין, אם כי אינו מגיע לרמת שני הרומנים של סלין המוכרים לי. חשוב לציין שזהו טקסט ספרותי באופיו, מכוון ליצירת עניין ואינטנסיביות רעיוניים ורגשיים ואסתטיים, ולא ביוגרפיה יבשה. ובכל זאת אנו בהחלט למדים על חייו של זמלווייס. אבל הדבר המעניין ביותר בקריאה הוא המפתח שמעניק החיבור המוקדם הזה להבנת עולמו הרוחני של סלין, אולי אף להבנה של הפשיזם.

למרות התדמית הפרחחית שיש לסלין, שנובעת מכך שחלק מחדשנותו הספרותית הגדולה נשענת על הכנסת לשון הדיבור לספרות, הרי שהוא אינטלקטואל מובהק, במובן זה שעבודותיו ארוגות בשיח רעיוני כולל. כך גם זמלווייס בעיניו הוא יותר מזמלווייס. בעצם, דמותו של זמלווייס חושפת אמביוולנטיות עמוקה (ונסתרת כאן בחלקה) בעולמו של סלין.

ראשית, סיפור החיים הזה מעודד מיזנתרופיות גדולה, שאמנם נולדה כתוצאה מאהבה נכזבת לאנושות. מקרהו של זמלווייס "מדגים בפנינו את הסכנה המאיימת על מי שחפץ יותר מדי בטובתם של בני האדם". גילוי חשיבות שטיפת הידיים, לכאורה גילוי שתוצאותיו הברוכות ברורות כשמש, ועם זאת, כמה מתנגדים קמו לגילוי הזה! המקרה של זמלווייס ממחיש גם עד כמה זניחה התבונה בעולם בני האדם: "האם האדם בתבונתו הבסיסית ביותר לא ישאף שהאנושות, המובלת בידי מלומדים מפוכחים, תיפטר לעולמים מכל הזיהומים אשר עשו בה שמות, ולפחות מקדחת הלידה, החל מאותו יוני ‭ ?1848‬ אין ספק. אלא שהתבונה היא בסך הכל כוח זניח בעולמנו". הלכי הרוח האלה מפקפקים בתקוות "הקדמה", בכוחה של התבונה האנושית ובהומניזם, כולם עקרונות יסוד ליברליים. לא ייפלא שסלין כורך במרומז את הדחייה של הממסד המדעי לתגליותיו של זמלווייס, באכזבה מרוח המהפכה הצרפתית ומרוחות הליברליזם של "אביב העמים".

האמביוולנטיות של סלין מעמיקה וקודחת עד שורשי הקיום עצמו. סלין מבטא כאן פילוסופיה קיומית פסימיסטית. האושר האנושי בכללותו הוא מקסם תעתועים של הנעורים הבריאים. בכמה משפטים יפהפיים, ברמת אלה המופיעים ברומנים הגדולים שלו, הוא מנסח זאת כך: "העולם סובב על צירו אך ורק מכוח שכרונה השופע של הבריאות, אחד הכוחות המופלאים של הנעורים, האוצרים בקרבם גם כפיות טובה ועזות מצח. השעה העגומה מגיעה תמיד ברגע שבו האושר, אותה אמונה אבסורדית ונאצלת בחיים, מפנה את מקומו לאמת בלב האדם. מקרב כל אחינו, האין זה תפקידנו [הרופאים] להישיר מבט אל האמת הנוראה הזאת, ובאופן היעיל והנבון ביותר?"

אך אם כך הוא הקיום, מדוע בעצם לרפאו? יש בביוגרפיה אמביוולנטיות עמוקה ונסתרת של סלין ביחס למושאה: אהבת החיים הלא-הגיונית של זמלווייס לעומת אמת הקיום שהיא המוות. אותו צד פסימיסטי הולם את השקפת העולם הפשיסטית שנטתה לראייה פסימית ואלימה של החיים ואף לפולחן המוות. ועם זאת, סלין אכן אמביוולנטי. והוא משבח את זמלווייס על שלא הרכין ראש  מול המוות כמו עמיתיו ש"בצביעות, בחשכת האדישות, הם כרתו ברית עם המוות". ואילו זמלווייס: "הוא לבדו התנגד לגורל".

לסיום, נושא צידי שקיים פה הוא בכל זאת רב-עניין. ניתן לאתר בדפים אלה מחשבה מעניינת על היחס בין הרפואה  לספרות. המגלים הגדולים ברפואה, כותב סלין, מונעים "מהתלהבות פיוטית" הרבה יותר מאשר מודרכים על ידי "חומרת המתודות הניסוייות". זאת מפני ש"האדם הוא יצור רגשני. אין יצירה גדולה שהיא נטולת רגש".

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 09/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הסבון בכה מאוד אביב פטר מעלה 01/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מציל האימהות: איש לא הבין מדוע היולדות מתות, עד שהגיע איגנץ זמלווייס נועה לימונה הארץ 31/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

רפואה אלטרנטיבית הביוגרפיה של סלין על הרופא-מהפכן, איגנץ זמלווייס, אינה משתווה לרומנים הגדולים שלו. אך היא מאפשרת הצצה מעניינת לניצני הפשיזם החבויים ביצירתו המוקדמת של הסופר הצרפתי הנודע

הסופר הצרפתי לואי-פרדינן סלין (‭1961-1894‬) הוא מגדולי הסופרים של המאה ה-‭.20‬ בצרפת רבים רואים בו שני רק לפרוסט באותה מאה. דא עקא, שסלין מציב אתגר בפני אוהבי יצירתו. במלחמת העולם השנייה ומעט לפניה הוא תמך בנאצים וכתב פמפלטים אנטישמיים ארסיים. הוא הועמד למשפט לאחר המלחמה אך לבסוף זכה בחנינה. זו אחת הסיבות לכך שרק ב-‭1994‬ תורגמה לעברית יצירתו הגדולה מ‭1932-‬ "מסע אל קצה הלילה" (בידי אילנה המרמן). גם הרומן השני שלו שקראתי באנגלית, "מוות באשראי", נתפס בעיניי כרומן גדול.

הכתיבה של סלין "המוקדם" רוויה בפסימיזם ובמיזנתרופיות, והיא זעקת כאב וזעם נגד גורלו של האדם בעולם הזה; בעיקר גורלם של בני המעמדות הנמוכים. הפנייה שלו לתמיכה בנאצים אינה מפתיעה כל כך כשזוכרים את מקורותיו של הפשיזם בתנועות שאיחדו בין הסוציאליזם השמאלי לימין אנטי-ליברלי ואת הקשר בין האידיאולוגיה הפשיסטית לתפיסות עולם פסימיסטיות. כעת תירגמה רמה איילון יצירה יוצאת דופן. מתברר שסלין, שהיה רופא, הגיש ב-‭1924‬ כעבודת דוקטורט ברפואה, ביוגרפיה של הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זמלווייס (עבודת דוקטורט כזו הייתה קבילה אז). זמלווייס היה האיש שגילה את חשיבות ההיגיינה בטיפול בחולים, בעיקר יולדות. אך הממסד המדעי של זמנו דחה באטימות מעוררת השתאות את המלצותיו.

זה ספר מעניין, אם כי אינו מגיע לרמת שני הרומנים של סלין המוכרים לי. חשוב לציין שזהו טקסט ספרותי באופיו, מכוון ליצירת עניין ואינטנסיביות רעיוניים ורגשיים ואסתטיים, ולא ביוגרפיה יבשה. ובכל זאת אנו בהחלט למדים על חייו של זמלווייס. אבל הדבר המעניין ביותר בקריאה הוא המפתח שמעניק החיבור המוקדם הזה להבנת עולמו הרוחני של סלין, אולי אף להבנה של הפשיזם.

למרות התדמית הפרחחית שיש לסלין, שנובעת מכך שחלק מחדשנותו הספרותית הגדולה נשענת על הכנסת לשון הדיבור לספרות, הרי שהוא אינטלקטואל מובהק, במובן זה שעבודותיו ארוגות בשיח רעיוני כולל. כך גם זמלווייס בעיניו הוא יותר מזמלווייס. בעצם, דמותו של זמלווייס חושפת אמביוולנטיות עמוקה (ונסתרת כאן בחלקה) בעולמו של סלין.

ראשית, סיפור החיים הזה מעודד מיזנתרופיות גדולה, שאמנם נולדה כתוצאה מאהבה נכזבת לאנושות. מקרהו של זמלווייס "מדגים בפנינו את הסכנה המאיימת על מי שחפץ יותר מדי בטובתם של בני האדם". גילוי חשיבות שטיפת הידיים, לכאורה גילוי שתוצאותיו הברוכות ברורות כשמש, ועם זאת, כמה מתנגדים קמו לגילוי הזה! המקרה של זמלווייס ממחיש גם עד כמה זניחה התבונה בעולם בני האדם: "האם האדם בתבונתו הבסיסית ביותר לא ישאף שהאנושות, המובלת בידי מלומדים מפוכחים, תיפטר לעולמים מכל הזיהומים אשר עשו בה שמות, ולפחות מקדחת הלידה, החל מאותו יוני ‭ ?1848‬ אין ספק. אלא שהתבונה היא בסך הכל כוח זניח בעולמנו". הלכי הרוח האלה מפקפקים בתקוות "הקדמה", בכוחה של התבונה האנושית ובהומניזם, כולם עקרונות יסוד ליברליים. לא ייפלא שסלין כורך במרומז את הדחייה של הממסד המדעי לתגליותיו של זמלווייס, באכזבה מרוח המהפכה הצרפתית ומרוחות הליברליזם של "אביב העמים".

האמביוולנטיות של סלין מעמיקה וקודחת עד שורשי הקיום עצמו. סלין מבטא כאן פילוסופיה קיומית פסימיסטית. האושר האנושי בכללותו הוא מקסם תעתועים של הנעורים הבריאים. בכמה משפטים יפהפיים, ברמת אלה המופיעים ברומנים הגדולים שלו, הוא מנסח זאת כך: "העולם סובב על צירו אך ורק מכוח שכרונה השופע של הבריאות, אחד הכוחות המופלאים של הנעורים, האוצרים בקרבם גם כפיות טובה ועזות מצח. השעה העגומה מגיעה תמיד ברגע שבו האושר, אותה אמונה אבסורדית ונאצלת בחיים, מפנה את מקומו לאמת בלב האדם. מקרב כל אחינו, האין זה תפקידנו [הרופאים] להישיר מבט אל האמת הנוראה הזאת, ובאופן היעיל והנבון ביותר?"

אך אם כך הוא הקיום, מדוע בעצם לרפאו? יש בביוגרפיה אמביוולנטיות עמוקה ונסתרת של סלין ביחס למושאה: אהבת החיים הלא-הגיונית של זמלווייס לעומת אמת הקיום שהיא המוות. אותו צד פסימיסטי הולם את השקפת העולם הפשיסטית שנטתה לראייה פסימית ואלימה של החיים ואף לפולחן המוות. ועם זאת, סלין אכן אמביוולנטי. והוא משבח את זמלווייס על שלא הרכין ראש  מול המוות כמו עמיתיו ש"בצביעות, בחשכת האדישות, הם כרתו ברית עם המוות". ואילו זמלווייס: "הוא לבדו התנגד לגורל".

לסיום, נושא צידי שקיים פה הוא בכל זאת רב-עניין. ניתן לאתר בדפים אלה מחשבה מעניינת על היחס בין הרפואה  לספרות. המגלים הגדולים ברפואה, כותב סלין, מונעים "מהתלהבות פיוטית" הרבה יותר מאשר מודרכים על ידי "חומרת המתודות הניסוייות". זאת מפני ש"האדם הוא יצור רגשני. אין יצירה גדולה שהיא נטולת רגש".

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 09/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הסבון בכה מאוד אביב פטר מעלה 01/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מציל האימהות: איש לא הבין מדוע היולדות מתות, עד שהגיע איגנץ זמלווייס נועה לימונה הארץ 31/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
זמלווייס: האיש שזעק אמת לואי-פרדינן סלין

מיראבו2* צעק חזק כל כך, שוורסאי נמלאה פחד. מאז נפילת האימפריה הרומית לא ניחתה על ראשי האנשים סערה כזאת, התשוקות היתמרו לשמיים בנחשולים מטילי אימה. כוחם והתלהבותם של עשרים עמים פשטו על פני אירופה וביתרו את מעיה. בכל מקום החי והדומם היו בערבוביה גמורה. מכאן געש של אינטרסים, חרפה ויוהרה; משם סכסוכים במסתרים; רחוק יותר, מעשי גבורה נשגבים. כל האפשרויות האנושיות התערבבו יחדיו, משולחות רסן, משתוללות, תאבות אל הלא־מושג, משוטטות בדרכים ובמדמנות העולם. המוות שאג בקצף המדמם של לגיונותיו המוטלאים; מהנילוס ועד שטוקהולם ומוונדה ועד רוסיה, מאה צבאות זעקו פה אחד מאה סיבות לפראותם. בגבולות פרוצים, שביססו מלכות אחת אדירה של שיגעון, שיחרו בני אדם לקִדמה והקִדמה שיחרה לבני אדם: כזו הייתה ברית הכלולות הכבירה. האנושות השתעממה, שרפה כמה אלים, החליפה תלבושת ופיצתה את ההיסטוריה באי אלו תהילות חדשות.
ואז, עם שוך הסערה, התקוות הגדולות נקברו למשך כמה מאות שנים, כל אחת מאלות הנקם שיצאה אל הבסטיליה כ"נתינה", חזרה ממנה "אזרחית" ושבה אל תפלות חיי היומיום שלה, בולשת אחר שכנהּ, משקה את סוסהּ, מתסיסה את מידותיה הרעות והטובות בנאד העור החיוור שהאל הטוב נתן לנו.
ב-1793 הם הפסיקו לשאת בעולו של מלך.
כיאה וכיאות, הוא הוקרב בפְּלאס דֶה גְרֶב.3* כשהם ערפו את ראשו, ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויון.
כולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה.
החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח.
והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל־כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה.
לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים. על כן מעתה והלאה פטרו את עצמם מחיפוש אחר תירוצים עבור הגיליוטינה. באופן אוטומטי, כת שלמה נבחרה, הומתה, ובותרה כמו בשר, לרבות רוחה.
עידן מלבלב נכתש לאבק. זה הסב נחת רגעית. זה היה יכול להספיק, אלמלא בלילה אחד של מיאוס, מאה תשוקות שפיהקו משעמום נוכח אִטיותה של נוקדנות זו, הפילו את הגרדום.
וכך הסתחררו עשרים גזעים בשצף בלהות, עשרים עמים יחדיו, מעורבבים, עוינים, שחורים או לבנים, בלונדינים וכהים, הסתערו על כיבוש האידאל.
נדחקים, חבולים, נישאים על־ידי סיסמאות, מונחים על־ידי הרעב, רדופים על־ידי המוות, הם פלשו, בזזו וכבשו מדי יום עוד ממלכה מיותרת שאחרים יאבדו למחרת. ראו אותם חולפים תחת כל קשתות העולם, בזה אחר זה, במעגל מגוחך ומתנוצץ בשמש, מתפרצים כאן, מובסים שם, מרוּמים בכל אשר יפנו, משוגרים ללא הרף מהלא־ידוע אל האַין, שׂשׂים למות כמו לִחיות.
במרוצת שנות הזוועה ההן כשהדם נשפך, כשהחיים ניתזו מתוך אלף חזוֹת בו־זמנית והתנדפו, כשכליות נקצרו ונמחצו במלחמה כמו ענבים בגת, היה צורך בזכר אלפא.
עם חזיזיה הראשונים של אותה סערה אדירה כבש נפוליאון את אירופה, ולטוב או לרע, החזיק בה במשך חמש־עשרה שנה.
במהלך שנות גאונותו דומה כי חמתם של העמים נקראה לסדר, הסופה עצמה נשמעה לפקודותיו.
לאט־לאט החלו הבריות לשקם את אמונתם בזמנים יפים, בשלום.
ואז החלו לחשוק בו, לאהבו, ולבסוף סגדו לו, בדיוק כפי שחמש־עשרה שנה לפני כן סגדו למוות. עד מהרה החלו לקונן על מר גורלן של צוצלות בדמעות שהיו ממשיות וכנות לא פחות מהגידופים שהמטירו, יום קודם, על עגלות הנידונים למוות. כולם ביקשו מעתה רק מתיקות ורוך. הם תבעו את קדושתם של בעל ואישה רכי לבב ושל אימהות מסורות באותן מליצות ששימשו אותם כדי לערוף את ראש המלכה. העולם רצה לשכוח. הוא שכח. ונפוליאון, שהתעקש לחיות, נכלא על אי עם סרטן.
המשוררים ארגנו מחדש את גדודיהם המבוהלים, מאה מילות תפנוקים נאמרו ביום אביבי אחד כדי לערוב לאוזניהן של הנשמות הרגישות. אנשים יצרו באותה הפרזה שבה קודם הרסו. משב של רוך ליטף את הקברים הרבים מספור. הפעמונים לא הוסרו עוד מצוואר הטליים. טורי שיר נלחשו מעל כל פלג מים. לא נדרשה אלא מרגנית בפריחתה כדי שעלמה סנטימנטלית כדבעי תפרוץ בבכי. ולא יותר מזה בשביל שבן־חיל יתאהב לעולמים.
בערך באותה תקופת הבראה, באחת הערים הססגוניות ביותר בעולם, נולד איגנץ פיליפ זמלווייס, בנו הרביעי של חנווני, בבודפשט שעל גדות הדנובה, בקרבת בזיליקת אישטוון הקדוש, בעיצומו של הקיץ, ב-18 ביולי 1818.

2* אונורה גבריאל ריקטי דה מיראבו (Mirabeau, 1791-1749) - סופר, עיתונאי ומדינאי, ממנהיגי המהפכה הצרפתית.
3* "כיכר השביתה", כיכר העירייה (פלאס דה ל'הוטל דה ויל) בפריז של היום.