איך עושים מצחיק?

הקדמה

כשפרויד כותב על הומור, הוא מדבר עליו כעל מנגנון ההגנה הכי גבוה שיש לבני אדם. הומור מאפשר לנו לשרוד את הרגעים הכי קשים בחיים.

האמת, שיש אפילו מחקרים שמתארים איך האסירים באושוויץ היו מריצים דאחקות על דברים שקרו במחנה.

זה אפילו נוגע ללב, כשחושבים על זה, כי יש משהו בהומור שהוא העדות הכי טובה לזה שאדם הוא חפץ חיים. כשאדם מפסיק לצחוק, הוא קצת מת מבפנים, אפילו אם טכנית הוא עדיין חי.

להומור יש המון תועלות. הוא מועיל לבריאות. הוא מאפשר לנו לדבר על דברים נסתרים שמודחקים אצלנו בעומק התודעה. הוא מאפשר לנו להעמיק את החברויות ואת מערכות היחסים שלנו. הוא מקל על פתרון קונפליקטים. הוא משפר את מצב הרוח שלנו. הוא מסייע לנו להתמודד עם קשיים ועם טראומות.

והוא בעיקר גם מאד מאד כיפי. זה כיף לצחוק.

אז המדריך הזה נועד לתת לכם כלים להצחיק אנשים ועל הדרך גם את עצמכם. לאו דווקא בתקופות אפלות, אגב. גם סתם ככה, ביומיום, וגם אם אתם כותבים מערכון או סרט או סדרה או ספר.

תתפלאו עד כמה הומור יכול לשדרג גם יצירות מאד רציניות וכבדות משקל. כי יצירה שאין בה שום הומור היא לא אותנטית. היא לא משקפת את החיים, כי אנשים תמיד תמיד יצחקו. אפילו כשהכל אפל. אפילו כשהכל חשוך. אפילו כשאין תקווה.

אנחנו מאחלים לכם שתהנו מהמדריך הזה, ושתמשיכו לצחוק.

שתמשיכו לחיות.

שיעור ראשון - מה מצחיק אותנו?
 

אז ככה — חשוב לזכור שכדי להבין איך להצחיק, אתם צריכים קודם כל להבין מה מצחיק. כלומר, מה משעשע בני אדם, או מה גורם להם לתגובה הפיזיולוגית שהיא הצחוק.

ונכון — הומור, כמו הרבה צורות של אמנות — הוא גם עניין של טעם. בדיחה שמצחיקה מישהו אחד, יכול להיות שלא תצחיק מישהו אחר (אם בגלל שהוא יתפוס אותה כפוגעת, חסרת טעם או פשוט מפני שהיא כבר שחוקה וצפויה).

ועדיין, למרות הכל, יש מנגנונים שמצויים בבסיס של כל הבדיחות כולן.

א. פה חשדתי!
פעם, הוגים מפורסמים כאפלטון, חשבו שמה שמשותף לכל הבדיחות הוא שהן מבוססות על תחושה של עליונות אל מול אנשים אחרים. כלומר, שהבדיחה מבוססת על מנגנון (קצת מרושע וזדוני) של לעג.

אז יכול להיות שזה נכון חלקית, שחלק מהצחוק שלנו (למשל, על פוליטיקאים) נובע מהייצוג הקומי שלהם כדמויות נלעגות — אינטרסנטיות, תחמניות, בורות או סתם מטופשות.

יחד עם זאת, התיאוריה הזו חסרה איזשהו יסוד קומי שמבדיל בדיחה מסתם אמירה מתנשאת או ארסית, שאינה מצחיקה כלל (והרי יש הרבה כאלה).

היסוד הזה, כך טענו פילוסופים מאוחרים יותר (כמו הובס למשל) הוא יסוד אי־ההתאמה. מה הפירוש של אי־התאמה? לפי הוגים שונים, הסיטואציה ההומוריסטית נוצרת כשמשהו בבדיחה מפר את התבניות המחשבתיות או את הציפיות שלנו.

במילים אחרות, הסיטואציה הקומית יוצרת הפתעה מסויימת: משהו בקישור שבין שני חלקי הבדיחה מפתיע אותנו.

אך האם די בהפתעה עצמה כדי להצחיק? ממש לא.

הבדיחה ניזונה ממקרים שבהם אמנם יש אי־התאמה (או "הפתעה") בין שני חלקי הבדיחה, אבל כדי להצחיק (ולא סתם להפתיע) היא זקוקה למרכיב נוסף, והוא — שאמנם הקישור בין שני חלקי הבדיחה יהיה בלתי צפוי, אך שכן יהיה בו היגיון פנימי מסוים.

כך, כשהמאזין לבדיחה מקשיב לה, נבנה אצלו מתח: הוא מצפה בכיליון עיניים להבין כיצד יתקשרו שני חלקי הבדיחה. הוא רוצה להבין מה הוא אותו היגיון פנימי שמכתיב את הקישור.

בשעה שהאירועים נבנים מחדש במוח שלו — כלומר, כשהוא מנסה לפתור את "כתב החידה" הזה, שהוא הבדיחה — המאזין מתפרק מן המתח שנבנה בו, וכשהוא "פותר" את הבדיחה, המתח האצור בו משתחרר באמצעות צחוק מתגלגל.

בפועל, מה שקורה הוא שהבדיחה מורכבת משני תסריטים — תסריט אחד בונה סיטואציה שמובילה את המאזין לציפייה מסויימת איך הדברים יתגלגלו. עם זאת, בשלב מסויים הבדיחה שוברת את רצף הציפייה, ומביאה בפני המאזין תסריט חדש ומפתיע.

הסתכלו על הבדיחה הבאה, שמופיעה במאמר ידוע של ויקטור רסקין, מחוקרי ההומור הידועים:

"האם הרופא בבית?", לחש החולה בקול צרוד בפתח בית הרופא.

"לא", לחשה חזרה אשתו הצעירה והיפה של הרופא, "תיכנס מהר!"

ה"תסריט" הראשון של הבדיחה הזו הוא סיטואציה של חולה המחפש מזור למכאוביו. תסריט זה מתעורר בעקבות הופעה משותפת של שלוש מילים: רופא, חולה, צרוד. השאלה ששואל החולה ("הרופא בבית?") היא טבעית למצבו. גם התשובה השלילית שהוא מקבל היא טבעית. המידע הנוסף שמספקת הבדיחה באשר להיות האישה צעירה ויפה, אומנם אינו רלוונטי לתסריט הראשון הזה, אבל אין בו משהו שסותר אותו.

א ב ל פתאום, לקראת סופה של הבדיחה, מתפרץ לו לטקסט תסריט חדש!

איך? באמצעות המילים "תיכנס מהר!". בתחילה, הזמנתה של האישה את החולה להיכנס נראית משונה מאד, משום שאינה מלווה בהסבר כגון "הרופא מיד ישוב" או "אתה יכול להמתין". על כך מתווספת גם בחירתה של האישה לענות בלחישה, שאף היא נראית מוזרה.

בשלב זה, המאזין עומד בפני כתב חידה. בתחילת הבדיחה, הוא קיבל "עודף מידע" — כי הבדיחה מתארת את המראה של האישה שלא לצורך — עם זאת, בסיום הבדיחה יש "חוסר מידע". המאזין חושב לעצמו — איך אני מסביר את "כתב החידה" הזה? איך אני מבין מה בעצם קרה פה, ולמה האישה הזמינה את החולה פנימה בלי הסברים נוספים?

המאזין מחפש פירוש אחר. הוא שם לב שנוצר "תסריט" חדש: התסריט הזה הוא של אישה צעירה ויפה המזמינה גבר הביתה, כשבעלה אינו בבית.

התסריט הזה גם מאפשר למאזין למצוא מקום הולם לחלקי המידע שקודם היו עודפים — העובדה שהרופא לא בבית, בצירוף ההזמנה להיכנס, תיאור מראיה הטובים של האישה, והעובדה שהיא לוחשת ללא סיבה פיזיולוגית לכך, בניגוד לחולה.

החפיפה בין שני התסריטים בבדיחה היא חלקית, כי לא כל הפרטים מוצאים את מקומם בשניהם. כך, על פניו, נראה שאין התאמה בין העובדה שאשת הרופא מצהירה שהרופא אינו בבית, לבין המשך הדברים שלה, שבהם היא מציעה לחולה להיכנס. עם זאת, התופס יכול לפרש את הטקסט מחדש, כך שהאישה מציעה לחולה להיכנס למטרת יחסי מין. מתסריט על פציינט שבא להיבדק, התסריט שלנו הופך להיות תסריט של אישה צעירה הבוגדת בבעלה.

ב. מודלים לחיקוי
נהוג לכנות את מידת האי־התאמה בין המצב יוצא הדופן שקולט המאזין לבדיחה לבין מה שמוכר וצפוי לו - "הפער הקומי". המוכר והידוע מכונה "המודל". גודל הפער הקומי (בין יוצא הדופן לבין המודל) משפיע על עוצמת הצחוק.

במילים אחרות - ככל שהפער בין המוכר והידוע לבין המצב יוצא הדופן שעל המאזין "להסביר" הוא גדול יותר, כך הבדיחה תהיה יותר מצחיקה.

כלומר, יש פה ספקטרום. למנעד הזה יש כל מיני כינויים אצל כותבי פאנצ'ים — הוא נע בין "קפיצה" לבין "להאכיל בכפית".

כאשר הפער הקומי שהמאזין צריך להשלים בראש הוא יותר מדי גדול, זה אומר שיש "קפיצה" — שצריך לעשות קישור בין שני חלקי הבדיחה, שלא תמיד קל לבצע.

למשל, קחו את הפאנץ' הבא:

"לא מפתיע שדווקא זאב אלקין דפק ברז לראש הממשלה".

כדי לצחוק מהמשפט הזה אנחנו צריכים שיהיה לנו את הידע לגבי זה שזאב אלקין, שעזב את מפלגת הליכוד לטובת מפלגה חדשה — הוא שר המים.

כך, כשיש לנו בראש את המילה "מים", הביטוי "דפק ברז" משלים לנו את החידה (כי ברז קשור למים, דה).

אם אנחנו לא מוסרים למאזין את המידע הזה במסגרת החלק הראשון, וכותבים רק "לא מפתיע שדווקא שר המים דפק ברז לראש הממשלה" אז יתכן שעבור חלק מהמאזינים הבדיחה פשוט לא תעבוד.

מצד שני, עבור אנשים שכן יודעים שאלקין הוא שר המים, יתכן שהצגת כל המידע בחלק הראשון יהיה יותר מדי, מה שנקרא "האכלה בכפית".

במקרים הללו, ברגע שאמרנו את המילה "מים" כבר נתנו למאזינים את הפתרון, וההנאה שלהם מהבדיחה תיפגם.

פאנצ'ים מתקיימים תמיד על הרצף הזה של "הפער הקומי" — במרחב שבין למסור מעט מדי מידע כך שהפתרון יהיה מסובך, לבין למסור יותר מדי מידע כך שהפתרון יהיה קל מדי ולכן לא מספק.

ובחזרה לתיאוריה:

לכולנו ישנם "מודלים" בכל דבר ועניין, והם חלק מרכזי בפעילות המוח האנושי. האדם נסמך על המודלים כדי להתמצא בסביבה שלו באופן מהיר ומיידי, וכדי לחסוך "אנרגיה" על פיענוח והבנת מצבים. בקיצור, הם קיימים כדי שנעבוד פחות, ולכן הם אחלה.

מה שחשוב לזכור הוא, שאם לא היינו חיים בעולם שבו קיימים מודלים, ממילא לא היו קיימים יוצא הדופן והקומי; לולא הייתה לנו דעה מוקדמת כיצד דברים צריכים להיראות או להיעשות, אז כל דבר שהיה נראה או נעשה היה נכון.

אפשר לחלק את המודלים בעולם שלנו לשתי קבוצות עיקריות —

• הקבוצה האחת מורכבת ממודלים קונקרטיים: מבנה פיזי, התנהגות, לבוש, דיבור וכיוצא בזאת.

• הקבוצה האחרת מורכבת ממודלים מופשטים: אהבה, חברות, האיטלקי, היהודי, קינאה, יופי וכו'. הסוג הזה של מודלים הוא מבוסס סטריאוטיפים.

מטבע הדברים, סטריאוטיפים לא בהכרח משקפים את המציאות, אלא את הלך המחשבה של אלו שהסטריאוטיפים מדברים אליהם. מי שיוצר הומור המבוסס על מודלים מופשטים, מביא בחשבון שרוב הקהל שייחשף להומור חולק תפיסות זהות לשלו, ולכן יבין אותו ויצחק.

במילים אחרות, קבוצה של אנשים יכולה לצחוק ממצב יוצא דופן, כשהם חולקים (או לפחות מכירים) את התפיסות בנוגע ל"מודל".

למשל, אם תנסו לספר בדיחה על ראש העיר שלכם בפני אדם שבכלל לא יודע מי ראש העיר ומה מעשיו, סביר להניח שהבדיחה תיתקל בחיוך קפוא (ואז תיאלצו לברוח לאמירה הכה־מביכה "היית צריך להיות שם...").

הצורך במידע מוקדם חיוני כדי לקלוט את המצב יוצא הדופן, ולהבין שמדובר בהומור.

שימו לב, שלהומור שלנו יש גם היבט תרבותי־חברתי. אמנם מצד אחד הצחוק הוא אוניברסלי ומאפיין את החברה האנושית כולה; אבל ההומור (שמטרתו המוצהרת היא לגרום לנו לצחוק) הוא לחלוטין תלוי תרבות והקשר, ואפשר להבין אותו רק על רקע של תרבות משותפת.

כך למשל, סקוטי שהולך לבוש בחצאית סקוטית ברחוב, ייראה טבעי ורגיל לסקוטי אחר. לעומת זאת, הוא ייראה יוצא דופן וקומי לבני לאומים אחרים.

גם טקס הורדת הגשם של שבט אפריקני ייראה טבעי לבן השבט האפריקני, בעוד שהוא יכול להיראות מצחיק לאדם מערבי.

למרות השוני בין בני האדם ולמרות ההבדלים בין קבוצות אתניות, יש מודלים משותפים לקבוצות רבות, ואף למין האנושי כולו. כך למשל אדם שמכנסיו ייפלו תוך כדי הליכה, יצחיק גם יפני וגם ארגנטינאי.

וזה אולי הדבר הכי בסיסי שחשוב לזכור לגבי הומור:

הוא מבוסס על הנחות שאנשים עושים, וההנחות הללו נובעות מן הערכים שיש להם ומן הניסיון ההיסטורי (או האישי) שלהם.

אז איך כל התיאוריה הזאת מסתדרת עם השורה התחתונה של לכתוב בדיחה?

על ידי זה שחשוב להבין שקומדיה פועלת ריגשית בצורה שונה מכל דבר אחר.

למשל, בסרטי אימה האפשרויות הן "פחדתי" או "לא פחדתי". בסרטי דרמה יש "מרגש" או "לא מרגש".

אבל! בקומדיה המצב הוא אחר. מצד אחד יש לנו "מצחיק", אבל הקונטרה מצד השני היא לא "לא מצחיק" אלא "מרגיז".

כן, בדיחה מצחיקה היא מצחיקה, בזמן שבדיחה לא מצחיקה היא מעצבנת. אנשים ממש מתרגזים כאשר הבדיחה לא מובנת להם, עוברת להם מעל הראש או סתם מרגישה להם פוגענית או גזענית.

בדיוק בגלל זה, כותבי קומדיה צריכים תמיד לשים את עצמם בנעליים של המאזין ולחשוב "האם המידע שמסרתי הוא מספיק כדי שיבין את הפער הקומי (אחרת זה יעצבן אותו)?", "האם נתתי יותר מדי מידע ואז הפתרון יהיה מובן מאליו (וגם זה יעצבן אותו)?" ו"האם הפתרון הזה בכלל ראוי או שהצד השני עלול להיפגע (ואז הוא גם יתעצבן וגם יכתוב עליכם טוקבקים לא יפים)?".

כלומר, יש הרבה שיקולים מאחורי כל בדיחה, ובמובן הזה קומדיה היא אמנות מאד מאד רצינית.

ג. בסוף מתרגלים להכל
והנה עוד נקודה חשובה לגבי מודלים: הם יכולים להיות גם זמניים.

למשל: אדם גר בשכונה חדשה. כל בוקר הוא רואה אישה עוברת ליד ביתו ועל ראשה כובע ירוק. כך נמשך הדבר כחודש. ביום שלמחרת רואה האיש שהאישה לובשת כובע אדום — הוא צוחק כיוון שהכובע האדום נעשה ברגע זה יוצא דופן ביחס לכובע הירוק.

נניח שלמחרת שוב תופיע האישה והפעם יהיה לראשה כובע צהוב. האדם יצחק שוב — הפעם, היוצא דופן הוא ההחלפה הנוספת של הכובע. המודל ליוצא הדופן הזה כבר לא יהיה הכובע הירוק, אלא מודל חדש, שלפיו — "האישה אינה מחליפה את הכובע בתדירות גבוהה".

אבל אם למחרת תופיע האישה בכובע ורוד למשל, ייתכן שהדבר כבר לא יהיה יוצא דופן וקומי.

במילים אחרות — יש מודלים קבועים, למשל הקישור בין "תימנים" לבין "בצק", שהוא סטריאוטיפ ידוע ועל־זמני (וטעים) . ומצד שני ישנם מודלים זמניים, בעלי תוקף קצר יותר, למשל הקישור בין "תימנים" ובין "אירוויזיון", שנוצר פתאום אחרי הזכייה של יזהר, גלי ודנה בתחרות, ובוודאי הופיע בכמה בדיחות לפני 20 שנה, אבל פחות רלוונטי לימינו.

למה יש לנו מודלים זמניים? ובכן, מודלים זמניים הם חיוניים כדי שהאדם יוכל להתאים את עצמו לסביבה משתנה, ולכן נעשה בהם שימוש רב.

מניסיון — דווקא שימוש במודלים זמניים מוביל בדרך כלל לבדיחות יותר מצחיקות, גם אם קצרות תוקף. זאת, משום ששימוש במודלים הקבועים מרגיש לעיתים לעוס ומיושן, בזמן שבמודלים זמניים יש תחושת הפתעה גדולה יותר.

ד. תנאים מקדמיים להומור
להומור יש תמיד תנאים מקדמיים. למה הכוונה? כדי שאנשים יצחקו, צריך שיתקיימו שני תנאים בסיסיים:

א) האדם צריך לדעת בוודאות שיוצא הדופן לא מכיל מרכיבים מסוכנים או מאיימים שעלולים לעורר בו חשש, חרדה או פחד. לצורך זה, האיום או הסכנה יכולים להיות ישירים או עקיפים.

לדוגמה: אדם רואה מישהו רץ מולו עם גרזן ביד. זהו מצב יוצא דופן שנתפס אצל אותו אדם כמסוכן או מאיים. זהו איום ישיר. איום עקיף הוא כשאדם נוסע במכוניתו ורואה תאונה עם נפגעים. במקרה הזה אין איום ישיר עליו, אבל המצב יוצא הדופן שהוא רואה מעלה את רמת החרדה שלו.

בשורה התחתונה: איומים אינם כיף. כשאדם מפחד על חייו או על חיי זולתו, הוא לא יצחק. הוא ישתין במכנסיים. התכנית שלכם לרדוף אחרי החבר שלכם עם גרזן בניסיון להצחיק אותו? לא תעבוד. חזל"שו.

בכלל, אנשים יכולים לצחוק צחוק עצבני מול שלל מצבים של פחד, מתח, ובוודאי של מבוכה, אבל תזכרו שזה לא סוג הצחוק שאנחנו מחפשים. צריך לשים לב שהמאזין צוחק מהסיבות הנכונות, ולא בגלל שהבדיחה שהקראתי לו היתה גסה, שחורה או מביכה עד כדי כך שזה עורר אצלו צחוק.

האדם שקולט את יוצא הדופן, צריך להבין את דרך היווצרותו. כלומר, עליו להבין את הסיבה שבגללה הוא נוצר.

לדוגמה: אדם חובש כובע הולך ברחוב, ורוח חזקה נושבת. לפתע עף הכובע מראשו. אדם אחר, שרואה את המתרחש, צוחק. במקרה זה המצב יוצא הדופן הוא "הכובע שעף מן הראש".

אמנם, במצב יוצא הדופן הזה אין כל מרכיב של איום או סכנה, אבל כדי לענות על התנאי המקדמי השני להצחקה, צריך להבין מדוע עף הכובע מראש האדם — ובמקרה הנתון התשובה היא "כי יש רוח חזקה שהעיפה אותו". לולא הייתה נמצאת הסיבה למאורע, הוא לא היה נתפס כקומי.

כדי להבהיר את העניין, ניקח את אותו הכובע בסיטואציה אחרת: באותו הרחוב רואים כובע מונח על המדרכה, ולפתע מתרומם הכובע כלפי מעלה באיטיות. זהו מצב יוצא דופן. המצב יוצא הדופן עובר תהליך זיהוי. אין תשובה לשאלה מדוע התרומם הכובע כלפי מעלה באיטיות. על כן התוצאה היא שהמצב הזה אינו קומי, אלא להפך, הוא מפחיד ומאיים ומעורר בצופה תחושת חרדה.

ואולם אם יבוא מישהו וילחש באוזני הצופה כי בתוך הכובע יש מנוע קטן והוא עצמו מפעיל אותו בשלט רחוק, מיד יחוש הצופה הקלה ויצחק. באותו הרגע השלים האדם את תהליך הזיהוי באמצעות קבלת התשובה שחסרה לו, וכך הפך הגורם המאיים לגורם ידידותי — ממצב יוצא דופן מעורר חרדה למצב יוצא דופן קומי, שבעקבותיו מופיע הצחוק.

אגב, זה בדיוק המנגנון שעובד בהומור של "מצלמה נסתרת", ובגלל זה אנחנו רואים את הנמתחים צוחקים בהקלה כשמגלים להם איפה המצלמה — מצב שהיה מרתיע, לא ברור ולא הגיוני או מוסבר, מקבל פתאום הסבר מניח את הדעת ("עבדנו עליך!") והופך ממאיים לידידותי, קליל וכיפי.

אותו הדבר קורה כשמדובר בבדיחה — אם מישהו מספר בדיחה ולא שמענו את כולה עד הפרט האחרון, אנחנו פשוט לא נצחק.

משום כך, לעיתים קרובות גם יאמר זה שלא צחק, "לא הבנתי את הבדיחה": הצחוק מבדיחה מאשר כי המאזין הבין איך נוצר המצב יוצר הדופן.

בשורה התחתונה: אם הבדיחה שלכם לא תהיה מובנת, היא עלולה לעורר תמיהה במקרה הטוב, או פחד מוות במקרה הרע. דאגו שניתן יהיה להבין את ההיגיון העומד מאחורי הבדיחות שלכם.

תרגיל ראשון
ערכו צפיה בתוכנית ההומור או הסאטירה האהובה עליכם. כתבו לעצמכם רשימה של הבדיחות בתוכנית, ופרקו את הבדיחות למרכיביהן.

לגבי כל בדיחה, נסו להבין:

1. מה התסריט הראשון?

• על איזה מודל הוא מבוסס?

• סווגו את המודל לפי קטגוריות — האם הוא מודל קונקרטי? האם הוא מודל מופשט? תרבותי? זמני?

2. מה התסריט השני?

3. כיצד ניתן ליישב את שני התסריטים?

4. מאין מגיע "הפער הקומי"?