הקדמה
במשך שש השנים הראשונות של חיי פחדתי מכס המלכות של אמי כמו שרוב הילדים פוחדים ממפלצות האורבות מתחת למיטה. הוא היה מבעית למראה: גבוה, שחור ואפלולי, בעל קצוות חדים שגולפו בצורת להבות כהות. אני זוכרת את תחושת הוודאות העמוקה, עד לשד עצמותי, שהמגע בו שורף.
בכל יום ראיתי את אמי יושבת על אותו כס מלכות והאמנתי שהוא מחזיק אותה שם, שאצבעות האובּסידיאן שלו ננעצות בעורה. צפיתי בו הופך אותה למישהי אחרת, מישהי שלא זיהיתי. האישה שעמדה במרכז עולמי, האם בעלת הקול הרך שנשקה לי על המצח והחזיקה אותי בחיקה, ששרה לי עד שנרדמתי בכל ערב, נעלמה. כשישבה על כס המלכות השתלטה על גופה אישה זרה — קולה רעם, גבה היה ישר וזקוף. קולה היה מוקפד וסמכותי, בלי שמץ של חיוך. כשכס המלכות הרפה ממנה לבסוף, היא היתה מותשת.
עכשיו, כשאני בוגרת יותר, אני יודעת שכס המלכות לא היה מפלצת כמו שהאמנתי. אני יודעת שלא היתה לו אחיזה פיזית באמא שלי. אני יודעת שכאשר היא ישבה על כס המלכות הזה, היא עדיין היתה היא עצמה. אבל אני גם מבינה שבמובנים מסוימים, צדקתי. כשישבה על כס המלכות היא אף פעם לא היתה בדיוק אותה אישה שהיתה כשלא ישבה עליו.
בדרך כלל אמי היתה שייכת רק לי; כשישבה על כס המלכות היא היתה שייכת לכולם.
