לשומרון היו עיניים כחולות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לשומרון היו עיניים כחולות
הוספה למועדפים

לשומרון היו עיניים כחולות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

משה אלשדי

משה אלשדי הוא בוגר ישיבת חברון, בקיא בעולם העסקים, ייסד אגודה לנזקקים בשם "כל ישראל בני מלכים" וכן טיפל בנזקקים ערבים, שירת בשב"כ ולבקשתם חנך את רס"ג מיחידת המודיעין הצבאי 504, ואז חזר לעולם הלימוד.

תקציר

ארבעה מסרים עיקריים ביקש המחבר להעביר בספר זה: הראשון והחשוב מכולם הוא עניין ועדות הקבלה ביישובים קטנים. ועדות הקבלה מחליטות האם לאדם הפונה אליהן יש זכות לגור ביישוב. הדבר פשט כנגע בכל רחבי הארץ והמחבר רואה בכך דבר שאינו לפי רוח היהדות, או לפי כל קריטריון אנושי אחר, לצורך העניין.

הדבר פשט אפילו בבתי ספר.

המסר השני הוא לא לראות בכל ערבי אויב, אלא לבחון כל מצב לגופו. במידה והערבים בגדה היו זוכים ליחס שונה וענייני, אין ספק שהדבר היה תורם ליותר שקט באזור.

המסר השלישי הוא הצורך בביטול המחלקה היהודית בשב"כ. מסר זה מגיע ממי ששירת בשב"כ על תנאי שעיסוקו יהיה בערבים בלבד, ויודע כי המחלקה היהודית בשב"כ הנה עניין פוליטי גרידא, שאין לו מקום כלל במדינה מתוקנת.

המסר הרביעי והאחרון הוא הצורך ליישב את השומרון ולגאול קרקעות לא על ידי אמצעים כוחניים.

כל המסרים הללו מועברים דרך הסיפור המרתק על התיישבות היישוב היהודי בשומרון.

פרק ראשון

ימי ילדותי

 

כשם שאנו יודעים שלהבנת התורה יש פשט ודרש, רמז וסוד, כך גם בהבנת האדם יש פשט ודרש, רמז וסוד. הפשט אינו אלא מה שאנחנו אומרים. התורה דיברה בלשון הפשט - לשון בני אדם; אך אין להבין את האדם לפי הפשט בלבד, כמאמר הפסוק: ״כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות״. אבל האדם רואה בדרך כלל את מה שעיניו רוצות לראות.

״כי־תצור אל־עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא־ תשחית את־עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור״ (דברים, כ, יט).

כמו כל ילד דתי נולדתי גם אני עם התנ״ך, עם רש״י, עם האגדה. עץ תות גדול היה בחצרנו שברחוב רמב״ם ברעננה, וענפיו ונופו כיסו כמעט את מחצית קדמת החצר. עץ זה היה מגרש משחקים לכל ילדי השכונה, ועליו היינו מטפסים ומתחרים ביכולתנו להגיע לצמרת העץ, לקפוץ מענף לענף, לקשור לענפיו חבלים, לעשות גלגלת מנוף ולהרים את הילדים מעלה. המשחקים לא הופסקו עד שמישהו היה נופל מן העץ ונזקק לטיפול רפואי.

במרומי העץ נהגנו להתענג על סהרונים מלאים צימוקים, קינמון וסוכר, שאפתה אמי ז״ל בימי חמישי, וטעמם הערב בישר את מתיקותה של השבת העומדת בפתח. האפייה והבישול נעשו בצריף מגורים שבודד מבחוץ בנייר זפת, שנקרא ׳טול', ושקלט את קרני השמש באופן שהביא את הטמפרטורה בצריף לעשר מעלות יותר מאשר בחוץ. בקיץ להט הצריף כתנור, ובחורף דלף לתוכו גשם. לכן היו מניחים כל חורף דלי מים ליד פתיליית המאפה לאגור את מי הגשמים.

השירותים היו מרוחקים כחמישים מטר מהצריף. לא הרחק הייתה תעלה חפורה, אשר שימשה לנו מקלט שאליו רצנו בלילות עטופים בשמיכות, כשנשמעו אזעקות בגלל מטוסים איטלקיים או גרמניים, שכן היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה.

הצריף היה בנוי בצורת האות ח'. את החלל הפתוח היינו סוגרים לקראת סוכות ועושים ממנו סוכה. את הסכך הבאנו מחורשת עצי אקליפטוס שקראנו לה ׳היער הקטן', להבדיל מ'היער הגדול׳, שהיה חורשה ליד רמות השבים. החורשה הייתה במדרון, ועצי האקליפטוס ניטעו כדי לספוג את מי הגשמים שהיו נשפכים ממנו. לפני סוכות היינו הולכים, אבי ע״ה ואני, לאותה חורשה, שהייתה מרוחקת למדי מהבית, וקוטפים ענפים לכיסוי הסוכה. הייתי מטפס על ענף בגובה שלושה־ארבעה מטרים, או נתלה על ענף גדול ומושך אותו מטה עד שהיה נשבר סמוך לפני הקרקע. אחותי וחברותיה היו מכינות קישוטים.

בבוקר לפני התפילה, אפופים בריח העז של האקליפטוס שהדיפה הסוכה, נהגנו אבי ואני ללמוד בה מסכת ביצה. בכל שנה היה חיים כץ נכנס לראות את הסוכה ולספר את החדשות ששמע בשכונת קוקוריקו. רדיו לא היה באזור, ואת החדשות שמענו מפיו. לפרנסתו טיפל בתרנגולות ביישוב הקטן הסמוך - רמות השבים, שייסדו יהודים שנמלטו מגרמניה בשנות השלושים. מרביתם היו משכילים, אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. הם הקימו ביישוב לולים לפרנסתם והפעילו כעין מושבה גרמנית לכל דבר. הם נהגו להאזין למוזיקה קלסית והשתדלו לשמר את אורח החיים שניהלו בארץ מולדתם. אנו, הילדים, כינינו את רמות השבים ׳שכונת קוקוריקו' בשל העופות שהיו שם. לתושבים שם היה רדיו, וכך יכול היה אותו חיים כץ לשמוע את החדשות ולעדכן אותנו.

אבי ז״ל, שהיה בנו של רב, עלה עם אמי ארצה בשנת 1935 מבריש - עיירה קטנה ליד בוצ'אץ׳ שבגליציה. מלבד כמה בני דודים רחוקים היה אבא היחיד שנותר ממשפחה ענפה בת שבעים נפש, שהושמדה בשואה. עניין השואה העיב על ביתנו כמו צל כל תקופת ילדותי ונעוריי. מרגע שהגיעו לארץ השמועות על השמדת יהודים באירופה, היה זה נושא שאין מדברים עליו; אבל לפעמים הייתה השתיקה קשה.

דכדוך וחוסר ביטחון היו לאורחי קבע בבית. אמי נפטרה בחשוון תשס״ה בגיל מבוגר מאוד. בניירות שלה מצאתי דברים ששמרה מכל משמר. בין השאר היה שם מכתב כתוב באידיש מדודתי. שנה לאחר עלותו לארץ, עוד בטרם עיכל את המציאות החדשה והזרה לו, הגיע מכתב קורע לב מאחותו, שהייתה אז רווקה, ובו התחננה שאבי ימצא דרך כלשהי שתאפשר לה לעלות לארץ־ישראל, אפילו בעזרת חתן פיקטיבי.

לתחושת האבל המתמשך התווספו אירועי מלחמת השחרור. אמנם רעננה לא הייתה בקו האש, אבל צעירים מן היישוב לחמו בכפר סבא ובמגדיאל ובמקומות אחרים בארץ. הנופלים הובאו לקבורה ברעננה. אני זוכר את ההלוויות שנערכו ברחוב רמב״ם, שבו נולדתי, רחוב המוביל לבית הקברות הישן ברעננה. לעתים קרובות היו ההלוויות נערכות בלילות, לאור מנורות לוקס שהתנודדו בידי המלווים. כמה משפחות ערביות גרו מצפון לרעננה, במקום המשמש היום אזור התעשייה, ושנקרא אז ׳חירבת עזון'. המושג ׳חִירְבֶּה׳ בערבית אינו מתאר בהכרח מקום חרב, אלא כאן נרמז מוצאן של אותן משפחות מעיירה גדולה יותר ששמה עזון, ששכנה כ־15 ק״מ ממזרח לכפר סבא-רעננה, באמצע הדרך בואכה שכם. המשפחות הערביות הללו גידלו ירקות ומכרו אותם לאנשי רעננה.

לימים, כשישבנו ׳שבעה׳ על אבי, באו לביתנו לניחומים ראשי העיר ומי שהיו ראשי ה'הגנה' במלחמת השחרור. הם סיפרו מה שכבר היה ידוע במושבה - שלאחר הכרזת המדינה באו אנשי ה'הגנה' ודרשו מתושבי החירבה להתפנות

מהמקום. אין לדעת אם האבנים, שספגו תושבי קרני שומרון וקדומים בתקופת האינתיפאדה, לא באו בתגובה מאוחרת על אותו טרנספר קטן. איני דן את המעשים האלה, שהרי ייתכן בהחלט שהייתה לו סיבה ביטחונית; אני מסתפק בסיפור העובדות.

היינו משפחה מפורסמת מאוד ברעננה. אבי היה סגן ראש העיר ויו״ר המועצה הדתית וחברה קדישא. למשפחתי היה עסק מסחרי גדול בענף המזון, בעיקר בתחום הביצים, והיינו משווקים חמישה-עשר מיליון ביצים בחודש. כשבגרתי, ניהלתי את העסק כמעט לבדי. זה היה עסק גדול, שתקופות מסוימות העסיק ארבעים עובדים וצי של מכוניות. מהעסק הענק הזה לא נשאר דבר.

התחנכתי בבית־ספר דתי, פתוח בהרבה מכפי שמקובל היום. בבית־ספר דתי לומדים את רש״י ואת התנ״ך לא כמקצוע לבחינות גרידא, אלא כמה שאמור להיות ספוג בדם שלך. זה אורח החיים שלך, המתווה שלך, העולם שבו אתה מאמין. בנערותי למדתי תקופה קצרה בישיבת פוניבז׳ המפורסמת, ומאוחר יותר עברתי לישיבת חברון. כשהייתי בפוניבז׳ הוקרן בארץ הסרט ׳שמשון ודלילה׳ שביים ססיל ב׳ דה־מיל. רצינו לראות סרט שעוסק בנושא מהתנ״ך. אף שלא היה איסור על ביקור בקולנוע, שוחח איתנו הרב דסלר, המשגיח הרוחני של הישיבה שנחשב לבעל השפעה ולבעל מחשבה. הוא דיבר איתנו על שמשון לא מהסרט, אלא שמשון כפי שחז״ל מפרשים את דמותו. הוא הביא מדברי חז״ל ומהזוהר בלי להביע דעה, ואני ישבתי מוקסם. הייתי בן 15, ופתאום נפתח לי אז פתח לעולם התנ״ך, לעולמם של השופטים ולעולם מדרשי חז״ל. עד היום כשאני מחפש משהו, אני פונה לאותו עולם.

היו ספרים נוספים שהשפיעו עליי מאוד, ובהם שניים שגרמו לשינוי קיצוני בדרך המחשבה שלי: החפץ חיים ושמירת הלשון - שניהם דנים בהלכות לשון הרע. עניין לשון הרע הוא מדד כללי למערכת היחסים שבין אדם לחברו, ולכן נמנעתי בכתיבת ספר זה מכל דבר רכילות והקפדתי על לשון נקייה. כעבור שנים, כשכבר הייתי בן שלושים ונשוי, מצאתי את ספר הזוהר בבית הכנסת והתחלתי ללמוד ממנו. זו הייתה המהפכה החדשה, עוד לפני גוש אמונים. גם ספרים חילוניים השפיעו עליי מאוד, כמו במחניים של מולנר, שיש בו תובנות חברתיות מעניינות, וכן אהבתי את גוליבר ואת החטא ועונשו.

תהליך גיבוש תפיסת העולם שלי הוביל לעניין ארץ־ישראל. בתורה כתוב במפורש, שארץ־ישראל שייכת לעם ישראל. ברוח זו מפרש רש״י את הפסוק הראשון בבראשית: ״בראשית. ומה טעם פתח בבראשית? משום כוח מעשיו, יגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש־ברוך־הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו״. זו התמצית.

הרצון ליישב את השומרון היה קיים עוד לפני שחרור שטחי ארץ־ישראל במלחמת ששת הימים; אבל בשומרון שלטו אז הירדנים, וחשבתי שהרעיון לגאול את השומרון על־ידי מלחמה בהם אינו מצדיק את הקורבנות והשכול כתוצאה ממלחמה שכזו.

הפעם הראשונה שהשתתפתי במשהו דומה להתיישבות הייתה שנתיים או שלוש לפני הופעת גוש אמונים. באותה תקופה הייתה תסיסה של חבורת דתיים מבוססים למדי, שרצו משהו חדש, מאסו בשפע העירוני וביקשו איכות חיים וקרבה לטבע. הם החליטו שצפת היא המקום המתאים להם. הייתה לנו אז וילה מפוארת ברעננה, ובכל זאת רצינו לעבור אל הגליל המשכר, והצטרפנו אל הקבוצה.

שאול יהלום, שהיה ראש מדור הצעירים ב'הפועל המזרחי', ארגן את הקבוצה. שלושה אוטובוסים של צעירים בני שלושים ומשהו - בעלי משפחות מכל המקצועות, בעיקר חופשיים -

יצאו לצפת. יהלום ואחרים ניהלו משא ומתן עם ראש העיר וביקשו ממנו להקצות לנו מקום בהר ביריה, אך המגעים עמו לא עלו יפה. הוא חשש, כנראה, שקבוצה מגובשת ודינמית כזאת תאיים על מעמדו הפוליטי. כדי להסתיר את הסתייגותו הציע לנו שיכון שנבנה עבור עולים חדשים, אבל לא אוכלס. חברי הקבוצה, שחיפשו טבע ואיכות חיים, לא קיבלו הצעה זאת ונסוגו מן הרעיון כולו. לא היו להם הלהט והנחישות, שבאו לידי ביטוי ביישוב השומרון כמה שנים מאוחר יותר. שבנו לרעננה ושקעתי שוב בעסקים. רמת המחיה הייתה גבוהה יחסית והחיים היו נוחים.

אחת לחודש התכנסנו באחד הבתים ושמענו הרצאות. זה היה עניין חברתי בעיקר. יום אחד סיפר לי אחד מהחבורה, אליעזר שפר, מראשי המפד״ל, שמתחילה התארגנות לעלות לשומרון. זה היה בשנת 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים. נראה כי תחושת הכישלון במלחמה מחד, ותורתו של הרב צבי יהודה קוק שהטיף להתיישבות מאידך, חברו יחד למנוף אידיאולוגי שהניע את העלייה לשומרון. בבסיס האידיאולוגיה הזאת עמדו התנ״ך והרמב״ן, שהיה מגדולי חכמי ישראל ופרשני המקרא לפני כ־750 שנה, ואף עלה לארץ־ישראל ובנה בה בית כנסת, הנמצא כיום בעיר העתיקה בירושלים.

״שלושה מקומות אין אומות העולם יכולות להונות את ישראל ולומר להם: גזולים הם בידכם, ואלה הם: מערת המכפלה וקבורתו של יוסף ובית המקדש״(ב״ר עט; ילק״ש וישלח).

משה אלשדי

משה אלשדי הוא בוגר ישיבת חברון, בקיא בעולם העסקים, ייסד אגודה לנזקקים בשם "כל ישראל בני מלכים" וכן טיפל בנזקקים ערבים, שירת בשב"כ ולבקשתם חנך את רס"ג מיחידת המודיעין הצבאי 504, ואז חזר לעולם הלימוד.

סקירות וביקורות

דתילי ביקורת ספר מאת אליעזר שפר 07/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

דתילי ביקורת ספר מאת אליעזר שפר 07/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
לשומרון היו עיניים כחולות משה אלשדי

ימי ילדותי

 

כשם שאנו יודעים שלהבנת התורה יש פשט ודרש, רמז וסוד, כך גם בהבנת האדם יש פשט ודרש, רמז וסוד. הפשט אינו אלא מה שאנחנו אומרים. התורה דיברה בלשון הפשט - לשון בני אדם; אך אין להבין את האדם לפי הפשט בלבד, כמאמר הפסוק: ״כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות״. אבל האדם רואה בדרך כלל את מה שעיניו רוצות לראות.

״כי־תצור אל־עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא־ תשחית את־עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור״ (דברים, כ, יט).

כמו כל ילד דתי נולדתי גם אני עם התנ״ך, עם רש״י, עם האגדה. עץ תות גדול היה בחצרנו שברחוב רמב״ם ברעננה, וענפיו ונופו כיסו כמעט את מחצית קדמת החצר. עץ זה היה מגרש משחקים לכל ילדי השכונה, ועליו היינו מטפסים ומתחרים ביכולתנו להגיע לצמרת העץ, לקפוץ מענף לענף, לקשור לענפיו חבלים, לעשות גלגלת מנוף ולהרים את הילדים מעלה. המשחקים לא הופסקו עד שמישהו היה נופל מן העץ ונזקק לטיפול רפואי.

במרומי העץ נהגנו להתענג על סהרונים מלאים צימוקים, קינמון וסוכר, שאפתה אמי ז״ל בימי חמישי, וטעמם הערב בישר את מתיקותה של השבת העומדת בפתח. האפייה והבישול נעשו בצריף מגורים שבודד מבחוץ בנייר זפת, שנקרא ׳טול', ושקלט את קרני השמש באופן שהביא את הטמפרטורה בצריף לעשר מעלות יותר מאשר בחוץ. בקיץ להט הצריף כתנור, ובחורף דלף לתוכו גשם. לכן היו מניחים כל חורף דלי מים ליד פתיליית המאפה לאגור את מי הגשמים.

השירותים היו מרוחקים כחמישים מטר מהצריף. לא הרחק הייתה תעלה חפורה, אשר שימשה לנו מקלט שאליו רצנו בלילות עטופים בשמיכות, כשנשמעו אזעקות בגלל מטוסים איטלקיים או גרמניים, שכן היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה.

הצריף היה בנוי בצורת האות ח'. את החלל הפתוח היינו סוגרים לקראת סוכות ועושים ממנו סוכה. את הסכך הבאנו מחורשת עצי אקליפטוס שקראנו לה ׳היער הקטן', להבדיל מ'היער הגדול׳, שהיה חורשה ליד רמות השבים. החורשה הייתה במדרון, ועצי האקליפטוס ניטעו כדי לספוג את מי הגשמים שהיו נשפכים ממנו. לפני סוכות היינו הולכים, אבי ע״ה ואני, לאותה חורשה, שהייתה מרוחקת למדי מהבית, וקוטפים ענפים לכיסוי הסוכה. הייתי מטפס על ענף בגובה שלושה־ארבעה מטרים, או נתלה על ענף גדול ומושך אותו מטה עד שהיה נשבר סמוך לפני הקרקע. אחותי וחברותיה היו מכינות קישוטים.

בבוקר לפני התפילה, אפופים בריח העז של האקליפטוס שהדיפה הסוכה, נהגנו אבי ואני ללמוד בה מסכת ביצה. בכל שנה היה חיים כץ נכנס לראות את הסוכה ולספר את החדשות ששמע בשכונת קוקוריקו. רדיו לא היה באזור, ואת החדשות שמענו מפיו. לפרנסתו טיפל בתרנגולות ביישוב הקטן הסמוך - רמות השבים, שייסדו יהודים שנמלטו מגרמניה בשנות השלושים. מרביתם היו משכילים, אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. הם הקימו ביישוב לולים לפרנסתם והפעילו כעין מושבה גרמנית לכל דבר. הם נהגו להאזין למוזיקה קלסית והשתדלו לשמר את אורח החיים שניהלו בארץ מולדתם. אנו, הילדים, כינינו את רמות השבים ׳שכונת קוקוריקו' בשל העופות שהיו שם. לתושבים שם היה רדיו, וכך יכול היה אותו חיים כץ לשמוע את החדשות ולעדכן אותנו.

אבי ז״ל, שהיה בנו של רב, עלה עם אמי ארצה בשנת 1935 מבריש - עיירה קטנה ליד בוצ'אץ׳ שבגליציה. מלבד כמה בני דודים רחוקים היה אבא היחיד שנותר ממשפחה ענפה בת שבעים נפש, שהושמדה בשואה. עניין השואה העיב על ביתנו כמו צל כל תקופת ילדותי ונעוריי. מרגע שהגיעו לארץ השמועות על השמדת יהודים באירופה, היה זה נושא שאין מדברים עליו; אבל לפעמים הייתה השתיקה קשה.

דכדוך וחוסר ביטחון היו לאורחי קבע בבית. אמי נפטרה בחשוון תשס״ה בגיל מבוגר מאוד. בניירות שלה מצאתי דברים ששמרה מכל משמר. בין השאר היה שם מכתב כתוב באידיש מדודתי. שנה לאחר עלותו לארץ, עוד בטרם עיכל את המציאות החדשה והזרה לו, הגיע מכתב קורע לב מאחותו, שהייתה אז רווקה, ובו התחננה שאבי ימצא דרך כלשהי שתאפשר לה לעלות לארץ־ישראל, אפילו בעזרת חתן פיקטיבי.

לתחושת האבל המתמשך התווספו אירועי מלחמת השחרור. אמנם רעננה לא הייתה בקו האש, אבל צעירים מן היישוב לחמו בכפר סבא ובמגדיאל ובמקומות אחרים בארץ. הנופלים הובאו לקבורה ברעננה. אני זוכר את ההלוויות שנערכו ברחוב רמב״ם, שבו נולדתי, רחוב המוביל לבית הקברות הישן ברעננה. לעתים קרובות היו ההלוויות נערכות בלילות, לאור מנורות לוקס שהתנודדו בידי המלווים. כמה משפחות ערביות גרו מצפון לרעננה, במקום המשמש היום אזור התעשייה, ושנקרא אז ׳חירבת עזון'. המושג ׳חִירְבֶּה׳ בערבית אינו מתאר בהכרח מקום חרב, אלא כאן נרמז מוצאן של אותן משפחות מעיירה גדולה יותר ששמה עזון, ששכנה כ־15 ק״מ ממזרח לכפר סבא-רעננה, באמצע הדרך בואכה שכם. המשפחות הערביות הללו גידלו ירקות ומכרו אותם לאנשי רעננה.

לימים, כשישבנו ׳שבעה׳ על אבי, באו לביתנו לניחומים ראשי העיר ומי שהיו ראשי ה'הגנה' במלחמת השחרור. הם סיפרו מה שכבר היה ידוע במושבה - שלאחר הכרזת המדינה באו אנשי ה'הגנה' ודרשו מתושבי החירבה להתפנות

מהמקום. אין לדעת אם האבנים, שספגו תושבי קרני שומרון וקדומים בתקופת האינתיפאדה, לא באו בתגובה מאוחרת על אותו טרנספר קטן. איני דן את המעשים האלה, שהרי ייתכן בהחלט שהייתה לו סיבה ביטחונית; אני מסתפק בסיפור העובדות.

היינו משפחה מפורסמת מאוד ברעננה. אבי היה סגן ראש העיר ויו״ר המועצה הדתית וחברה קדישא. למשפחתי היה עסק מסחרי גדול בענף המזון, בעיקר בתחום הביצים, והיינו משווקים חמישה-עשר מיליון ביצים בחודש. כשבגרתי, ניהלתי את העסק כמעט לבדי. זה היה עסק גדול, שתקופות מסוימות העסיק ארבעים עובדים וצי של מכוניות. מהעסק הענק הזה לא נשאר דבר.

התחנכתי בבית־ספר דתי, פתוח בהרבה מכפי שמקובל היום. בבית־ספר דתי לומדים את רש״י ואת התנ״ך לא כמקצוע לבחינות גרידא, אלא כמה שאמור להיות ספוג בדם שלך. זה אורח החיים שלך, המתווה שלך, העולם שבו אתה מאמין. בנערותי למדתי תקופה קצרה בישיבת פוניבז׳ המפורסמת, ומאוחר יותר עברתי לישיבת חברון. כשהייתי בפוניבז׳ הוקרן בארץ הסרט ׳שמשון ודלילה׳ שביים ססיל ב׳ דה־מיל. רצינו לראות סרט שעוסק בנושא מהתנ״ך. אף שלא היה איסור על ביקור בקולנוע, שוחח איתנו הרב דסלר, המשגיח הרוחני של הישיבה שנחשב לבעל השפעה ולבעל מחשבה. הוא דיבר איתנו על שמשון לא מהסרט, אלא שמשון כפי שחז״ל מפרשים את דמותו. הוא הביא מדברי חז״ל ומהזוהר בלי להביע דעה, ואני ישבתי מוקסם. הייתי בן 15, ופתאום נפתח לי אז פתח לעולם התנ״ך, לעולמם של השופטים ולעולם מדרשי חז״ל. עד היום כשאני מחפש משהו, אני פונה לאותו עולם.

היו ספרים נוספים שהשפיעו עליי מאוד, ובהם שניים שגרמו לשינוי קיצוני בדרך המחשבה שלי: החפץ חיים ושמירת הלשון - שניהם דנים בהלכות לשון הרע. עניין לשון הרע הוא מדד כללי למערכת היחסים שבין אדם לחברו, ולכן נמנעתי בכתיבת ספר זה מכל דבר רכילות והקפדתי על לשון נקייה. כעבור שנים, כשכבר הייתי בן שלושים ונשוי, מצאתי את ספר הזוהר בבית הכנסת והתחלתי ללמוד ממנו. זו הייתה המהפכה החדשה, עוד לפני גוש אמונים. גם ספרים חילוניים השפיעו עליי מאוד, כמו במחניים של מולנר, שיש בו תובנות חברתיות מעניינות, וכן אהבתי את גוליבר ואת החטא ועונשו.

תהליך גיבוש תפיסת העולם שלי הוביל לעניין ארץ־ישראל. בתורה כתוב במפורש, שארץ־ישראל שייכת לעם ישראל. ברוח זו מפרש רש״י את הפסוק הראשון בבראשית: ״בראשית. ומה טעם פתח בבראשית? משום כוח מעשיו, יגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש־ברוך־הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו״. זו התמצית.

הרצון ליישב את השומרון היה קיים עוד לפני שחרור שטחי ארץ־ישראל במלחמת ששת הימים; אבל בשומרון שלטו אז הירדנים, וחשבתי שהרעיון לגאול את השומרון על־ידי מלחמה בהם אינו מצדיק את הקורבנות והשכול כתוצאה ממלחמה שכזו.

הפעם הראשונה שהשתתפתי במשהו דומה להתיישבות הייתה שנתיים או שלוש לפני הופעת גוש אמונים. באותה תקופה הייתה תסיסה של חבורת דתיים מבוססים למדי, שרצו משהו חדש, מאסו בשפע העירוני וביקשו איכות חיים וקרבה לטבע. הם החליטו שצפת היא המקום המתאים להם. הייתה לנו אז וילה מפוארת ברעננה, ובכל זאת רצינו לעבור אל הגליל המשכר, והצטרפנו אל הקבוצה.

שאול יהלום, שהיה ראש מדור הצעירים ב'הפועל המזרחי', ארגן את הקבוצה. שלושה אוטובוסים של צעירים בני שלושים ומשהו - בעלי משפחות מכל המקצועות, בעיקר חופשיים -

יצאו לצפת. יהלום ואחרים ניהלו משא ומתן עם ראש העיר וביקשו ממנו להקצות לנו מקום בהר ביריה, אך המגעים עמו לא עלו יפה. הוא חשש, כנראה, שקבוצה מגובשת ודינמית כזאת תאיים על מעמדו הפוליטי. כדי להסתיר את הסתייגותו הציע לנו שיכון שנבנה עבור עולים חדשים, אבל לא אוכלס. חברי הקבוצה, שחיפשו טבע ואיכות חיים, לא קיבלו הצעה זאת ונסוגו מן הרעיון כולו. לא היו להם הלהט והנחישות, שבאו לידי ביטוי ביישוב השומרון כמה שנים מאוחר יותר. שבנו לרעננה ושקעתי שוב בעסקים. רמת המחיה הייתה גבוהה יחסית והחיים היו נוחים.

אחת לחודש התכנסנו באחד הבתים ושמענו הרצאות. זה היה עניין חברתי בעיקר. יום אחד סיפר לי אחד מהחבורה, אליעזר שפר, מראשי המפד״ל, שמתחילה התארגנות לעלות לשומרון. זה היה בשנת 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים. נראה כי תחושת הכישלון במלחמה מחד, ותורתו של הרב צבי יהודה קוק שהטיף להתיישבות מאידך, חברו יחד למנוף אידיאולוגי שהניע את העלייה לשומרון. בבסיס האידיאולוגיה הזאת עמדו התנ״ך והרמב״ן, שהיה מגדולי חכמי ישראל ופרשני המקרא לפני כ־750 שנה, ואף עלה לארץ־ישראל ובנה בה בית כנסת, הנמצא כיום בעיר העתיקה בירושלים.

״שלושה מקומות אין אומות העולם יכולות להונות את ישראל ולומר להם: גזולים הם בידכם, ואלה הם: מערת המכפלה וקבורתו של יוסף ובית המקדש״(ב״ר עט; ילק״ש וישלח).