דברים שעשיתי אחרי מותי

1

פתאום החלום נגוז, היה כלא היה. תקוותיה החבויות — אלה שידעה לחוות רק כשעברה שנת לילה ארוכה — כמו התאדו בחום המעיק של הקיץ הישראלי, והחזירו אותה היישר למציאות. היא תצטרך להתאזר בסבלנות עד הלילה הבא. אולי. אפרת התעוררה משנתה. הביטה ימינה, לקחה את הטלפון הסלולארי שלה, שהיה מונח, מחובר לכבל הטעינה, על השידה שלצידה, ונבהלה מרצף הספרות שהוצג מולה — 09:34. היא קפצה מן המיטה, לבשה את חולצת הטריקו הראשונה שראתה ומיהרה לחדר האמבטיה. ההבל שעלה מגופה בשעת המקלחת, כמו העיד על הבלי המחשבות, התסריטים המשונים, שהיו במוחה רק דקות קודם לכן. היא יצאה במהירות מחדר האמבטיה, עמדה מול המראה שבחדר השינה, הסתרקה והתאפרה בזריזות ובעדינות. היא התחילה להתלבש, ממהרת פן תאחר, מסתכלת שוב על הצג של הטלפון ורואה: יום שבת, 10 ביולי 2010. איזו אנחת רווחה! איך יכלה לטעות כך? היא התיישבה על המיטה באיטיות, שמטה את גופה לאחור, נשכבת, כועסת על עצמה, על הבלבול שאחז בה, ומנגד מאושרת שיש לה יום חופשי. הראל התעורר מעוצמת ה"נפילה" שלה על המיטה: "בוקר טוב, מה קורה?"
"אל תשאל", אמרה אפרת והמשיכה בלי לחכות למענה, "קמתי כרגיל, לאוניברסיטה, אתה זוכר שאני צריכה להשלים את העבודות שעדיין לא הגשתי, כדי שאוכל לסיים את הלימודים האלה, סוף סוף, בשנה הבאה. לא משנה, היה לי מאוחר וכבר כמעט שהתלבשתי, ואז שמתי לב שבעצם היום שבת". הראל חייך, ליטף ברוך את לחייה, שהיו עדיין אדומות ממגע המים החמים שבמקלחת, ואמר באינטונציה הכול-כך מוכרת שלו, בזמן שהוא מכסה אותה בשמיכה הרכה, בשקט — כמעט בלחש: "איזה כיף, הא? נתכרבל במיטה, וכך החיוך הזה שעל פנייך עכשיו, לא ימחה במשך כול היום. ככה אני אוהב לראות אותך". תמיד הוא ידע להרגיע אותה, לאזן את גחמותיה. אפרת הטמפרמנטית "קיפצה" תמיד מנושא לנושא, אם בדיבור או במעשה, והוא היה הסלע האיתן שלצידה. היא אהבה אותו. גם אם אפשרה דרור לנפשה — במחשבות, בחלומות, הידיעה שהוא תמיד יהיה לצידה, נתנה לה מנוח. תמיד ידעה להטיל ספק בכול נושא שעלה על סדר יומה, בכול דבר — מלבד אהבתו של הראל אליה. עכשיו, בהתקרב מועד חתונתם, חלמה בכול לילה על עתיד אחר הצפוי להם יחד. פעם קמה אופטימית ופעם לא. פעם חיכתה כבר — בתוך תוכה — שהנרטיב שהמציאה יגמר כבר ויוכח כי היה רק בדמיונה, ופעמים אחרות רצתה רק להמשיך ולשקוע במחשבות, בעתיד האופטימי — כמעט אוטופי — שידעה לייצר במוחה. הלילה היה לילה שכזה. היא ידעה שמותר לחלום, מותר לתת לנפש לקחת אותה לאן שהיא רוצה, ולא היה לכך שום קשר לאהבתה להראל — העוגן שלה בחיים עצמם, זה שהחליטה לקשור את חייה בחייו לעד.
כבר שנה חלפה מאז אפרת והראל היו לזוג. הם התגוררו בדירה שכורה בתל אביב וחיו את חיי השגרה כמו זוג נשוי. אפרת, צעירה מבריקה, ממוצעת בגובהה וחטובת גוף, זהובת תלתלים הגולשים עד לכתפיה, עוטפים את לחייה, ומבליטים את עצמות הלחיים הגבוהות שלה — ידעה שהיא נראית טוב, ומבטי הגברים שסביבה הוכיחה לה את זה מדי יום. היא הייתה סטודנטית באוניברסיטת תל אביב והראל, המבוגר ממנה בשנתיים, גבוה וצנוע, בעל שיער שחור קצר, שהקפיד להופיע תמיד עם זיפי זקן — היה מעצב פנים בהשכלתו, ועבד במקצוע באחת החברות הגדולות בתל אביב. הם עדיין לא גילו לבני משפחתם על כוונתם להתחתן ממש בקרוב, אבל הם ידעו שזה "היה באוויר" — שכולם דיברו על זה, ולכן אף אחד לא באמת יופתע מן הבשורה. הוריו של הראל כבר רמזו שיקנו בית עבור הזוג, אבל רק אחרי שיכריזו על מועד החתונה ויתנו לזוגיות שלהם תוקף כמעט רשמי. משפחתה של אפרת תמיד אמרה שהיא מקווה לערוך את החתונה עצמה בגינת ביתם. עכשיו, במנוחת השבת שכול-כך אהבו, שכבו שניהם במיטה, ראשה של אפרת מונח על חזהו של הראל, שידו עוטפת אותה, והם צופים בטלוויזיה. בשקט ובריכוז צפו בסדרות שהקליטו במשך כול השבוע. בכול כמה דקות עצרה אפרת את התמונה והעלתה ספקולציות על העומד להתרחש. זה היה סוג של אתגר שהם המציאו — לצפות את העומד להתרחש במציאות המדומה שמולם, כמו גם מתן הסברים, על ידי שניהם, על מקומות, סיטואציות, אתרים, אירועים היסטוריים — כול מה שהוצג בפניהם. זה היה הבילוי החביב עליהם, לנתק עצמם מן המציאות ולהיסחף בדמיון תוך כדי העשרה הדדית.
מיכאל קוסלובסקי, אביה של אפרת, ידע שזו השעה שלו. כשהפציע היום, קרני השמש החמות חדרו דרך חוטי וילונות חדר השינה וגרמו לו לפקוח את עיניו למציאות חדשה. מציאות שהחליט כי תהיה נחלתו מעכשיו. יום ראשון הזה, שאחרי מנוחת השבת, היה יום ההולדת שלו, ובגופו עברה התחושה שהגיע הזמן לפנק את עצמו. להגשים את הדברים עליהם חלם בשישים שנותיו. "שישים זה הארבעים החדש" — שמע מדי פעם בתוכניות הדברת בטלוויזיה. הוא שמע את הסלוגן הזה, ולא הפסיק לחשוב עד כמה ימציאו שם בתקשורת כול מיני המצאות רק כדי שיוכלו לדבר עליהן עד אין סוף. הוא זלזל בכך והמשיך לחיות את חייו כפי שהוא מצא לנכון. מיכאל חי בשגרת חיים שהמציא בעצמו — בהחלט לא לפי המקובל, לא לפי "הנכון". הוא היה "טיפוס" מיוחד, רך מצד אחד ואימפולסיבי מצד שני. הוא סיגל לעצמו את האופי הזה מאז ילדותו — אז נאלץ להתנהג כמבוגר ולהיות אחראי לעצמו ולמעשיו. מגיל צעיר מאוד הוא היה אדם שונה, כזה שגדל במסגרות שונות מן המקובל. כעת, ביום ההולדת הזה, החליט "לפרוק עול". גם בגילו המתקדם הוא לא היה מה שהבריות קוראות — "מסודר". הוא גר בבית מפואר — דו קומתי, עם גינה עוטפת בחזית, בצד ומאחור, ואדניות שופעות שכמו שופכות את תכולתן הצבעונית מן החלונות שבחזית, לעבר הרחוב החוצה. אך מגורים אלה, נוחים ככול שיהיו, היו בשכירות חודשית. מיכאל נהג להתנהל עם כספו כמו ילד בחנות ממתקים. כשהיה לו כסף נזיל דאג לפזר אותו, לקנות מוצרים ולבלות ללא אבחנה, וכשזה נגמר — חזר לחיות בצניעות ובשקט, אוסף שקל לשקל — עד סבב הפזרנות הבא. כאילו לא באמת הפנים שכסף בבנק יישאר לתמיד, כול עוד לא ימשכו אותו. במקום כלשהו, במעמקי מוחו, קינן בו פחד שיום אחד ייעלם הכסף בעו"ש סתם כך. אולי זו הסיבה שנהג לבזבז את כספו ללא אבחנה. בימים אלה, לא היו לו חסכונות או השקעות, והחובות השוטפים פחות הטרידו אותו. הוא ידע לנטרל את "רעשי הרקע", והתרכז בלחיות את חייו בדרך הטובה ביותר שיכול היה למצוא. את אשתו, מיכל, לא שיתף בצרותיו. הוא לא סיפר לה אף פעם על חובות, מינוס בבנק, או הלוואות. תמיד נהג להסתיר זאת ממנה — 'מיכל לא צריכה את הדאגות האלה על הראש שלה. היא יודעת שאני דואג לה ולכול מחסורה, והיא סומכת עליי. אני לא צריך לסבך לה את החיים הנוחים שהענקתי לה' — שיכנע את עצמו שוב ושוב. את חייו ניהל באופן מוזר משהו: הוא חי מהיום להיום, ומעולם לא חשב על המחר. זה כבר היה טבוע בנפשו. הוא לא היה מסוגל להתנהל אחרת. דרך החשיבה שלו הייתה אחת — כמו מקובעת על פסי רכבת ישרים שאינם מגיעים לעולם להצטלבות או להתמזגות לכיוונים אחרים. הנתון הזה היה בשבילו כמו קביעתו של הגורל. לא היו בו היוזמה, האומץ, ואולי התבונה, ללכת בדרך אחרת. אולי מחר אמות? הרהר לא פעם, אם הגעתי עד לגילי בהתנהלות הכלכלית שהמצאתי ולא קרה לי שום דבר רע, אז אולי באמת זו הדרך שצריך ללכת בה וכולם טועים חוץ ממני — אהב לחזק את תחושת הביטחון שלו עצמו. התחושה הזו הייתה חשובה לו כי בתוך תוכו ידע שדרך החיים הזו מוטעית ומסוכנת, אבל הוא כבר לא יכול היה לשנות את התנהגותו, אף על פי שניסה "לתקן את דרכיו" כבר מספר פעמים — בכישלון מוחלט. מיכאל לא התכוון לוותר על הסיכוי למיצוי שנות החיים שנותרו לו, ולכן עכשיו, כשהפרוטה הייתה מצויה בכיסו, לא היסס להגשים את חלומו משכבר, להיכנס לסוכנות האופנועים ולקנות את האופנוע המיוחל — האופנוע עליו חלם מאז שהוא זוכר את עצמו. הגבר התמיר והמרשים, שלבוש תמיד בקפידה, זה שהמשקפיים האופנתיים והמוזהבים שלו, מוסיפים לו נופך אינטלקטואלי, ומדגישים את השיבה שזרקה כבר בשיערו — עשה עכשיו את הצעד הזה. הוא הרגיש שאלה הם הרגעים שלו, פיסות של אושר שהוא קוטף מן הימים שנותרו לו, יהא מספרם אשר יהא. אף אחד לא באמת יודע מה צופן לו העתיד, ומבחינתו של מיכאל "העתיד כבר כאן" — הוא רצה לחיות כול יום כאילו הוא יומו האחרון עלי אדמות, לאסוף את רגעי האושר שנקרו בדרכו, ולא להחמיץ אף אחד מהם. הוא כבר עבר את כול המשברים האפשריים: משבר גיל הארבעים, המוות של הוריו — עדנה וגיורא, משברים כלכליים שלפעמים הדירו שינה מעיניו, ואין ספור צרות בעסקיו המזדמנים — אלה שניסה ליזום מדי פעם, מתוך כוונה למצוא את הדרך אל העושר. "חוץ מרכבת, הכול כבר עבר עליי," נהג להתלוצץ בסרקזם עם מכריו. כעת, כששלושת ילדיו מסודרים, שניים מהם כבר בעלי משפחות, והוא נכנס לעשור השביעי לחייו, החליט להתחיל ליהנות מהשנים שנותרו לו. לכן נכנס לסוכנות האופנועים ובחר באופנוע הדגל של החברה, זה שהוצב ממש בכניסה, במטרה ליצור רושם חזק אצל כול הנכנס בשערי הסוכנות, והוא אכן התרשם. מולו — הוצג על הבמה הקטנה, המכוסה בלבד 
ירוק — שמנע מן המבקר כול אפשרות להתעלם ממנה, אופנוע "הונדה" כבד, בנפח מנוע של 1100 סמ"ק, צבוע באדום בוהק. הוא התקרב, התיישב על מושב הרוכב וחש את העוצמה בגופו. סוג של התרגשות שלא חווה זה שנים. "האם אני יכול לקנות את האופנוע הזה ממש? מתצוגה? ולרכב עליו כבר עכשיו?" — שאל וגופו מצטמרר מעצם השאלה, או אולי מן הוויברציות של מושב הרוכב שהרגיש בכול פלג גופו התחתון, אחרי שאיש המכירות דאג להתניעו בעודו יושב עליו ואוחז בשני צידי הכידון. התשובה החיובית שקיבל ריגשה אותו. שעה קלה חלפה, ולאחר שסיים את ענייני התשלום ורכש את פוליסת הביטוח שהציע לו הסוכן שישב בפינת אולם התצוגה, ביקש מן המוכר להוריד את האופנוע מן הבמה. "בזכות העובדה שאתה קונה את האופנוע הזה, מתצוגה, אתה מרוויח מיכל דלק מלא על חשבוננו, תהנה" — אמר לו המוכר, כששחרר את האופנוע מן העוגנים שקיבעו אותו לבמה. מיכאל התיישב שוב על מושב הרוכב, חבש לראשו את הקסדה המפוארת ביותר שהייתה בחנות — בצבע אדום מבריק ונוצץ גם היא, ולחץ על מתג ההתנעה. בעודו מייצב את גופו — מנסה להתרגל להרגשה הזאת ואוחז בכידון בשתי ידיו, מיכאל הציב את רגלו על ידית ההילוכים ולחץ עליה, נתן "גז", ויצא מסוכנות האופנועים, גאה במה שזה עתה עשה — כמו בוקר שיצא על סוסו בשעטה. מיכאל, לבוש בג'ינס ובחולצת טריקו כחולה וקצרת שרוולים, רכב על האופנוע ברחובות תל אביב, מרגיש את הרוח הקיצית מכה בפניו וזוקרת את השערות שעל ידיו, נותן דרור לנפשו ונותן להרגשת החופש, לה ציפה זמן רב, לשטוף את גופו. התנועה הצפופה לא הטרידה אותו יותר. הוא היה רגיל להמולת הכרך, שעכשיו נראתה לו כמו מרוץ של עכברים במבוך. כולם נוסעים כמהופנטים בלי להיות ערים לעולם המתנהל במקביל להם. עכשיו כבר יכול היה להתעלם מהם ולנסוע בשולי הפקקים, לצד הדרך. כשעשה זאת, נהנה להבחין במבטים של אלה שישבו בטור המכוניות שלצידו, אלה השבויים בתוך קופסאות הפח שלוקחות אותם ממקום למקום. הוא חשב שהוא הוזה כששם לב לחיוך שקיבל מן הנוסעת שברכב לידו. הוא השיב בחיוך שהוסתר בקסדה והרגיש את האושר, את השמחה, את החופש, שהעניק לו האופנוע הכבד. קרני השמש ריצדו מול פניו וסינוורו אותו. הטלפון הסלולארי שלו, שהספיק לחבר לבלוטות' ולאוזניות שבקסדה, צלצל, והשיחה נענתה אוטומטית. מן העבר השני נשמע קולה של אחותו, אורנה: "מזל טוב אחי הקטן! אני מאחלת לך את כול הטוב שבעולם, ושתגיע כבר לשקט הנפשי שאתה כול-כך מצפה לו. והכי חשוב — בריאות! שמור על עצמך".
"תודה אורנה," ניסה מיכאל "להשחיל" מילה בשטף דבריה של אחותו, אך היא המשיכה בשלה: "אני מקווה שנרגעת מן המעשים הנמהרים שלך, שתפסיק להפתיע אותנו כול פעם עם "הברקה" חדשה. איפה אתה בכלל, ולמה אתה נשמע מוזר?" מיכאל גיחך וענה: "אני מדבר איתך עכשיו כשאני רוכב על האופנוע החדש שלי, ושוב תודה על הברכות, אגב". 
"מה? אתה לא נורמלי! הזהרתי אותך שלא לעשות את זה! אתה כבר לא ילד מיכאל, זה מסוכן, בשביל מה אתה צריך את זה?"
"אני מגשים חלום אורנה, תשמחי בשבילי". השיחה נותקה משום מה, לשמחתו של מיכאל, והוא המשיך ברכיבה ברחובות העיר, מתרגל לקרני השמש שמולו, ונהנה כפי שלא נהנה שנים רבות. לאחר שנרגע קמעה מההתרגשות הראשונית, הגיע כבר לאזור מגוריו, בשכונת צהלה שבתל אביב, והתקרב לביתו. הוא החנה את האופנוע בחניה הצמודה לבית, ליד הגינה הקדמית, ונכנס פנימה, שמח וטוב לבב. 
"עשיתי את זה, מיכל!" אמר בהתלהבות. 
אשתו נכנסה לסלון, לבושה בשמלה פרחונית פשוטה — הראשונה שמצאה בארון הבוקר, שהחמיאה לגופה ולא רמזה על חמישים ושבע שנות חייה. מיכל, שערה צבוע בפסי בלונד ומגיע עד כתפיה, והקמטים כמעט אינם ניכרים על פניה, התקרבה אליו, חייכה חיוך ממזרי ואמרה: "רק שמור על עצמך, מיכאל, מהמתנה שסידרת לעצמך. אני יודעת שרצית את זה במשך כול-כך הרבה זמן, אבל תיזהר — רק תיזהר, אני מבקשת ממך".