מזשיר, צירוף הלקוח משיר של דוד אבידן, כשמו כן הוא: יש בו ניסיון לספר לקוראי השירה מה זה שיר. לכאורה סוגיה פשוטה; למעשה לא פשוטה כלל. שוב ושוב שואלים את עצמם חובבי השירה הנבוכים: מה נשתנה טקסט שקוראים לו שיר מכל טקסט אחר? האם יש בו מילים "פיוטיות" יותר? והאם יש בכלל מילים "פיוטיות" ו"לא פיוטיות"? האם די לו שייכתב בשורות קצרות כדי שיהיה שיר? או שיתאר שקיעת שמש ורודה וערגת אוהבים? ואם לא די באלה, אולי אין כלל הבדל מהותי בין טקסט הנקרא שיר לשאר טקסטים, וכל ההבדל טמון בגישת הקורא עצמו, בידיעה שלו שהוא קורא שיר? ומהי אותה תחבולה סגנונית שקוראים לה מטפורה? והאם היא בכלל סגנונית? אולי מדובר בצורת חשיבה יותר מאשר בתופעה לשונית? ומהם אימז' ודימוי וסמל, הנראים לקוראים דומים כל - כך למטפורה עד שאינם מבינים מדוע ראוי לציין אותם במונחים נפרדים? האם יש אפשרות למצוא איזה מכנה משותף לכל תכונותיו הצורניות של השיר - החרוז, המשקל, התקבולת? ומהם סוגי החרוז וכל השאר? ומהם סוגי השיר? ומהו היחס בין אמנות השיר לאמנות הציור? וכיצד מתייחס השיר לשירים אחרים?
בכל שפע השאלות האלה דן המדריך המקיף הזה, בדרך שווה לכל נפש, מדויקת ועדכנית מבחינה תיאורטית, דרך שהופכת אותו לספר יסוד בתחום הוראת השירה. המפר זרוע דוגמאות מן השירה העברית ומן השירה העולמית ומסופחים לו מילון מפורט למונחי השירה ומפתח נושאים, מחברים ויצירות.
שמעון זנדבנק, מבקר ומתרגם, כיהן שנים רבות בתפקיד ראש החוג לסרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, והוא מרבה לכתוב על שירה. בתחום זה פרסם, בין השאר, ארבעה קובצי מסות ומחקרים: "שתי בריכות ביער" (1976), "השיר הנכון" (1982), "מגמות - יסוד בשירה המודרנית" (1990) ו"הקול הוא האחר" (2001). עם תרגומי השירה שלו נמנים "סיפורי קנטרברי" לצ'וסר, "הסונטות" לשקספיר, "סורג - שפה" לפאול צלאן, "אלגיות דואינו" לרילקה ו"מבחר שירים" לייטס. תרגומיו זיכו אותו בפרס טשרניחובסקי (1984) ובפרס ישראל (1996).
