מארז סחלב רפאים ולהבה וצל

סחלב רפאים
פרולוג
 

ההורים שלי חינכו אותי לעמוד בראש משפחת סקולובסקי. מאז ומעולם השם שלי היה מעל לכול, חשוב יותר מהאמת עצמה. חייתי תחת צילו של אבי, דבר שעם השנים רק משך אותי עמוק יותר לשאול תחתיות.

גדלתי במשפחה מלוכדת. מסירות ונאמנות היו התורה שלפיה חיינו, ותמיד חשבתי שככה החיים אמורים להיות, עד לאותו היום שבו זה הכה בי כרעם ביום בהיר.

זה קרה עוד בטרם מלאו לי תשע שנים. האיש שהיה הכול עבורי; האיש החזק, עמוד התווך של הבית, זה שהמשפחה תמיד הייתה עבורו במקום הראשון, התגלה כאדם זר.

אבא שלי היה רוצח בדם קר. לא עניין אותו שהייתי שם, עד לרצח האכזרי שביצע, ובלי להניד עפעף הוא הניף את הגרזן וערף את ראשו של האדם שישב מולו.

בהיתי במתרחש מולי כמו בסרט פשע אלים במיוחד. ראשו של האיש נחבט ברצפת הבטון והתגלגל כמו כדורגל עד שפגע ברגליי, נתזים של דם מכתימים את שערו הלבן ואת בגדיי.

אבי המתין במשך כמה שניות עד שאתעשת וארים אליו את מבטי, ואז הוא צעד לעברי, אחז בסנטרי בידו המגואלת בדם ואמר בטון נמוך שהעביר צמרמורת בגופי, "הגיע הזמן שתבין את הייעוד שלך."

יומיים לאחר מכן קיבלתי מתנת יום הולדת; אקדח שהוכן במיוחד עבורי שראשי התיבות של שמי חקוקים עליו.

לא נדרש זמן עד שהייחוס שלי תבע את קורבנותיו. לא היו חסרים אויבים שרק חיכו ליום הנקמה, וכל מי שאהבתי איבד את חייו.

אומרים עליי שאני קר ואכזר. יש הטוענים שאני חסר רחמים ויש אפילו כאלה המכנים אותי 'אל השאול'. מעולם לא ניסיתי להתווכח עם הטענות האלה מפני שכולן נכונות.

ביום שבו אבי נבגד הבנתי שהגיע הרגע שאליו הוא הכין אותי. אומנם הוא לא ציפה שזה יהיה מוקדם כל־כך, שאהיה צעיר כל־כך, אבל אצלנו הגיל הוא עניין חסר משמעות. ירשתי את כיסאו, את הונו, את כוחו, וכך גם את אויביו.

אני אדם שלא נרתע מדבר, ואין בי טיפת פחד. לא מעט פעמים הסתכלתי למוות בעיניים, אבל הבטתי בו בזחיחות של טורף־על, שגם הקור החודר לא מצליח להקפיא את ליבו הצמא לדם.

הקפתי את עצמי בחומות הגנה בלתי חדירות, ואת ליבי בחוטי תיל רעילים. התעלמתי מהנשים שנפלו לרגליי, מסונוורות מהכסף, מהמעמד ומהכוח, או שאולי מהמראה המצודד שלי, ולא אכפת היה לי שכולם ידעו שאותי מעניינים רק שני דברים: כוח וכבוד.

אני אדי סקולובסקי, המכונה גם 'סחלב רפאים'. דבר לא הסיט אותי ממסלולי עד לרגע שבו פגשתי אותה, והעולם עצר מלכת.

 
להבה וצל
פרולוג

גיהינום הוא לא המקום שמגיעים אליו לאחר המוות, אלא המקום שאתה מגיע אליו כשכל מה שאתה אוהב נלקח ממך.
שקרים וסודות. שני הדברים שעלולים להרוס חיים שלמים כהרף עין. רגע אחד ברצף הזמן שאת מייחלת לכך שתוכלי למחוק.
הגורל שלי נחקק ונחתם. החיים אינם יפים כפי שאנשים נוטים לחשוב, הם מלאים בכאב ובאכזבות. גם אותם אנשים מעטים שבאמת חווים רגעים ספורים של אושר, מגלים שהוא נמוג במהירות של כוכב נופל.
מאז ומעולם הרגשתי שאני שונה. לא ידעתי להניח את האצבע על נקודה מסוימת ולהבהיר בדיוק באיזה אופן, אך הרגשתי זאת. נעתי בין הילדה הבודדה שהייתי, הפראית שטיפסה על עצים והתגוששה עם הבנים לבין העצב והצער שמילאו את חיי.
לפעמים, כשאני שקועה עמוק בתוך העולם שלי, אני מגיעה למסקנה שהייתי מעדיפה שחיי ייראו אחרת ותוהה כיצד יכולתי לשנות אותם.
 
 

1

אימא שלי עלתה לארץ עם אימה כשהייתה בת שבע־עשרה. לאחר שירותה הצבאי, התקבלה לעבודה כפקידת קבלה במשרד עורכי דין, שם הכירה את אבא.
נדרש להם בדיוק חודש כדי להבין שהם רוצים להיות זה עם זה לנצח. לדעתי, ההחלטה נפלה מפני שאבי לא יכול היה להתיק את מבטו ממנה, כמו רבים אחרים. אימי היא אחת הנשים היפות שראיתי בחיי, ואת זה לא רק אני אומרת. הסיפור שלהם לא היה שגרתי ועד היום אני חושבת שהם נועדו להיוולד כחלק מאגדה קסומה ולא למציאות העגומה שנפלה בחלקם.
שנה לאחר שנישאו הגעתי לעולם. הגענו. היינו בנות ארבע כשהתאונה הקטלנית לקחה ממני את אחותי התאומה לתמיד ובכך שנות חיי הראשונות נמחקו מזיכרוני לחלוטין. היא הופיעה בחלומות שלי ועדיין מופיעה, מעין מלאך טהור מבעד לערפל הרך. לא זכרתי מי היא, מלבד הבזקים לא ברורים שהגיחו בהפתעה בעיקר ברגעים לא צפויים, ולא זכרתי את התאונה. גדלתי עם הרגשה שמשהו חסר, משהו שבגללו אני לא שלמה. בגיל מצוות, כשהוריי הפילו עליי את האמת המרה והעמידו אותי בפני המציאות הקשה, הבנתי מדוע אימא כרכרה סביבי ושמרה עליי כל־כך. היא מעולם לא דיברה איתי על כך, רצתה לשמר את הבובה האחרונה שנותרה לה, ולמרות שחשבתי שהאמת תשחרר אותי ואותה, זה לא קרה. את הנחמה היא מצאה בטיפה המרה.
אבא הוא נצר לשושלת עורכי דין ידועה. כולם תמיד אמרו שאימא שלי יפהפייה ושאבא שלי חכם ובעל השפעה. קיבלתי בתורשה את הפה החריף שלו ואת היופי שלה. נראה שהיה ברור לכולם שיום אחד אמשיך את השושלת וזה הצחיק אותי, מה שלא קרה הרבה. למרות שנולדתי למשפחה אמידה, או כמו שנהוג לומר, 'עם כפית זהב בפה', לא ראיתי בכסף צורך או אמצעי.
גיל ההתבגרות היה תקופה מאתגרת. הייתי יפה, יפה מדי. שיער בלונדיני גולש ועיניים כחולות, עור חלק ובהיר כשל בובת חרסינה. בכל מקום התלהבו ממני, העריצו את יופיי. ולחשוב שהיינו שתיים...
הייתי מורדת, סוררת, טום בוי בעלת שיער בצבע השמש ועיניים בצבע השמיים. שנאתי את הבנות וגם את הבנים. למעשה, שנאתי את כולם. אהבתי להיות לבד, הייתי עוף מוזר, הייתי שונה.
כשהחזה שלי החל לקבל ממדים עצומים ומשך מבטים גם מאנשים מבוגרים מדי, קיבלתי את השיעור הראשון בחיי – יופי הוא לא מתנה, הוא אש הגיהינום.
באותה תקופה, שנאתי את אימא שלי יותר מכל. כל מפגש בינינו הסתיים בטריקת דלת ובצעקות.
יום אחד ההחלטה נפלה. נעמדתי מול המראה בחדרי, עירומה כביום היוולדי. אש בערה בעיניי כשהרמתי את מכונת הגילוח שרכשתי וגילחתי את שערי הזהוב. לרגע קצר אחד הייתי מרוצה מהדמות שהשתקפה אליי מהמראה וחייכתי.
למחרת, הופעתי בבית הספר כשקרחת בוהקת על קודקודי ונזם נעוץ באפי. באותו יום גם הושעתי מבית הספר לאחר שילד מהכיתה התרברב בפני חבריו ששכב איתי. אני זוכרת את הדם שטפטף מאפו וכיסה את שיניו המתנדנדות בשל חבטת האגרוף שלי, שגרמה לראשו לפגוש מקרוב את המדרכה בחצר האחורית, ולהותיר אחריו נתזים של דם טרי. למרות ההשפלה שחווה, הוא צעק בקולי קולות שהוא מאוהב בי, שהתאהב בי ממבט ראשון. המשפט שלו הדהד בראשי.
לא האמנתי באהבה בכלל ויותר מכך, לא האמנתי באהבה ממבט ראשון. איך אפשר להתאהב במישהו אם לא מכירים אותו קודם, נכון?
שנה לאחר מכן, בגיל שבע־עשרה, מצאתי את עצמי מפתה שמיניסט חתיך במיוחד להבריז איתי מבית הספר. הברחתי אותו לחדרי דרך החלון ולאחר שהעלמתי בקבוק ויסקי מארון המשקאות של אבא, נתתי לו לבתק את בתוליי. אימא תמיד רצתה שאשמור את עצמי לגבר מיוחד, 'האחד שלך' היא חזרה ואמרה, אבל לא הייתה מאושרת ממני כשידעתי שלא אלך בדרכה.
הכול השתנה ביום ההוא, ביום של המסיבה.
זו הייתה מסיבת יום ההולדת של הבוס של חברה שלי. לא רציתי ללכת. היה לי יום קשה בבית הספר, אחד התלמידים שלי נפצע בהפסקה והוריו החליטו לתבוע את בית הספר. הוריהם של רוב התלמידים שלי משתייכים למעמד הגבוה ולתפיסתם, כולנו עובדים למענם. זהבית, מי שהגדירה את עצמה כחברתי, החליטה לא לוותר לי. היא עבדה בחברת השקעות גדולה מאוד והסבירה לי שנוכחותה במסיבה הכרחית ושאם לא אצטרף אליה, היא לא תלך בעצמה ושקרוב לוודאי תמצא את עצמה מחוסרת עבודה כבר למחרת בבוקר. לא נותרה לי ברירה וכך מצאתי את עצמי משתתפת בעל כורחי באירוע שבו נכחה האליטה של המדינה, אנשים עשירים ומתנשאים, שלא עניינו אותי ושלא סבלתי את התנהלותם.
אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה אתמול. זה היה יום חמישי של סוף ספטמבר. מזג האוויר הנהדר ליווה את היום שבו חל השינוי המשמעותי הראשון בחיי. הוא עמד בקצה החדר. שחום וגבוה, ממש גבוה. שיער שחור קצוץ. כתפיים רחבות. לבוש בחליפה עסקית שנתפרה בדיוק למידותיו. משהו בהופעתו משך את תשומת ליבי וסקרן אותי. לא הייתה זו החליפה המהודרת או העמידה הבוטחת, אלא העוצמה שניבטה מעיניו הכהות. זה היה משהו מוזר, חדש, שגרם ללב שלי לפרפר בצורה לא מוכרת. באותו רגע נשאבתי לתוך עיניו, לא מסוגלת להסיט את מבטי ממנו.
תחושה לא מוכרת השתלטה עליי כשהמבט המהפנט והסוער אחז בנשמתי, שואב אותי כמו סופת הוריקן עוצמתית היישר ללב הסכנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך. הוא לא נראה שייך למקום, היה לו מראה של עבריין בכיר ועם זאת יכולתי לומר בוודאות שהיה אורח שהוזמן מראש. הוא המשיך להביט בי, מבטו נעוץ במבטי, כשהרים לעברי את כוס הוויסקי שבידו וקרץ לי.
לכל מקום שאליו הלכתי, משכתי תשומת לב. הייתי יפהפייה ששנאה את היופי שלה ולא פיתחה מערכות יחסים כלל. מדי פעם יצרתי קשרים עם בחורות אחרות, אבל הם הסתיימו תמיד מפני שלא הייתה לי סבלנות להתמודד עם התקפי קנאה ועם השטויות שהתרוצצו להן בראש. למרות שהייתי רגילה למבטים שננעצו בי ולהערות כאלה ואחרות, מנשים ומגברים כאחד, התנהגותו הייתה גסה וחצופה מדי לטעמי כך שהתעלמתי ממנו וניסיתי להיטמע בין האורחים ולנהל שיחה אגבית עם זהבית. כשהבחנתי מזווית עיני שהוא מתקרב בצעדים בטוחים לעברי, לחשתי לזהבית שאני ניגשת לשירותים וברחתי משם מהר ככל שעקביי אפשרו לי.
שטפתי את פניי והמתנתי כמה דקות לפני שיצאתי. דלת חדר השירותים לא הספיקה להיטרק מאחוריי כשמצאתי את עצמי קופאת על מקומי. לא ציפיתי לראות אותו ממתין לי, שעון על הקיר שמולי ונועץ בי מבט אפל. הרמתי את ראשי וניסיתי לאמוד את גובהו. גם בנעלי עקב גבוהות, הגעתי בקושי לחזהו הרחב. הוא לא היה מהגברים היפים שהיה להם די ביטחון כדי להתחיל איתי, והיו לא מעט כאלה, באיש הזה היה משהו מחוספס ולא שגרתי, משהו מפחיד ומרתק כאחד.
"אני מציע שתעיפי את התחת הקטן שלך מפה, המסיבה הזאת לא מיועדת לבובות ברבי."
המפגש הלא צפוי עורר בקרבי תחושה מסתורית ומוזרה ולמרות הריגוש הלא מוכר נשאבתי לסערת רגשות שנטרלה אותי מנימוסיי.
"זה שאני בלונדינית ובעלת עיניים כחולות לא עושה אותי ברבי." הנחתי את ידיי על מותניי וצמצמתי את עיניי. "ואני מבטיחה לך שהישבן שלי לא כזה קטן." זקפתי את סנטרי ולא אפשרתי לו להגיב לפני שהמשכתי, "זו המסיבה שלך?"
"לא!" הוא מתח את כתפיו, מודע בבירור לחוסר הנוחות שעורר בי.
"תראה," נעצתי את מבטי במבטו, טובלת בצבע השוקולד המומס של עיניו רגע לפני שעיניי נדדו אל צלקת ארוכה, שלא הרתיעה אותי, שכיסתה את צידן הימני של פניו. "לרוב, אני פועלת לפי קודים מסוימים, כך שאם אין ברשותך אקדח שתכננת להצמיד לראשי, אני מציעה לך לעוף לי מהעיניים." נסוגותי לאחור, אך הוא מיהר ללפות את זרועי בחוזקה ולמשוך אותי לעברו.
"כדאי לך להיזהר, אדוני. הרגל שלי נמצאת בדיוק מתחת למקום רגיש והיא עלולה לפגוע בתכשיטים שלך," סיננתי מבין שיניי החשוקות והישרתי אליו מבט מלא ביטחון, מוכיחה לו שאותי הוא לא מפחיד.
עיניו סקרו אותי. עיניים אפלות. מסוכנות. מבעד לעוצמה ששידר, הבחנתי בניצוץ של שעשוע והוא זה שפרץ את חומות ליבי. הוא רכן לעברי, מבטו חודר ומטלטל, מעביר צמרמורות במורד גבי.
"את לא שייכת לכאן." שפתיו קרובות לאוזני וריח גברי של ויסקי משובח ושל מי קולון יוקרתיים הרטיט את חושיי. הרמתי את סנטרי והבחנתי בקצה קעקוע הפורץ מתוך צווארון חולצתו המכופתרת, אך לא הצלחתי לגלות את צורתו השלמה.
"אני מציע לך הצעה ידידותית. קחי את החברה שלך ועופו מפה!" קולו טלטל אותי וברכיי רעדו. שמעתי פעימות באוזניי ותהיתי אם הן מחזהו, הקרוב אליי מרחק מילימטרים ספורים, או מליבי המחיש את קצב פעימותיו לנוכח סופת ההוריקן העומדת מולי.
צינה כיסתה את עורי כשהוא נסוג לאחור. האיש הזה שידר סכנה טהורה, סכנה שערערה את קיומי, ועם זאת מעולם לא הרגשתי מוגנת כפי שהרגשתי בנוכחותו.
עיניי התקבעו על שפתיו המושלמות. הן זזו בצורה מהפנטת, מעניקות לעוצמה המתפרצת שמולי כוח נוסף שלא יכולתי לעמוד בפניו. הסטתי את מבטי ונעצתי את עיניי באצבעותיו המקבעות אותי למקומי, אך זה לא הרתיע אותו.
"אם לא אכפת לך, הוזמנתי למסיבה הזאת, ומי אתה שתגיד לי ללכת?" זווית פיו התעקלה לחיוך מתנשא כשהוא שחרר את אחיזתו. ידו מתחילה לנוע במעלה זרועי בליטוף לא מתנצל שגרם לבטני להתהפך. הוא הטה את ראשו וקירב את שפתיו לעברי, לא מודע לכך שהייתי נחושה בדעתי שלא ליפול לתוך הכישוף.
"את יכולה להתייחס אליי כאל המלאך השומר שלך." קולו הדרמטי לווה בחיוך זחוח שהתפשט על פניו הגבריות. רציתי לומר לו: אתה לא מלאך, אתה הכול מלבד מלאך. אתה סכנה מהלכת. אבל אף מילה לא יצאה מפי.
ניערתי את עצמי ממנו בתנועה חדה. למרות ההתנשאות והשחצנות שהוא התיז לכל עבר, הרגשתי צורך בלתי נשלט לחקור ולהבין את הסקרנות שהוא עורר בי. מאחורי סופת ההוריקן שבעיניו הסתתרו ברקים עוצמתיים שטבלו בלהבות שחדרו לתוכי, מבעירות בי אש חיה. הצל השוכן בקרבי הואר באחת, נמס באור עיניו ובחומן, והזמן כמו עצר מלכת בעת שהכול קפא על מקומו.
הוא עורר בי תקווה, גרם לי לתהות אם אזכה לשנות את מסלול חיי אם אבחר להיסחף איתו אל לב הסערה.
התקרבתי אליו, חזי נוגע בשלו. חום גופו פעפע לתוכי, מרטיט כל פינה בגופי ומעצים תחושת רעב לא מוכרת שהחלה לנבוט בתוכי.
ואני רק רציתי עוד מהתחושה הזאת.
רציתי את סופת ההוריקן.
את כולה.
"אם אתה מלאך, אז כדאי שתתרחק ממני ומהר מפני שאני אש הגיהינום."
לא ציפיתי שההתאהבות בו תהיה מהירה ועוצמתית כל־כך.
לא חשבתי שגורלנו יהיה ...